פרח פרח ובשׂמיו. ולאדם – המנגינות.

בא הקיץ על השדות – בעמקים ריח שלאחר קציר. השדות ערומים ואִלמים. רק על ההרים עוד צמחי אזוב נותני־ריח פורחים צנועים ונכלמים על אשר אחרו לחג הפריחה, תמהים על הדממה ועל נקישת הגבעולים היבשים.

הכציפור־אביב באת אל גני? ובגינתי קיץ נרדם. וחלומותי נמים בי.

הכפרפר־אביב באת אל גני? ופרחַי נמוגו עם נשימות הקיץ הראשונות. ובשׂמַי נישאו אל כל עבר עם רוחות־האביב החולף.

רציתי לדבּר אליך – ושׂפתותי נאלמו, רציתי לנגן אליך וכינורי ישן שנת הקיץ. נרדמו בי מאוויי וחלומותי נמים בי.

ומנגינותי אילמות.

אמרתי אל לבי: אצאה בגנים, אנוע בכרמים, אולי אמצא בשׂמים ואגישם לאורחת־לבי, אולי אמצא צלילים חבויים בגבעות ואחרזם לאורחת־לבי אשר באה אלי עם דממת הקיץ

אַת, אשר שנים, שנים ערגה אליך נפשי במסתרים, אַת, אשר לא העזתי שאת שמך על שפתותי. אַת, הקרובה אלי ורחוקה ממני כל הימים – האמנם אל אשנבּי פניך מוּעדות, אל פתחי לבי?

קול צעדים שמעה נפשי. ואחרד מן הדממה אשר בתוכי.

האמנם צעדים הם, צעדיך אשר משחר ילדותי נפשי מאזינה ומצפה להם?

קול צעדים עורר נפשי, ונפשי פשטה כתנתה עם האביב החולף. פזרה מחרוזותיה ופניניה על הגבעות בנועה עם רוחות האביב, את רדידיה תלתה על הכתלים בנועה עם בשמי־האביב.

עליתי בגבעות, באתי אל המעיינות ובשבילים הבודדים ביקשתי, אולי אמצא מתנה לאורחת־קיצי, אולי אדלה מנגינה לקבל פני אורחת־דיממתי. אולי אמצא ואשאל כתנת־חג, מחרוזת פנינים אשאל לי לקבל פניה ונפשי נכלמה ונבוכה.

לא געגועי טווּ את המנגינה הזו, לא מגביעי אני דולה לך את הבשׂמים. שאלתים. שאלתים וגעגועי נמים בי, ובּשׂמַי החדשים עוד לא נעורו. אחי הוא אשר השאיל לי את הבּשׂמים,אחי אשר נולד לפני דורות רבּים הוא אשר השאיל לי את המתנה.

בעברךְ נשענת לתוּמך אל חלוני, ואיקץ מתוך מאוויי הנמים – ואחרד לקראתך.

סלחי לי על הכתונת אשר לבשתי בחפזה.

שאלתיה ואולי אינה הולמת לי. סלחי לי על המנגינה אשר אני אומר לשיר באזניך. והיא – לא מעמקי־לבי שאבתיה.

כעני אעמוד על פתחי לקראתך ובידי אין כל בלתי אם כדים שאולים. גם לא אדע אם אצליח לשאתם בידי.

על האבן ליד חלוני שבי ואספרה לך את הסיפור אשר רקם אחי־נפשי לפני דורות רבּים.

בקראי את הסיפור נעורו בי זכרונות. היה לי כאילו אני כתבתיו ואחר שכחתיו. ועתה אני שב אליו.

היה לי כאילו ספר זכרונותי מדפדף לפני. כל חלומותי החבויים והזכים ראיתי מלבלבים בו.

יראתי פן ירעדו נימי לבי בספרי ונבוכה המנגינה, ושפתי תגמגמנה. הן לבי נם בי, ומאוויי נרדמים. אני אך את סיפורו של אחי־לבי אני מספר לך. הסיפור אשר רקם אחי לפני דורות רבים.

ואַת על האבן ליד חלוני שבי, וראשך השעיני על סף החלון.

ומבפנים אקרב אליך, ליד החלון אשב, ראשי לראשך וידי לצוארך. ובדממת הערב אספרה לך.

 

לונגוס / דפניס וחלויה    🔗

(הקדמה)    🔗

פעם בצוּדי על האי לאֶסבּוֹס, נתגלה לי בחורשה מוקדשת לנימפות מראה נפלא אשר מעודי לא ראיתי כמוהו. היתה זו תמונה המתארת סיפור־אהבה.

החורשה היתה יפה, עציה עבוּתים, פרחיה שלל־צבעים, והמים רוחשים בעשבים. מעיין זך הישקה את העצים ואת הפרחים.

אך יפה מכּל היתה התמונה. היתה זו יצירת־קסם. אנשים רבּים, גם מארצות נכריות, היו נוהרים אל החורשה לראות את התמונה ולהשתחווֹת לנימפות.

בתמונה נשים בלידתן. נשים אחרות מחתלות תינוקות בחיתוּלים. תינוקות מושלכים עזוּבים. חיות באות ומיניקות אותם, רועים אוספים אותם. נערים ונערות מתלכּדים באהבה. שודדי־ים והתנפלות אויבים על היבשה.

מראות אלה בתמונה, ועוד רבּים כמוהם, כולם מראות־אהבה, הקסימוני וימלאוני שמחה כה רבה עד אשר גמרתי בלבי לכתבם עלי ספר. לכן ביקשתי מבני המקום כי יבארו לי את כל פרטי התמונה. את דבריהם אספתי ואסדרם בספר אשר אני מגיש מנחה לאל־האהבה, לנימפות ולפן.

הספר הזה יהא נא אוצר יקר לכל בני־אדם: החולה ימצא בו תרופתו ומר־הנפש מתיקוּת. אשר אהב – יִשאב ממנו זכרונות ואשר לא אהב עדיין – יקדש בסוֹדוֹת האהבה.

כי אין אדם אשר יימלט מן האהבה. כל עוד יש יופי בעולם וכל עוד ישנן עינַים לחזות בו.

ותפילתי לאלוהים, כי בּסַפּרי על אהבת אנשים אחרים, אשאר שקט ולא אתלקח בּאִשם.

ספר ראשון    🔗

א) מיטילאֶנה היא עיר גדולה ויפה על האי לאֶסבּוֹס. תעלות עוברות בה, ובתעלות נוהרים לאט מימי הים. ועליהם בנויים גשרים מאבן לבנה וחלקה. העיר דומה לאי על הים. בקירבת העיר, במרחק מאתיים סטדיוֹת היתה אחוזתו של אחד העשירים. והמקום מקסים: הרים וחיות רבות בהם, שדות תבואה, גבעות עטופות כרמים ואחוּ למרעה. הים יקיף את האחוזה, גלים רכים ישתפכו אל חול החוף.

ב) רועה עזים מן האחוזה, לאמוֹן שמו, מצא פעם תינוק ועז מיניקה אותו, וכך היה הדבר: עז אחת מעדרו של לאמוֹן היתה בורחת לעתים קרובות. היתה נעלמת, עוזבת את גדיה הקטן ובאה לבין השיחים. לאמוֹן ראה את הדבר והשתאה לו. פעם בצהרים יצא בעקבות העז. והנה ראה, בין שיחי הרותם העטופים חבלבל סבוך, על הדשא הרך, מוטל תינוק. העז ניגשת בזהירות לבל תפגע רגלה בילד. והילד יונק את החלב מעטיניה כאילו ינק משדי אמו. הרועה ניגש מתפלא וירא את הילד והנה הוא יפה ובריא. גופו עטוף חיתולים מבד יקר מאוד, מעילו ארגמן והלולאה זהב טהור. על ידו היה מונח סכין וניצבוֹ שן.

