לוגו
בערבות הנגב: מחזה בשלש מערכות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הוצג ע"י תיאטרון “הבימה”

הנפשות

אברהם – חבר הקבוץ. מפקד המקום.

רבקה – אשתו. טבחית.

דן – בנם.

איתמר – חבר הקבוץ. “מישקיסט”.

גליה – בתו. קשרית.

בנימין – חבר הקבוץ. “תרבותניק”.

רות – אשתו. חובשת.

שוש – פלמ"ח.

צבי – פלמ"ח.

ברוך – מפקד פלוגת־הצבא. עירוני.

משה – סגנו של אברהם, לולן.

עתונאי

חייל א – איש גח"ל.

חייל ב – איש גח"ל.


 

מערכה ראשונה    🔗


תמונה א    🔗

(בונקר. לילה. שולחן. מכונת־כתיבה. מימין מטה. דן ישן עליה, מכוסה במעיל, בגרביים. בפינה: רובים!)


צבי (מדפיס) “מטוסי האויב הפציצו את גברעם, דורות וניר־עם. בדורות נפגע מטוס ונאלץ לרדת ירידת אונס ליד עזה. אתמול הופצצה הרפת שלנו, שמונים פרות נהרגו בשתי הרפתות שנהרסו כליל.” קשה להדפיס באצבע אחת!

גליה (נכנסת) נו, דן התעורר כבר? כמה זמן אפשר לישון?

צבי עד – שמתעוררים. שלשה ימים לא ישן, לא עצם עין, – מיום שיצא עם המחלקה להוציא את הילדים מיד־מרדכי, – ואת באה עליו בטענות.

גליה העולם נהרס וצביקה – ממשיך להוציא עלון. נו, איך “המַרגש?”

צבי בדיוק כמו בבונקר, “מרגש” של שלוש אמות עמוק באדמה. תחילה השמים, אחר־כך, הרקיע, אחר־כך העננים, אחר־כך הארובות של הבונקר, האדמה, הבטון, – ולבסוף, בקצה לגמרי – אני, אפילו לא נקודה, פסיק קטן, זערורי, אפס אחד גדול. זהו “המרגש” זה קצת לוחץ אצלנו על המוח. זה, המַרגש.

גליה מורגש! מאד מורגש! איפה “הזקן” שלי? לא היה כאן?

צבי כונתך לאותו טפוס, מישקיסט זועף שאת קוראת לו אבא? הוא יצא עם בנימין. הם צריכים לחסל איזה עסק־ביש. את יודעת: שתי פרות פצועות, לקחו אתם רובים.

דן (מתעורר) גליה! ישנתי! בואי, שבי. איך הבריאות – “חבובה?”

גליה הבריאות – בריאה לגמרי. – העיקר – חזרת!

דן מתי תגיע השיירה? אומרים שתבוא הלילה.

גליה אתה איום, דן. יצאת ליד־מרדכי, חזרת – ונוחר. השיירה כבר יצאה מהבסיס, לפני שעתים, היא תגיע עוד מעט. מה שלומך, דני? איך היו החברה? והילדים? אתה בעצמך נשאת ילדים, דן? בעצמך נשאת ילד? ספר! ספר לי! זה פשוט “עצום” שהצלחתם להוציא אותם.

דן מה תגיד עליה – ילד אחד? תריסר! “חמַל!” אני “פרצוף” כשביל ילד אחד? אם לדבר “ציונות” – הייתי נרגש עד “העצם”. בלילח קר, “פחד”, וילד שוכב לך על הצואר וישן. ישן, כאילו אני “אבא שלו”, “מטפלת בפעוטות”, עוד ישלחו אותי לגמור קורס מטפלות – אבל, יש להודות, אצלי היה קצת “ככה” על יד הלחי הימנית ועל יד שתי העינים השמאליות שלי – הספיק לי בהחלט סדין אחד, כדי לגמור עם הבאר הזו שהתחילה לתת מאה קוב לשעה.

גליה אתה “חבוב”, דן. אתה “חבוב־אלף”, דן. ואגב, הילדים לא בכו בדרך?

דן זה היה חסר לנו! בהתחלה, דוקא היה אחד שרצה לבכות, אבל, – אני השתקתי אותו באופן, איך אתם קוראים לזה בסמינר, באופן פסיכולוגי.

גליה בחייך?! השתקת אותו?! איך, איך זה היה? למה אתה שותק ומפסיק?

דן מה דעתכם עליה? מפסיקה אותי בכל רגע – שואלת שאלות, ולבסוף – מדוע אתה שותק!!

גליה שוב אתה מפסיק. נו, ספר כבר?

דן אמרתי לו, יחביבי, יש פה מצרים, יש פה טנקים ותותחים, – אם לא תשתוק אני “מפרק” לך רגל! למדתי דז’ודוֹ!

צבי צ’יז’ב! צ’יז’ב! לא נגעת בו אפילו באצבע! עלנה!! (מחזיק באצבע ליד עינו)

דן השקר הכי טוב לדבר אמת – הכנסתי אותו לתוך המעיל שלי – והוא נרדם ליד הצוארון שלי. אמר לי בלחש־בלחש – “השם שלי, חבר, השם שלי דן. קוראים לי דני”. ילד חכם! בחיי שהיה ילד חכם. הכי חכם שבעולם!

גליה מפנישֶה, מפנישה, ששמו דן, – בטח!

דן (קופץ ממטתו, מזמר את הפיסקה הראשונה) היא “תפסה” את הענין, סוף־סוף ראש פתוח, מה יש לדבר! גליה, ספרת ל“זקן” שלך, לאיתמר? הרגלים עדין כואבות. לקחנו “ספיד” בהליכה! דברת עם הזקן? לא להסתכל – אני מתלבש! (נועל נעלים!)

גליה לא. שבוע ימים לא היית כאן, ובינתים נשתנה הכל. אני חושבת שהזקן שלי לא מדבר עם אברהם שלך. זה בענין העברת הטרקטורים והקומבין והרפת, – איתמר מאַשים את אברהם בהזנחה. הוא מדבר בחריפות, בכעס. הוא לא כועס סתם – הוא רותח! אתה הרי מכיר אותו! לא יכולתי לספר לו, דוקא עכשיו.

(שומעים במה יריות)

צבי חסלו את הפרות!

דן בואי, גליה. אני חושש שזו השיירה האחרונה שתכנס למשק. הענינים “שפופים” מאד. הצבא עייף עד מות. אם המצרים יתקיפו בעשרים וארבע השעות הקרובות, יהיה קשה. מה במשלט 105, צבי?

צבי עדיין בידינו. פלוגה אחת, לא מלאה. הרבה אבדות. על שמעון בירם ספרו לך?

דן כן, אני יודע הכל. כשחזרתי הלכתי אל אבא. הוא ספר לי. משונה היה לחזור הביתה ולראות שאת הילדים הקטנים הוציאו, – והרפת! אני לא רוצה לחשוב על כך. הפרות היו קשורות?

גליה כן. התחילה ההפצצה – ואיש לא היה שם. בוא, נלך דן.

(גליה ודן יוצאים)

דן (חוזר בריצה) את הכובע! זה טוב שבנימין רתם אותך לעלון. בהתחלה רתם אותך לעגלונות – ועכשיו – תחי ההכשרה המגויסת!

צבי או שאתה מסתלק – או שאני מתחיל לחלוץ נעלים! (דן ממהר לצאת)

(מדפיס) “ועמד החבר נגד הפלדה. טנק גדול וכבד, חלוץ יחידת הטנקים של האויב, עבר את הגדרות, עבר את התעלה, הגיע עד הבית הקיצוני, של מוליק, ועמדה ט..” 

בנימין (יורד במדרגות) יש לך סגריה, צבי?

צבי דוקא יש, חסלתם את הפרות, בנימין?

בנימין חסלנו! (נוטל סיגריה) קשה היה לראות את איתמר בכך. הוא, למעשה, הקים את הרפת לפני עשרים וחמש שנה – ומאז, שנה שנה היה ממשיך לעבוד. סגריה טובה (מכניס אותה לכיסו) זה בשביל חייל אחד.

צבי הגעייה החרידה! בעיקר זו, העוורת: אומרים שאם לא חולבים אותן יש להן כאבים איומים.

בנימין הכל כמו חלום בלהות. רצינו לקשור את הפרות לעמוד. שלשום היה כאן עמוד. מימין לחדר אוכל, עוד נשאר מאז שהנפחיה עמדה שם, – שנים עמד שם, וכל שנה הייתי אומר, בתור חצרן: בנימין, להזיז את העמוד – ותמיד היה דבר דחוף יותר – והוא העמוד שמש מקום בו קשרו הערבים את חמוריהם וסוסיהם בבקורם – ונשאר! ופתאום, אני אומר לאיתמר: נקשור “לעמוד” העמוד במרכאות, – ואין. נעקר ואיננו. כך זה הכל, כמו בסיוט. נדמה לי שאיתמר הולך. אני מכיר את צעדיו. כשהיה קם בקר־בקר לחליבה, הייתי אומר לרות, איתמר הולך לרפת, אפשר עוד לישון קצת. צבי, אל תזכיר בענין הפרות.

איתמר (נכנס) החילים גוררים את הפרות לואדי. אני אינני יכול לעשות זאת. הכרחי היה להמית – הן סבלו יסורים, אבל לגרור כך, כמו נבלות, כמו נבלות! ו“לחביבה” היו שני חורים אדומים – במקום עינים. מה יהיה הסוף, בנימין? הכל נהרס, נחרב. לכל מקום שאני הולך מלוה אותי הגעיה של הפרות התועות בחצר, בהפצצה ואחר ההפצצה. אדם, לפחות, יכול לבטא – והנאקות העמומות הללו.

צבי גליה שאלה עליך.

איתמר מה? אתה מדבר אלי? (המום) הה, גליה אתה אומר? נו, טוב, טוב. (נאנח) שמעתי שדן חזר. נו, טוב. אומרים ששיירה נוסעת אלינו. אני חושש מאד שכל המאמצים יהיו לשוא. מה רציתי לומר? – לא כלום. נו, טוב, נלך לשער, (יוצא בכבדות. מהורהר)

צבי המום, הבחור. נס שלא צמחו לנו “כבדניקים” בהפצצות ובהפגזות!

בנימין הלקסיקון שלכם, אתם הפלמחניקים, הוא מין תערובת ברברית איומה ונלעגת. מה פרוש “כבדניקים”?

צבי מין ברווז! אתה רוצה לרשום את הביטוי: “כבדניק” הוא טפוס פסיכופטי – ובעברית צחה, פשוט: “טר־ללה”. קצת “מסובב”, חסר בורג. אל תרשום עכשיו. עוד תספיק. יש לי עוד בטוים דומים! בנימין מה דעתך, – הקשיב, ותגיד: פגז סתם, או שרפנל: ז־ז־ז־ז־זת – בום! 

בנימין איך אמרת את המלה הקודמת.

צבי טרללה?

בנימין כן, בדיוק. אני חושב שאתה מתחיל להיות – איך אמרת?

צבי טרללה! שמע, בנימין, אתה אמנם “ותיק במשק” “אולקוס כרונולוגי” “ציוני מאה־אחוז” – אבל בעצם אתה שייך לדור שלנו. אתה צוחק? הייתי ליד מחסן־הבגדים ש“כזה” התחיל לשרוק, ואז אני אומר לעצמי, אחת מן השתים. אם אשמע את ההתפוצצות, סמן שעדיין לא נהרגתי, ואם לא אשמע את ההתפוצצות – כבר לא איכפת לי שום דבר. “נגמרתי”. “זהו זה”. מאז אני אוהב לשמוע את הזמזום. ז־ז־ז־זת בום. מה אתה יודע – אתה היית אז בבונקר המפקדה, אבל אצלי זה היה: ז־ז־ז־זת.

רבקה (נכנסת. מביאה סל ובו דברי אוכל. כריכים.) השיירה מתקרבת. נקוה שתעבור בשלום. מדפיסים? תאכלו משהו. הבאתי קצת כריכים.

צבי לדעתי זה ברברי לקרוא לסנדויצ’ים פשוטים, עם נקניק, עם מלפפון חמוץ – סתם כריכים!

בנימין נו, מילא. מומחה חדש לעברית! מה נשמע? אברהם מסר דבר מה חדש? 

רבקה קח, תאכל. גם, אתה, צבי. אברהם אומר, כי יש סמנים ברורים שהם מתכוננים להתקפה בעוד כמה שעות. כפי הנראה בבקר.

צבי אינם יודעים להתקיף בלילה, זה כל הענין. בלילה – פוחדים. וביום – אתה קולע בו ישר ב… תסלחו לי על הבטוי.

בנימין הרי לא אמרת מאומה!

צבי אבל חשבתי. –

בנימין ובכן: חייב היית לבקש סליחה רק במחשבה. מה זה, בשר? אולי יש גבינה, או משהו אחר, את יודעת רבקה, – בעצם אין לי תיאבון. צריך לגמור את הדפסת העלון, ובכלל..

רבקה אני חושדת בך, בנימין. כשאתה מתחיל לגמגם – זה לא מוצא חן בעיני.

צבי גם בעיני לא. – בשר טעים. יש תוספת־יוקר?

רבקה יש. בינתים יש. הסתכל לעיני, בנימין. אני מבינה, אתה סבור שהבשר הוא מהפצצת הרפת שלנו, ומכיון שכך אינך אוכל. אני יכולה להרגיע אותך. תאכל, תאכל. קח, הנה עגבניה. מוזר, הביאו לנו עגבניות מהחוץ – ובגן־הירק שלנו שדה־מוקשים! 

בנימין ראית את דני שלך?

רבקה כן, הבן בא אל אמו. שאלתי אותו איך היה פנוי הילדים מיד־מרדכי, והוא, “שום דבר מיוחד אמא. הוצאנו אותם – וחסל” הצברים שלנו מתבישים להראות את רגשותיהם כלפי חוץ.

צבי הם פשוט חסרי כל רגש. יצורים המתבטאים בשפה ברברית לשם קמוץ בזמן. אבל אילו היית שואלת את דני על הרגשתו בצורה חינוכית יותר לא היה משתמט. אני מבטיח לך.

רבקה למשל?

צבי תני לו טפיחה עצומה על הכתף, עד שינקע אותה, תאמרי לו “אהלן”!!! “איך הכיף” ו“המרגש” ומיד את מקבלת תשובה.

בנימין כאלו הם, עם־לא־עם. גזע ברברי צומח כאן. הרי גם פרצוף של יהודי אין להם.

צבי אם תתני עוד סנדויץ' אחד, אסביר לך את הענין. תודה! ובכן עליך לדעת שהבחורים מסובכים מאד, דוקא כך, אתם טועים בענין זה, הטעות היא שאנשים מסובכים הם, אנשים שהסבך מסבך אותם, והבטוי קשה להם בעיקר כשההורים הם בדרך כלל, דמויות מחנכות יותר מדי, אנשי העליה השניה והחמישית. יש הרגשת נחיתות, ואז הסבך הוא מסובך – לא הצלחתי לבטא את הרעיון. להחזיר את הסנדויץ'? אתם שומעים, רעש, השיירה באה! זהו הענין בגוש!

משה (נכנס ויורד במהירות) בנימין ורבקה, אברהם מבקש שתכנסו לרגע לבונקר המפקדה. אגב, השיירה הגיעה.

בנימין כן, אנחנו שומעים את הרעש.

צבי זה לא יפה להרעיש כל־כך – יעירו את המצרים!

רבקה (קמה) ובענין ההסברה שלך, צבי, היא צולעת מאד, לדעתי.

צבי אבל לדעתי, היא איננה צולעת על רגל אחת – היא צולעת על שתי רגלים. אני עוד אחשוב בדבר. צריך “להתעמק באופן פיליזפי!”

(רבקה, משה ובנימין יוצאים)

בנימין אחזור מיד. (בפתח).

צבי (קורא מהכתוב) “ועמד החבר נגד הפלדה. טנק גדול וכבד, חלוץ יחידת הטנקים של האויב עבר את התעלה, הגיע עד הבית הקיצוני, של מוליק, ועמדה שש. (מדפיס) אך הוא קיבל פגז מהפיאט שבידי משה..”

(שומעים מישהו מדלג על המדרגות) 

שוש (קול) כאן בונקר המפקדה?

צבי לא, כאן בונקר “גילה, רינה, חדוה דיצה”. לא להפריע, בונקר המפקדה הוא שם איפה שנופלים קודם לשלוש תעלות, – ושוברים רגל אם אין מזל – אם יש מזל שוברים את כל העצמות. גליה, אַל תפריעי! דן הלך כבר!

שוש (בינתים יורדת ומתקרבת אליו בזהירות. נושאת ילקוט גב) הלו, צפור, בועז, יונה, שומעים אותך חמש־חמש!

צבי הלו, שמיר, וו, שמיר – הלו – שוש! (קופץ לקראתה ומחבקה) איך נפלת לכאן? עם השיירה? מה הענינים? ואיך בכלל? שוש! נעשית בן־אדם! בבית־דג’ן היית צימוק! איך "צנחת הנה? הי, שוש, טוב שבאת, בחיי! אלחוטאית! תני כף, שוש! (מכה על כפה) יותר “בריא”! כך!

שוש ואתה מגדל זקן כמו “חיות הנגב”! זקן – יופי! דוקא הולם אותך! נו, מה נשמע כאן? שנה עברה! שנה – אלף! מליון. איפה היינו – ואיפה לא היינו. ואותך החזירו לבקעת־יואב? עצום! מה שלום דן? איך הוא “רוכב”?

צבי הסתובבי קצת. נראה את “הפיגורה” שלך. זוכרת בבית־דג’ן, איך צעקת להם: א־ת־ם מפ־קי־רים אותנו! והקליטה היתה חמש־חמש! ושמעו אותך בכל הארץ! 

שוש שלושה רימונים אחרונים – והברן תחת הקיר! אלו היו ימים! איפה אנחנו – ואיפה הם! מה שלום דן?

צבי היה ביד־מרדכי, הבחור, והוציא ילדים. הוא קצת נרגש – אבל זה יעבור אצלו. אגב, כדי לעורר את קנאתך, הוא “מת” אחרי גליה. לעת זקנה נעשתה אלחוטאית סוג א'.

שוש גליה!? היא באלחוט? לפני שנה היתה עוד “פספוסית” והתהלכה מתחת לשולחנות.

צבי בינתים גדלה קצת. זה כבר אצלם בשלב שרוצים לדבר עם “הזקן”, אוהבים בכל הרצינות. את מכירה את דן אם הוא “נשרף” – אז עד שיוצא עשן. בדיוק דומה לי! נדמה לי שפעם כתב לך רומן בהמשכים. מה הענינים, שוש! אהבה – בצד, העקר הבריאות.

שוש איך הותיקים, מחזיקים מעמד? הכל הרוס. זה איום. כמה הקפידו על כל שעת עבודה. ואיך דרשו מעצמם כל כך הרבה. ראיתי את בנימין. “חבוב” כשהיה – אבל הזיקנה כבר שרה לו שיר־ערש! פגשתי אותו ליד חדר האוכל. הכל הרוס כאן.

צבי תסתכלי ביום – זה יותר גרוע. בלילה נדמה שהבנינים כמעט לא נפגעו. בחושך לא רואים את החורים! 

שוש אתנו בשיירה בא איזה עחונאי. כל הדרך שאל שאלות ורשם בפנקס, אמר שאני חומר לרומן, ורצה לנשק את חדר־האוכל ואת האדמה.

צבי אם כך, לא נורא, חשבתי – שאותך! שוב “רומן”. שוש בלי רומנים – זה כמו פרה בלי אוכף!

שוש עוד לא סיימתי את הקודם! מה שלום דן? הוא מפקד?

צבי את שואלת עליו, כאילו היה מרגמה של שלושה אינטש.

שוש אבל שמעתי שאין למרגמה כזו פגזים אצלכם, – ודן הוא דוקא מרגמה עם פגזים!

צבי עשי טובה ושימי את דן בספירט לחמשה רגעים. הגידי, הביאו נשק?

שוש צבי, אל תשאל! זה כמעט להתלחם בידים ריקות. אבל, איך היו אומרים אצלנו: יהיה עוד – יותר גרוע! אבל, נדמה לי שהמצב עכשיו כבר די “מזופת”. הדרך שעברנו בה, צואר בקבוק ולא יותר.

צבי אפילו לא צואר. 

שוש החברה אומרים, שיש “זקס עצום” (בלחישה): תבואנה אניות עם תותחים! עוד כמה ימים.

צבי אצלנו את הסוד – יודע כבר – תסלחי על הביטוי – כל דוֹד!

שוש טוב שלא אמרת מה שחשבת – אחרת היית מקבל “פליק”.

בנימין (על המדרגות) צבי, גש לרגע.

צבי מה הענינים?

בנימין שמע. בחוץ עומד עתונאי. הוא שואל שאלות ומתענין במצב. אבל, אל תתחכם אתו.

צבי בסדר.

בנימין (לעתונאי) בבקשה לרדת!

עתונאי (נכנס) ערב טוב!

