אָדָם קָם אֶל הַתַּפּוּחַ שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן

וְלוֹקֵחַ אֶת עַצְמוֹ אֶל תּוֹךְ אֵיזוֹ

הַסְתָּרָה וְיוֹדֵעַ (אִם אָמְנָם זוֹ יְדִיעָה),

בָּא הַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לָבוֹא. אַחַרְכָּךְ

יָבוֹא הָרֶגַע בּוֹ יִתְהַוּוּ רַק שִׁנּוּיִים

אִטִּיִים, בִּלְתִּי מֻרְגָּשִׁים, לִקְרַאת

מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד כְּפִי שֶׁהָיָה.

לְבַדּוֹ, מְקֻפָּל לְיַד הַתַּפּוּחַ, הָאִישׁ

עוֹשֶׂה עִם הַכַּעַס מַה שֶּׁעוֹשִׂים עִם

מִטְפַּחַת. גּוּשִׁים אֲדֻמִּים נֶעֱרָמִים