ג) מתחילה אמר הרועה לקחת אתו אך את החפצים היקרים ולהשאיר את הילד במקומו. אולם מיד בוש בחשבו כי רחמי העז רבּו מרחמיו. חיכה עד הערב ויקח אתו את הכל – את החפצים היקרים ואת הילד וגם את העז הוביל אתו ויביאם אל מירטלה אשתו. מירטלה נדהמה מאוד ותשאל אם בימים האלה יולדות העזים ילדים. לאמוֹן סיפר לה איך מצא את הילד העזוב, איך היניקה העז את הילד ואיך בוש להשאיר את הילד עזוב בשדה. מירטלה הסכימה למעשי בעלה. הם צררו את המעיל ואת הסכין ויצפינום ואת הילד אימצו להם לבן. והעז היתה לו למינקת. ולמען יהיה שמו כשל בן כפר קראו לו: דפניס.

ד) עברו שתי שנים ולדריאס רועה־הכבשים השכן קרה אותו מקרה. באי היתה מערה מוקדשת לנימפות – סלע גדול ובתוכו חלל. מחוצה למערה – כיכר עגולה. ובסלע חקוקות דמויות של נימפות, יחפות־רגלים, זרועותיהן ערומות עד לכתפיהן, קווצותיהן מתפתלות סביב צווארן, חגורות למתניהן וחיוך על שפתותיהן. והנימפות רוקדות במעגל. פתח המערה היה באמצע הסלע וממנו נבע מעין, אשר מימיו הישקו מרבד דשא נעים ורך לפתחי המערה. שם היו תלויים כלי־עץ לחליבה, חליל האל פּן, חליל חבור הרבה קנים שוני המידה. אלה מתנות הרועים מן הדורות שחלפו.

ה) ואחת מכבשותיו של דריאס, אשר אך זה עתה המליטה טלה, היתה מרבה כה ללכת אל המערה הזו, עד אשר חשב הרועה לא אחת, כי תעתה הכבשה ולא תשוב אליו עוד. ולמען יסרה ולגמול אותה מבריחתה לקח הרועה בידו ענף ערבה רענן ורך ויעש ממנו עניבה ויקרב לאט אל המערה למען לכוֹד את הבורחת. ומה גדול תמהון הרועה בראותו את הכבשה עומדת ומיניקה תינוק קטן, כאשה המיניקה את בנה באהבה. התינוק מגיש בצמאון ובעליצוּת את שפתותיו פעם אל העטין האחד ופעם אל העטין השני – ושפתותיו ורודות וצחות. ואם ישבע התינוק וירפה מפטמות הכבשה, תלקק היא ברחמים בלשונה את פניו הרכים. ויקרב דריאס להתבונן בתינוק והנה – ילדה קטנה, בריאה ויפה. על ידה מונחים החיתולים ואתם רשת־סרוּגה זהב לשׂערות. וגם נעלים רקומות זהב.

ו) דריאס ראה בזאת יד האלים. ולמוד־רחמים מכּבשׂתו הרים את הילדה בזרועותיו, את החפצים צרר בשק ואת הנימפות בקש כי תשלחנה לו את הברכה למען יוּכל לטפל בילדה הקטנה אשר מצא לרגליהן. ובהגיע עת שוּב העדרים שב דריאס לביתו. סיפר לאשתו כל אשר ראה, הראה לה את כל אשר מצא ויבקש כי תאמץ לה את הילדה לבת, כי תגדלנה בסתר ולא תגלה לאיש דבר. נפה – כן היה שמה של הרועה – היתה לאֵם לילדה. אהבה אותה גם פינקה אותה, כמו פחדה פן דלו רחמיה מרחמי הכבשה. וליתר בטחון שמירת־הסוד בחרה לילדה שם כפרי ותקרא לה: חלוֹיה.

ז) הילדים גדלו ויפו מאוד ולא דמו ליתר בני הכפר. לדפניס כבר מלאו חמש־עשרה שנים וחלוֹיה צעירה ממנו שנתיים. והנה חלמו דריאס ולאמון חלום אחד בלילה אחד. ובחלומם: ונמפות המערה, אשר בה מצא דריאס את הילדה, מסרו את דפניס ואת חלוֹיה בידי עלם צעיר יפה עינים ונחמד למראה אשר לכתפיו כנפים ובידו קשת קטנה וחיצים. העלם שלח חץ אחד בשני הילדים, ויצו לדפניס לרעות את העזים ולחלוֹיה את הכבשים.

ח) חזון־הלילה העציב את רוח שני הרועים. צר היה להם על הילדים אשר נפל בגורלם להיות רועי־צאן כמוהם. כי חשבו הרועים בלבם: התכשיטים היקרים אשר נמצאו עם הילדים אות המה לעתידות יותר מזהירים הנשקפים להם, על כן טיפלו בילדים מישנה־טיפול ובדאגה רבה. אולם הם נשמעו לפקודת האלים אשר בחסוּתם מצאו את הילדים. סיפרו איש לאחיו את חלומו, הקריבו קרבנות במערת־הנימפות לילד בעל הכנפים אשר את שמו לא ידעו, ואחר שלחו את הילדים עם עדריהם לשדות. לימדום עבודם הרועים: איך ינהגו את הצאן לפני הצהרים, ואיך ינהלום ברדת חום־היום. מתי יובילו את הצאן אל המים ומתי יכניסו את העדרים אל המכלאות. המקרה אשר ידרש בו המקל והמקרה אשר די בו בקול.

הילדים מלאו חדווה רבה. אהבו מאד את עזיהם ואת הכבשים, הרבה יותר מאשר אהבוּם יתר רועי־הכפר. חלוֹיה ידעה כי כּבשה היא אשר הצילה אותה ממוות, ודפניס זכר כי עֵז כלכלה אותו בהיותו נעזב מבני האדם.

ט) האביב בא. פרחים הציצו מכל עברים. בחורשות, באחוּ ובצלעות ההרים נעור זימזום הדבורים. פעיית ילדי־הצאן נשמעה. הטלאים הרכים רקדו והגדיים דלגו על ההרים. החוֹרשות מלאו רינת־צפרים.

דפניס וחלוֹיה ראו כל אשר סביבם חוגג ונלווּ גם הם אל המקהלה. שמעו שירת הצפרים – וישירו. הגדיים קופצים – קפצו גם הם. וכדבורים עפו מפרח אל פרח, הצמידום אל לבם ויקלעו מהם זרים ויביאום מנחה לנימפות.

י) הם רעו את עדריהם יחד. במשחקיהם ובעבודתם היו תמיד יחד. עתים היה דפניס מקבּץ את השׂיוֹת התועות של חלוֹיה ופעמים היתה חלוֹיה מכנסת מראשי הסלעים הזקופים את גדייו המעפילים של דפניס. היה האחד שומר את העדרים והשני משתעשע לו. ומשחקיהם משחקי־רועים וילדים. חלוֹיה היתה מלקטת גבעולי עשב דקים וקולעת מהם כלוּב קטן יפה לחרגולים. דפניס היה לוקח לו קנים משפת הנחל, היה נוקב את הקשרים, מחבר את הקנים יחד בדונג, ועד נטות הערב היה לומד לחלל בחלילו. יחדיו היו שותים את יינם ואת חלבם, ומהמאכלים אשר היו מביאים אתם אל השדה היו עוֹרכים להם יחד סעודתם. כה דבקוּ דפניס וחלוֹיה איש באחותו.