בנימין הו, שלום, שוש. אורחת! מה אתם אומרים עליה – נפלה מהשמים, פתאום ובלי סרטפיקט מימי המנדט. ובכלל – נעשית בן־אדם. רוצה לעבוד אצלי בעגלונות! בחצרנות. בטרקטור? – ושוב תעשי לי חצי שבוע אימונים – וחצי שבוע עבודה? זהו מה שאני אומר: צריך היה להיות תוהו – ובווין, החלטת החלוקה באו"ם, הכרזה המדינה העברית – כדי ששוש תזכור שהיתה כאן בהכשרה?

שוש דוקא זכרתי אתכם תמיד.

בנימין “דוקא” היא אומרת. ולי יש זכרון ממך, אי אפשר לשכוח. את זוכרת שהעמסת קש, בקלשון, – ואני עמדתי על העגלה? יש לי עוד “חותמת” מהקלשון שלך! כאן, מתחת לגב!

שוש ואתה נשארת אותו הבנימין!

בנימין ואת נשארת אותה ה“שוש”. זוכרת את האנגלי ההוא, כשעשו חיפוש במשק, והעבירו אותנו ללטרון ולרפיח? רצית לתפוס אותו בשערות – ונתברר שהוא בעל קרחת, קרחת עם ברילנטין! חלקלקה! קרחת חלקלקה! הוי, צחקנו אז!

שוש זה היה השלישי – אצל השנים הקודמים זה לא התחלק!

בנימין נו, עוד נספיק לדבר. הכירו בבקשה, מר רובין, עתונאי. הוא רוצה לשאול, או יותר נכון להבין מה פשר עמידתנו, מהו סוד ה… בבקשה, מר רובין.

עתונאי רציתי, רבותי, לדעת כיצד להסביר לקוראי העתון את פשר עמידתכם. אני משרת גם עתונים אידישאים באמריקה, ויש צורך להסביר להם את סוד המלחמה העקשנית ואת ההרואיקה של..

צבי לדבר בגלוי לב?

עתונאי בבקשה, בבקשה! אדרבה!

צבי האמת היא שגם אני אינני יודע. תאמין לי שכל פעם אני פוחד מחדש – אבל אינני זז. אני דוקא יודע להסביר, אבל כל פעם זה מסתבך אצלי. אבל הרואיקה זו לא מלה!

בנימין אלא מה?

צבי “בטיח!” אינני אוהב מלים שצריך להוריד אותן בסולם!

עתונאי הנה, הנערה העומדת שם ספרה לי, כי נלחמה בבית־הקרן־הקימת בבית־דג’ן ולא ידעה מה זה פחד.

צבי היא ספרה לך?

עתונאי כן, היא ספרה לי! בנסיעה ספרה לי.

צבי שתספר עכשיו גם לסבתא! 

עתונאי הקשיבו רבותי, הענין הוא בזה כיצד להסביר, שמאות ואלפים אנשי כפר ערביים עזבו את מקום היולדם, ומקום שאבות אבותיהם חיו ומתו שם. ואילו אנשינו, שבחלקם הגדול, הם אנשים שהאדמה זרה להם, ואינם אכרים מזה דורות על דורות, – הרי תודה שיש כאן גרעין בלתי מוסבר. אין זה רק ה“אין ברירה” – כפי שאנחנו מכנים זאת.

צבי בנימין טעה בכתובת. אני אינני יודע להסביר. אבל, אולי, דוקא משום שאנחנו תלושים מהקרקע, אנחנו אוהבים אותה בדרך בלתי נורמלית כמעט. זו אהבה של בלתי שפויים לגמרי, זוהי אהבה שלאחר יאוש. אבל, אתה יודע, – מוטב תדבר עם אברהם, מפקד המקום. אני מסתבך תמיד. אני מרגיש, אבל לא יכול לבטא.

בנימין אברהם טרוד עכשיו. הוחלט לשרוף את התבואה בשדה. קודם לכן היה זה מקום שצומחת בו חטה ושעורה, ואילו עכשיו זה שטח הפקר בין הקוים. הם יכולים להסתנן בתבואה – והוחלט לשרוף את השדה. ננסה. אולי, בכל זאת, יתפנה לכמה דקות.

עתונאי אני חושש שהשיירה חוזרת מיד.

בנימין הם חוזרים. לוקחים מאתנו את כל הנהגים – כדי להעביר עוד הלילה נשק לנגב הדרומי. נו, נלך? יש לך אולי סגריה! 

עתונאי יש, בבקשה. אולי את כל הקופסא, לא באמת. – אין בזה כל, – יש לי עוד.

בנימין זה לא בשבילי. הסגריות נתעכבו משום מה, ויש פה בין החיילים כאלו שמוכרחים לעשן. בשבילי לא הייתי מבקש.

עתונאי ובכן, אני מודה בעבור ההסברה על שאלתי. (יוצאים: עתונאי ובנימין).

שוש הוא שאל הרבה שאלות האיש הזה. אסור לשאול כל־כך הרבה.

צבי מה הענינים? מצב־רוח?

שוש לא, לא. סתם קצת זכרונות. נלך לבונקר המפקדה, עלי להתיצב בפני אברהם.

צבי חכי קצת. עכשיו העתונאי יציק לו בשאלותיו ויש לנו פנאי לשוחח. מליון שנה לא ראיתיך, שוש.

שוש פחדתי שזה יהיה כך. שב, שב רגע בשקט, צבי. חזרתי לבקעת־יואב לאחר שנה. כמה חדשים במנרה, ואחר־כך, התחילה המלחמה. רציתי לשבת במנרה ולעבוד, לחיות קצת בשקט. כמה שנים טובות ויקרות נתנו, לאותו דבר שקוראים לו פלמח, זקסים וג’ובים, וסליקים – וקורסים – ובינתים שנה ועוד שנה – ואנחנו לבשנו שריון של אדישות, כביכול, וציניות כביכול, ולא איכפת, כביכול, והשנים הטובות, היקרות, הלא־חוזרות עברו במהירות, בחפזון – ואין מאום, כלום. ואנחנו לא שאלנו שאלות. אתה זוכר את יחיעם ונחמיה, את ברכה – ועכשיו, כמה עוד נפלו? – לא שאלנו שאלות. משום שזה היה פשוט, פשוט – כמו לחם. וזה בא ושואל. הוא צודק – אבל יש דברים שאם אתה אומר אותם בקול רם, אתה מתחיל לשקר קצת. לאיזה משפט הגיוני תכניס את יחיעם ואת נחמיה ואת ברכה, ואת שמעון, ואת אליק – ואת כולם, כולם! את כל הג’מעה כולה.

צבי נעשית סנטימנטלית. מה קרה לך, שוש? התקיפו אתכם בדרך!

שוש אתה יודע מדוע, צבי, זה ככה אצלי עכשיו. אני הסתכלתי בך שעה שהעתונאי שאל אותך את שאלותיו. ואני בטוחה שאתה יודע מה להשיב לו, אלא שאתה פוחד להשיב לו, מפני שפתאם אתה תהיה – אתה. ואינך רוצה בזה. תן לדבר! אינך רוצה בזה משום שאתה זקוק לשריון על הלב – אחרת תתפקע. כי תוספת לכל נימוק תביא אותם, את אלו שאינם כאן, שכבר אינם, – ותאמר שאינך רוצה להמית, אינך רוצה מלחמה אינך רוצה לרצוח פלחים עלובים מארץ־ישראל או ממצרים – אבל אתה מוכרח – ואז אנחנו מקבלים את צורת הדבור הזו, ג’מעה וכף, ואהלן, – איננו רוצים לדלות, לצלול עמוק־עמוק שמא נראה תהום פעורה, – משום שעוזי ואורי הם ממיתי אדם בגיל שבו טרם לטפו צמה של נערה. מה קרה לי? שטויות נכון! אין צורך לדבר כל־כך הרבה. אני עיפה כל־כך. חיכינו שעות בבסיס. ואני הייתי בבית־החולים לבקור… והיו שם צעירים ללא יד וללא רגל… ואני רציתי לבכות – וידעתי שזה אסור! אתה מבין, אנחנו ילדים נבונים – ויודעים שיש דברים שזה אסור! ובנימין, בנימין, אתה מבין, עומד ומספר על השדה שישרפו – וגם הוא יודע שאסור לומר הכל. שנים רבות עוד נתפרנס מהמלאי הזה של זכרונות שדחסנו והחנקנו. צביקה, אולי אני אישן קצת – ו“זה” יעבור!

צבי שוש, – בואי ולא נדבר יותר על… אַת יודעת. אי אפשר להחזיק מעמד בלי לאטום קצת את האוזנים, לעצום עינים, ולא להאזין להרבה־הרבה דברים. יחי “הכף”, שוש! ולחיי הפלמח, שוש! ותני כף, שוש, תמיד אמרתי שאַת “חבובה”. “זהו זה!” (להבה אדומה עולה).

בנימין (נכנס בהפזון) בוא, צבי, נסיים את העלון. השדה בוער. דן ואברהם, ורבקה ואיתמר, – הם הציתו את השדה. קוראים לזה בימינו שדה הפקר בין הלוחמים. “שדה הפקר!” (מנקה זגוגיות משקפיו בהתרגשות) בעוד כמה דקות עלי לעלות אל המצפה, למגדל המים.

צבי שכבי בינתים, שוש. תנוחי.

שוש תודה, צביקה. (משתרעת על המטה ומניחה את ילקוט הגב למראשותיה).

בנימין (קורא. צבי מדפיס) למעלה משמונה שעות רצופות היתה בקעת־יואב לשדה קרב אכזרי ביותר. ההרעשה הלכה הלוך וגבור. האויב האמין ברוב סכלותו, כי יכול יוכל לה לנקודה. רימונים ובקבוקי מולוטוב נזרקו ממרחקים קטנים בכיוון לטנקים. לא הבונקר הנסתם, לא האש המוחצת, לא הפגזים המתפוצצים באויר – כל אלה לא ריפו את רוח הקרב, עד שעות הצהרים, בהם התחיל האויב לסגת.

(האור דועך אט־אט תוך הקריאה).

חשכה


תמונה ב    🔗

(יום. בונקר המפקדה. אלחוט, מרכזית טלפונים. מטה, שולחן. צבי מנמנם בצד. גליה ושוש ע"י האלחוט והטלפונים. משה, סגנו של אברהם, על יד מפה ובה דגלים והמוני עמדות.)


אברהם (בטלפון) האוירון האחרון? כן, אני שומע! בנימין, השגיח בשבע עינים. אני מחכה.

– משה, תברר אם יש נפגעים. –

הלו, בנימין, כן, מדבר אברהם. מה? אתה בטוח! מה? הם סוגרים עלינו מצפון, נתקו את דרך העפר! כמה כלי רכב? טנקים? אינני שומע.

– תגש, משה. תברר עם ברוך, מפקד הפלוגה בענין הפצועים והתחמושת לפיאטים. צריך שיהיו גם אנשים רזרבים לפיאטים. זה הנשק היחידי בידינו שמסוגל לעצור טנקים. (התפוצצות).

משה מה אומר בנימין, שסגרו מצפון?

אברהם עוד לא ברור. לך, משה. הלו, בנימין! בנימין! גליה, תתקשרי עם עמדה 7 – המגדל שותק! הלו, אין צורך, גליה. מה אתה אומר? זה ברור? סוגרים עלינו מצפון. כמה. שלושה טנקים? מה? זה ברור לך. הצבא נסוג ממשלט 105. כן, אני מחכה. 

משה תמסרי את המברק למפקד החטיבה. אפשר גם במורז (יוצא קודר)

גליה תעבירי, שוש!

שוש (מתקתקת סמני מורז)

אברהם הלו, כן, אני שומע. הצבא שלנו נסוג. מה, חיל־הרגלים שלהם? לא רואים כל סמנים? הם מתרכזים להגנה היקפית. טוב, וככן יהיה קצת זמן לשקולים. סמן בדיוק היכן הטנקים. גליה, קחי דגלים צהובים.

גליה היכן לשים?

אברהם אתם בהאזנה מלאה?

שוש כן. מחכים להתקשרות.

אברהם

רגע. הגבעה השחורה. ליד הואדי. גליה, ליד הואדי, – שלשה דגלים צהובים. תני לי עכשיו את עמדה 7. בנימין המשיך לצפות לכיוון הגבעה. מה, שני פצועים, טוב, לי אין עוד ידיעות. יש להניח שינסו קודם ל“רכך” אותנו בהפגזות תותחים ומרגמות. כן, אני מחכה.

גליה עמדה 7, אברהם. 

אברהם הלו, ברוך, כן אני יודע: סוגרים מצפון. כמה? אתה רואה חמשה! מהמגדל רואים רק שלושה. טוב, אברר זאת. מהחטיבה עוד לא הודיעו דבר. אין ברירה – נחכה. – תני את בנימין! – מה? אין צורך לספר לחיילים. דיה צרה בשעתה.

גליה בנימין מדבר.

אברהם הלו, בנימין. מעמדה 7 מוסר ברוך כי חמשה טנקים נמצאים על הגבעה השחורה. לא? יתכן כי אינך יכול לראותם, בואדי, אולי בואדי.

קול נערה הלו, בועז, שמיר, תלם, יונה. בועז, שמיר, תלם, יונה. הוֹדע עצמת איתותי. בועז, שמיר, תלם, יונה, – עבור!

שוש הלו, יונה, חוה, שמיר. שומעים אותך חמש־חמש. הלו, יונה, חוה, שמיר. שומעים אותך חמש־חמש. יונה, חוה, שמיר – עבור!

קול נערה הלו בועז, שמיר, תלם, יונה, קרן־אור הגדול שלנו, רוצה לדבר עם קרן־אור שלכם. הלו, בועז, שמיר, תלם, יונה, עבור!

שוש רוצים לדבר אתך, אברהם. מפקד החטיבה. הלו, יונה, חוה, שמיר. הוא נמצא כאן. הוא נמצא כאן. אני מוסרת לו את המיקרופון. הלו, יונה, חוה, שמיר – עבור! 

רדיו – גבר הלו בועז, שמיר, תלם, יונה, מדבר – קרן־אור. האם אברהם נמצא ליד המיקרופון? האם אברהם נמצא על יד המיקרופון – רות, עד כאן! – עבור!

(נכנס משה ומאזין בסמוך לאברהם ע"י האפרכסת)

אברהם הלו, גבעוני, הלו גבעוני. נמצא. נמצא. מדבר. אברהם מדבר. – עבור!

רדיו – גבר הלו, אברהם, הלו אברהם. נאלצנו לעזוב את משלט 105. יש הרוגים ופצועים. נאלצנו לעזוב את משלט 105. יש הרוגים ופצועים. אתם נמצאים למעשה בכיתור! אתם נמצאים למעשה בכיתור! רות עד כאן, עבור!

אברהם הלו גבעוני, הלו גבעוני שומע אותך, – המשך! הלו גבעוני – עבור!

רדיו – גבר הלו, אברהם. הלו, אברהם. ואין לצפות לעזרה. ואין לצפות לעזרה. אני מאיית: לאה, עין, זאב, רות, הגר. לאה, עין, זאב, רות, הגר. רות עד כאן! – עבור!

אברהם הלו, גבעוני. הלו, גבעוני. שומע אותך בסדר. הלו, גבעוני – עבור!

רדיו – גבר הלו, אברהם, הלו אברהם, עליך להחליט אם לסגת ולפנות את הנקודה. עליך להחליט אם לפנות ולסגת. בעוד עשרים דקות אתקשר אתך. בעוד עשרים דקות אתקשר אתך. מבחינה צבאית אין לי אפשרות להגיש לך עזרה. מבחינה צבאית אין לי להגיש לך עזרה. אם תחזיק מעמד שבוע ימים – יהיה טוב. יהיה טוב. אולם עליך להחליט בעצמך. אולם עליך להחליט בעצמך. בשעות הקרובות נוכל להגיש לך עזרה בפריצת הקוים – אנחנו מוכרחים לסגת. הלחץ עלינו חזק ביותר. הלחץ עלינו חזק ביותר. הלו, אברהם, הלו אברהם. אחכה לתשובתך בעוד עשרים דקות. הלו, אברהם! הלו, אברהם. אני מסיים. רות! סוף!

משה אברהם, הקשר הטלפוני נותק לעמדה 3 ולעמדה 9.

אברהם צבי! צבי, התעורר!

צבי מה קרה? תנו לישון. די, מספיק להתחכם! (פוקח עיניו) הה, זה אתה מוישה – למה לא אמרת שזה אתה? (שוכב שנית)

משה (מניח כפו ומעורר את צבי בחזקה) התעורר, צריך לתקן את קוי הטלפון. אותך אפילו הפצצות לא מעירות. קום ובוא!

צבי נו, אם צריך – אז צריך! חלמתי שאני בתל־אביב, יושב ב“פילץ” ומכייף! זה היה כייף עצום! תאר לך: אכלתי לחם – ולא מצות!

אברהם משה, בענין האלחוט – יד לפה. אף לא הגה. תחזור מיד. תראה לו היכן מנותק – ותחזור! 

משה בוא, בחור! הרם רגלים, אל תישן. נלך.

צבי אתה טועה, משה.

משה במה אני טועה?

צבי התרגלתי לישון גם בהליכה! (יוצאים)

גליה מה המצב, נכון שאנחנו מוקפים?

אברהם ראית את משה, הוא סגני – ולא שאל שאלות מיותרות!

גליה חשבתי שאני לא רק מכשיר אלחוט!

אברהם נו, סליחה גליה. את צודקת. כן, אנחנו מכותרים! שושנה, תטלפני לברוך, לרבקה ולאיתמר. תודיעי לברוך שישלח צופה אחר במקום בנימין.

שוש הלו, עמדה 7, – כן, לשלוח צופה לגג. תאמר לרבקה ולאיתמר שיבואו לבונקר המפקדה.

אברהם (עומד על יד המפה ומעביר דגלים) גם למפקד הפלוגה. 

שוש רגע. מי, ברוך? איננו? תחפשו אותו. איפה? עמדה 2. תשלחו רץ לקרוא לו. עליו לבוא אל אברהם, מיד! חשוב מאד. טוב. מה? פצועים? הרוג אחד! לבונקר המרפאה? טוב. מה, נתרסק! אני מחכה. תשאר על הקו. מה? נתרסק, אי־אפשר לזהות? תשאר על הקו. – מהצבא יש הרוג אחד. אין יודעים עדין את זהותו.

אברהם נו, כן, הם יכולים לשחק אתנו יפה־יפה. אוירונים מטיילים להם בנחת ומטילים פצצות מעשה משחק. תבררי מה שם ההרוג ואת כתובתו. צריך לכתוב למשפחה. לפחות מכתב.

רבקה (נכנסת) אברהם, הרופא יוצא מכליו. הוא טוען שאין חמרי־רפואה במדה מספקת. הוא חייב לנתח ואין אמצעי הרדמה. אי־אפשר לעשות משהו? הוא עייף עד מות, הד"ר שלנו. ועכשיו הביאי עוד פצועים.

איתמר (נכנס. זועף. לוחש לעצמו) סוף סוף נזכרו המפקדים שאיתמר עדיין חי ונמצא במשק!

שוש אברהם, רוצים לדבר אתך. הד"ר.

אברהם כן, מדבר! מה? אי־אפשר, ד“ר! אני אומר – אי־אפשר! כמה? שני פצועים! על אחריותי? אתה טוען שזה יפול על כתפי? הקשב, ד”ר. הקשב היטב: אנחנו מכותרים! מה? מכותרים פרושו שמכל רוחות השמים סוגרים עלינו בתותחים ובטנקים – ואנחנו במלכודת. אי־אפשר להוציא את שני הפצועים. ד“ר, עליך להבין – אין ברירה. אני לא אשלח חיילים למות בטוח. אין זו שאלה מוסרית ד”ר – זו שאלה מעשית – ותו לא. אין אפשרות לעשות זאת. אני מבטיח לך שאדרוש מהמפקדה של החטיבה חמרי־רפואה, נבקש שיזרקו מאוירון. טוב, אשלח מיד מברק.

איתמר אני רוצה לדעת מה נעשה כאן? מה פירושי מכותרים?! מי אחראי לכך שהגענו למצב הזה!

אברהם גליה, את בהאזנה מלאה? טוב, הכיני טופס מברק. יש פצועים, והכרחי לשלוח חמרי רפואה – ומיד! המברק בהול!

איתמר נדמה לי שנשאלה כאן שאלה!

אברהם הזמנת את בנימין?

שוש כן. אשאל עוד הפעם. הלו, הגג. מי? בנימין? לא החליפו אותך? אברהם, בנימין מסרב לרדת מהתצפית. – מה? רכוזים גדולים! טוב, אמסור. בנימין אומר שליד תחנת־המשטרה מרכז האויב מכוניות משא.

ברוך (נכנס) קראת לי, אברהם?

אברהם שב, ברוך. יש לכם הרוג אחד. בררתם מה שמו? 

ברוך מסרתי למפקד המחלקה לטפל בדבר. יודעים רק את כינויו. חדש בארץ. מה הדבר? עלי לחזור בהקדם.

אברהם ובכן, אנחנו, חברי המזכירות נמצאים כאן, מלבד בנימין. הוא מסרב לרדת מהתצפית.

