שְׁעַת לַיְלָה…

שֶׂכְוִי שֵׁנִי קָרָא כְּבָר.

שָׁם, בְּעִמְקֵי-חָצֵר, בַּיַּרְכָּתַיִם,

בְּלוּל קָטָן, לוּט חֹשֶׁךְ,

שָׁם הוּא יוֹשֵׁב לוֹ עַל שְׁלַבְלַב

וְאֶת רֹאשׁוֹ זוֹקֵף אֶל-עָל

וּמְצַיֵּן בְּצַעַק מְאֻמָּץ

תְּחוּם חֲרִישִׁי

שֶׁל רַחַף זְמָן

וְרַחַף הַמֶּרְחָב.

רוֹחֵף הוּא הַמֶּרְחָב,

אֲנִי שׁוֹכֵב עַל מִשְׁכָּבִי,

נִשָּׂא קַלּוֹת עַל פְּנֵי גַּלֵּי הַזְּמָן

לְשָׁם, לְשָׁם הַרְחֵק,

עֵת בְּלֵב שֶׁמִּכְּבָר נֶעֱלַם,

הַכָּרָה שֶׁהָיְתָה וְאֵינָהּ

צָף עָלָה הַפָּסוּק:

“הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה”.