יא) המה נתונים למשחקיהם הילדותיים ואֵל־האהבה הביא עליהם דאגות. הזאבה אשר ביער הקרוב המליטה את גוריה ומזון רב היה דרוש לה למען כלכלם, על כן היתה משחיתה בעדרים אשר בסביבה. בני־הכפר התקבצו בלילה ויצאו אל השדות, חפרו בורות – רחבם אַמה אחת ועמקם ארבע אַמוֹת. ואת העפר פיזרו סביב. אך מעט ממנו השאירו על יד הבור. אחר כיסו את הבור ענפים דקים ואת שארית העפר שפכו על הענפים עד אשר לא ניכר מקום הבור. ארנבת קלת המרוץ – לוּ עברה על פני הבור היתה משבּרת את הענפים הדקים היבשים כקש. אולם לשוא היתה כל עבודת בני הכפר. הזאבה לא נפלה אל הבורות אשר ניכרו בעמק ועל הגבעות. חשה הזאבה במוקש. לעומת־זאת אבדו להם הרבה עזים וכבשים, וגם דפניס כמעט אבד באחד הבורות. וכה היה הדבר:

יב) שני תיישים מלאו קנאה איש באחיו, הסתערו ויערכו מלחמה מצח אל מצח. המַכּה היתה כה קשה עד כי נשברה קרן אחד־התיישים ובכאבו הרב פנה הפצוע עורף ויִמלט בגעיות־תלונה ממוּשכות. השני, שכור־נצחון, רדף אחריו בלי־רחם, דפניס מצטער על תישוֹ שבור־הקרן ומתמרמר על רשעות התיש השני, תפש מקל־הרועים בידו וירדוֹף אחר המנצח. ובשטף מרוצתם, כשהאחד נמלט בפחד והשני דולק אחריו בחימה, לא שׂמוּ עין על מקום מידרך רגלם, ויפלו שניהם באחד הבורות, התיש ראשונה ודפניס אחריו. וזה היה לאשרו של דפניס, כי נפל על התיש ויעצרהו בנפילתו.

דפניס ישב בתוך הבור וירם קולו בבכי, אולי יעבור איש בשדה ושמע קול בכייתו ובא להושיעהו. חלוֹיה אשר ראתה מרחוק כל אשר קרה מיהרה אל הבוֹר ובראותה כי חי דפניס, ביקשה עזרת רועה־שוורים, אשר רעה בשדות הקרובים.

הרועה חש אל הבור ויחפש חבל למען הורידו אל דפניס להאחז בו ולא מצא. אז התירה חלוֹיה את הקישור אשר לשערותיה ותתנהו בידי הרועה. את קצה הקישור הושיטו לדפניס ושניהם עמדו על שׂפת הבוֹר וימשכו בכל כוחם. דפניס נאחז בפתיל, טיפס ויעל מן הבור. גם את התיש העלו ושתי קרניו גדועות. זה גמולו המר והנמהר של המנצח. את התיש נתנו במתנה לרועה הבקר לאוֹת תודה וביניהם נדברו כי אם ישאלום בבית על התיש הנעדר ואמרו: הזאבה אכלתהו. אחר שבו אל העדרים. ובראתם כי גם הכבשים גם העזים רועים להם בשלווה ישבו שניהם בצל האלון ויבדקו את גופו של דפניס לראות אם לא נפצע מן הנפילה. ולא נראתה אף טיפת־דם בגופו גם עקבות מכה לא ניכרו, רק מלוכלכים היו שׂערותיו וגופו בטיט ובעפר. אז אמר דפניס לרחוץ בשרו במי המעין למען לא יכירו לאמוֹן ומירטלה ולא ידעו את אשר קרה לו.

יג) חלוֹיה הלכה אתו ויבואו אל מערת הנימפות, אל המעין הנובע. שם מסר דפניס את בגדיו ואת תרמיל הרועים בידי חלוֹיה ויעמוד לרחוץ את קווצות ראשו ואת אברי גופו. שערותיו היו שחורות וגופו שזוף מן השמש, דומה היה כי צל השערות נח על גופו על כן עורו כהה. חלוֹיה הביטה ותרא והנה דפניס נחמד למראה. ובהיות זו הפעם הראשונה אשר ראתה את יפיוֹ אמרה בלבה כי מי המעין הם אשר שיווּ לו את היופי. היא רחצה לו את כתפיו ואת גבּוֹ ובנגעה בעור הנער, ועורו כה רך וכה חלק, ושלחה ידה בסתר ונגעה בגופה לחוש גופו של מי רך ועדין יותר.

השמש נטתה לערוב והם שבוּ הביתה עם העדרים. אולם למן היום ההוא מחשבה רק אחת קננה בלבה של חלוֹיה, אך לזאת ערגה: לראות שוב את דפניס רוחץ במי־המעין.

למחרת שבו אל המרעה. דפניס ישב לו בצל האלון, כדרכו יום יום, חילל בחלילו ועיניו נחו על עדרו הרובץ בעשב, כמקשיב בעוֹנג לצלילי החליל. חלוֹיה ישבה לידו ותבט גם היא אל העדרים. אך יותר מכל הביטה אל דפניס. ודפניס נחמד.

ותחשוב חלוֹיה בּלבּה: אוּלי המנגינה היא המעטה עליו את קסמיו. ותקח את החליל מידו ותגישהוּ אל פיה לנגן, למען תהיה גם היא יפה כמוהו. אחר ביקשה אותו כי ירחץ שוב במעין. הוא עמד במים והיא ראתהו. ולא יכלה חלוֹיה לעצור את ידה מנגוֹע בּגוּפוֹ. ובערב, בשובם אל הכפר, לא סר מעיניה מראה דפניס במערומיו, ולא חדלה מחשוב על קסם יפיו. וזו היתה ראשית האהבה.

יד) אך חלוֹיה לא ידעה את לבה. גדלה בשדה ומעודה לא שמעה את שם האהבה. עתים היתה כמדובבת מתוך חלום ושם דפניס היה עולה על שפתותיה. ונפשה יצאה בדברה. ועיניה תועות. ימים לא היתה טועמת מן המאכל ובלילות נדדה שנתה. צחקה ובכתה כאחד. נרדמה והקיצה בבהלה. חיוורון היה שפוך על פניה ופתאום אדמו מאוד. וחרדתה רבה מחרדת עֶגלה אשר צרעה עקצתה ביום קיץ.

ובהיותה לבדה, והיא שקועה בהרהוריה, ודיברה אל נפשה:

– אני חוֹלָה ולא ידעתי מה. אני כואבה ובגופי אין כל פצע. אני עצבה והן גם אחת מכבשותי לא אבדה לי. אני מסתתרת בצל־היער והנני כאחוזת־אש. כמה פעמים נעקצתי בסבכי תוּת הבר ליד המעינות – ולא בכיתי. כמה פעמים עקצוני הדבורים – ועד מהרה שכחתי את הכאב. ועתה כאבי רב מכל הכאבים האלה, והוא מכלה את לבי. דפניס יפה, אך הן עוד רבּים יפים. לחייו אדמוניות – והן גם השושנים אדמוניות. מנגינת חלילו ערבה – והן שירת הזמיר גם היא ערבה. ראיתי את הפרחים היפים ואת הזמיר בחורשה שמעתי ושכחתים, וזכרם לא יעלה על לבי. מי יתנני חליל רועים – ונחוּ עלי שפתותיו, ונשימותיו תנשובנה בי. מי יתנני גדיה רכה – ונטלני בזרועותיו כאשר ישא את הקטנה והאהובה בגדיותיו. הוי המעין, צר־העין, אך טבל בך דפניס – וייף. ואני אך לשוא טבלתי במימיך. הוֹי הנימפות אשר בחסותכן עברו עלי ימַי הראשונים, השכחתן אותי ותתנה אותי למות? מי יקלע לכן זרים אחרי? ומי ישמור את כבשותי המסכּנות? ומי ידאג לך חרגולי החביב, אשר בעמל כה רב לכדתיך ואושיבך בכלוב־הקנים הקטן? אז שכבתי לי בצל סבך, חום הקיץ בשדות המזהירים, ונרדמתי לצילצולי קולך, חרגולי החביב; ועתה אך לשוא תצלצל חרגולי, דפניס גזל את שנתי מעינַי.

כה התאוננה חלוֹיה ותאָנַח. ולא ידעה מהו כאב נפשה, ולא ידעה גם לכנותו בשמו.

טו) ודרקון רועה־השוָרים, אשר הציל את דפניס ואת תישוֹ מן הבוֹר, הוא בחוּר אשר זקנו החל לצמוח וידע את האהבה. למן היום ההוא אשר ראה את חלוֹיה חמד אותה בלבו ותאוָתו גברה בו מיום ליום. אל דפניס לא שׂם גם עינו, כי חשבהו לילד, וכה אמר אל לבו:

אקנה לבה במתנות או במירמה אצודנה. וָלא – אקחנה בכוֹחי. כי ידע דרקון היטב את האהבה ואת כל הדרכים אליה.