רבקה צריך להחליפו. יש לשער שאנו מתיעצים עכשיו בענין גורלי ואחראי מאד. זוהי הכרעה מצפונית, ואם אי־אפשר לשתף את הקבוץ כולו בהחלטה, הרי חיבת לשבת לפחות המזכירות בשלמותה.

ברוך מה עומד כאן להכרעה?

אברהם שוש, התקשרי עם בנימין. תוך עשר דקות עליו להופיע! ובכן, הקשב ברוך. אתה מפקד פלוגת הצבא במקום, והאנשים היושבים כאן הם חברי מזכירות המשק, הגוף המנהל את חיי הקבוץ. אין זו דרך רגילה לפתור שאלות גורליות בגוף מצומצם בלבד – אולם היום אין ברירה. הקבוץ רובץ בחפירות ובתעלות – ואי־אפשר להוציאו לאספה כללית.

ברוך תסלח לי, אבל אינני מבין מהי ההחלטה שעליכם להחליט כאן!

אברהם ובכן, לשם אינפורמציה: הצבא עזב את משלט 105. פרושו של דבר שאנחנו מכותרים. פירושו של דבר שעלינו, אם יוחלט כך, יהיה לעמוד בכוחות עצמנו, בלי סיוע ובלי עזרה, לפחות, שבוע ימים.

ברוך מובן בהחלט. האם נתקבלו הוראות ישירות לפלוגת הצבא החונה במקום?

אברהם לא נתקבלו כל הוראות אליכם. אתם כלולים בתחום כוחות המשק. ההוראה היחידה היא שעלי לשקול בעצמי, עלינו לשקול, אם לסגת או להשאר. אם עוזבים את המשק או ממשיכים להלחם גם בתוך הכיתור!

ברוך תסלחו על גילוי הלב, אך לדעתי אין מקום להתיעצות זו. זוהי בעיה צבאית ועל אנשי הצבא להחליט, כך או אחרת. אני בתור מפקד הצבא במקום, איני גורס התיעצות זו.

אברהם לאנשים היושבים כאן זוהי מכה קשה, הנחתך כי אינם ראויים להביע את דעתם – וגם, גם להחליט.

ברוך עליכם להבין שאין טבחית מומחית, כגון רבקה, רשאית ליעץ לי כיצד לפעול מבחינה טקטית או אופרטיבית! הבעיה היא בעיה צבאית!

איתמר נוסף לשגיאות שאברהם שוגה בלי הרף, הרי שגיאה נוספת עשה בכך שזימן את איש־הצבא אתנו. עלינו היה להחליט קודם בינינו לבין עצמנו ואחר־כך להתקשר עם הגוף החונה במקום. לי, דרך משל, יש לומר דברים קשים מאד, ואין זה מן הראוי שהדבר יעשה בנוכחות מפקד הפלוגה. 

אברהם רק בלי עצבים! אני נכון לשמוע כל האשמה – ולהודות אם אכיר בה. אני מבין ללכו של איתמר, ואני חש את מפקד פלוגת הצבא שאינו רוצה לערבב סנטימנטים בבעיה צבאית. זהו המצב, ועלי לומר לכם כמה דברים.

אשר למפקד הפלוגה: הסתכל, האשה הזו הביאה לכם אוכל בשעה ההפגזות החמורות ביותר. אמת, או לא? בלי להתחמק!

ברוך אמת.

אברהם ועליך לדעת, שכאן אינה יושבת טבחית בלבד, כאן אינם יושבים משק’יסטים וחברי מזכירות בלבד. כאן יושבים אנשים שנתנו עשרים־וחמש שנות חיים לקרקע הזו המאובקת, הדלה. אתה מבין? עשרים־וחמש שנות חיים מקנים לטבחית זכות להחליט אם היא עוזבת את ביתה או לא, ובעיקר, ובעיקר, ברוך, אם היא מוכנה להלחם על הבית הזה. יש לה זכות להחלטה, לא יותר אולם גם לא פחות מלאיש צבא. השיקולים שלה אינם בנויים על מקלעים ומרגמות, אבל הם המחזיקים את האנשים על יד המקלעים והמרגמות, כשם שהחזיקו אותם קודם ליד הסטנים והרובים המעטים שהיו לנו, עד פעולת “נחשון”.

ואשר לך, איתמר. אני קבלתי מהקבוץ ומהצבא את מלוא הסמכות, ואני אפעיל אותה גם אם לא ייראה בעיניך! קראתי להתיעצות ולהחלטה, משום שקבלתי את הסמכות להגן על המשק ולא לפנות את המשק. אתה מבין? ואתה זורע רעל בלב האנשים, יאוש, חוסר אמונה. אילו היינו צבא ולא קבוץ, חייבים היינו למצוא צורת טפול מתאימה לאדם מסוגך.

(נכנס משה) 

משה (לוחש לאברהם) הקו תוקן!

איתמר מה היית עושה לי! אני רוצה לדעת כיצד היית מטפל בי! מה הדיבורים הללו? אני רשאי לחשוב ככל העולה על רוחי. איש לא יכריח אותי לשתוק! לא באיומים ולא בכוח. בבקעת־יואב אני רשאי לדבר ככל העולה על רוחי!

רבקה איתמר, תן לי. אל־נא. אי־אפשר כך. אברהם עליך לקחת את דבריך בחזרה. לא יתכן שתקרא לחברים להתיעצות – ותפסול מראש את איתמר כראוי להתיעצות זו.

אברהם את צודקת. אני מצטער. הוא חבר המזכירות ואיני כופה עליו שיסכים לדעתי. מה לעשות – לא אני בחרתי בו.

איתמר אתה הוא היודע שלא הסכמתי לדבריך גם בעבר: בענין העברת הילדים, העברת המכונות. לא רציתי להוריד מסמכותך לעיני מפקד הפלוגה. אולם, עתה מאוחר מדי. אתה הורס את הקיבוץ! אתה! אתה מעדיף אמביציה צבאית מפוקפקת על הקיבוץ כגוף חי. אני רשאי להמשיך, המפקד?

אברהם אין כל טעם לעקיצות שלך. יושבים כאן חברי המזכירות, ואתה רשאי לדבר ככל העולה על רוחך! 

רבקה אולי מוטב שלא יהיו כאן הצעירים? אין זה מרהיב עין לראותכם במחזה כזה.

אברהם הם רואים הרוגים ופצועים. יראו אותנו בלי מחלצות וכפפות משי, איש אינו מפריע לך, דבר!

איתמר תודה! אני מודה בעבור הזכות שעדיין מרשים לי לומר משהו במקום הזה. עשרים־וחמש שנה נתתי כתף, בשעות הטובות ובשעות הקשות – ופתאום, איתמר אדם מיותר, איתמר אין לו כל ערך, הוא מביא מים, מנקה עמדות בדי. די. טי. – גלגל חמישי בעגלה, ממש גלגל חמישי. פתאום אני אדם שמקבל רק פקודות. ואברהם נעשה שליט יחיד ודן יחיד – והשאר אבק־אדם! אני רוצה לדעת מדוע לא הוציאו את הפרות מהמשק? אני שאלתי – ואני רוצה לקבל גם תשובה.

אברהם המשיך. יש לנו זמן קצר שנועד להתיעצות ולא להאשמות. רצונך בהאשמות, ברגע זה דוקא, – עשה זאת, אבל לא תכריח אותי לענות על כל שאלה שלך! יש לך, בודאי, רשימה ארוכה.

איתמר אני תבעתי להוציא את הגרעין המשקי מהמשק. את מרכז הפלחה, את מרכז המסגריה, כמה רפתנים, – מדוע לא נעשה הדבר. יבוא יום והמלחמה תגמר, ואז תעמוד כעני בפתח – משק ללא אנשי משק. אנשים ללא בסיס, ללא אחיזה, ללא יכולת. מי יבנה אז את בקעת־יואב? המתים? 

משה לא אברהם היה אחראי לפקודה זו. אני דרשתי שכל המסוגל להחזיק נשק ישאר, אחד מכל משפחה, או האם או האב, – יש לנו די יתומים. לפחות ישאר אחד מהמשפחה בחיים. הקבוץ, כידוע לך הסכים לדעתי. אי אפשר היה לבחון את הדבר אחרת מבחינה מצפונית – “כיון שאינך חשוב במשק, הרי תעמוד מול האש, מול המות. ואילו את מרכזי הענפים נוציא לעורף”, אמרתי לך זאת בישיבה שנתקימה לפני שבועים. זכרונך קצר מדי, איתמר.

איתמר לפני שבועים – הרי זה לפני המבול.

משה כן, אנחנו חיים בזמן שכל שבוע הוא – כמעט היסטוריה. אתה שוכח זאת, איתמר. התמורות הן כל כך רבות, ואנו לא הסתגלנו אליהן!

איתמר ובענין הילדים, ובענין המכונות? הרגשת האנשים בחפירות אינה זהה עם דבריכם. האנשים סבורים כמוני. נעשו שגיאות קשות וחמורות, ויש מי שאחראי להן.

רבקה רוב הקבוץ הצביע שאת הילדים מפנים רק ברגעים האחרונים. היתה הצבעה או לא היתה? אשר לדעת האנשים, הרי גם אני נפגשת אתם – והם מוכנים לעמוד! זוהי עובדה!

משה מה אתה רוצה, איתמר – הקיבוץ החליט. החליט טוב או רע – אבל הקיבוץ נתן הסכמתו לכל החלטה – שעה שאפשר היה לכנס אספות.

איתמר באים המומחים הצבאיים ואומרים והעולם־גולם מצביע. אלא שאני מתהלך בחפירות ורוצה לחבוט ראשי בקירות הללו. מדוע לא הוציאו את הטרקטורים בזמן – וחיכו עד שנשרפו. ואת המכבש לא הוציאו – עד שהופגז ונהרס כולו. ומדוע לא העבירו את הפרות?

אשתדל להיות שקט. איני רוצה לצעוק, – הכאב מדבר מגרוני. אשתדל להיות שקט. אני רוצה לדעת מדוע שמונים פרות טובות שלנו, פרות שעלו לי, לי עצמי, בעבודה ללא קץ, בלילות ללא שינה, שנים של עבודת פרך – מדוע לא הועברו מהמשק? אינני צועק. אני מדבר בשקט. אני רוצה רק להבין ולדעת. אני מדבר בשקט.

מדוע חייבת היתה לבוא שעה אחת ארורה, שעה אחת בלבד, והנה ראיתי כיצד האוירונים הללו, מלאכי־החבלה, הופכים את “חביבה” ואת “יפה” ואת “שקמונה” את כולן, כולן, שאני זוכרן בשמותיהן, לחתיכות, לפגרים מרוסקים, לפרות עוורות! היום יריתי בשתי פרות. הן התהלכו כחצר, פצועות ונואקות ללא הרף – אני מדבר בשקט, – אבל אני מבקש תשובה. לא נתכונתי להתפרץ, – אבל, הרי יש אשמה במישהו!

משה אין זה הזמן להאשמות.

איתמר תמיד טוענים כך: אין זה הזמן להאשמות! אין זה הזמן המתאים! ולבסוף מאוחר מדי. תמיד מאוחר מדי. אני הייתי צריך לזעוק קודם לכן, אבל אמרו לי: יש מפקדה, יש אנשי צבא מומחים – ישנו אברהם!

הנה, כך הם פני הדברים. ועכשיו: “אין זמן להאשמות!” 

אברהם הרשה לי לומר לך: הן איש לא ידע על היקף המלחמה. לא רק אני – גם אלה שרצו והכינו את המדינה. אתה מאשים אותי שלא הוצאתי את המכבש, את הקומבין, את הטרקטורים ואת הפרות..

איתמר כן, זוהי האשמה! אפשר היה להציל – ואתה סרבת להציל. זוהי פנטיות של ספרי היסטוריה מזויפים – ולא של מציאות חיינו. אפשר היה להציל ואתה סרבת להציל.

אברהם בן־אדם, הקשב רגע. אלה שהקימו את המדינה – הכינו לך מרגמות? הכינו לך תותחים? הכינו לך אוירונים? כן, הכל עוד יהיה, אבל כל יום שאנחנו עומדים – מקרב את האפשרות שנקדים במרוץ עם הזמן וחוסר־האמצעים. והרי במה לחמנו, לכל־הרוחות? בידים ובסטנים. אנחנו שגינו בהרבה דברים ושלמנו ביוקר בעבור השגיאות. הגד לי אתה, איתמר, הרי עד לפני ימים ממש בנה “סולל־בונה” את הביצורים מעל פני הקרקע, ובכמה דם שלמנו, בעבור הידיעה שרק האדמה תציל, שרק החפירה הקטנה, העלובה, באת פשוטה – היא תציל. כאשר נהרג האיש הראשון שלנו, שמעון בירם, מי האמין שכך יתפתחו הדברים?! מי האמין? והרי אם לא נכה את הפולש – לא יהיה גם משק! גם משק לא יהיה – הכל יהרס!

(צלצול טלפון)

שוש הלו, מי. הולכים אליו. כן, מפקד הפלוגה נמצא כאן. מה שם ההרוג? רגע, אני רושמת: מ־ש־ה ג־רוס. איש גח"ל. טוב אני אודיע לו. ברוך, רוצים לדבר אתך. 

ברוך (בטלפון) הלו, מי. מפקד המחלקה – טוב. בסדר, שיכנס. יביא אלי! בהחלט – לא! צריך לחפור קבר. לא! אתה שומע: לא ולא! לחפור קבר! הבורות של הפגזים אינם באים בחשבון! חבריו יכרו לו קבר. אתה אחראי למלוי הפקודה.

חייל א' (נכנס) הבאתי כמה תעודות של מוישה גרוס. היה בחור טוב. היה אתנו בקפריסין, במחנות הרכוז בגרמניה. כן, הוא כבר בא פעם לארץ, היה יום אחד בנמל חיפה וגורש ע"י הבריטים. הוא באלונקה, למעלה. (מוסר תעודות ההרוג לברוך).

רבקה אנחנו נעלה אליו. בקבורה חייב איש שלנו להספידו. כן, זוהי שותפות מרה! נעלה, אברהם! (יוצאים מלבד גליה ושוש).

צבי (נכנס מימין) מה הענינים? הם מדברים ומדברים ואני מת “לעשן” – וקופסת הסגריות דוקא כאן. להכנס אי־אפשר – לא להכנס – גם כן אי־אפשר, אני רוצה לעשן ודן רוצה לעשן, – אנחנו יושבים בחפירה ומספרים צ’יזבאתים, אלף! ומסביב החיילים, דן, אני אומר לכם, יודע את המקצוע.

שוש אולי תעוף כבר! הרי הסגריות בידך! אפשר לצאת מהדעת!

צבי

לצאת אפשר ממה שיש – אם אין דעת אין ממה לצאת. מה דעתך עלי? 

שוש איום! אינך יכול להיות רציני לרגע!

צבי מה, ברצינות? מפני שאבא של גליה צעק על אבא של דן, עד שהמצרים התעוררו ושאלו אם כבר יש מואדז’ין ליהודים, שמעיר לתפילת הבוקר? אללה הוא אכבר. אללה, הוא, אכבר! דוקא כשהיה איתמר מדבר באספות היה מה להקשיב. מה קרה לו? אולי הוא באמת חושב מה שהוא אומר! אבל אברהם הוא “איזן־בטון”, מרכז פועלי הבנין והבטון, – בחור כארז!

גליה הכל אצלך זה צחוק.

צבי אפילו אַת. אבל גם זה “בצחוק”. אני אומר פשוט ובלי “פיליזיפיה” – משום מקום לא נסוגים! זה פשוט כמו תפוח אדמה ושתי עגבניות. אבל אצלנו יש “דם” ואצלם – מים פושרים מהברז! “זהו זה!” לא אצל כולם – אבל יש מישהו שצריך לסגור לו את ה“שיבר”!

שוש רות, עד כאן! אתה מדבר “שוטפת” כמו שפנדאו, ואת “השיבר” – הוא אצלך!

גליה רות – סוף – עבור! אין לך אף כדור עקר בלשון?

צבי גליה, דן למעלה, ויש שם בנות, כמה חיילות, כאלו “יופי” “מותק”, מרחוב אלנבי פינת שבזי! הוא עושה “כף”! ספר להן ציז’ב שהוא נוהג מאתים קילומטר לשעה – והבטיח לקחת אותן לתל־אביב, בעוד שעה! טרמפ! מצב־רוח! עוד מעט יעלה הליל, כפי שאומרים המשוררים, וירח צהוב ופגום יתלה ברקיעים, וכוכבים מרצדים, ונגוהות… וגדודי פארוק המלך, חפירות ובונקרים, – יפים הלילות בנגב. משעמם! נמאסה עלי כל המלחמה הזאת! מה דעתכן על גלידה אצל “ויטמן?” אולי גם אני אסע עם דן בטרמפ! זה דוקא רעיון!

שוש בחור מוכשר, מה יש לדבר!

גליה הבל שהכשרון מתבזבז אצלו כמו כלום!

צבי זה דוקא לא בזבוז – אפשר להשתמש בו פעם שניה אחרי הכביסה. נכון, אתן חושבות בלבכן, הקטנטן, בלב שלכן, שהוא עוד בגנון, שצבי הוא חסר לב, כבד וריאות! המשק מכותר, מהצד השני של המקלט עומדים המפקדים על־יד אלונקה – וצבי חסר הלב מתחכם. ואני אומר לכן, כל מי שמסוגל לצחוק או לעורר צחוק – מוסיף כוח, מוסיף חיים. שימק פומרנץ אמר לי היום, באידיש: אתה בחור כארז. אתה צוחק כל הזמן! ומיד הוסיף: “ומה יש כאן לצחוק?” גם הוא לא מבין אותי. איש לא מבין אותי. אני מחפש לב שיבין לב!

שוש גליה, אולי נכה אותו! אם לא יעזור – לא יזיק!

גליה זה דוקא רעיון! יש פה כמה מקלות קפ"פ! 

צבי מה דעתכן על שביתת־נשק? הם חוזרים! צריך לשבת בשקט, ילדות! ואני אל דן. הוא מחכה לסגריות. (יוצא).

(אברהם, איתמר, משה, רבקה וברוך יורדים במדרגות ונכנסים)

ברוך אתה מקבל פלוגה שרוב אנשיה ירדו לפני יומים מהאניה. אנשים שאינם יודעים היכן הם נלחמים, שאינם מכירים את הארץ, שישבו במחנות רכוז בגרמניה ובקפריסין. הכריחו אותי לקבל את פלוגת הגח"ל. הלחץ הוא כה עצום שאין פנאי אפילו לאמנם כראוי. והם נלחמים, נלחמים – ואינם יודעים להחזיק רובה כהוגן, אינם יודעים להתחפר, אינם יודעים לנצל את פני השטח. ובסופו של דבר – אחוז הנפגעים גדול מדי. אפשר היה להציל רבים, אילו ידעו להתנועע בשטח.

משה כן, לומדים מהנסיון!

ברוך הייתי בלטרון! אינני יודע אם השם הזה, לטרון, אומר לכם הרבה. אך זה היה גיהנום. לטרון! גם שם היו לי אנשי גיוס חוץ־לארץ! לא רק נשק לא היה במדה מספקת, אלא גם מימיות לא היו. וחמסין, וברחש, – והאנשים התעלפו בשדה. התעלפו ומתו בשדה.

בפעם הראשונה נתקלנו בתותחים ממש. אנשי נהרגו, נתרסקו, ועל דעת איש לא עלה להתחפר, להתחפר! והפקודה שנתקבלה היתה אכזרית: להמשיך! להמשיך בכל מחיר! לפתוח את הדרך לירושלים – אחרת ירושלים העברית נמחקת! ולעולם לא אשכח את איש גח"ל ששכב גוסס בשדה ובקש לדבר אלי, אל מפקדו. חיוך של אדם גוסס! אמר לי: יותר טוב פה! יותר טוב פה! תדאג לאמי. אהר־כך מת. איש אינו יודע היכן אמו. ומשה גרוס – שבוע בארץ! לעבור הכל – ולההרג בארץ־ישראל! זה קצת יותר מדי גם בעולמנו המטורף. לדעת, שאותם האנגלים ששלחו את פצצות הגז למרתפי האניה בחיפה הם־הם העומדים מאחרי הערבים, וסוף סוף הצליחו להמית את משה גרוס. עולם מטורף, עולם מטורף!

קול נערה הלו, בועז, שמיר, תלם, יונה. הלו, בועז, שמיר, תלם, יונה. תן קריאת כיוון, הנה קריאת רשת – רשת! הלו, בועז, שמיר, תלם, יונה. (קריאת רשת נמשכת חרישית).

אברהם נותרו לנו דקות מספר, ועלינו להחליט אם הקבוץ ממשיך להלחם על אף נסיגת הצבא ובתוך הכיתור. צריך להיות ברור שכל החלטה. לכאן או לכאן – צופנת בחובה אחריות כבדה.

ברוך מבחינה צבאית אין טעם לעמידה. אתם יודעים שאין החיילים מספיקים לנוח, להנפש, ואפילו לישון כהלכה. הם עומדים כבר זמן רב מדי – ואין לדרוש יותר. אם לא נקבל רזרבות, לא נחזיק מעמד – ורזרבות לא נקבל! אם לא נקבל ציוד כבד לא נעמוד – וציוד כבד לא נקבל. במלוא הכרת האחריות אני אומר: מבחינה צבאית אין טעם לעמידה.

