הִזְהִירוּנִי עַל חֻלְשַׁת־הַדַּעַת

שֶׁל בֶּן־כְּפָר שֶׁיֻּכֶּה תַּדְהֵמָה

אַךְ אֲנִי שֶׁשּׁוֹאֵלְנִי מַדּוּעַ

מֵעוֹדִי לֹא שָׁאַלְתִּי כַּמָּה.

הַעַל כֵּן בְּבוֹאִי לֹא נִדְהַמְתִּי

וְהַרְבֵּה לֹא הָיָה לְגָדוֹל

וְלַבֹּקֶר עָלַי לֹא גָזַרְתָּ

הַבְּרֵרָה שֶׁל לִהְיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל?

כְּטוּרֵי הַסְּפָרוֹת הֶאֱמִירוּ

הַקּוֹמוֹת: כָּךְ־וְכָךְ – עַד עֲוִית!

"זֶה־יוֹתֵר־שֶׁאֵינֶנּוּ־אֶחָד־עוֹד

זֶה גָלְיַת שֶׁיַּכֵּהוּ דָוִד."

עַד פִּתְאֹם בַּחַלּוֹן הָרָבוּעַ

בְּסוֹדוֹ הַלֵּילִי שֶׁל הַמָּה

בִּדְרוּשֵׁי הַזְּכוּכִית וְהַשַּׁיִשׁ

בְּרִמְזֵי הַטֵּרוּף־בְּחָכְמָה

לִי נִגְלֵיתָ – עֲנָק הָאַחֶרֶת

שֶׁמָּצָא אֶת הָאֵיךְ לַכַּמָּה.

וְאָמַרְתִּי בָּרוּךְ שֶׁפְּתָרַנִי

אֶת פְּשׁוּטוֹ שֶׁל שִׁעוּר־הַקּוֹמָה.

ניו־יורק,

מאי 1964