הוא נתן לדפניס חליל־רועים במתנה, ולחליל תשעה קנים, והמה לא בדוֹנג מדובקים כי־אם במתכת צהובה נוצצת. ולחלוֹיה נתן עור אילה זרוע כתמים לבנים, והעור יפה מאוד לכתפי־הרועה. עם הימים חדל משים עינו בדפניס, אולם מדי יום ביומו היה מביא את מתנותיו לחלוֹיה. והמתנות: חריץ גבינה טריה, ביכורי־פירות, זרי־פרחים יפים, גם אפרוחים רכים היה מוריד לה מקני החורשה. פעם הביא לה גביע ושפתיו מזהבות, ופעם – עגל רך אשר מצא תועה בהרים. וחלוֹיה בוטחת, אינה יודעת את הערמה. והיא מקבלת את מתנותיו בשמחה. אולם רק אז היתה שמחתה שלמה, בחלקה את המתנות בינה ובין דפניס.

ופעם פרץ ריב בין שני הרועים; מי הוא היפה ביניהם? ויגישו משפטם לפני חלוֹיה. והפרס למנצח – נשיקה מאת חלוֹיה.

טז) דרקון דיבר בראשונה וכה אמר: ראי חלוֹיה, קומתי גבוהה מקומת דפניס. אני רוֹעה שוָרים והוא אך רועה־עזים. וכמחיר השורים העולה על מחיר העזים, כן ערך רועה־השורים עולה על רועה־העזים. עורי צח ולבן כחלב ושערותי מזהיבות כקמה בימי הקציר. אמי היא אשר גדלתני בחיקה ולא עז־העדר. הן הוא קטן ורפה, גם זקן אין לו – כאשה הוא. ושחור הוא כזאב. הוא רועה את העזים ומן העזים ריח־רע נודף. דל הוא ואין לו גם במה לכלכל כלב. שמעתי אומרים: עז היניקה את דפניס על כן דומה הוא לגדי.

כאלה וכאלה היו דברי דרקון רועה־השוָרים. אולם דפניס פנה אל חלוֹיה וכה אמר:

אמת היא, עז היניקה אותי בילדותי – אך גם צאוס – עז טיפלה בו. אני רועה עזים, אך גם את הקטנה בעזי לא אמיר בּגדוֹלה בפרותיו. וריח־העזים לא דבק בי, כאשר לא דבק גם באל פּן, והן גופו כתיש. דל אני, מזונותי חלב וגבינה, לחמי אינו לבן וייני מן הפשוטים ביינות. אך שמח אני בחלקי, ושבעתיים תערב לי ארוחתי הדלה בחַלקךְ אתי מזונותי. אין לי זקן כמו שאין לאל בכחוס, ושחור אני כפרח היקינטוּס. אך נבחר מן הסַטירים – האֵל בּכחוּס והיקינטוּס מן החבצלת.

אדום הוא דרקון כשועל, זקנו כשל תיש. ולבן הוא ושמן כנשים אשר מן העיר. אם תתני לי נשיקתך – על שפתותי תנח, ובנגעך בשפתותיו תדקרי מן השערות הצצות על שפתותיו ומן השערות המכסות את סנטרו. זכרי חלוֹיה, כי גם אַָת ינקת חלב כבשה, ובכל זאת – הן כה יפית.

יז) לא יכלה חלוֹיה לכלוא עוד את נפשה. מלאה חדווה לשמע דבריו האחרונים של דפניס. וגם ערג לבה ימים רבּים לנשקו. קפצה על רגליה ותעצור בדפניס מדבּר עוד, ותחבקהו ותנשק לו. ונשיקתה נאמנה.

רוגז וחפוי־ראש נמלט דרקון אל החורשה, שם ישב ויחַבּל תחבולות למען השיג את תאוותוֹ.

והנשיקה נגעה בלבותיהם ההומים של דפניס וחלוֹיה. ולבותיהם התלקחו. היתה נשיקת חלוֹיה כעקיצה מכאיבה ללבו של דפניס. עצב רב ירד עליו ויאָנח ולבו הולם בחזקה. נשא את עיניו אל חלוֹיה ופניו יקדו מבּוּשה. הביט בה וירא את שערותיה והנן זהב, מבט עינה רך ועיניה גדולות כעיני העגלה, ועורה לבן מחלב כבשים, ודומה לו, כי צעיף הוסר מעל עיניו, כי רק עתה נפקחו לראות. לא יטעם מן המאכל, ובהגישו את הספל את פיו, כמעט יגע בו בקצה שפתותיו והשיבהו. הלך קודר. הוא אשר היה הומה ומפטפט כצלצלי־השדה, נאלם עתה, שקע בהרהורים. הוא הפּזיז מן הגדיים, נדחק עתה אל פינה חבויה וישב מבלי נוע שעות רבות. שכח את עדרו וחלילו מונח ככלי אין־חפץ־בו. ראשו כפּרח הגוֹוע על גבעולו, עיניו יקדו ופניו חָוורוּ, קמלו כעשבים בנשוב בהם רוח קדים. ובנועו לבדו ודיבר את לבו וכה יאמר:

יח) מה עוללה בי נשיקתה של חלוֹיה? שפתותיה עדינות הן מן השושנים ופיה מתוק מדבש, אך נשיקתה קשה מעקיצת הדבורה. פעמים רבות נשקתי את גדיי, פעמים רבּות נשקתי את הטלאים הרכים של חלוֹיה, גם את העגל אשר הביא לה דרקון – נשקתי, ולבי שקט בי. ועתה נשימותי תכופות, לבי פועם ורוחי מתעלפה. – ואני כּלה לנשקה עוד ועוד. הוי, נצחוני האכזרי, הוי מחלתי האנושה, אשר גם לכנוֹתה לא אֵדע! האם לא שתתה חלוֹיה רעל לפני אשר נשקתני? ולמה לא מתה מן הרעל? הזמיר מרנן בחוֹרשה – וחלילי נאלם. גדיותי מדלגות עליזות – ואני יושב עצב. המורד מכוסה פרחים – וידי שמוּטוֹת ואני קולע זר. המַגנוליה זולפת ריחה והיקינטון פורח, ודפניס הולך ונובל. עוד יום עוד יומַיים ודרקון ייף ממני.

יט) כה נאנח דפניס ויתלונן בנשוב בו לראשונה רוח האהבה. אולם דרקוֹן לא כּילה את ימיו באנחות. הוא הלך אל דריאַס. ודריאס עובד בכרמו, עודר סביב לגפנים. ויבא לו דרקון חריצי־גבינה טריה לזכרון ידידוּת נעוריהם בימים אשר דריאס היה יוצא עם עדריו למרעה. ובדברם קרא דרקון בשם חלוֹיה ויבקש את הנערה מאת דריאס, בהבטיחו לו מתנות רבּות ויקרות תמורתה. – צמד שוָרים למודי עוֹל, ארבע כוורות דבורים, חמישים שתילי תפוחים, עור שור לנעלים, ומדי שנה בשנה – את היפה בעגלי עדרו אשר נגמל משדי אמו.

דרקון קנה את לבו של דריאַס וכמעט הושיט את ידו לתקעה בכף דרקוֹן לאות הסכמה. אולם השיב אל לבו, כי הילדה ראויה לגורל טוב מזה. וגם ירא מאוד לנפשו פן יתגלו ברבות הימים הוריה האמיתיים של חלוֹיה והמיט עליה אסון בתתו ידו לדרקון. על כן נמנע דריאַס מתת לו את חלוֹיה. הודה לו על המתנות הרבּות, גם ביקש את סליחתו על אשר אינו יכול למלא את בקשתו.