אברהם כך אמר לי גם גבעוני.

ברוך בתור איש צבא עלי לומר: ההחלטה להשאר ולא לפרוץ את הכיתור, כמוה כאיבוד לדעת. גרוע מזה: זוהי שחיטה, פשוטו כמשמעו! אין נלחמים בידים ריקות מול תותחים. אני אדם ממושמע ונתון לפקודך הישיר, אברהם, – אולם כאן התיעצות ועלי לומר את אשר על לבי. אין זו מלחמה – זה רצח! והנרצח אינו יכול להגן על עצמו. מול תותח צריך להעמיד תותח – ולא בשר תותחים! אם אין לך כל אלה – אין ברירה!

אברהם פירושו של דבר – לסגת?!

ברוך פירושו: לעזוב משלט אחד כדי לסגת למשלט אחר.

איתמר אני הייתי תמיד ריאליסט ובלי סנטימנטים. אם תתן זבל חימי וזבל אורגני, – תקבל תבואה יפה. אם תחרוש ותזרע ותשדד, אינך מרמה את האדמה – תקבל יבול כהלכה. וכאן – אינך משקיע כלום ואתה רוצה לקבל תוצאות טובות?! אנחנו רוצים לחיות, אתם מבינים, ולא ליפול למען היסטוריה מפוקפקת. אנחנו רוצים להקים משק ולחיות! אם אי־אפשר להחזיק בקו הראשון נסוגים לקו שני. כך נוהגים אנשים מבוגרים וריאליסטים!

רבקה מוזר מאד לשמוע זאת מפיך, איתמר. מאימתי הפך הקיבוץ לקו, למשלט, לעמדה צבאית בלבד? והיכן האהבה שאהבנו כאן, הילדים, הדשא הגדול, חדר־האוכל, – אלפי הימים והלילות שנתנו על הנוף הזה, על הגבעות הללו, המטעים, תקופות השנה, – אני אינני מאמינה למשמע אזני. יש מצבים שהכרחי לסגת, אבל גם אז נסוגים מהקיבוץ ולא מקו ראשון, שני, או שלישי. ובכלל, היכן הוא מסתיים הקו השני? והרי – אני רוצה פשוט להבין את איתמר – הרי גם שם, בקו השני שלך, יושב אחד ריאליסט, וגם הוא, בתוקף נימוקיך אתה – יבקש לסגת. היכן מסתיימת הנסיגה, אני שואלת ומבקשת להבינך, איתמר. אינני גורסת את חשדו של אברהם, כי הפחד מדבר מגרונך, אני מאמינה עדיין, על אף הכל, שאתה אוהב את הקיבוץ, ורק טובתו לנגד עיניך. אבל, פשוט לשם הבנת הענין, – הרי את הילדים העברנו לקו השני. הילדים אינם בבית. עכשיו נעבור אנחנו אליהם – ולהיכן, אני שואלת, להיכן נעביר את הילדים בשעה קשה. לדעתי אין קוים – אלא מקומות שאין עוזבים אותם וחסל. אפילו אם אין הגיון צבאי להחזיקם. טוב. לדן אני יכולה להסביר, אבל מה אגיד לדליה, לעוזי, לחומי שלך הקטן, איתמר? מה תגיד לו אתה, לבנך הקטן – אבא עזב את הקבוץ וברח! אבא עזב את הבית וברח? לא, לא. לא יתכן לאבד ביום אחד את כל האמונה שהאמנתי בך במשך שנים רבות כל־כך! –

איתמר איני רוצה להתפס לרגשנותך, רבקה. השעה היא אכזרית – ועלי לחתוך באכזריות – ואין לכך כל חשיבות אם אמונתך בי נפגמה או לא. גם הרוסים במלחמתם נסוגו כשהיה הכרח לסגת. הרגשנות לא תועיל לנו כל עיקר.

ברוך הצדק עם איתמר. אין לערבב סנטימנטים בשיקול קר. אני מלא הערצה להרגשתה של רבקה – אולם דבריה אינם משנים את המצב. יש לראות את הדברים בעינים פקוחות. 

אברהם משלט! קו ראשון! דוגמאות של צבא אחר! ואני שואל אותך, את המישקיסט, – כיצד התפעלת משטיפת מי המלח בבית־הערבה! אני זוכר את הערב ההוא. דיאגרמות הבאת וצלומים – ואתה, אתה מביא לי דוגמאות מכל העולם כולו?! באיזה מקום על כדור הארץ שוטפים את מי המלח מכל שעל אדמה – כדי לגדל ירקות! מי היה מתאהב, חוץ ממטורפים כמונו וחסרי אדמה כמונו, בנגב הזה? אני על כל פנים לא אהיה פליט! מספיק! לא אגור בבית זר! לא אנוע כדרכים! אנחנו עם של פליטים, פליטים בעירום וחוסר כל ופליטים היושבים בינתים על סיר הבשר. יש מלחמה על עצמאות היהודים – ואנחנו נשיג אותה בפחות דם מאשר נשפך בעיירה אחת בפולין – ולשוא. לשוא. אתה שומע, איתמר, לשוא. זוהי הזעקה שלי: לשוא! אני יכולתי להיות בורשא – וללא נשק! להשחט ככבש! היום יש בידי נשק, נשק מועט, אבל אני חי בתקוה שהאניות תבואנה. והתותחים יבואו, והאוירונים שלנו יטוסו בשמים האלה – ועד אז להאבק, לא לתת מנוח, – לדעת שזו הפעם היחידה – שלא לשוא, לא לשוא. אני רוצה להסתכל בעיני דני שלי כאדם שנלחם ולא כפליט עלוב שברח מאדמתו. הילדים לא יסלחו לנו לעולם אם נעזוב את ביתם. אין זה משלט, אין זה קו. אין זה משלט סתם, כשם שהקרקע שלנו אינה ככל קרקע אחרת שבעולם, זוהי האדמה היחידה שאיננה הופכת אותנו לפליטים ולמבקשי נדבות. עלינו להצביע. לי אין כוח לדבר יותר. מי בעד נסיגה ירים את ידו!

איתמר מעולם לא ידעתי שאתה מוכשר לנאום באספות־עם, וברגשנות שתסחוט מנשים צדקניות כמה דמעות עלובות. אני חוזר ושואל, ובפעם המאה: מבחינה צבאית ממשית אפשר להחזיק מעמד או אי אפשר? על כך לא שמעתי אפילו תשובה אחת. אני רוצה לשמוע דיבורים ברורים ולא מליצות נבובות!

אברהם שמע, אתה, איש הצבא “המובהק” – מבחינה משקית הנגב הוא דבר ממשי? ואנחנו נולדנו להיות אכרים ממש? אתה רוצה דיבורים ברורים, ובכן אגיד לך: מבחינה צבאית עמידתנו כאן היא התאבדות! אתה שומע: התאבדות! אולם בהתאבדותנו תלוי, אם הצבא יאסוף כוח, יקבל נשק, – ואניות באות, אני יודע זאת, – עלינו למתוח את שעות הגסיסה שלנו לשעות ולימים, לשעות ולימים. למען לא יתאבדו גם ישובים אחרים. לא אני בחרתי בגורל הזה – הגורל בחר בי ואני נכון לקדם את פניו, אני, ודומני גם רבקה, ודני שלי. עכשיו מוטלים כל הקלפים על השולחן. אין לנו פנאי, עלינו להצביע, איש איש לפי צו מצפונו. ברגע זה אינני מפקד המקום, אלא חבר קיבוץ הנתון וסר למשמעת הקיבוצית. אני מצביע: מי בעד נסיגה ירים את ידו!

ברוך תסלח לי, אברהם. עלי לדעת מה דיני בהצבעה זאת?

אברהם המדובר הוא באנשים שזהו ביתם, בית שאף פעם לא קראו לו “משלט” או “קו” ראשון בחזית – אלא פשוט: בית. מקום שבו שנאו ואהבו, הולידו ילדים וראו עצמם אחראים לילדים ולנכדים – ולבית. אלו הם המצביעים עתה. אין אני אחראי לכך שנשתנו פני הדברים ברגע שאדם חרד לנפשו ולעור בשרו! לא אני הוא האחראי לכך. ובכן, מי בעד נסיגה ירים את ידו! (שומעים התפוצצות אדירה) 

שוש אוירונים!

משה הם צוללים! (כולם מתכופפים אינסטינקטיבית. התפוצצויות ויריות מקלעים).

איתמר כך דורסים אותנו כמו נמלים. ההפצצות הללו משגעות אותי, בכל מקום נדמה לך: כן, עכשיו זה אלי! עכשיו הגיע תורי שלי! הוא צולל האוירון – וזהו הקץ, הסוף! כמו נמלה! המגף מתקדם לאט־לאט – ודורס, ודורס, ואין מפלט, אין מפלט.

(צלצול טלפון)

שוש הלו! כן, המפקדה. מי? עמדה 7! מה? מגדל התצפית נפגע! אברהם, מגדל התצפית נפגע.

אברהם (בטלפון) הלו. מגדל התצפית? אל תפריע! אל תפריע. סגור את הטלפון! אל תפריע, אומרים לך! הלו! מי מדבר? בנימין? מה? מי שם? דני? דן, היכן בנימין? נפצע? מובילים אותו אלינו. האוירונים טסים בכיוון לגדרה! דני, שלום מאבא! גם אמא כאן. שלום, דני. הסתכל היטב־היטב. – שוש, הודיעי לש. ר. שיש כאן פצוע.

רבקה (עולה במהירות במדרגות. משה וברוך באים בעקבותיה)

שוש הלו, ש.ר., הלו, המרפאה. הלו! הלו. משהו לא בסדר… הלו! כנראה נותק הקו. הלו! הלו! 

בנימין (שני חיילים גוררים אותו פנימה. רבקה, משה וברוך תומכים בו) לא נורא. רק הכתף – מרסיסים. לא כואב. אברהם, החיילים מספרים שאנחנו מכותרים – והוחלט לסגת? זה נכון?! זוהי אמת?! אתה רוצה לפנות את המשק! הבט לעיני, ישר לעיני והרי אתה יודע שאם נפסיד את בקעת־יואב – נפסיד את המלחמה. אנחנו, חברי הקבוץ, אנחנו נפסיד את המלחמה זכור את שער־הגולן ומסדה!

רבקה תן לחבוש אותך, בנימין. הנה, דם!

בנימין הלאה! הרפו ממני! אתם הפקרתם את בקעת־יואב. אתם הפקרתם את בקעת־יואב. אם נפסיד את הנקודה הפסדנו את המלחמה. אנחנו, א־נ־ח־נו אנח־נו… נ־פ־סי־ד א־ת… את… (מתמוטט).


– מסך –



 

מערכה שניה    🔗


תמונה א    🔗

(בונקר. שולחן. מטה. כמה ספרים על מדף. יום. אברהם יושב אל השולחן וכותב פקודת־יום. שומעים אדם משתעל בכניסה לבונקר.)


אברהם כן! בבקשה להכנס! (מרים ראשו ורואה באיתמר הנושא דלי) אתה? לא פיללתי!

איתמר גם אני לא. אולם תפקיד הוא תפקיד. הרופא בקשני שאחתימך על התעודה הזאת. אישור לחמרי רפואה שהועבר אלינו מהש. ר. הפלוגתי. (מוסר לאברהם את הטופס).

אברהם (מסתכל בתהיה בפני איתמר, ואחר חותם על התעודה ומוסרה לאיתמר. הלה צועד לאטו אל הפתח) איתמר!

איתמר אתה רוצה לומר משהו? (עומד בגבו אל אברהם).

אברהם כן, רציתי שנשב ונברר כמה דברים. לא יתכן שהרוגז בינינו ימשך.

איתמר אתה מדבר כמפקד – או כחבר המשק? זוהי פקודה – או בקשה? 

אברהם בקשה!

איתמר ובכן, אני מסרב לשבת אתך ו“לברר כמה דברים”. הכרחת אותי להישאר כאן, בתוך הכיתור, אולם לא תוכל להכריחני לכבדך ולדבר אליך כחבר אל חבר.

אמרתי כל מה שהיה עם לבי לומר. הרשאי אני ללכת?

אברהם (קם ממקומו והולך אל איתמר) בן־אדם, הרי אי־אפשר למחוק את כל השנים שעמלנו יחד, במחי יד אחת.

איתמר לא אני עשיתי זאת, אתה מחקת את העבר וכל הכרוך בו. אדם רשאי לאבד עצמו לדעת, אם רצונו בכך, אולם אין הוא רשאי לאבד גוף צבורי, חיי אנשים, – מוטב אלך לי. ההכרעה נפלה כבר בין כה וכה. בקעת־יואב תגסוס לאט־לאט, החברים ייהרגו בזה אחר זה, ואברהם ישב בין האודים העשנים ויכנס להיסטוריה הישראלית כלוחם אמיץ ונואש. זהו צחוק הגורל. למדנו פעם את דברי־הימים – ואנו יודעים כמה וכמה פרשיות וסילופים שהוכנסו בהן. לא תמיד יש הכרח במסדה! לפעמים פשע הוא מעשה מסדה – שעה שאפשר לאסוף כוח ולהכות באויב, – ולא לנפול חלל. בין כה וכה לא תבין לי, מוטב ואלך. אני רשאי ללכת, המפקד?!

אברהם (בהרהור) כן, אתה רשאי ללכת, איתמר!

איתמר (שעמד עד כה בגבו אל אברהם, מפנה עצמו אליו) ועצתי לך; תהרהר היטב־היטב, אם יש בך שארית מצפון אנושי, מהי זכותך המוסרית לצוות ללכת למות את דן ואח גליה ואת שאר האנשים שאינם מבינים מהו מצבנו לאמיתו של דבר. כן, כל פצוע נוסף וכל הרוג נוסף – יכריחו אותך להרהר ולשקול, (יוצא).

אברהם (נגש לפקודת היום וקורא בה) “אנחנו נעמוד עד האיש האחרון. בימים הקרובים תבואנה אניות ובהן תותחים – ועד אז בקעת־יואב עוצרת באויב, – אנחנו…” מלים! מלים! עקשן כסלע! תמיד עמד על דעתו. תמיד. אלא שאז דרש הרבה מעצמו ומאחרים, תמיד: המשק, המשק! הוא אהב את הקיבוץ כשם שאכר אוהב את חלקת אדמתו – וזוהי מעלה גדולה. תהפוכות! ואולי, אולי הצדק אתו?! אולי הוא הצודק! “מהי זכותך המוסרית לצווֹת ללכת למות את דן ואת גליה ואת שאר האנשים שאינם מבינים מהו מצבנו לאמיתו של דבר”. אולי הוא הצודק, אברהם! – ואתה, אתה הוא… (יושב. תומך ראשו בין כפותיי וזרועותיו מרופקות על השולחן)

רבקה (נכנסת) מצבו של בנימין רע מאד. – הייתי עכשיו במרפאה. הכתף נפגעה באופן רציני, וכמה רסיסים חדרו לאזור הבטן. עייף, אברהם. כולנו עייפנו. מי תאר לעצמו את בקעת־יואב שלנו בצורה כזאת: הרוסה, מתחפרת באדמה, קוברת מתים בלי קץ וסוף. במקום עובדי־אדמה הפכנו קוברי־מתים – והקבורה אף היא נעשית באישון לילה. אף המתים אינם זוכים לקבורה של כבוד, מה אירע לך, אברהם? עייף? רוצה לישון? 

אברהם כן, עייף מאד, אך לא זה הדבר. – החלפתי כמה מלים עם איתמר!

רבקה חשבתי שאינו מדבר עמך!

אברהם אני פניתי אליו. אמר אלי כמה מלים, ומעבר להן חשתי את המשטמה. הוא שונא אותי, איתמר. שנאה עמוקה, יסודית, חרישית כל־כך ועם זאת מפעפעת בתוך כל מלה שלו. אמר שרשאי אני להתאבד אם רצוני בכך, אך אין לי כל זכות מוסרית לשלוח אחרים להתאבדות זו.

רבקה גלגל הזמן אינו נע אחורנית – ואת הנעשה אין להשיב. עתה גם אם נרצה בזאת. לא יוכל הצבא לעזור לנו לצאת מהכיתור. ובכן – מוטב לא להרהר! נעשה את המוטל עלינו. ובעצם, אברהם – מוטב כך. גם לי היו ספקות, – אלא שמוטב ספקות בהגנה על הבית, מאשר להתרסק, כאנשים, בגלל נסיגה מבקעת־יואב.

אברהם רבקה, לומר לך משהו? את יודעת, משהו כזה, חביב?

רבקה אתה יודע שככל אשה אני אוהבת לשמוע זאת. נו, הגד. אין לי סבלנות!

אברהם רציתי לשאול: לאשה שיש לה שערות שיבה ברקותיה ובן גדול כמו דני שלנו, האם מותר לומר לה שהיא נפלאה? 

רבקה טוב שדני איננו נוכח. היה אומר: “הזקנים מספרים ציז’באטים!” הו, אברהם, אברהם לפני שנים רבות חלמתי להנשא לאדם חזק אופי ותקיף, גבורן של נערות מהגימנזיה, – והיום מצאתי אותו שוב.

אברהם את טועה. גם עכשיו איננו במציאות! כי, בעצם, אפשר שהצדק עם איתמר ולא אתי. הספקות! יש ספקות וחששות, רבקה! יש, אין להכחיש.

רבקה לבני־אדם חיים יש ספקות – אין אנו אבני צור. הענין הוא במסקנות – ולא בכל חתחתי הדרך אליהן! נו, איך אומר צבי: “בלי פיליזיפיה!” עלי ללכת למחסן הבגדים. רוצים או לא רוצים – מתקרב ליל שבת.

אברהם לא שמעתי, ליל שבת אמרת? ליל־שבת! משונה כמה תמונות מעלה המושג הזה. – ליל שבת. אני אבדתי כבר את חשבון הימים. היום למשל אני יודע שיום בלי התקפה הוא – וזה הכל. בואי רבקה. אני רוצה למסור משהו לנשקים!

(יוצאים)

שוש (נכנסת. בידה זר פרחים קטן. צועדת בזהירות, מסתכלת סביבה בחשד וממהרת לשים את הפרחים באגרטל) אין בו מים! “המתחיל בשטות – אומרים לו חמור!” נו, מים לפרחים! (רוצה לצאת ומתנגשת באברהם) 

אברהם מה נעשה כאן?

שוש הבאתי כמה “קוצים”. והמתחיל במצוה אומרים לו – להגיד לך מה אומרים לו? – חמור!

אברהם תודה על תשומת הלב, שוש. אתם הצברים, לפעמים, מתברר שבמקום הקוצים גדלים עליכם פרחים. דומני שחיינו בטעות ביחס אליכם. אני, דרך משל, הייתי סבור שהנכם סתם פרחחים חסרי תרבות, צועקים, צווחים, אפילו בשיר אתם עולים בטון הגבוה ביותר, ולא יודעים לרדת ממנו.

שוש אתה לא בסדר – היית צריך להגיש סולם, במקום לבקר “קשות!” בעצם אתה קצת צודק, לפעמים פרחים – ולפעמים פרחחים! אתה יודע אלה הם הפרחים האחרונים בבקעת־יואב, מצאתי אותם ליד חדר האוכל, בפינה מוצנעת. זה סוד! אם תהיה “חבוב” אביא לך מפעם לפעם! איך תהיה?

אברהם “חבוב!” מה לא עושים למען צנצנת פרחים! אלא שעליך לומר: חדר האוכל לשעבר, משק לשעבר, מרפאה לשעבר. – על פני האדמה נשארה הבקעה וכמה חורבות. – כן, ופינת הפרחים שלך!

שוש משונה, פרחים בצנצנת של פגז! לפעמים אני עוצמת עינים וזוכרת כיצד היה המשק לפני שנה, כשנסעתי מכאן. תן לי סכין, לגזור את הקנה. טוב, כך. הגד אברהם, יצליחו להוציא את הפצועים ואת בנימין? 

אברהם את יודעת, שוש, רציתי להיות חמש דקות – אני. סתם אדם בעולם, נכנסתי ומצאתי את הפרחים וזה היה בדיוק דבר שחלמתי עליו – לחמש דקות. – לחיות אדם ולא כתפים שאחריות רובצת עליהם ללא נשוא כמעט – לפצועים, לחללים, לנקודה, להספקת רפואות ומים, לאוכל ולפגזים. להיות – אתה. בלי בונקרים, בלי תעלות־קשר, בלי – אחריות. מה דעתך על מקלחת חמה, שוש?

שוש דעה טובה דוקא. לא מתנגדת, בהחלט לא.

אברהם את יודעת, רבקה ספרה לי שליל שבת.

שוש קונץ גדול, – גם אני יכולה לספר לך: בעוד כמה שעות ליל שבת.

אברהם נו, אני על כל פנים לא ידעתי זאת. בואי נדבר על מקלחת חמה, שוש!

שוש טוב. אני אקשיב – ואתה תתקלח בינתים!

אברהם את מבינה – להתקלח! ליל שבת בקיבוץ. הולכים למקלחת החמה. כולם הולכים ואין מקום לנוע במקלחת – זה היה טוב. והמים זורמים, ואינך חושב מאומה, אינך מהרהר – ונותן למים לשטוף את הבוץ, את הדם, את ריח פגרי המצרים בשדה.. מקלחת כזו, זה היה טוב. ואחר־כך: הקשיבי היטב: חולצת שבת לבנה, כזו, איך הייתי אומר: – חולצת שבת לבנה וריח גהוץ נודף ממנה. ואחר־כך לצאת למרפסת ולצחצח נעלים – ורבקה תאמר: תמיד אתה מלכלך את הרצפה במשחת נעלים. ואחר־כך ללכת לחדר־האוכל, והקבוץ כולו כאן, ומפות לבנות על השולחנות – ופרחים. והזאטוטים מתרוצצים בין השולחנות. ואתה תופש זאטוט כזה במכנסיו הכחולים, משכיב אותו על ברכיך ואומר לו: שמע, קיבוצניק שכמותך, כאן לא מגרש משחקים ולא הדשא הגדול! והוא, התכשיט, מרים אפון קטן: “זה לא איכפת לך. אבא־שלי כאן!” כי את מבינה – הוא מרגיש כמו בבית! מה דעתך, שוש?

שוש דעתי? דעתי שאתה מתקלח יותר מדי זמן! צריך לתת כפכפים גם למישהו אחר!

רות (נכנסת) אברהם, המצב הולך ומחמיר משעה לשעה. הרופא אומר שאינו מקבל עליו אחריות, ויש להוציא את בנימין ואת שני החיילים מהנקודה. אם לא יוציאו אותם – אין כל תקוה לחייהם. בנימין הולך ונחלש. הוא ימות כאן לעינינו. מצבם של החיילים הוא קל יותר, יחסית. אבל גם אותם הכרחי להעביר. אינני יכולה לראות כיצד בנימין… לעיני… לעיני, הוא… (בוכה)

אברהם הרגעי. הרגעי. בין כה וכה עד רדת הליל לא נוכל לעשות דבר. רות, – אברר זאת! נראה, אולי נוכל לעשות משהו. אולי נפרוץ לנו מעבר בדרך העפר הישנה. אני מבין שאת, שאת רוצה ללוות אותו! 

רות כן, אברהם. אני אלוה אותו. הוא מדבר כתינוק עכשיו, ועליך לשוחח אתו, – שגעון נכנס לראשו, הוא בטוח שימות ומבקש למות כאן – אינו רוצה שיעבירו אותו לבית־חולים ממש. עליך להשפיע עליו. אולי, אולי עוד יש זיק של תקוה ואפשר יהיה להצילו.

אברהם הרגעי, רות. הרגעי. אני אדבר אתו – אבל, אבל, איני יכול להבטיח דבר. על־כל־פנים נחכה עד הערב ונראה. ביום אי אפשר להעביר, הרי את יודעת מהו מצבנו. אין ברירה אלא להמתין.

רות טוב. אני אמתין. אמתין. ברירה יש לי? אי אפשר לראותו, כשהוא, כך, לעיניך!… (יוצאת בוכיה),

אברהם גורל טרגי. הם נשואים הרבה שנים, תמיד התגעגעו לילד – והחסד הזה, הפשוט כל־כך, לא ניתן להם. ובינתים נזדקנו. ועכשיו הפך בנימין לתינוקה שלה, שמעת כיצד אמרה. מה עלי לומר לה? מה עלי לומר לה? – אי אפשר לפרוץ! זה לא ילך! שפריצה משמעותה מות לפורצים, שכל הנהגים שלנו יצאו בשיירה לנגב הדרומי. ובאלונקות אין להעבירם! והיא בודאי סבורה שבידי המפתח לחייו או למותו של בנימין!

משה (נכנס) דברתי זה עתה עם הד"ר. עסק ביש!

שוש אביא מים לפרחים! (יוצאת). 

משה הרופא דורש להעביר את הפצועים. מה דעתך?

אברהם בלתי אפשרי. רות דברה אתי – הבטחתי לברר זאת – אבל אתה יודע שזה שקר בלתי מוצלח ותו־לא. מוכרח הייתי לומר לה משהו, – אבל לפרוץ – אי אפשר.

משה אני ראיתי את בנימין – ואתה מבין – אין אפשרות להניח לו למות מבלי לנסות להצילו. אולי ננסה? שעותיו ספורות – והוא ימות בידיעה שלא עשינו את כל המוטל עלינו. לפחות – לנסות!

אברהם כל הנהגים יצאו בשיירה האחרונה, ובלי נהג אין להעלות זאת על הדעת.

משה כל הנהגים, אתה אומר. אריה זילברשטין – נסע. דודיק – נסע. יומבו – נסע. ישראל א. וישראל ח. – נסעו. – ובאלונקות?!

אברהם שמונה מאות מטר תחת אש?! צריך לפרוץ במהירות. רק פריצה מהירה עלולה להצליח. אחרת אין כל צל של סכוי. צריך להוציא כמה כיתות חיפוי, ולהפעיל את המרגמות שלנו – ולנסות בדרך העפר הישנה. – אבל נהג אין! אולי יש נהג בין אנשי הצבא. נוכל לתת לו את הפורד המשורין. 

משה בררתי כבר עם מפקדי המחלקות. אין אף נהג. טוב, אנסה עוד הפעם. אעבור מאיש לאיש. אגב, ע"י הגדר הדרומית צריך לחזור ולמקש. בהרעשה התפוצצו כמה מוקשים.

אברהם נתתי כבר הוראות לנפתלי. בערב יניחו מוקשים. ובכן, אתה הולך לברר!

משה נו, טוב, אעבור מאיש לאיש. נראה, אולי נצליח! (יוצא).

אברהם (לנפשו) יש נהג! יש נהג במשק! יש נהג היכול להציל את חיי בנימין – אלא שאתה חושש לשלוח אותו, שמא יפצע, ייהרג! הנה, כאלה אנחנו! והמצפון, והאחריות, והקיבוץ, – אלא שפתאום אנחנו חרדים כל־כך…

שוש (נכנסת) עכשיו הפרחים מודים לי. אתה רואה, בהשפעת המים הם מרימים ראש. מפה על השולחן – והחדר מקבל צורה אנושית.

דן (נכנס) אבא, מה אירע בינך לבין איתמר? אני מתאר לעצמי: שוב נסתבכתם בסכסוך “קל”. מיום שאני זוכר אתכם הרי אתם מסתבכים ברוגז, מפעם לפעם. פעם בענין היסוד לרפת, כמה סנטימטר בטון! כמה סנטימטר בטון! – ואחר־כך המטע הצפוף, ליד גן־הירק או ליד הכרם! – ושוב רוגז. ואם לקנות קטרפילר או אינטרנציונל – שוב סכסוך “קל” – אצלכם הדאגה למשק היא בעצמות – ואתם כמו אש ומים. 

אברהם ודן וגליה – כמו אש ואש!

דן מה זה אש? פייר! (באידיש – אש) אתה יודע: ברענט! (בוער – באידיש) אלא שהייתי נותן לך עצה חינוכית. זה לא חינוכי שאתם רבים בנוכחות, אלה, הצעירים, הם לא אוהבים לראות את הזקנים תופסים זה לזה בזקן. מה דעתך אבא. אני מגלה בקיאות בחינוך הדור?

אברהם גישה דידקטית בהחלט. אלא מה, אתה שוכח שכבר עברתם את גיל הגן – אתם חברים במשק, שותפים שווים ככל, ואין טעם שתחיו באיזולציה. יתכן ועל ידי כך ישתנו כמה מושגים שלכם על הדור הקשיש – אבל מיטב שתחיו במציאות ולא בערפל שאין בו ממש. אנשי הקיבוץ אינם אנשים רעים יותר או טובים יותר מכל מקום אחר שבעולם – אלא שהמסגרת אינה נותנת להם אפשרות להיות רעים.

דן מה יש לדבר, אבא, אתה יכול להיות קצין הסברה “מאה אחוז”. עכשיו דבר יותר רציני. אתה זוכר שפעם ספרת לי על “דוליטל הרופא”, ואחר כך קפצתי דרך החלון, מפני שלא רצית להמשיך באותו ערב עד הסוף? ואני שברתי קצת את הראש?

אברהם מדוע נזכרת בזאת?

דן אני פוחד שאם אספר לך תתחיל להשתולל ותקפוץ עד לתקרה – ואז הראש! 

אברהם נו, נו. בטויים חריפים למדי, דן. טוב, לא אריב אתך בשל כך. יבוא יום ותתחיל להבין שהסגנון הוא האדם, אלא – נו, – הגד, המשל הוא “דוקא” די מוצלח, – אולם לא הבינותי מהו הנמשל.

דן הפירוש הוא מפורש: גליה ואני נכנסים לחדר משפחה. אַל תכעס אבא, סוף סוף לא אתה מתחתן עם איתמר – אני מתחתן עמו.

אברהם כך! יפה בן. יפה בן. אני רואה שהחיים נמשכים גם בבונקרים. נו, מה דעתך על אבא: לגמרי לא השתולל! הגד, דני, אמא יודעת?

דן אמא ידעה עוד לפני שאני וגליה ידענו. היא רוצה שנתחתן – יותר מאתנו. יש לה לזאת “ציונות”: “המשך הדורות והמשך השלשלת!” לא רע, מה? אתה חושב שסתם גדלתי לך אמא כזאת!

ברוך (נכנס) אברהם! (רומז לו לגשת לצד) עליך לדעת שאיתמר זורע יאוש בין חיילי. לא, איננו מדבר אתם. הוא כותב יומן על המתרחש בבקעת־יואב ומשאיר את המחברת בבונקר. החברה מתלוצצים על חשבון כתיבתו ומציצים בה… הוא איננו חייל העומד לפקודתי ועליך לדבר אתו. אני כשלעצמי מסכים לכל מלה שלו אולם אם נשארים כאן – אין טעם להוריד את המורל. 

אברהם דן. חכה לי רגע. יש לי ג’וב בשבילך. אל תצא מהבונקר עד שובי.

דן בסדר, אבא.

(אברהם וברוך יוצאים)

שוש מזל־טוב, דן.

דן את חושבת בודאי: סוף כל סוף – דן נפל בפח! מי היה מאמין? גליה היא בת המשק, כמעט נולדנו יחד, אכל היא פגרה בהתפתחות ונולדה שנה אחרי. אני הייתי מכה אותה בגן ובגנון ובבית הספר – ומאז התחילה האהבה.

שוש לא כל כך ככה, דן. וכשאני הייתי כאן?

דן בוקר טוב! את קמת ונסעת יום אחד בלי לומר מלה אחת. היו אז דברים יותר חשובים מדן, מבקעת־יואב ומפקדי פלמח יותר חשובים, שוש.

שוש אני חזרתי, דן. כששמעתי שיש צורך באלחוטאית בבקעת־יואב – התנדבתי מיד!

דן אבל צריך לדעת לחזור בזמן, שוש.

משה (נכנס) היכן אברהם? 

דן יצא, רק כרגע, עם מפקד הפלוגה.

משה לאן הלכו?

דן לבב־אללה! (בערבית – לשער אלוהים.)

משה תמיד אותן החכמות! (יוצא)

שוש דן. נו, טוב. אני מאחלת לך כל־טוב. אתה צודק, צריך לדעת לחזור בזמן. אתה יודע דן, לפעמים נלחמים באדם כמה יצרים מנוגדים. אותך – אתה מבין – אבל שנאתי את הנוף הזה. אחר כך עליתי עם החברה למנרה, לצוקים, – ואז הרגשתי שמשהו שלי נשאר בבקעת־יואב. – שלום, דן. (יוצאת בחפזון)

דן שלום, שוש. פרחים הביאה לאבא! בעצם חבל עליה, והרי פעם אהבתי אותה. (מריח פרח) הייתי “מת” אחריה. ואיזה פוילה־שטיק עשיתי – “פחד!”

אברהם (נכנס. מחברת איתמר בידו) דני, משה היה כאן? (מבוהל מאד)

דן היה. שלחתי אותו לבב־אללה – והוא כעס קצת. אין דבר – זה יעבור אצלו.

אברהם דבר אתך? 

דן בטח! שאל שאלות!

אברהם בעניני נהגות?

דן מאימתי מוישה מבין בנהגות ולא בתרנגולות וב“תנובה”! בי לא התעניין כלל. שאל רק על המפקד הגבוה. הגיעו זמנים טובים – בודקים את האדם לא לפי הראש אלא לפי מה שמונח לו על הכתפיים. ואני אומר לך שאם יהיו עלי תאנה ועלי זית על הכתפים ולא בכרם – זאת לא תהיה מדינה.

אברהם כך! שמע, דן. בענין חדר־המשפחה עוד נדבר. אני עסוק מאד. אגב, אמרתי לך בענין ג’וב, – עליך לגשת לבונקר־המחסן. צריך למיין, להבריג רימונים, ועוד, עוד כמה עבודות. בלילה אגש אליך – ונדבר. אני חושב שתהיה עסוק עד חצות. אגיד לאמא שתביא לכם אוכל.

דן אבא, – אתה משונה כל־כך. מהי הבהילות הזו? אני יודע שהמחסנאי של הצבא פותר חידות תשבץ במחסן – ופתאום – עבודה עד חצות! אתה מדבר ברצינות?

אברהם בדיוק כך! 

דן גליה, מחכה לי. –

אברהם תחכה! אתה הולך ומיד, בדרך הקצרה ביותר למחסן התחמושת.

דן אבא, אבל, עליך להבין…

אברהם שמע, דן. אתה נמצא בחדר המפקד – ובלי ויכוחים. אתה הולך – וחסל.

דן זאת אומרת: בלי אבא, בלי טטה! (אבא – באידיש) פקודה – ובלי חכמות?

אברהם בדיוק כך!

דן אוקי! מה לומר לך, המפקד, – עסק ביש! רציתי לכייף קצת עם גליה – ואתה מפריע! סוף־כל־סוף זוהי הפעם הראשונה שאני מתחתן אתה. אתה כבר התרגלת – אבל אני עוד לא התרגלתי. מילא – באמת שאני מצטער. (יוצא)

אברהם (לנפשו) הוא חושד בי, שהנני מתנגד לנשואיו, הבחור! בגלל איתמר! כך, נכנסת לתלם, אברהם. שקרת למשה ועכשיו – גם לדן, לדני.

רבקה (נכנסת. נושאת חולצה לבנה) מה קרה לדן? רבתם? עבר על פני, רוגז ורוטן. שאלתיו: “מה אירע?” והוא ענה לי: “לכי ותשאלי את אברהם שלך. גנרל נעשה אצלנו!”

אברהם שלחתי אותו לעבוד במחסן התחמושת. אגב, התכשיט שלך ספר שהוא מתחתן – ואת היא היוזמת.

רבקה לא בדיוק! רציתי רק להרחיק את שוש מחברתו. היא הכאיבה לו פעם! מי הביא לך פרחים? מפליא – יש עוד פרחים בבקעת־יואב.

אברהם שוש הביאה.

רבקה כך. היא נבונה מאד – רוצה לצוד את הבן דרך האב. בעצם היא נערה טובה. אלא שאני זוכרת את דני שלנו כאשר שוש נסעה מכאן לפני שנה. הוא התהלך כמטורף, מיואש לגמרי. אני, לומר את האמת, חששתי לאסון. אהב אותה מאד, – והיא קמה ונסעה לה.

אברהם ההיסטוריה של הנשים תמיד חוזרת על עצמה. לפני עשרים חמש שנה קרה כך למשפחה הגונה אחת – רבקה קמה ונסעה לה…

רבקה אני רוצה שדן ישאר במשק! ישאר אצלי, אצלנו. שוש היא חברת מנרה – והיא תוציא את דן מכאן. למה בעצם לדבר על כך – מאוחר מדי. אתה יודע: רק עכשיו אני מבינה עד כמה הכאבנו להורינו, שעה שנפרדנו מהם והפלגנו לארץ! 

אברהם נו, מילא יהיה כך. האם רוצה שהגוזל הרך ישאר צמוד לסינורה. לגבי דידי – ירצה – ילך! לא ירצה – לא ילך. סוף כל סוף הוא אדם בוגר, דני שלך.

גליה (נכנסת. בידה טופס מברק) אברהם, ידיעה חשובה. נתקבל עכשיו.

אברהם (קורא) “מאת גבעוני אל מפקד בקעת־יואב. יש בידינו ידיעות מוסמכות ממקור חשוב, שהאויב עורך את כוחותיו להתקפה. הם מרכזים את צבאם על משלט 113 ומשלט 105, ובתחנת המשטרה הציבו סוללת תותחים. לידיעתך”. נו, כך. עכשיו מוסבר השקט הזה. הלילה לא יתקיפו, כפי הנראה. ומחר! רבקה, להכין מנות מזון. תודה בעבור החולצה. קודם לכן היתה זו משאלה חשובה שלי – אלא שעתה… אני מודה לך, רבקה.

רבקה שוש אמרה לי שאתה זקוק לחולצה. עליך להודות לה. (יוצאת)

אברהם מה דעתך עלי, גליה?

גליה כאדם? כמפקד? כאבא של דן?

אברהם כאדם, מה דעתך עלי? אדם הגון, ישר?

גליה חושבת ככה: אדם טוב. לא נושך. לא אוכל זכוכית ירוקה! לא שותה סתם נפט! לא מכה כל יום את סבתא. חושבת: אדם טוב! אתה שואל שאלות משונות, אברהם! מה יכולתי לענות לך!

אברהם לענות לענין! הקשיבי, גליה. חייבים להעביר הלילה את הפצועים שלנו לעורף, לבית־חולים. מצבו של בנימין חמור מאד. יש תכנית לפרוץ בקוי האויב מצפון, בדרך־העפר, על יד המכוורת, ולהעביר את הפצועים במכונית.

גליה פעלה מסוכנת מאד, כפי שאני מבינה.

אברהם מסוכנת מאד, כמעט ללא סיכוי להצלחה. שמונה מאות מטרים בלבד – ובנימין יחיה! שמונה מאות מטרים בלבד – אלא שכל פסיעה היא מות.

גליה אבל, הרי מוכרחים להוציא את הפצועים!

אברהם נכון. הצדק אתך. ואת יודעת, גליה – דן צריך לנהוג במכונית הזו.

גליה אין נהג אחר, אברהם? אנחנו – דן סיפר לך!

אברהם סיפר לי. סיפר לי, גליה. אין נהג אחר. הוא חייב לנסוע!

גליה אם כך הוא הדבר – דן חייב לנסוע. אני בטוחה, שטויות, – נכון, אני בטוחה שיעבור בשלום! 

אברהם מנין הבטחון?

גליה מפני – מפני – שוב שטויות – מפני שאני אוהבת אותו. הוא צריך לעבור בשלום! – אינני רוצה לחשוב על כך.

אברהם עכשיו את מבינה מדוע שאלתיך קודם מה דעתך עלי כאדם – משום שגם אני אוהבו ושלחתיו למחסן התחמושת, מפני שהוא הנהג היחידי, ומשה מחפש נהג. חשבתי: אולי ימצא נהג מבין החיילים – ושלחתי את דן להסתתר!

גליה דן ידע זאת?! אינני מאמינה!

אברהם לא. אילו היה יודע – היה קם ונוסע, היה מביט על אביו בבוז. גליה, כאשר יהיו לך בנים, פעם, – אז אולי תביני. – אלא שעכשיו – תמסרי את המחברת הזו לאיתמר – אינני טוב ממנו. לא אני הוא האדם הרשאי לשפוט אותו. רבקה דברה אתי – וזו הפעם הראשונה בימי חיי שהיה לי מה להסתיר מפניה, – משום מה שלחתי את דן! – אז הבינותי מה פרוש המעשה שעשיתי! –

משה (נכנס) מה יהיה, אברהם? אין נהג! ובנימין… רות יושבת ובוכה במרפאה. אי אפשר להציל את חייו?

אברהם גש למחסן התחמושת. תודיע לדן שעליו לנהוג במכונית ולהוציא את הפצועים מהכיתור.

משה והרי דן אינו נהג! מה הדבר?

גליה אתה הרי יודע שככל ילדי המשק הוא נהג, – מין הון להון – לומדים את המקצוע.

אברהם

גש ותודיע לדן שעליו לפרוץ את הקוים ולהוציא את הפצועים מהכיתור. אל תאמר לו: פקודה!! תגיד לו: אבא מבקש!


– חשכה –



תמונה ב    🔗

(לילה. ספסל צולע ומאחור נוף מופגז והרוס. גדר תייל. על ספסל יושבים שוש וצבי.)


שוש (שרה)

"…אח חברה, אזכורה את ציפקה בקרב,

דרוכה מני ראש עד כף רגל,

היתה חבובה כמו תפוח בסתיו,

היתה עצומה והורגת…"

צבי (משתרע על הספסל) יהיה לך “סוף” – שוש, את מזייפת את השיר! אני זוכר שפעם “חתיכה” “פספוסית” “התחשק” לה לתת “פליק” לאחד מ“הג’מעה” ולמרוח אותו ב“שפחטל” אל הקיר, “למהשה” הוא שר כמוך, “על העוקם” בקצה המדרכה, “בבנקט” ו“דחס” את “ציפקה בקרב” לתוך “השוארב” שלו ב“שוטפת־צפופה” – אז אמר לה: “מזחשוב!” “מזחשוב!” אבל “הפספוסית” היתה מוזיקלית מאד, רגלים כמו פסנתר וגוף כמו צ’לו – ועקשנית כמו בווין – והיא כעסה כל־כך עד שהרתיחה קומקום קפה.