כ) וירא דרקון, כי גם הפעם נכזבה תוחלתו, ויצר לו מאוד על המתנות הטובות אשר אבדו חינם, ויגמור בלבו לכבוש את לב חלוֹיה בחזקת־היד, בעת אשר תהיה יחידה לנפשה. ויארב להם דרקון וירא כי על פי התור ירדו עם הצאן אל העין: פעם ירד דפניס, ולמחרתו תנהגם חלוֹיה. וישם אל הערמה פניו, כיאות לו. זאב גדול מאוד התנפל לפני ימים אחדים על עדרו, ויצא הפּר לקראתו וירטש את בטן הזאב בקרניו וימיתהו. דרקון התקין את עור הזאב וילבשהו. ולא נראה האיש, כי את הכּפּות האחוריות הצמיד אל רגליו, ואת הקדומות כרך לזרועותיו, ואת ראשו תחב בעור גולגולת הזאב ויהי לו כמַסכה. אחרי עשותו את כל אשר יכול למען הידמוֹת לזאב, שׂם פעמיו את העין, במקום אשר משם יורדים הכבשים והעזים מדי יום לרווֹת צמאונם אחר שׂבעם מעשב השדה.

הנקיק אשר ממנו נבע המעין היה עמוק ומסביב סבכי תוּת־הבּר… דרקון התחבא בין השיחים, הציץ מבעד לסבכים אורב לעדר ולרועה. אמר להפחיד את חלוֹיה ואחר יתנפל עליה ויכבּשה בלי כּל עמל.

כא) הופיעה חלוֹיה והיא יורדת בשביל עם העדרים אל העין. היתה לבדה. דפניס נשאר בשדה, שם קיצץ את ראשי הבּדים הרכּים מן השיחים ומן העצים, מכין מזון־הערב לגדיים בהיותם כלואים במכלאה. חלוֹיה קרבה עם העדרים והכלבים הולכים בעקבותיה. דרקון אמר להתנפל וינַע כה וכה בין השיחים. רשרוש העלים החריד את הכלבים ויתנפלו בנביחות איוּמוֹת על הזאב המדומה. דרקון לא הספיק לקוּם ממחבואו, וגם אבד את עשתונותיו מפחד פתאום. והכלבים סַבּוהו ויתקעו בו את שיניהם, אומרים לשסע את עור הזאב. דרקון בוש מאוד להיגלוֹת לפני חלוֹיה, ובהיות לו עור הזאב למגן, נדחק בין השיחים ולא קם. חלוֹיה נבהלה ותזעק את דפניס לעזרה. אולם כאשר שסעו הכלבים את עור הזאב ויתחבו את שיניהם בבשרוֹ, התחיל דרקון לילל ולהתחנן לעזרה אל חלוֹיה ואל דפניס אשר בא. הם הרגיעו את הכלבים ואת דרקון הובילו אל המעין וכתפיו וירכיו פצועים ונשוכים. שם רחצו לו את הפצעים ואת עקבות שיני הכלבים שטפו במים, גם קלפו קליפה ירוקה מן העצים לעסוה בפיהם ויניחוה על הפצעים. וכה רבה היתה תמימותם במזימות האהבה ותעלוליה, עד כי חשבו את כל המעשה למשׂחק בני־הכּפר ולא עלה גם על דעתם לכעוס עליו או להתאונן, כי אם ניחמוּהוּ, גם ליווּהוּ אל ביתו בתמכם בו בשתי זרועותיו.

כב) אחר אשר ניצל מן הסכנה ויחָלץ – לא משיני הזאב, כדברי המשל, כי אם משיני הכלבים, ישב דרקון וחבש את פצעיו. ודפניס וחלוֹיה יגעו עד הערב בשוטטם לקבץ את עדריהם הנפוצים. כי בראות הצאן את עור הזאב נבהלו, וגם נביחות הכלבים הפחידון מאוד וינטשוּ לכל העברים. אלה טיפסו על הסלעים, ואלה נפוצו בעמק, גם הגיעו אל חוף הים. והצאן אשר היו נקבצות בצהלה לקול חלילו של דפניס, ולמחיאות כפיה של חלוֹיה היו קופצות ורוקדות לקראתה, לא שמעו הפעם לקריאותיהם, כי פחד הזאב היה עליהן. ודפניס וחלוֹיה, כציידי הארנבות, הלכו בעקבות הצאן, סבבו בהרים ובעמק ויקבצו את העדרים ויביאום את המכלאות.

בלילה ההוא ישנו שניהם שינה עמוקה, אחרי לילות רבּים נדודי־שינה, כי עייפותם הרבה היתה להם לתרופה נגד חלי לבם והעינויים אשר הביאה עליהם האהבה. אולם אך דמדם השחר ויקיצו עמו יסוריהם. שוב חדוות הפגישה, שוב צער הפרידה. לבם כאב ויתגעגעו ולא ידעו מה. הם אך ידעו כי מקור היסורים לו – הנשיקה ולה – המעין אשר בו רחץ דפניס. ותקופת השנה עוד הגדילה את המדורה בלבותיהם.

כ"ג) האביב חלף לו והקיץ בא. הצמיחה הגיעה למלואה, ומסביב נישאה בעוז נשימת החיים המלאים. הפירות גמלו על העצים והקמה מזהיבה בשדות. מבין סדקי האדמה בוקעים צליליהם המתוּקים של החרגולים, העדרים הומים מפעייתם הרכּה והרועדת של ילדי־הצאן, וריח הפירות הבשלים זולף מן הגנים. מימי הנחל זורמים לאיטם ושרים במילמולם הלואט שירת קסמים. הרוח לוחשת בארנים ולחישתה כמנגינת חלילים הנישאת ממרחקים. התפוחים מלאוּ עדנים, עורגים לנשק את האדמה וימתקו מעל שרביטם ויצנחו לארץ. והשמש, מתגעגעה וכלה אל בני הארץ, מפשיטה מעליהם את שמלותיהם ותציגם במערומיהם. כל אשר ראה דפניס וכל אשר שמע היה מצית את לבו. על כן טבל במים ויצלול בהם להשיב את רוחו. בנחל רדף אחר הדגים הקטנים המשתעשעים סביבו, שח על פני המים וישת בגמיעות ממוּשכות למען כּבּוֹת את האש אשר אכלה את לבו. וחלוֹיה, אחר כלותה לחלוב את הכבשים ומרבית העזים, עמדה להריק את החלב אל הכדים. לא יכלה להמשיך במלאכתה כי הטרידוה הזבובים ועקצוה. אחר רחצה את פניה, שׂמה לראשה זר קלוע אמירי הארנים ולכתפיה עור־האילה. מילאה את הגביע יין ואת הכד חלב מילאה והלכה אל דפניס להשקותו מן המַשקה.

כד) שעת הצהרים הגיעה וחלוֹיה באה אל המערה, מקום אשר דפניס רוחץ במים. היא ראתהו במערומיו ותחמוד את יפיו, ויפיו בעצם פריחתו. כולו יפה ומום אין בו. ודפניס בראותו את חלוֹיה, עטרת הירק לראשה ולכתפיה עור האילה, והיא מושיטה לו את הגביע המלא, היתה לו כאחת הנימפות מן המערה. הסיר את זר הארנים מעל ראשה, העתיר עליו את נשיקותיו הבוערות אחר שמהו לראשו. וחלוֹיה הרימה את כותנתו מעל הסלע ותנשקה מנשיקות פיה, אחר כיסתה בה את גופה. בשחקם, זרקו התפוחים איש באחותו, קישטו בפרחים ראשיהם ואת קווצותיהם קלעו.

ובקלעה את צמותיו ואמרה לו חלוֹיה: תלתליך כעין גרעיני ההדסים בהבשילם. וענה לה דפניס ואמר: לחייך כתפוחים המַוורידים וברק זהב להם. הוא גם לימדה לחלל בחליל. אולם אך נגעו שפתותיה בחליל, אך נשבו נשימותיה בנקבי החליל, ולקחוֹ דפניס מידיה והגיש שפתותיו אל המקום אשר בו נגעו שפתי חלוֹיה באמרו, כי חפץ הוא להראות לה אשר שגתה בנגנה. וכה היה החליל למלאך צנוע לנשיקותיהם.