שוש

"אח, חברה, אזכורה את ציפקה בקרב,

דרוכה מני ראש עד כף רגל, 

היתה חבובה כמו תפוח בסתיו,

היתה עצומה והורגת…"

דן נוסע – עוד מעט יסע דן. עצוב, צביקה, יותר מדי חברים נופלים! אינני רוצה לחשוב על כך. רשימה ארוכה־ארוכה! ועכשיו – דן נוסע.

צבי הפסיקי, שוש. הפסיקי. ישבתי עם “ג’מעה” שדברו בדיוק כמוך – ואחר נפלו גם הם! בואי נרד לבונקר!

שוש רוצה להסתכל בנוף. נוף עגום, הרוס. כמה יפה היתה בקעת־יואב! והירח הזה. התרח הזקן, – לא איכפת לו. שט! שט בשמים.

צבי מה אַת רוצה ממנו. הוא הספיק לראות גם את משה רבנו. גם את יהושע בן נון מוביל פלמחניקים לקרבות. אבל אז זה לא היה “קונץ”. כשהפלמח רצה לכבוש אז את משטרת עיראק סואידן, ולא הספיק הזמן – אמר יהושע בן נון: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון! כשאתה שולט מבחינה טקטית על השמש והירח, ומהשמים ממטירים סלעים – זה הולך “על הקלות!” את מבינה?

שוש בהחלט. אלא שאתה מדבר כל כך מהר עד שאינני מספיקה להסתכל בנוף!

צבי (חייל עובר) בואי נרד לבונקר. כאן עוברים אנשים. בבונקר לילה ביום וכאן לילה בלילה – אז מוטב להחליף – אם נרד בלילה לבונקר – יהיה יום – ובאותו זמן גם לילה. אם תסתכלי “חזק” כל כך – המצרים יתחילו להפגיז. בכלל, כדאי שתשאירי את עיניך בבית – עוד יחטפו אותן.

שוש צביקה, איך אומרים בצרפתית “נודניק”?

צבי זה לגמרי לא משכנע אותי. סתם מלה ברברית שהמציאו הצברים. (דן עובר נושא ג’ריקן בנזין) הלו, דן! מה נשמע?

דן מה ששומעים – זה נשמע! אצלי טוב – איך אצלכם! המכונה – “לוקס”. תמשוך מצוין. אני הולך למלאות את הג’ריקן בבנזין. (יוצא)

צבי את יודעת: במקלט עכשיו לילה וגם כאן לילה – אז מה ההבדל! כל פעם שאני רוצה לומר לך משהו אינטימי, עובר מישהו. אני מתחיל את “הסטרט” – ומיד מפריעים לי. מה יש לדבר? נודניקים! פעם אפשר כבר לצאת קצת מהבונקר ולשאוף אויר צח – ואנשים עוברים!

שוש אתה משעשע אותי צבי. אתה מבין: בבקעת־יואב אין סרט, אין תיאטרון, אין מרצים לאמנות. הם מפחדים לבוא! – ואתה, אתה לפחות משעשע קצת. ספר משהו חדש!

צבי בסרט אחד אמרו: שלשה דברים אי אפשר להסתיר: אהבה, עשן, וערבי רוכב על דבשת הגמל. 

שוש איך אמרת?

צבי שלושה דברים אי אפשר להסתיר: אהבה, עשן, ושני ערבים רוכבים על גמל אחד. אני, למשל, אינני מסתיר – אני אוהב אותך – ואת עדיין לא שכנעת אותי, מדוע לא תחזירי לי בחזרה מה שאני נותן לך בלי הסתיגות.

שוש (שרה) “דחילק־מוטקה – היא אמרה לו!”

צבי את חושבת שאני משחק "בנדמה לי!'' מילא. אני לא מתעקש! לא! – לא! זה לא אסון. (בבהלה) הביטי! מה זה?

שוש מה קרה! (נבהלת)

צבי הירח עומד על “השפיץ” של הברוש! חבל שאין לי כובע!

שוש למה הכובע?

צבי צריך שכל בראש: אם הוא יפול אתפוס אותו בכובע!

שוש את מי?

צבי את היר–ח!  אתה סתם מבהיל אנשים.

צבי ממתי קוראים לפלמחניקים אנשים? פעם היינו “הגרעין” “מחנה עבודה”.

שוש “מסגרת!”

צבי “כוורת!”

שוש אלו היו ימים! עבודה ואימונים! ו“זקסים!” ואסור היה להזכיר את השם “פלמח”.

צבי וכשהיית אומר בלחש־בלחש “פלמח”– היו גוערים בך: “אל תגיד דברים גסים!” אנגלים היו בארץ! מבינה – אנגלים! את בטח לא יודעת איזה עם זה. הם יושבים באי, מעשנים מקטרות – ומהמקטרות יוצא עשן – ובעשן הזה הם רוצים לרכב על כל העולם. מה את יודעת. מי ישב ברפיח – אני!

שוש אתה זוכר: כשרומל הגיע לאל־עלמין יצאנו לנגב.

צבי אם אני זוכר – שאלה. בנשק שלי השתמשו אחר־כך בפרדס! מה היה לנו אז – מקל קפ"פ! וכשגמרו עם רומל – שימש סמוכה לעץ, בפרדס! זהו מה שאני אומר: עבודה ואימונים! (עובר חייל נושא מקלע) את לא חושבת שבחרנו מקום לא נוח לשיחה אינטימית? אולי נגש לשדרות־רוטשילד? הרי מגיע לנו כבר חופש.

שוש טוב. זה דוקא רעיון. משם נגש לתיאטרון. אני משתוקקת לראות הצגה טובה. אבל הפעם לא בכרטיסי עמידה.

צבי אולי נשתה קודם “אכספרסו” אצל “ויטמן”? נוכל לנסוע במכונית ל“ויטמן”, אחר־כך לשדרות־רוטשילד – נשב קצת – ונלך לתיאטרון. זוהי התכנית שלי לחופש אחר חצי שנה של “התלחמות!” בעצם מגיע לנו חופש.

שוש טוב. תזמין טכסי!

צבי (מתרוצץ על הבמה) טכסי! טכ־סי! ט־כ־ס־י! לא נוכל לנסוע, שוש. אינני משיג מכונית! אולי נלך ברגל?

שוש חבל. נאחר להצגה.

צבי לא נורא. אני אגיד להם שבאנו מבקעת־יואב, ואז יפתחו לנו את הדלת. טוב, אנסה עוד פעם: טכסי! ט־כסי! ט־כ־סי! אין! נצטרך ללכת ברגל. מה לעשות, למצדה הלכנו ברגל ולעקבה הלכנו ברגל – נלך גם…

חייל א' (נכנס. נושא אלונקה ריקה. נדהם למראה צבי. מדבר אידיש) יפה! אַ שיינע נאַכט.

שוש מה הוא אומר?

צבי הוא אמר: הלילה יפה לזוג אוהב!

שוש תגיד לו: זה יפה. מצדו שהוא “דואג” לנו. אבל בנמוס.

חייל א' (באידיש) מה היא אומרת? וואס זוֹגט זי?

צבי (באידיש) היא שואלת אם יש לך רגלים חזקות לעמוד כאן עד אור הבוקר?!

חייל א' סליחה. אני עזרתי להביא את החיילים הפצועים למכונית. רציתי רק לדעת (יוצא) איזה מטורף מזמין כאן טכסי!

שוש מה אמר?

צבי אמר שראה מיד שאנחנו זוג מתאים. בחור נבון – חבל שהלך!

שוש כך אתה קולט עליה? בקשת ממנו שיסתלק?

צבי להיפך. בהחלט להיפך, התחננתי לפניו שישאר כאן! (דן עובר) הלו, דן! מלאת את הג’ריקן?

דן עוד איך!

צבי הגד לי, כמה ג’ריקנים נכנסים למכונית אחת קטנה. פשוט חבל להביא כל פעם בנזין!

דן זה ג’ריקן רזרבי! (יוצא)

צבי בעצם אני רעב. האכילה בבקעת־יואב מתחילה להיות “שפופה” מאד. נדמה לי שהפסח שנמשך אצלנו כל כך הרבה זמן – יעבור בקרוב. וגם מצות לא יהיו. נתחיל לאכול עשב (פורץ בצחוק)

שוש מה הצחוק?

צבי אפשר להתפוצץ. להתפקע. למות! תארי לעצמך שאני הולך על ארבע – ומלחך עשבים! אבל זה לגמרי לא צחוק. עוד יום־יומיים נוציא את הלשון החוצה.

שוש רבקה אמרה לי שבעוד יום יומיים יאזל המזון.

צבי מה רציתי לומר לך. שלשה דברים אי אפשר להסתיר: אהבה, רעבון ותיאבון. שלשתם אצלי בסדר גמור. שוב הולך מישהו? הגידי, שוש, את הזמנת אותם שיפריעו לך?

משה (נכנס) צבי גש מיד למרפאה. תעזור להעביר את בנימין. דן! דן!

צבי אני הולך. שוש אל תשכחי! (דן נכנס. מנגב ידיו במכנסיו המשומנות)

שוש יש שלושה דברים…

צבי לא, לא. שאין טעם לפגישה בבונקר שבו לילה גם בלילה, שעה שיש לילה בלילה עצמו – וגם נוף, ואנשים מסתובבים עליו, כאילו כדור הארץ הוא באמת עגול – וכולם התחלקו ישר לספסל שלנו. להת'!

שוש להת'!

(צבי יוצא)

משה איני מבין אתכם. איך אפשר להתלוצץ בשעה שאנחנו בכיתור, המזון אוזל, יש פצועים – ובכלל?!

דן (מנגב ידיו במכנסיו) אבל זה לא עולה בכסף – זה מחוץ למסגרת התקציב! כך יותר קל להלחם! מבין או לא מבין! צבי שוה זהב משום שהוא עושה הכל לצחוק של טוב־לב. אתה צריך לדרוש מהנשקים שיצרפו לרשימה, ליד המרגמות והמקלעים גם את צביקה – נשק יעיל מאד, אני אומר לך. יותר יעיל מלימונים חמוצים!

משה מה לעשות, אינני תופש זאת. 

דן ובכן, מוישה, יש לך תפישה קשה. – הרצינות בצד! כשצביקה נכנס לחפירה, בעיקר אצל אנשי “הגח”ל" – הם צוחקים עוד לפני שיפתח את פיו. מה היה אתמול!

משה שוב שטות!

דן לא שטות – להיפך. מעשה מחוכם מאד. התערב אתם שעם כל נקישה של פגז תותח, הוא יגיד בדיוק אחר כמה שניות הפגז יעוף, יגיע אלינו – ויתפוצץ! מה אתה חושב, החיילים במקום להקשיב לתותח העומד קילומטרים מאתנו ו“דופק” עלינו – הקשיבו לצביקה! צחקו ואחר־כך פתחו באקורדיון – וצפצפו על המצרים. – נשק או לא נשק!

משה מילא. בין כה וכה לא אבין אתכם. איך המכונית?

דן בסדר גמור!

משה שמע, דן. תכנית הנסיעה היא כזאת: אנחנו נוציא עכשו כמה כיתות לשדה. הן תפתחנה באש לכיוון משלט 105. נשתדל ליצור את הרושם שיש כאן כונה של התקפה, כדי להסיח כוחות מדרך העפר. מובן?

דן בהחלט! 

משה אתה עובר בכל המהירות האפשרית. שמונה מאות מטר. אבל אם לא תצליח, מאיזו סבה שהיא, עליך לזכור שמשמאל לדרך יש גבעות, שהן שטח מת לגבי משלט 105. מובן?

דן בסדר גמור.

משה הכונה היא, שבמקרה שיש מחסום בדרך או שהשטח יהוה שדה־אש בלתי־אפשרי לנסיעה, אתה מוריד את הפצועים באלונקות. במכונית מלוה כתה והיא חייבת להעביר את הפצועים לשטח־המת מאחרי הגבעות. אם יפתחו במרגמות, הרי עד שיטווחו ועד שירגישו בכם, – תפנו שוב שמאלה, לכביש. אז תהיו מחוץ לתחום המגע. אגב, אברהם מסר לי שאת הפקוד על היחידה תקבל אתה. תהיה אחראי להעברה!

דן ואם יהיה צורך בחפוי אש עצמאי הרי הכיתה היא כוח קטן מדי!

משה אתה צודק בהחלט. אלא שהמכונית היא קטנה – והשנית, אין ברירה. אסור לסכן בפעולה זו יותר מדי אנשים. אתה יודע מה מצבנו! אתם הצעירים עוד מחזיקים מעמד – אבל, – השאר עיפים מאד, אין רזרבות. נו, טוב. בסדר, דן?

דן זאת אומרת ששולחים אותי לבב־אללה!

משה אולי תאמר לי סוף־סוף מהי הסיסמא הזאת? 

דן בב־אללה. פירושו שער־אלוהים. וכונתי שבנסיעה זו נהיה קרובים מאד לבב־אללה. יש לי דוקא דעה טובה מאד על החיים!

משה שמע, דן. אני יודע שאינך מחבב אותי ביותר – זה עוד מאז “שסחבת” תרנגולות בליל לקומזיץ של הפלמח, – זוכרת שוש? – ואני הבאתי אותך לבירור – אבל, הסביר לי, בכל זאת, איזה מן חומר אנושי אתם? הנה, מדוע אתה מחייך בשעה זו?

דן (בלגלוג) “בשעה קשה וטרופה זו, שעת הרת עולם, בשעה שאנו עומדים בשער!” שמע, מוישה, אמרתי לך פעם: מרגרינה – בתקציב! אפילו נשק – בתקציב! אבל חיוכים לא מקבלים מהגזבר – ואפשר אפילו להחליט מראש שיהיה מאזן עם דפיציט – לא נורא!

משה ובכל זאת?!

דן אולי מפני שמעולם לא קבלנו מכות מגוי מבלי “למרוח” לו בחזרה. אנחנו אוהבים את החיים בלי תסביכי נחיתות, כמו כל גוי הגון, היושב על אדמתו – פשוט ובלי חכמות! איך אומר צביקה: “דור בלי פיליזיפיה!”

משה נו', מילא. אני רק מקוה שאינך כועס עלי בענין התרנגולות. סוף כל סוף המשק הוא שלך כמו שלי, ואם “סחבת” הרי לקחת מעצמך. 

דן מה דעתך עליו, שוש? סוף סוף הבין את הדבר! בוקר־טוב, מוישה! והרי כך טענתי גם אני בועדת־הברורים! ממי סחבתי? – מעצמי! אם כך – מאימתי מענישים אדם שמעביר תרנגולת מכיסו הימני לכיסו השמאלי? – צחוק בצד! בעצם הצדק אתך, אבל, עליך להבין שלקנות תרנגולות זה לא “קומזיץ” – זה פשע!

משה שמע, דן. עלי ללכת. צריך להוציא את הכיתות לשדה. יתכן שלא נתראה עוד לפני היציאה – ובכן, תן יד, דן. סוף כל סוף, מוישה הלולן האכיל אותך עשרים שנה רצופות בחביתות של “תנובה!” ביצים אקסטרא. א. א. א.

דן נו, טוב, מוישה. לא חשוב השכל – העיקר הבריאות! אם אחזור שלם מבב־אללה, אספר לך מה נשמע שם!

משה תכשיט, תכשיט, מה יש לדבר. העיקר תחזור בריא ושלם.(יוצא)

דן מה דעתך, שוש, כמו עגבניה בלי מלח. בחור טוב בעצם, אבל אדם שעובד עם תרנגולות עשרים שנה – מה יכול לצאת ממנו – או ביצה או תרנגולת! (רוצה לצאת)

שוש ד־ן! ד־ן!

דן מה הצעקה? עוד תעירי אותי מהשינה. 

שוש דחילק, דן. אַל תעשה “פרצוף” כל כך חשוב.

דן בינינו לבין עצמנו, שוש, קצת מדגדג לי בקורקבן – כיתות ההבטחה יוצאות עכשיו. צריך יהיה לקחת מליון קילומטרז'. בנזין ועוד בנזין! לדהור כמו מטורף!

שוש בעצם הרי אינך נהג. מדוע אתה…

דן את יודעת איך זה אצלנו בקיבוץ, יענקלה מרכיב אותך על הטרקטור, ואיתמר אומר – רד! אל תבלבל את המוח! הוא מקלקל את התלם! רד – אומרים לך! ובינתים, מן הון להון, – אתה טרקטוריסט. וכן גם במכונית. נהג אחד בא “מפסוט” למה’ש יש לו “פליירס” בכיס, והביא לחדר של אשתו אננס ופלפל מהעיר – והוא נותן לך לנהוג קצת. פתאום תוקפת אותו אחריות לסוציאליזם ולמעמד הפועלים, – והוא מתחיל רוטן: די! מספיק! הסטירינג! הבקאַקס! תשבור את הסטירינג! אתה עולה עם הבקאַקס על הארובה של המאפיה – ומן הון להון – אתה נהג! ככה זה אצלנו.

שוש הגד, דן, גם באהבה זה ככה אצלך?

דן איך?

שוש מן הון להון!

דן זאת אומרת אחד אפס לטובתך. – בטח שכך. אלא אם נדבר לענין – כשנסעת שוש, הייתי קצת טרללה. אמא אמרה שזאת לא אהבה – אלא “בולמוס”. ה“בולמוס” נכנס בדן. פשוט אי אפשר היה לדבר אתי. הייתי אז טפוס קודר. כתבתי אפילו כמה שירים מצוינים. כתבתי לך מכתבים – ושרפתי אותם. אפשר היה לצלות טון תפוחי־אדמה במכתבים שלי אליך.

שוש חבל!

דן מצטערת?

שוש מאד.

דן ובכן למה לא השארת כתובת?

שוש אלו היו חיים של “זקס” תמידי. תמיד סוד. אף פעם לא ידעתי היכן אהיה למחרת. היום – פה, מחר – שם. ואחר־כך – הרדר! וליל שרונה. ליל וינגט. ליל עתלית. אתה זוכר את ליל וינגט, כשברכה נהרגה על המרפסת? נערה נפלאה, מה יש לדבר.

דן אם אני זוכר את ליל וינגט – שאלה. כמעט שאסרו אותי בטכסי, בשדרות בן־ציון פנת דיזינגוף.

שוש אתה?

דן מה את לוטשת בי את שני הפרימוסים שלך? אומרים לך: אני הייתי שם! אני דן גל מבקעת־יואב, בנם המשוער של אברהם ורבקה!

שוש למה “בנם המשוער?”

דן משום שאולי החליפו אותי בבית היולדות! ואני אומר לך, אני הייתי שם!

שוש כשאסרו את אנשי המכונית, עם הנשק?

דן הוף! אני הייתי במכונית – והסתלקתי כשהופיעו הכלניות “המטונפות!”

שוש והרי, הרי, זה, זה אי אפשרי –

דן את פותחת פה בית ספר למגמגמים?! מריע אינך מאמינה?

שוש משום שאני נסעתי באותה מכונית מרחוב בזל. הנהג היה ג’ינג’י!

דן בטח ג’ינג’י! אחרת אי אפשר היה לדעת, בלילה, שהוא גינג’י! זה “עצום” שוש. “עצום־אלף”. זה אלף לילה ושלשה ימים. עכשיו אני זוכר – ברחוב בזל עלתה “חתיכה” אחת עם סטן ביד – והיה חושך! והנהג אומר: חברה, המטונפים באים – וזרקתי את “החתיכה” החוצה – ואז קפצתי אני, עכשיו אני מבין שזו לא היתה סתם “חתיכה” – אלא את! לאן נעלמת אז?

שוש התחילו יריות! אותי לקחו בחזרה לנמל. עם כל הג’מעה!

דן לוא הייתי יודע שאת במכונית – היית מקבלת אז חבוק כזה שהיה הופך אותך לוינטילטור!

שוש מצטער?

דן היום אני מצטער על אז – אבל בינתים – גליה! אצלי זה לא הולך מן הון להון – כמו בנהגות. אם אהבה אז – עד העצם! לא אוהב משחקים! דומה לאבא שלי – הוא “סלמתו!” בינינו לבין עצמנו הוא אוהב את אמא “מאה אחוז!” – את מבינה, יש כאלו שקצת־ככה פוזלים לפעמים – אבל אבא – למד ממני: אהבה אז – עד העצם! שוש! יש לי בקשה אליך. את צריכה לסלוח לי. גליה קצת קנאית – והיא… ואינני רוצה לפגוע בה.

שוש אני הולכת. אגב, דן. מסרו לי מכתב שתעביר לחטיבה. תמסור שם למשרד הקשר! דחוף! (מכניסה את המכתב לכיס חולצתו) להת".

דן להת' שוש! (שוש יוצאת)

ברוך (נכנס) דן, כיתות החיפוי יצאו כבר! אתה תצא לדרך בעוד רבע שעה. הסימן המוסכם. רקטה ירוקה. את הפתק הזה מסור לנשקיה בחטיבה. ותאמר שלא יבלבלו אה המוח ויסדרו כל מה שכתוב כאן. ברור, אם תצליח לעבור!

דן אתה מפקפק בכך? אני רואה שאתה רוצה להתחמק – דבר גלויות.

ברוך אברהם מפקד המקום, ואין זה הוגן שאתערב בפקודותיו. אגב, “הזקן” שלך הוא בחור כארז. טוב להרגיש שיש לך מפקד כמוהו. ובכן, דן – רקטה ירוקה!

דן בסדר. אם לא איכפת לך, אני מכבד את שתיקתך, ברוך. (יוצא)

אברהם (נכנס) מה נשמע, הכל פועל כשורה?

ברוך הכיתות יצאו, ובעוד רבע שעה יסע גם דן.

אברהם (בהרהור) בעוד רבע שעה… רבע־שעה…

ברוך תרשה לי לומר לך משהו.

אברהם אין צורך. הרי אני יודע מה תאמר לי. הנך סבור שדן הולך… ושאסור!

ברוך אני הבינותי מדוע לא אתה ערכת את תכנית הפריצה – אבל אין זה מאוחר מדי. עלי רק להודיע למפקד המחלקה במ.ק. 20 שעליהם לחזור – ודן ישאר! אברהם, נודיע להם שיחזרו. בעוד רבע שעה כבר לא יועיל דבר. יהיה מאוחר מדי. להודיע על ביטול הפריצה?

(דממה)

אברהם לא. תודיע שיפתחו בפעולה לפי התכנית. הגורל נפל, ואין למנוע זאת. הנך זוכר את הויכוח אם לסגת או לא – כאשר אפשר היה עוד לסגת – אז נפל הפור. עכשיו דני מוכרח ללכת – והוא ילך.

ברוך והרי אתה יודע שאין כל סכוי. הם לא יעברו!

אברהם יתכן. אולם יש גורם של הפתעה שאין לדעתו מראש –

ברוך והרי אין זו מדה אנושית שתהיה עכשיו רק מפקד ולא אב לבנך!

אברהם אין לשנות. לדאבון לבי הפכתי אחראי לחיי אנשים רבים. ודן הוא רק אחד מהם. כן, זה איום, אבל אין לשנות. דן חייב לנסוע. 

ברוך הבט אלי, אברהם. אני אדם זר לך. במקרה נקלעתי לכאן. הייתי טפסן בנין בעיר וחבר ה“הגנה” מזה שנים רבות. – אבל – זה מתחיל להיות שייך לי, המשק, האנשים – הכל. אני מתערב, משום שיש לי זכות לכך – אני צעיר ממך, – אינני יודע לבטא זאת, אבל, אבל, – הרי אתה שולח את דן למות בטוח! אני כאיש צבא הרי יודע מהו הענין!

אברהם אין ברירה. הוא הנהג היחידי שנמצא עכשיו בתחום המשק – והוא יסע אפילו לקראת… אין הוא היחידי שאני מסכן בפריצה הזו!

ברוך זה אכזרי מדי. אני יודע זאת משום שגם אני שכלתי מישהו במלחמה. זה אכזרי מדי, אברהם!

אברהם אתה צודק. אולם אני שאלתי את נפשי: אילו היה נהג אחר, לא דני, האם הייתי מהסס, אפילו לרגע קל, לנסות ולהציל את חיי בנימין – והתשובה היתה, אתה שומע, ברוך, התשובה היתה – כן! הייתי שולח אותו לקראת מות למען הצל את חיי הפצועים. עכשיו שנפל הגורל ודני הוא, – הוא חייב לנסוע! אין כאן אפשרות להתחמק. חיינו לוחצים אותנו ודורשים תשובה, כך או אחרת. – והתשובה ניתנה. מה אני יכול לעשות! בפעם הראשונה אני רואה את אמו של דן עומדת להתמוטט – אולם גם היא לא הוציאה הגה! היא ממשיכה – כשם שאני ממשיך! יש רגעים, ברוך שהנך זקוק להרגשה שיש משהו מעל תחום החיים הצר – דבר מופשט ועליון שאתה כורע ברך לפניו – אבל אני אינני מאמין באלוהים, – עכשיו היה מקל לעשות שני דברים: לבכות ולהתפלל! ושני הדברים אינם ניתנים לי. (יוצא)

(ברוך מסתכל אחריו ויוצא. גליה ודן נכנסים שלובי זרוע)

דן הכנסתי את הפתק שמסר לי ברוך ומצאתי את המכתב הזה. שוש הכניסה לכיסי! ומה מתברר? “דן גל, בקעת־יואב, דחוף!”

גליה היא אוהבת אותך.

דן אם היא כותבת כך לפי הכתובת שלי אז מתברר שהיא מתכונת אלי ולא אל מישהו אחר!

גליה תשובה ארוכה מאד לשאלה קצרה מאד.

דן זה דוקא בסדר – כדי שיהיה שיווי משקל. כתבה לי שהיא רוצה שאחזור בשלום. זה הכל. –

גליה היא חזרה – ורוצה להקים מחיצה בינינו.

דן הקשיבי, גליה. מה אני בעיניך? צריף שמקימים בו מחיצות? אמרתי ל“זקן” שלי – וזה יותר מאשר הולכים אל הרב או הרבנית! נו, גליה, – הלצות בצד! את מבינה – היום יש דברים חשובים יותר. צרפו אלי את צביקה – אתו יהיה שמח אפילו לההרג! צביקה – “סלמתו”!

(נושאים את בנימין באלונקה. רות, אברהם, צבי)

רות רגע. הורידו. לאט־לאט. (מניחים את האלונקה) שתה, בנימין!

(לוגם)

בנימין אברהם, גש אלי.

אברהם (רומז לנוכחים שיסתלקו והם נרמזים. מלבד רות היושבת בצד כשפניה כבושים בידיה) כן, בנימין. נו, תראה, יהיה טוב. נעביר אותך לבית־החולים. (יושב לצדו)

בנימין ואני איני מאמין שאחיה! מוטב למות בבית.

אברהם (קם ומתהלך) ושוב השטויות הללו!

בנימין אל תרגז, אברהם. אני חש שלא אחזיק מעמד. אני רוצה למות כאן, בבקעת־יואב. אתה מבין, שם יהיו אנשים זרים. איש לא ידע מי אני ומה אני, וכאן מכירים אותי בטוב וברע. שם יהיו אנשים זרים – ואני רוצה למות כאן, בבקעת־יואב, ולא בין אנשים זרים לי. אתה זוכר, אברהם, כאשר הייתי עובד לילה והעירותי אותך משנתך, אז כשנולד דני! כעסת עלי! נכון? הו, כעסת. לא ידעת שאני מביא לך בשורה משמחת: דני בא לעולם! אמרת לי: עכשיו אני ישן, עכשיו אינני סדור־עבודה. אי־אפשר להיות סדור־עבודה עשרים וארבע שעות ביום. מה רציתי להגיד לך? הכל כל כך מעורפל. כן, אני זוכר. אמרתי לך: נולד לך בן! זוכר?

אברהם זוכר. כן, זה היה לפני שנים רבות כל־כך.

בנימין ואז יצאנו בתהלוכה, באמצע הלילה, נטלנו סירים במטבח וסדרנו תזמורת. שתינו גם יין! אני זוכר ששתינו גם יין. ורק לי לא היו ילדים! ואתה יודע אברהם, מי כתב את השירים בעלון בחתימת מ. ח.?

אברהם כן, אני יודע. אתה כתבת את השירים.

בנימין ואני חשבתי שהדבר בגדר סוד. אין אלה שירים טובים – אבל היה בהם לב. אהבה גדולה לבקעת־יואב. אתה מקשיב, אברהם?

אברהם אני מקשיב. אני מקשיב.

בנימין אתה יודע, יש לי תכנית למטע אפרסקים. אפרסקים! היו לי הרבה תכניות. – עכשיו לא יהיה מטע אפרסקים! ואת הטווס של בית הספר הרגו הפגזים! לאן אני נוסע? הרי כאן טוב יותר!

אברהם תסע לבית־החולים. תבריא ותחזור. באמת צריך לעיין בתכנית למטע. 

בנימין וטוב שלא עזבנו את הבית. רות נוסעת אתי? אבל, זה אסור! אתה אמרת, שאסור לעזוב.

אברהם נתכונתי לבריאים בלבד. את החולים צריד להוציא.

בנימין אני צולל למעמקים. חבל שלא היו לנו ילדים. אני אוהב ילדים, אברהם. גם את דני שלך. מה אמרתי?

אברהם שגם אתה אוהב את דני!

ברוך (נכנס) אברהם, יש צורך למהר! הכיתות מוכנות לפעולה.

אברהם עוד רגע, ברוך. ימתינו בינתים!

(ברוך יוצא. רבקה מהלכת בקצה הבמה מימין. כפופה קמעה)

הנה גם רבקה. באה לומר לך שלום!

בנימין טוב שבאה. טוב שבאה. באמת טוב. תגיד לה שאסור להוציא אותי מכאן. – היא תבין! אתה לא תבין – והיא תבין. אם אסע – אמות. אין לי שרשים במקום אחר. רק כאן יש לי שרשים. ותגיד לרבקה, שלא תתן לדן לנסוע. היא תבין. אנחנו דור אכזר שממית את הבנים הצעירים! הזקנים ממשיכים לחיות – ואת הצעירים שולחים למות. יותר מדי בנים נפלו במלחמה הזאת – ומעט אבות! אני אוהב את דני, רבקה. אני אוהב אותו – ובטוח שהוא לא יחזור כבר! 

אברהם נערה אחת אמרה לי שהיא בטוחה שיחזור – משום אהבתה אליו.

בנימין היא משקרת! היא פוחדת לומר את האמת! רבקה, השפיעי על אברהם! לי אין כוח – לו היה לי כוח לא היו מנתקים אותי מבקעת־יואב. לי אין כוח, רבקה. הגידי לאברהם שישאיר אותי בבית ואַל יתן לדן לנסוע! (נכנסים: צבי, גליה, שוש, דן, ברוך, איתמר, רות. נושאים את בנימין) אני רוצה למות בבית. אני רוצה למות בבית. אני רוצה למות בבית… (הד צעקותיו)

אברהם דני. אנחנו כבר נפרדנו היום. ואתה אל תכעס עלי. היה זה רגע של חולשה, כאשר שלחתי אותך למחסן־התחמושת.

רבקה ולי אין מה לומר, דני. (מלטפת את ראשו) דרך צלחה, דן!

דן להת'! בואי גליה. תסעי טרמפ עד השער! (גליה ודן יוצאים)

(רקטה ירוקה. טרטור מכונית)

אברהם (לרבקה) הוא צודק, בנימין. הוא צודק. זהו דור אכזר שבו האבות שולחים את הבנים למות. יותר מדי צעירים נופלים במלחמה הזאת. (נוטל את רבקה בזרועותיו).


– מסך –



 

מערכה שלישית    🔗


תמונה א    🔗

(בונקר המפקדה. גליה ואיתמר. גליה יושבת דומם ובלי נוע. עיניה קופאות.)


איתמר גליה, דברי אלי. דברי אלי! כמה שעות אפשר לשבת כך! עד מתי תתני לי להתחנן לפניך! גליה! (גליה שותקת. איתמר מתהלך אנה ואנה ופוכר אצבעותיו) כן. הרשימה ארוכה – ארוכה. גם דן איננו! גליה. בואי, תנוחי!

גליה אבא. אני רוצה את גופתו. שלא יהיה שם בשדה.

איתמר מדוע את נוהגת בי כך? הרי אני מוכן להבטיח לך הכל, כל דבר שרק אפשרי.

גליה …שלא ישכב שם, בשדה.

איתמר טוב, אדבר עם אברהם.

גליה לא יועיל, אבא. אסור היה לשלוח את דן. הוא שוכב בשדה. ליד המכונית השרופה, יחידי! אתה יודע שהם מתעללים בגופות החללים! 

איתמר בואי, גליה. בואי, עליך לנוח. בואי, גליה! (תומך בה ומקימה) בואי, נלך. תנוחי. (היא מרכינה ראשה לחזהו)

גליה (ממלמלת) הוא יחידי בשדה, אבא. הוא יחידי בשדה – והם מתעללים…

איתמר נלך, בת. נלך. (מוציאה אט־אט)

צבי (במדרגות. לשוש) הם יצאו. סוף סוף השפיע עליה לקום ממקומה. אינך חושבת שהדבר עלול לפגוע באברהם.

שוש אינני יכולה לדבר אתו על מות דן – אלא שרציתי שידע, כי גם אנחנו זוכרים אותו, כולנו. הי, דני־דן, את הפצועים הצליח להעביר – והוא נשאר בשדה. (מציבה את תמונת דן) אתה רואה, כתב לי: “לשוש מדן, בקעת־יואב”. זה הכל. כל כך מעט – והרבה. פשוט היה דני. תמיד הזכיר לי שדה רוגע ושקט.

צבי במשך החדשים האחרונים נתבגר. בקרבות צריך גם קצת מזל. אמרתי לו: דן, עכשיו – לסגת. והוא התעקש לחפות. “עוד רגע”' אמר לי. זהו. איך נשארתי אני בחיים? – פשוט נס. את יודעת, שוש, אני ישבתי ליד דן, בנסיעה. כשיצאנו מהשער, הרגשתי, שנעשה לי קר בעצמות, שקצת לא נוח, – חששתי שלא נצליח. מאה מטר! מאתים! חמש מאות! עוד מעט! עוד מעט! הכיתות התחילו להרביץ! נגיע! נגיע בשלום! המכונית נוסעת בלי אור. לא מרגישים בנו – ודן על ההגה “סלמתו” – שקט, מסתכל קדימה – ופתאום מחסום! המחסום חדש, לא היה כאן קודם, את יודעת, אחרי הסבוב, – ודן, ודן אומר לי: “צבי’קה, אני “אקח” לתעלה. מוכרחים להצליח!” והוא נותן גז, והמכונית כמעט מתרסקת – אבל “לוקחת” ועוברת. והפצועים צועקים! ואז – אז, רקטה צהובה, מאוסה, – ואנחנו באור יום. והם – קרוב מאד. כנראה הרגישו שמשהו לא בסדר כאן. ודן ניתן פקודה להעביר את הפצועים. המכונה כבר לא סוחבת. והכיתה תופשת את האלונקות, וכך, בשדה הפתוח תחת האש אל הגבעות – אל השטח המת, ואז את יודעת מה עשה דן? הדליק את פנסי המכונית.

שוש מדוע?

צבי בזאת הציל את הפצועים ונושאי האלונקות, – אבל גמר עם עצמו. האור משך את עיני האויב. ירו במכונית המוארת. ומימין התקרבה כתה שלהם – אנחנו הרבצנו והם הורידו ראש. ואז התחילו לשרוק שרפנלים – זה היה מתועב. אני שוכב על יד דן ויורים. והנה, דן שותק. דן, אני אומר לו. דן. אני גורר אותו קצת לאור – מוטב לא לדבר! ובינתים סגרו לי את הדרך לגבעות. שכבתי כמה שעות בשדה, – ראיתי את האויב שורף את המכונית, מתחפר – וגם ממקש את דרך העפר. עכשיו אנחנו במלכודת. סגורים הרמטית!

ברוך (נכנס עם אברהם. שוש מסתירה את תמונת דן בגבה) צבי, אתה טוען שדרך העפר ממוקשת? 

צבי כן, בהחלט. ראיתי שהם חופרים ומניחים מוקשים.

ברוך ואתה אומר שגופתו של דן נמצאת ליד המכונית?

צבי כן. ליד הגלגל הימני, מלפנים.

ברוך אתה מניח שיש אפשרות כלשהי להוציא את הגופה?

צבי זה קשה לומר, אתה, הרי… (במבוכה)

ברוך אתה דבר לענין. אני שואל ורוצה לקבל תשובה. אפשר או אי אפשר? אתה היחיד שהיית שם וגם חזר.

צבי אי אפשר. הם התחפרו בשטח, וגם הניחו מוקשים.

ברוך תחכה למעלה, אולי אקרא לך! גם את, שוש. (שוש וצבי יוצאים) אין אפשרות למלא את מבוקשך, אברהם. השטח ממוקש ונשמר ע"י האויב.

אברהם יש להביא את דני לקבורה!

ברוך כל מפקד אחראי לא ישלח לשטח כזה אף חייל אחד. 

אברהם יש להביא את דני לקבורה. אין אני בא להטיל זאת על איש – אני עצמי אלך ואוציאו. דני יקבר בבקעת־יואב. אתה יודע שהם מתעללים בגויות.

ברוך איני מתכוון לנחם אותך, אברהם. שקר באומרים שצרת רבים היא חצי נחמה. אין בזה כל אמת. אולם הנך מפקד המקום, וזאת אסור לשכוח. צר לי להשתמש בנמוקיך אתה. יש מורל של יחידה בקרב, ובעיקר בתנאים קריטיים כל־כך כמו שלנו, המפקד משמש דוגמא ומופת. החיילים יגידו שאסור לסכן את מפקד המקום בשביל להוציא גוית מת המוטלת בשדה. איני רוצה להשתמש בבטוי חזק יותר למעשה כזה.

אברהם אתה אכזרי שלא לצורך, ברוך. בני היא המוטל שם.

ברוך כאב, בנך הוא, כמפקד – שוכב שם חייל מת שאין לסכן בעבורו חיי אנשים אחרים. אתה עשית זאת הפעם בידיעה ברורה ומפורשת מה עלול לקרות. היו אנשים שהזהירו אותך.

אברהם החרש!

ברוך אני מדבר אליך כגבר אל גבר. פעם ספרתי לך שגם אני שלמתי בעבור המלחמה הזאת, מחיר יקר היה…

אברהם הבאת לקבורה?

ברוך לא היה מה להביא. היו שם חתיכות בשר מקורעות, וטיפות דם על הכתלים ההרוסים. זה הכל ששרד ממשפחתי, אשה וילד קטן. הפצצה בתל־אביב.

אברהם סלח לי, ברוך. כן, אתה רמזת לי פעם. זה היה כמה רגעים לפני שדן נסע – ולא הייתי מסוגל להבין דבר. כן, כל אחד נותן את חלקו. והגד, ברוך, אני מבקש הרבה? כל־כך מעט אני מבקש – רק לאסוף את גופתו מן השדה. (רואה את תמונת הבן) דן! דני! (קורא מעבר לתמונה) “לשוש, מדן. בקעת־יואב”.

צבי (צבי ושוש נכנסים. עומדים מהססים בצד) אברהם!

ברוך בקשתיך לחכות לי למעלה!

שוש אנחנו רוצים לומר משהו לאברהם.

אברהם כן, שוש. אני שומע.

שוש דברנו עכשיו עם גליה. וצבי מאמין שבכל זאת אפשר יהיה… אני וצבי… אולי ננסה… מבקשים רק רשות לכך. בלילה ננסה.

אברהם אין צורך, ילדים. אסור לעשות זאת. למען הפצועים הכרחי היה לנסות – אבל דני, הרי… כן. הוא שוכב בשדה שלנו. בדרך העפר שלנו. לפני עשרים וחמש שנה עלינו לכאן, לנקודה, באותה דרך עפר – ודן לא היה עדיין. בינתים עברו שנים רבות, דרך העפר קיימת – ודן שוב איננו. אסור לעשות זאת אני מודה לך, שוש, בעבור התמונה.

(שוש וצבי יוצאים בחשאי)

ברוך לכל אדם בארץ יש תמונה, אחת ואולי רבות, והן מקשטות את חדרי הבתים, – הנך נכנס לדירה ומיד “התמונה” מזדקרת לנגד עיניך. צעיר, מחייך, צעיר מאד – ומחייך: מהקסטל, מיאזור, מלטרון, מנבי־יושע, מהנגב. מפה טופוגרפית עמוסה תצלומים רבים מדי… נזוז, אברהם. נגש לבדוק את תעלות הקשר.

אברהם ברירה אין, נלך.

איתמר (נכנס) אתה הולך, ברוך? רציתי לברר אתך.

אברהם השאר, ברוך, אבדוק בעצמי. (אברהם יוצא)

איתמר הגד לי, לבקשתו של צבי, בענין הגופה, ניתנה תשובה שלילית?

ברוך תשובה שלילית בהחלט. אין להעלות זאת על הרעת.

איתמר ואתה סבור שאברהם הוא יצור אנושי?

ברוך הקשב, איתמר. באיש הזה, באברהם, גלומים כוחות גדולים. לו שמעת כיצד בקש להוכיח לי שדן חייב לנסוע! ועתה, לפני שנכנס צבי, היתה בינינו שיחה. אברהם רצה ללכת לשדה ולהוציא, יחידי, את דן. – ומוזר, האמנתי שבחביון לבו הוא מבקש שאני אהיה המפקד ואכריח אותו להשאר, כיוון שמעשה זה הוא בלתי שקול. אתה מבין, איתמר, הוא הרהר בקול רם – ואת הצו שהאזין לו בנשמתו, כמפקד, נתאוה לשמוע ממני. אדם חזק. אתה רשאי להיות גאה על חבר כמוהו, חבר ומפקד,

איתמר מוטב ולא אומר דבר.