כה) פעם אחת, עם חום הצהרים, ודפניס יושב לחַלל, והכבשים מנמנמים בצל, נרדמה גם חלוֹיה… דפניס ראה את חלוֹיה והנה היא מנמנמת, וינח לאט את חלילו על ידו, ויבט בה, כי לא בוש עתה מהביט בפניה. ויחמוד את יפיה ועיניו לא שבעו מראות. וכה לחש דפניס אל לבו: מה יפוּ עפעפיה לעיניה הנמות, ומה עדנוּ נשימותיה. מתוק ריח אפה מן התפוחים ומבּוֹשׂם שושנת־השדה. לא אעיזה לנשקה על שפתותיה, כי נשיקתה יורדת אל הלב וכדבש החדש תתעהו, תגזול ממנו את בינתו. גם לא אעיזה לחבקה, כי יראתי פן אחרידה מתנומתה. הו, הצלָצלים מחרישי אזנים, בצרצוּריכם הן תעירוה משנתה! הוי, התישים אוהבי הקרבוֹת, אַל תתנגחו בקרניכם, כי גדול הרעש מאוד. הוי, הזאבים הפחדנים מן השועלים, למה לא טרפתם לי את התישים הסואנים האלה!

כו) עוד דפניס מדבר וצלָצל, אשר נמלט מפי סנוּנית הרודפת אחריו, ניתר את בין שדיה של חלוֹיה למצוא לו מקלט. הסנונית לא הספיקה לתפוֹש את הצלָצל, אולם בשטף־מעוּפה נגע קצה אחת מכנפיה בלחי הנרדמת. חלוֹיה נעוֹרה בחרדה ותרם קול צעקה. אך בראותה את הסנוּנית חגה מעל לראשה ודפניס צוחק לפחדה, שקטה ותשפשף את עיניה מתנומתן. והצלָצל, הנחבא בחזה הנערה פצח בשיר, ושירתו כמזמור־תודה אשר ישיר העני במצאו מחסה בהיכל האלים. חלוֹיה נרעשה ותצעק, ודפניס שוב צוחק לפחדה. אז שלח דפניס את ידו ויביאה בזהירות אל תחת שמלת חלוֹיה למען תפוֹשׂ את הצלָצל המזמר בין שדיה. והצלצל לא פסק משירתו גם בהיותו בין אצבעות דפניס. חלוֹיה חייכה, לקחה את הצלָצל מידי דפניס נשקתהו, ותשיבהו אל חזה, והצלצל איו פוסק מצלצוליו.

כ"ז) מן החוֹרשה הקרובה נשמעה רינת יוֹנת־הבּר וקולה עדין ותלונה רכּה רועדת בו. ותשאל חלוֹיה את דפניס מה תרון יונת־הבר ועל מה תלין. ויאמר לה דפניס את אשר יספרו בני הכפר על יונת־הבר: לפני שנים רבות, רבות היתה נערה רועה, והנערה יפה־פיה, כמוך חלוֹיה היפה, וצעירה היתה כמוך. היא רעתה את הפּרות, וקולה עדין עד למאוד. ותאהבנה הפרות את קול הנערה ואת שירותיה. ותשמענה לקולה, ולא זרקה בהן מעולם הרועה את מקלה, גם לא דקרה אותן בשבטים דקים. לרגלי האוֹרן ישבה, ולראשה זר אמירי האוֹרן, ותשר תהילות האל פן ותשבחות פּיתיס אלילת האחוּ. והפּרות לא הרחיקו ממנה, כי היה קסם השירים עליהן. בשדות הקרובים נהג רועה־השוָרים את עדרו. והרועה עלם נחמד כרוֹעה היפה, ושר בשירים כנערה. קולו חזק מקול הרועה אולם עדין היה כרינת ילדים.

ויהי היום וישר רועה השורים בשדות הקרובים וימשוך בקסמי שירתו את שמונה הפרות היפות מעדר הנערה, ותלכנה הפּרות אחריו אל שדות מרעה חדשים. ויצר לנערה מאוד על פרותיה היפות אשר אבדו לה, גם התעצבה מאוד על אשר יכול לה הרועה בשירותיו. ותתפלל לאלים ותחנן קולה כי יעשוה צפור הרים, למען לא תשוּב אל ביתה, למען לא תהיה לשחוק לרעיה. וישמעוּ האלים לתפילת הרוֹעה, ותהי ליונת־בר השוכנת בהרים כרועה ומשוררת כמוה. ובשירתה ישמעו את שירת הנערה המסכנה על הצרה אשר באה עליה, ואת תלונתה על פרותיה הנגזלות אשר לא תוּכל למצאן.

כח) אלה היו תענוגות־הקיץ. האסיף הולך וקרב והענבים בשלים, נמלאים עסיס. ובאחד הימים, ושודדי הים, בני העיר צור, הפליגו בספינת מפרשׂ קלה למען לא יכירום תושבי החוף ולא יחשדו בם. את העוֹגן הורידו לא רחוק מן האי. וירדוּ לפנות בוֹקר אל היבשה. חגורי־חרבוֹת ולבושי שריונים התנפלו על השדות ויבוֹזוּ את כל אשר מצאו תחת ידם. הם שללו את היינות המתוקים והריחניים, גם הרבה דגן גזלו, ואת הדבש בעודו בחלותיו. גם שוָרים מעדרוֹ של דרקוֹן לקחוּ אתם. ודפניס ישב אז על חוף הים, משחק בצדפים. חלוֹיה עוד לא יצאה אל המרעה, כי לא נתנה דריאס להשכּים עם העדרים אל השדות, למען לא יפגעו בה הרועים לרעה. ובשוטט השודדים אחר השלל על חוף הים ויראו את דפניס וישתוממו ליפי הנער ולהדר קומתו. ויחדלו מן השוד ולא נגעו עוד בעזים, כי אמרו: טוב לנו הנער מכל השלל אשר קיבצנוּ ומן הביזה אשר נמצא עוד בשדות. ויאחזו בנער וימהרו אל הספינה. ודפניס הרים קולו בבכי מר ויזעק את חלוֹיה לעזרה. והשודדים הרימו את העוֹגן, ויכּוֹפו על המשוטים ויחתרו ותפליג הספינה אל מרחבי־הים. וחלוֹיה יצאה אז אל המרעה ובידה חליל חדש אשר הביאה מתנה לדפניס. ומה רבה חרדת הנערה בראותה את עדר העזים נפוץ ונבהל, והנה גם הגיעה לאזניה שוועת דפניס אשר קרא לה לעזרה. ותיטוֹש חלוֹיה את הצאן והחליל נפל לארץ, ותרם רגליה לרוץ אל דרקון לבקש עזרתו.

כט) חלוֹיה נדהמה מאוד בבואה אל דרקון, כי מצאתהו מתגולל על הארץ מתבוסס בדמו השותת מפצעיו הרבּים והוא נושם בכבדוּת.

למראה חלוֹיה נעורו בו זכרונות אהבתו ותשב אליו רוחו ויתעודד ויאמר: אני הולך למות, חלוֹיה! שודדים התנפלו על עדרי ואגן על פרותי, וישחטוני השודדים כשחוֹט את השור. ואַת חלוֹיה, מהרי והצילי את דפניס ונקמי נקמת דמי בשודדים. קחי את חלילי זה, פרותי יודעות את החליל, רוּצי על חוף הים, ועל החוף הכּי בחליל את המנגינה אשר לימדך דפניס ואשר לָמדת ממני. את היתר יעשה החליל ופרותי אשר בספינה. הנני נותן לך את חלילי למתנת עולם. בו יכולתי לרבּים ממתחרי במקהלות המנגנים. ואַת, חלוֹיה, כל עוד נפשי בי, האצילי לי מנשיקת פיך. ואחרי מותי בכי עלי. והיה כי תראי בשדה רועה פרות עובר על פניך – וזכרת את דרקון.

ל) ויִדוֹם דרקון, כי אפסו כוחותיו. ובגהור עליו חלוֹיה ובנשקה לו, פרחה נשימתו האחרונה. חלוֹיה מיהרה אל החוף, הגישה את החליל אל פיה ותכּה בכוח על פיות הקנים. לשמַע המנגינה הושיטו הפּרות אשר על הספינה את צוואריהן אל החוף ותגעינה בקול ותקפוצנה הימה. הספינה התנודדה מאוד ותשכּב על צדה, והים נבקע בנפול הפּרות אל המים. ותחליק הספינה אל תוך התהום, וישובו המים ויכסו עליה ותעלם. והנוסעים אבדו כולם, כי הכבידו עליהם חרבותיהם ושריוני־הבּרזל לגוּפם ומצחות הנחוֹשת לשוקיהם, וצללו כעופרת בתוך התהום. אולם דפניס רגליו יחפות, כי נהג את צאנו בנאות הדשא הרך, ואך כתנתו לעורו, כי הימים ימי אסיף, על כן שחה על נקלה, ובשחותו פשט מעליו גם את כתנתו. אמנם, לראשונה קשתה עליו השׂחיה, כי הרגל אך אל הנחלים ואל הבריכות ליד המעיינות. אולם חכמתו עמדה לו: בא בין שתי פּרות, פרשׂ את ידיו ויאחז בקרניהן, וכה נישׂא על נקלה על הגלים ודמיונו כנוהג מרכבת נצחון. הבקר שוחה יותר מן האדם. רק צפרי המים והדגים עולים עליו בשׂחייתם. ולעולם לא היה הבקר צולל לולא ריכֹכוּ המים את פרסותיו ויכבידון. אות הנן תעלות־הים הנקראות “בוספורוס” עד היום הזה לאמור: מעבר השוָרים.

לא) כה ניצל דפניס באוֹרח־פלא מן השודדים ומגלי הים. בהגיעו אל החוף מצא את חלוֹיה בוכה וצוחקת כאחד. נפל לתוך זרועותיה וילחצה אל לבו. אז שאל דפניס את חלוֹיה מאין בא לה החליל לחַלל בו. ותספר לו חלוֹיה דבר רוצה אל דרקון לבקש את עזרתו, אשר נתן לה את החליל וגם סיפר לה על פרותיו היודעות את קול החליל ונקבצות לקראתו. ודבר מותו של דרקון סיפרה לו, אחרי יעצוֹ לה את עצתו. רק דבר אחד העלימה חלוֹיה מדפניס, והוא – דבר הנשיקה. כי בוֹשה הנערה מאוֹד. ויגמרו בלבם לגמול את החסד האחרון עם זה אשר כה היטיב עמם. ויחד עם קרוביו של המת הורידוהו אל קברו. ומסביב לתל הקבר נטעו עצים נותני פרי ועליו יצקו גביע חלב, גם נסכו עסיס ענבים, וישברו חליל רועים לאוֹת־אֵבל. והפּרות תעו אז בשדות, רצו בלי מנוח ותגעינה בתלונה ממושכה. ויאמרו הרועים איש אל אחיו: בוכה העדר על רועהו אשר אבד לו.

לב) אחר קבורת דרקון הלכו דפניס וחלוֹיה אל מערת הנימפות. שם רחצה חלוֹיה את דפניס ותטהרהו. אחר ירדה גם היא אל המים. אז ראה דפניס את חלוֹיה בפעם הראשונה במים. היא טבלה ותרחץ את גופה הרענן והחָטוּב. ולא הוסיפו המים לוֹבן וטוֹהר לחמודות גוָה. אחר לקטו מן הפרחים העולים באסיף, קלעו מהם זרים ויעטרו בהם את ראשי הנימפות. ועל כתלי המערה תלו את חלילו של דרקון – מנחה לאלים. בשובם אל עדריהם מצאוּם והם רובצים על הארץ דוממים, לא לחכו את העשב, גם לא השמיעו את פעייתם. היו כעצבים ומתגעגעים אל דפניס וחלוֹיה. ויהי אך הופיעו אלה, אך השמיעו קולם ויחללו רגע בחליל – וישובו העדרים לרעוֹת והעזים הרבו לשמוח על רוען כי ניצל, ותגעינה ותדלגנה במורד הגבעה. כה עלזו כולם. אך – האחד – ששונו נגזל מאתו – דפניס. כי ראה את חלוֹיה במערומיה. קסמוּ לו סתרי יפיה אשר נגלה היום לעיניו. לבו התענה בו כאכול־רעל. היו נשימותיו תכופות ומקוטעות כשל הבורח מפני רודפים. ופתאום רפתה נשימתו וכוחותיו עזבוהו כאומר לגווֹע. עתה נדמה לו, כי מימי הנחל השקטים מסוכנים מגלי הים בעת הסערה וכי נפשו עודה כלואה בידי השודדים. הנער המסכן, בן השדות התמים, טרם ידע כי אין שודד כאהבה.

ספר שני    🔗

א) והאסיף בא עם שאונו והמונו. עת הבציר הגיעה ובשדות רבה התכוּנה. אלה מכינים את הגיתות ואלה מתקנים את החביות, אלה קולעים סלים וסלסלות ואלה מחליקים אבנים עגולות ומהוּקצעות לדרוֹך בהן את הענבים. יש משחיזים את סכיני הבוצרים ויש מקלפים את ענפי הערבה, מייבשים אותם ועושים מהם אבוקות להאיר בהן בלילה ליוצקי־העסיס אל הכדים. והבציר החל. דפניס וחלוֹיה עזבו את המרעה ויצאו לעזרת הבוצרים. דפניס נשא את הענבים בסל, הריקם לתוך הגיגית לדרכם בגת ואת העסיס יצק לתוך החביות. וחלוֹיה הכינה את האוכל לבוצרים, גם הישקתם יין, יין הבציר שחלף. היא גם בצרה את האשכולות, כי גפני האי לסבּוֹס נמוכות והן מתפשטות על הארץ כחבלבל, אינן נסמכות על העצים הגבוהים ואינן מטפסות, על כן יוּכל גם התינוק, אשר זה עתה הוּצא מחיתוּליו, להשׂיג בידוֹ הקטנה את האשכּולות.

ב) וזה מנהג בני השדה מימים ימימה להזמין את כל נשי הסביבה עם נערותיה לחוֹג את חג בּכּחוס ואת הולדת היין, ולקחו חלק בעבודת הבוצרים. ותשאנה הנשים את עיניהן אל דפניס ותהללנה את יפיו ותאמרנה: יפה הוא כבּכּחוּס. ואחת מהן גם העיזה ותשקהו. ויהי הדבר לרצון לדפניס. אולם חלוֹיה נעצבה אל לבּה. והדורכים נשאו קולם אל חלוֹיה וישחקו ויתלוצצו, רקדו סביבה וישתובבו כסַטירים סביב לבקכנטיות וישירו במקהלה: מי יתנני כבש רך ונהגתיני למרעה… חלוֹיה חייכה בחן לשמַע השירה, אולם דפניס נעצב עד מאוד. בכליון־עינַים חיכּו שניהם לעת כֹלוֹת הבּציר, לשובם אל שדות המרעה. משירת הבוצרים הסואנה והמולתם התגעגעו אל צלילי חליל הרועים ואל פעיית העדרים. לא ארכו הימים והבציר נגמר. החביות מלאו עסיס מתוק, ודפניס וחלוֹיה שבו אל המרעה. בשמחה רבה באו אל מערת הנימפות. ויגישו להן מנחה זמורת גפן ואשכלותיה תלויים עליה. וזה דרכם מדי יום ביומו: עם הזריחה, בצאתם עם העדרים, יבואו אל המערה להשתחווֹת לנימפות, ובנטות היום, בשובם עם העדרים, וסרו אל המערה להודות להן. ומדי יום יביאו מנחתם אתם. יש כי יביאו ביכּוּרי פּירות ויש זר פרחים חדשים. יש כי יגישו ענפים רכים ורעננים, ויש כי ינסכו לכבודם על הסלע חלב עזים או חלב כבשים. ובימים רצו בשדות ויפזזו כגורי־כּלבּה קטנים המתגוללים בעליצותם. חיללו בחלילים גם נאבקו, ויתנגחו כאילים וכתישי־העדרים.