ברוך אתה יודע שהגנתי על נקודה השקפתך, אמנם מנימוקים צבאיים טהורים, לפני ההצבעה, אם לסגת או לא. אולם, חוששני, – שהצדק היה עם אברהם ולא אתנו.

איתמר אתה מדבר כך? והרי הנך יודע שיש מזון לעוד ארוחה אחת בלבד!

ברוך יודע.

איתמר ושהקשר האלחוטי, שהוא היחידי הפועל, יפסק משום שהבטריות נגמרות!

ברוך יודע. ומשום כן אנחנו מתקשרים רק בשעות קבועות מראש. ובכן?

איתמר ואתה שואל עדיין! פירושו, שעוד התקפה או שתים – ואנו מחוסלים! פירושו, שדן לא יהיה היחידי מחר המוטל בשדה ללא קבורה. זכור את גוש עציון וגורלו! 

ברוך גוש־עציון הציל את ירושלים, – ובקעת־יואב עוזרת לדרום הארץ להתחפר, לאמן אנשים, לאסוף כוח, ואתה יודע שהכוח גדל מיום ליום.

איתמר שוב אותן מעשיות על אניות מסתוריות, כביכול, – ספורים לילדים קטנים!

ברוך עובדה. אניות באות והן מביאות נשק!

איתמר יתכן. אולם עד אז תהא בקעת־יואב מוטלת כמו גוש־עציון. אם לא ניפול בקרב – נהיה תשושים כל־כך שלא נוכל להחזיק אפילו רובה ביד. אינך סבור, אחר החלטתנו להשאר, שבמוסדות מפקירים אותנו?

ברוך הרי אנשיך היו במוסדות. מה השיגו? פיאט וכמה פגזים – זה הכל! אתה יודע שהם מתאכזרים לנקודות ההתישבות – משום שמאמינים בכוח העמידה שלהם. יודעים שהללו לא יכזיבו. מתברר שגם הרוח הופכת חומר מלחמה בשיקולי הפקוד העליון.

איתמר אולי כדאי לנסות עוד הפעם. להרעיש עולמות, לדפוק על השולחן ולומר לאותם אדונים מכובדים: די להפקיר אותנו.

ברוך אל תתרגש, איתמר, נסה לתאר לעצמך שעשרות משלחות הולכות אל הפקוד העליון. אין לזה כל טעם! אתה רואה רק את בקעת־יואב והם חייבים לראות את הדברים בסיכומם! על כל פנים – מאוחר מדי. איש לא יוכל לצאת מהכיתור!

איתמר לא אגזול את זמנך. כפי הנראה כבר מאוחר מדי להציל. הכל ילך כאן לאבדון! ימחקו את בקעת־יואב מעל פני האדמה ושריד לא ישאר. (יוצא)

ברוך (מטלפן) הלו, עמדה 6. תודיעו לאברהם שאהיה בבונקר המפקדה בעוד שתי דקות. כן, מדבר ברוך. טוב. בסדר. (יוצא מימין. גליה נכנסת משמאל. מגששת דרכה כסהרורית אל המשדר)

גליה הלו, תלם, נשר, יונה. הודע עצמת אותותי. הלו תלם, נשר, יונה. הודע עצמת אותותי הלו, תלם, נשר, יונה – עבור!

שוש (נכנסת. מסתכלת בגליה בתמהון ובחשד) גליה, לאן את מתקשרת? עוד מוקדם מדי. עד ההתקשרות הבאה יש עוד חצי שעה. (גליה אינה עונה)

גליה הלו, תלם, נשר, יונה. הודע עצמת אותותי. הלו, תלם, נשר, יונה, הודע עצמת אותותי, הלו, תלם, נשר, יונה – עבור!

שוש גליה, עני לי! לאן אַת מתקשרת1? אסור לבזבז בטריות. כל רגע יקר!

גליה הלו, תלם, נשר, יונה. הודע עצמת אותותי… 

שוש מצטערת, גליה – עכשיו לא תצליחי להתקשר. לא יענו לך. עוד לא הגיע זמן ההתקשרות.

גליה צאי מכאן! צאי מכאן! את שמת את תמונת דני! את! את! צאי מכאן!

שוש גליה! גליה, היי נבונה! (רוצה להתקרב אליה)

גליה אל תגעי בי. אני שונאת אותך. אני שונאת את כולכם, את המלחמה הזאת, את איתמר ואת אברהם, את כולכם אני שונאת. צאי מכאן. תני להיות לבדי, לבדי. בכל מקום מסובבים אותי. פה איתמר –שם רבקה, תנו לי מנוח. אני רוצה להיות לבד, את שומעת, לבד. (שוש יוצאת. גליה צונחת אל השולחן ואוחזת בתמונת דן) לא יעזור. לא יעזור, דני. איש לא יחזיר אותך הביתה. (דממה. אברהם נכנס בכבדות. יודע, מפי שוש על המתרחש)

אברהם הניחי למשדר, גליה. אנחנו תלויים בו, כל הנקודה תלויה במשדר הזה לחיים או למות. סגרי אותו, גליה. (גליה סוגרת)

גליה אני רוצה רק את הגופה. זה לא הרבה, זה מעט כל־כך.

אברהם גם אני גליה. אולם, כאן אין ערך לרצונו של אדם – יש הכרח והוא כופה עלינו הכל. לא רק דני שלנו שוכב בשדה – הרבה נערים טובים ויקרים שוכבים בשדה ואין להם מאסף. (גליה קמה ממקומה ויוצאת לאטה) גליה! אל תלכי. השארי, גליה. ברצוני לדבר אתך. (דממה. אברהם שוקע בהרהורים)

משה (נכנס) אתה שלחת את איתמר למיקוש?

אברהם חזור על דבריך. לא הקשבתי.

משה איתמר יצא עם החבלנים לשטח!

אברהם מי שלח אותו?

(נכנס ברוך)

משה אינני יודע. חשבתי שבפקודתך נעשה הדבר. לפני רבע שעה היו עוד דמדומים, ואני ראיתיו יורד לשער. לא עקבתי אותו. אמר לי שהחבלנים יצאו כבר, והוא הולך אתם. (לברוך) אתה שלחת אותו?

ברוך אני – לא. אינני מבין, מה אירע בעצם!

אברהם משה טוען שאיתמר יצא עם החבלנים אל מחוץ לגדר.

ברוך אתקשר עם נפתלי. הוא יודע בבירור מי ומי היוצאים.

משה אמר לי שהוא יוצא עם החבלנים. חשבתי שזה בסדר.

ברוך תיכף נברר! (בטלפון) הלו, עמדה 7. נפתלי! תו לי את נפתלי. כן. אני מחכה. (לנוכחים) אני חושב שמשהו כאן לא כשורה. (בטלפון) הלו. נפתלי? מדבר ברוך. רציתי לדעת לאיזה כיוון יצאו החבלנים. דרך השער הדרומי? מה? בפירצה? מובן! אגב, אתה צרפת אליהם את איתמר? מה? היה בעמדה שלך! לא צרפת. טוב. המחברת! שלח את המחברת לבונקר המפקדה. לא. לא חשוב. נתראה ואספר לך. רציתי רק לברר את הדבר. שלום.

משה נו! מה הוא אומר?

ברוך הוא לא שלח את איתמר!

משה אבל לי לא יספרו זאת. אני ראיתי אותו ודברתי אתו. הוא פנה שמאלה מגן־הירק, בכיוון צפונית־מזרחית.

ברוך זה מאמת את החשד שלי. החבלנים פנו דרומה. כפי הנראה החליט לפעול על דעת עצמו.

אברהם מהו החשד?

ברוך הוא האמין שאם יפנה למוסדות אפשר יהיה עוד להציל את בקעת־יואב. שאל אותי אם כדאי לנסות עוד הפעם ולפנות אליהם.

חייל א' (נכנס. באידיש) ראיתי אחד שברח מהנקודה. החשיך והוא עבר ליד העמדה שלנו. אמרתי לו: עמוד! והוא בקש שלא נירה בו. הוא צריך לבדוק משהו מעבר לגדר – ומיד יחזור! אבל – הוא לא חזר. אינני יודע בדיוק מיהו – אבל חושב שאדם לא צעיר. הפחד תקף אותו – עשה ויברח! (יוצא)

ברוך עסק־ביש. הדבר עלול להשפיע על מורל החיילים. יספרו שאנשי המשק בורחים – ומשאירים אותם לבד. גם הם יבקשו להסתלק!

אברהם זאת לא הייתי מאמין. ברוך, הוצא הוראה ברורה ומפורשת שכל מי שינסה לצאת מתחום המשק ללא פקודה – יירה! יש לדאוג לכך שהדבר יימסר לידיעת כל חייל וחייל. איש שינסה לברוח – יירה.

ברוך אסדר זאת. מוטב לדבר גלויות ולא לנסות להסתיר את הבריחה. החיילים בין כה וכה יודעים, יש טלפון חיילי מובהק, ואין טעם להכחיש את המקרה.

אברהם (בטלפון) הלו. מי? נפתלי? כן. רציתי לדעת אם איתמר נטל משהו מהעמדה. מה? מנת־ברזל! מנת־ברזל אחרונה! לא. זה הכל. את המחברת שלחת כבר. כן. בסדר. (לנוכחים) כך. עשרים וחמש שנים נמחקו ביום אחד. הכין לו מזון, נטל נשק – ומנסה לעבור יחידי דרך הקוים! 

חייל ב' (נכנס. באידיש) בקשו ממני למסור את המחברת הזו. מה יהיה – רוצים לאכול! (רואה את קדרות פני המפקדים וממהר לצאת)

רבקה (נכנסת) אברהם, מספרים. כי איתמר… האם יש אמת בשמועה?!

אברהם אמת. הוא עזב את בקעת־יואב.

רבקה ואני איני מאמינה בכך. יש לו חולשות לאיתמר, כמו לכל אדם – אולם הוא לא בגד בעברו. אני איני מאמינה בזאת.

אברהם אין זו שאלה של אמונה או אי אמונה – עובדה היא. כל אמונה חייבת להסתמך על כך שאיתמר, “המישקיסט” הגדול איתמר, – נמצא בבקעת־יואב2 ולא מחוצה לה. הוא ברח! שומעים אתם, – ערק וברח! אין אני רוצה לתת בטוי להרגשתי כלפי המעשה הזה. אולם אין איש רשאי להאמין במה שהוא רוצה להאמין לנוכח העובדות.

רבקה שמעתי שהוא רוצה להופיע בפני המוסדות ולנסות להציל!

אברהם בכל צבא שבעולם יש לעריקה משמעות אחת בלבד ותוצאה אחת בלבד: הבורח מקו האש דינו דין מות.


רבקה אין זה הזמן הראוי להתנצחות בינינו, אברהם – אולם קיימת גם גליה. הוא אביה והיא בת המשק. אולם, נוסף לזאת, אני מכירה את איתמר, – והוא על כל פנים אינו אדם החרד לעור בשרו. יתכן שאסור היה לעשות זאת – אולם כל שופט ודן חייב לברר מה הם המניעים למעשה.. הוא אהב את בקעת־יואכ על פי דרכו

אברהם הניחי, רבקה. הניחי. “יתכן” ו“אפשר להבין”. איננו עוסקים כאן בילד חסר בינה, אנחנו מדברים על איש משק ותיק. בשבילי אין הוא קיים עוד, ואני מקוה ששאר אנשי הקבוץ לא יגלו הבנה רבה כל־כך.

רבקה וגליה? וצפורה המטפלת בבנך הקטן, שם בעורף! ואני? אפשר והצדק אתך, אברהם, אך אני, כדרכי, איני ממהרת לחרוץ משפט. החיים למדוני כי אין האדם נמדד לפי הכרזותיו. עד היום, אם כך או אחרת, איתמר לא הכזיב, גם כאשר התנגד לעמידה במקום. (יוצאת)

אברהם מיד מצא לו סנגורית! ומי המאמינה בו, – רבקה?! ברוך, מה כתוב במחברת? קרא!

ברוך (שעיין במחברת כל עת הויכוח) איני יודע אם יערב לך לשמוע זאת!

אברהם קרא!

ברוך יש כאן תאריכים שונים. טוב, אדלג על כמה קטעים. "היום שרפנו במו ידינו את השדות שלנו. היום אין קוראים לזה שדה – אלא שטח הפקר. – – – הפרות נתרסקו בהפגזה. – – – במקום שבו היה גן~הירק שלנו – שותלים מוקשים! – – – אברהם נוהג בעריצות. בתנאי החזית זה מובן, אולם קשה לההפך בן יום לאבק־אדם המציית באופן עיוור לפקודות. – – – בנימין נפצע. היה זה בשעת ויכוח גורלי מאד לגורל הנקודה. לא הגענו לסיכום משום שבנימין הפצוע הוכנס לבונקר, אולם הרוב היה ברור מראש. הוחלט לא לסגת. – – – לא האמנתי שגם רבקה היא פנטית כאברהם ותסכים להתאבדות, שאני צופה אותה מראש. – – – נקודה אפשר להקים מחדש – אולם לא המתים יבנו אותה. בסוף המלחמה לא יהיה מי שיקים את בקעת־יואב, אם כך ימשכו הדברים!

– – – צחוק הגורל: גליה ודן נכנסים לחדר משפחה. אברהם שונא אותי – אך הוא אדם נבון ומכסה על שנאתו. אברהם עלה בעיני, כאדם, בשלחו את דן להצלת חיי בנימין.

– – – אני כותב עכשיו לאור הנר, בעמדה, עיני עששות מבכי – דני נהרג! דני שלי, נהרג! הוא שלי, ולא רק בשל גליה. ביום אפשר לראות את גויתו, המוטלת ליד המכונית השרופה – איני יכול לשאת את המראה הזה. אפשר לצאת מהדעת! הכיתור הופך אותנו לאנשים שמתבישים גם לבכות כבני־אדם. רבקה ואברהם מתהלכים כסלעים דוממים. – – – העבר השני אינו נותן מנוח. אני מוכרח לעבור – – – " (לנוכחים) זה הכל!

אברהם כך. וביום אחד אדם מוחק את כל עברו המפואר. כך. איתמר לא עמד (גליה עומדת בפתח. יורדת בהסוס) בנסיון!

גליה זה נכון, שאבא, שאבא כבר איננו כאן? שהוא הלך לו? זה נכון? הרי, הרי זה אי־אפשר. הרי… לא! לא! הגד, אברהם. איתמר הלך לו?

אברהם (פורש זרועותיו לקראתה והיא צועדת אליו) בואי, גליה. בואי, גליה. (בזרועותיו. מלטפה) הרי בתי את, – לא כן? הרי את כלתו של דן! את נשארת אצלנו. את נשארת אתנו! אני יודע זאת…


– חשכה –


תמונה ב    🔗

(בכניסה לבונקר המפקדה. חפירות. תעלות. בונקר ברקע. רבקה יושבת על סלע. בידה הסל שבו היא מביאה אוכל לנצורים.)


אברהם (נכנס) חפשתיך, רבקה. שוב יושבת על הסלע הזה!

רבקה תפקידי נסתיים. אברהם. נסתיים תפקידי. הגשתי את מנת המזון האחרונה – חצי מצה לאדם. עתה הנני יכולה לשבת בחבוק ידים, להרהר – לשבת כאן. ולהסתכל אל השדה, אל דני.

אברהם בואי, רבקה, נרד לבונקר. עלי לכתוב פקודת יום. אפשר וזו פקודת היום האחרונה.

רבקה תפקידי נסתיים, אברהם – ועתה יכולה אני לשבת כאן, על הסלע, רוח הערב מביאה אלי את ריחו, את ניחוחו נרקב בשדה. נרקב. הוא נרקב בשדה וחיות אוכלות בשרו. ואני אשב כאן, מרחוק, מרחוק – ואשאף את ניחוחו אל קרבי, אל נשמתי, אל בשרי, אל כולי. אני מתפללת עתה אל רוח חמסין, עזה, יבשה – הייתי שואפת את דני אלי. רוח חמסין! והרי גם לזעוק אי־אפשר. והרי גם לזעוק אסור! והרי אֵם אני! אם! ועליך לסתום גרונך באגרוף – ולהחריש! להחריש! לנשוך בשרך – ולהחריש! (כורעת ובוכה)

אברהם (מקימה ומושיבה לצדו) רבקה! רבקה!

– דממה –

ברוך (נכנס) מתי ההתקשרות הבאה?

אברהם בעוד עשר דקות. זוהי ההתקשרות האחרונה שלנו. הבטריות אזלו לגמרי. כפי הנראה שמסתיימת גסיסתנו, ואלה הם הפרפורים האחרונים.

ברוך עלי לומר לך, אברהם. אפשר ובקרוב יבוא הקץ. התקוה להצלה היא אפסית. אולם אנחנו רתקנו את האויב. גרמנו לו אבדות. האטנו את קצב התקדמותו. נתקענו בגופו כקוץ ממאיר. עשינו מעשה רב. אברהם, – והיום אין אני מתחרט על כך. זאת רציתי לומר לך, אברהם. לא הכל אני מסוגל לבטא.

אברהם כן. אנו נגסוס. אולם חייב האויב לשלם ביוקר. בבוקר ננסה לפרוץ, ברוך! יהיה זה נסיון אחרון.

ברוך מה פרוש לפרוץ?

אברהם נכריח את האויב להתקיפנו. להתקיפנו מחר. 

ברוך הרי זה מעשה טרוף!!

אברהם הנך טועה, ברוך. בעוד כמה ימים לא יהיה בנו הכוח לנוע, להתהלך, להחזיק נשק ביד. מוטב מחר – ומלחמה! מאשר בעוד כמה ימים – להרצח! מחר נוכל עוד להקיז דמם. אין לנו ברירה אחרת. תודיע זאת לאנשיך. (מוביל את רבקה. יוצא עם ברוך)

צבי (נכנס בלוית שוש) אני שומר את המזון. בינתים אני רק מוציא אותו כדי להסתכל בו – וזה מוסיף… תיאבון! ברירה יש לי? בעצם, חשבתי שאת נערה נבונה – מדוע התנדבת לבוא לבקעה? עוד יום־יומים ואנחנו מחוסלים!

שוש תמיד רציתי לדעת כיצד הרגישו אנשי כפר־עציון ברגעים האחרונים. כפי הנראה אין מספיקים לחשוב – האדם רעב וצמא, שבור ורצוץ – והוא מבקש לעצום עינים – וחסל. עיפות! המות אינו נורא כמו פחד המות!

צבי הביטי! מי זה הולך שם?

שוש שוב אתה מתחיל להתחכם?

צבי לא, לא! הוא נושא שק על גבו, שק על גבו! 

שוש איתמר! זה איתמר! אלך ואודיע לאברהם. (יוצאת בריצה)

איתמר (נכנס. מניח את השק בדחילו) הוא מרוסק! אספתי את בשר, בשדה. החזרתי את דני לבקעת־יואב!

צבי הרי – – –?

איתמר הם התעללו בגופה. בסכינים. עכשיו נקבור אותו בבית!

צבי (תומך באיתמר) הרי אין בך כוח! שב! אולי נגש למרפאה?

איתמר אני אחכה כאן. אחכה לאברהם ורבקה. רוצה למסור אותו לידיהם! להוריו! (צבי יוצא)

אברהם (נכנס. בצעדים אטיים מאד וכבדים מאד) דן חזר הביתה. (מחבק את איתמר ההולך לקראתו)

רבקה (נכנסת) דני! דני! הנה הוא שוב בבית! שוב בבית! הוא מוטל בערישה של בקעת־יואב – ערש גדולה־גדולה. (שרה)

תחת עריסה של דני הקטן

עומד גדי לבן

הגדי ילך לשדה־שעורה

דני הקטן – ללמוד תורה.

הו! הו! הו! הו! 

צבי (מביא אלונקה. אברהם ואיתמר מציבים את האלונקה על הסלע, ומניחים עליה את גוית דן)

גליה (נכנסת) אבא! אבא! אבא טוב שלי! אתה נשארת לי! אתה נשאר אתנו! (מתכנסת דומם לזרועותיו)

(– שומעים קול רדיו עמום מהבונקר –)

שוש (באה בריצה) אברהם, אברהם, מודיעים ממטה החטיבה שבעוד כמה דקות ישמיעו את קולם התותחים שלנו. החטיבה מתחילה בהתקפה. גבעוני מודה לך ולכולנו. גבעוני מוסר שמחר יהיו כאן! מחר עם שחר!

ברוך (נכנס) ספרת לו, שוש?

אברהם כן. ידיעה חשובה. בקעת־יואב לא תפול. אולם עלינו להביא לקבורה את דן מבקעת־יואב. שוש, הודיעי לגבעוני: – “בקעת־יואב שמחה היום”. כן, שוש. תודיעי לו: “בקעת־יואב שמחה לידיעה!” – ואנו נלך לקבור את דני שנתן נפשו על הבקעה הזו. כן, מחיר יקר שלמנו כולנו. כולנו. (איתמר ואברהם נושאים את דן).

רבקה (מתנפלת אל גוית הבן) ד־ני! דני!


– מסך –




  1. “מתקשר” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “יאב” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