ג) המה עם משחקיהם והנה בא זקן ויקרב אליהם. לבוּש הוא אדרת שׂער, לרגליו נעלי עור עבות ועל שכמו ילקוט בלה. ישב הזקן לידם וכה היו דבריו: ילָדי! אני הנני פילאטאֶס, פילאטאֶס הזקן. היו ימים ואשיר גם אני את תהילת הנימפות שוכנות המערה. גם חיללתי בחלילי לכבוד האל פּן. ועדר שוָרים גדול ניהלתי בנועם מנגינותי. ועתה באתי לספר לכם את אשר ראיתי, להגיד לכם את אשר שמעתי. יש לי גן. ואת הגן אני מעבד בידי, כי אהבתיו למן היום אשר באה עלי הזיקנה ולא יכולתי לצאת עוד עם העדרים אל השדות. בגני פרחים ופירות בכל תקופות השנה. באביב תפרח בו השושנה, גם החבצלת והיקינטון והסגליות הפשוטות והמורכבות. בקיץ הפרגים, האגסים והתפוחים ממינים שונים, ובאסיף – יבשילו הענבים והרימונים, גם התאנה וההדסים הירוקים. עם הבוקר מקהלות צפרים יורדות אל גני, אלו מנקרות ואלו מצפצפות. כי נחמד הוא גני וצלוֹ נעים. ושלושה מעיינות רוחשים בין העצים. לוּ הסירו את גדר הקוצים אשר סביבו ודמה לחוֹרשה קדושה.

ד) היתה עת הצהרים. ירדתי לגני ואראה מתחת לרימונים ולשיחי ההדסים ילד מקפץ. בידיו רימונים וגרגרי ההדסים. הילד לבן וצח כחלב ותלתלי־זהב לו כאש. גופו הערום רענן וטהור כעולה מן הרחצה. דלג בין העצים, קטף מן הפּירות וישׂחק בם. רצתי אליו למען עצוֹר בו, כי יראתי להדסי, גם דאגתי לרימוני, פן, במשובתו, ישבור את זלזליהם הנטויים. אולם הוא התחמק מבין ידי ולא יכולתי לתפשו. נמלט אל בין שיחי השושנים, הסתתר בין גבעולי הפרג כתרנגול־הבר. הן לא פעם רדפתי אחר הגדיים, רצתי עד כלות כוחי אחר העגלים הרכים – ואשיגם. אך את הילד הזה לא יכולתי לתפוש. עייפתי מאוד, כי הן זקן אני. ואשען על מקלי ואבט אחריו ואשאלהו: בן מי אתה הילד? העם שכנִי אביך ידור? ולמה ירדת לקטוֹף פירות בגן זרים? לא ענה לי הילד, אך ניגש אלי, מחייך חרש, ויזרוק בי את הגרגרים אשר בידו. קסוֹם קסם לי הילד וחמתי שככה. הפצרתי בו כי לא יירא ממני ויגש אלי. התחננתי אליו כי יתן לי ואחבקהו. נשבעתי לו ברימונַי ובהדסי־הבוֹשׂם כי אעזבנו. הבטחתי לו תפוחים ורימונים, גם אמרתי לו כי גני פתוח לפניו בכל עת, יבצור לו את ענבי, ילקט לו מפּרחַי, אם אך יאציל לי נשיקה ממתק שפתוֹתיו.

ה) וישא הילד קולו ויצחק. וקולו מתוק מקול הסנוּנית, נעים משירת הזמיר, ענוג משירת הברבוּר לפני מותו, בבוא עליו הזיקנה כבואה עלי, וכה אמר הילד:

– כלתה נפשך לנשיקה, פילאטאֶס. הנני ואמלא בקשתך. כי צמא אני לנשיקות ונכסף אליהן רב יתר מאשר תערוג אתה לנעוריך אשר חלפו. אך השיבה נא אל לבך: האמנם יאה לשׂיבתך מתנתי? אף כי זקנת, אך תגענה בך שפתותי, ושלחת ידך לתפשני. ואולם להשיגני לא יוכל גם הנשר, גם הנץ מהיר המעוף. גם אם יימצא עוף קל כנף מהם ורדפני אך לשוא. אל תראני שאני ילד – כי רבוּ שנותי מסַטוּרן וזקן אני מן הזמן.

בפריחת עלומיך ידעתיך, פילאטאֶס, ראיתיך בצאתך עם העדרים אל השדות ואל העמקים. מאחורי לשדרת הצפצפות עמדתי ואעירה את חלילך, אנחות חלילך נישאוֹת אל אַמַריליס.אתה לא ראיתני ואני שמרתי עקבותיך תמיד. אני נתתיה לך ותהיו לאחד, ויוולדוּ לכם בנים. עובדים ישרים ורועים נאמנים אשר היו לתפארת לשדות. ועתה פרשתי את כנפי על דפניס ועל חלוֹיה; מדי בוקר אובילם אל השדה בנהגם את צאנם למרעה. ובהיותם יחד ועפתי אל גנך להשתעשע בעלים ובפרחים, להתגולל בערוגות הבּוֹשׂם ולטבול במימי מעייניך. על כן יפו פרחיך ופירותיך רעננים מלאו עסיס, כי יינקו מהמים אשר רחצתי בם. שא עיניך אל גנך וראה: התמצא ענף מדולדל אחד, אם נשר תפוח אחד מעל בדו? הנרמס פרח אחד בערוגתו, אם נעכרו מי מעינותיך הצלולים? שישה אל לבך, פילאטאֶס, כי אתה, האחד מבני־תמותה, ראית עם ערוב־שׂיבתך את הילד – את האהבה.

ו) כתוֹם דבריו וירום על אחד ההדסים, כזמיר רך וצעיר קפץ מעץ לעץ, מענף לענף, הציץ מבעד לעלים ויעלם, עד הגיעוֹ אל ראש אחד העצים. נשאתי את עיני וארא את כנפיו ואת אשפתו ראיתי תלויה בין כתפיו והיא מלאה חיצים קטנים. אחר נעלם ולא ראיתי עוד את החצים, וגם את הילד לא ראיתי. ועתה אם לא לשוא הלבינו קווּצוֹת ראשי, אם לא הקדירה הזיקנה את בינתי, שמעוּ לדברי פילאטאֶס הזקן: פרש הילד כנפיו עליכם, קדושים אתם לאֵל האהבה.

ז) ותרב שמחתם לדבריו ויהיו כמאזינים לאגדת־פלאים. וישאלוהו: מה זה אהבה? הילד הוא אם צפור? ומה כוחו ונדעה? ויענם פילאטאֶס לאמור: – בני, האהבה – אל צעיר הוא, יפה וכנפים לו. על כן יאהב את העלומים, יתור אחר היופי ויצמיח כנפים לנשמות. כוחו רב, עד אשר כוח צאוס, אל הרעם, לא ידמה לו. הוא מושל על היסודות. הוא מושל בצבא השמים. שלטונו על האֵלים רב משלטונכם על עזיכם ועל כבשותיכן. הוא אמר – ותצמיח הארץ את הדשאים ואת העצים. הוא ציווה – ומחיק האדמה בקעו הפרחים לקראת השמש. הנחלים נוהרים לאהבה ונשימת הרוח – אהבה. ראיתי פר אחוז אהבה, הוא געה ויאנק כעקוּץ צרעת־בר. ואת האיל ראיתי נכסף אל עזו, והוא סובב הולך בעקבותיה. וגם אני, בהיותי עלם, ואוֹהב את אמריליס. ואשכח את מאכלי, ואת משקי זנחתי. ושנתי נדדה מעיני. נפשי בי כלתה מעצב, לבי פרפר, וכל גווי רעד. צעקתי במכאובי כאילו הכּוּני. ופתאום באה עלי דממה, ואהיה כמת. צללתי במימי הנהרות הקרים כרוצה לכבּוֹת את האש אשר אכלתני בקרבי. שיוועתי לאל פן לעזרה, הוא האֵל פּן אשר גם הוא לבו יקוד אהבה לאלילה פיתיס.שרתי תהילות ושירי תודה להד, אשר ענה לי ויקרא אחרי את שם אמריליס. כי אין תרופה לאהבה. לא מאכלים גם לא משקאות, אף לא לחשים וקסמים. תרופה אך אחת לאהבה – נַשק, חבּק איש את אחותו – עד אם היו לאחד.

בן־שמן, תרע"ט

(יתר הפרקים לא נמצאו)