שוֹמעי הדבר, השעה אנוּ מספּרים, לאחר שעה אנוּ ישנים!
היה היה חוֹטב־עצים, בּכל בּוֹקר היה כוֹרת בּיער משאוֹי של עצים וּמביאם לביתוֹ. יוֹם מן הימים נטל את הגרזן ואת המשׂוֹר, הלך היערה, עלה על עץ גבוֹה, ישב על אחד הענפים והתחיל מגדעוֹ במקוֹם שהוּא מחוּבּר עם הגזע.
עבר שם איש אחד. כּשראה את חוֹטב־העצים, אמר לוֹ: “הי, דוֹדי, אין רגעים מעטים ואתה נוֹפל ארצה!” הלה לא האמין והיה מוֹסיף לנסר את הענף. לא היו רגעים מעטים והענף נשבּר תחתיו: חבט! והריהוּ מוּטל על הארץ אַפּרקדן.
אמר: “בּאלהים, הלה ידע שאני נוֹפל עוֹד קוֹדם שנפלתי. מן הסתם שגם ידוּע לפניו אימתי אני מת.” קם והלך אחריו.
כּשהשׂיגוֹ אמר: “דוֹדי, כּך וכך אמרת לי, וּמה שאמרת נתקיים בּי. עכשיו בודאי ידוּע לפניך אימתי אני מת. הוֹדיעני נא!” אמר: “דוֹדי, רצוֹן אלהים עליך ועל בּני ביתך! הרי ישבת מן הגזע והלאה וניסרת את הענף שתחתיך, מוּבן, שהיית צריך לנפוֹל!” אבל הלה לא הניח לוֹ: “לא, הוֹדיעני אימתי אני מת!” אמר לוֹ: “הטען את החמוֹר ולך הבּיתה. כּשתגיע אל מעלה הדרך, עם המערה, משש בּשיניך. אם קשוֹת הן בּפיך – תדע לך שאתה מת בּוֹ במקוֹם.”
חזר, הטעין את חמוֹרוֹ והיה מחמר אחריו עד שהגיע אל המערה שבּמעלה הדרך. מישש בּשיניו – והרי הן קשוֹת כּשמיר. מיד נפל לארץ וּפשט את ידיו ואת רגליו. והחמוֹר רוֹעה בסמוּך לוֹ וסביביו, כּי אין מי שיבריחנוּ משם, וכשרפה היוֹם, כּמוֹ בימים אלה, ימי טבת ושבט, גדלה הצינה ואין עוֹברי דרכים מצוּיים. בּא זאב, שיסע את החמוֹר והיה מנהם ואוֹכל את בּשׂרוֹ. פקח האיש אחת מעיניו וראה את הזאב בּרעבתנוּתוֹ, אמר בּלבּוֹ: “יחרב בּיתך, חבל שאין אני חי!” וכשפּקח את עינוֹ האחרת, היוּ שם שני זאבים. אמר: “ארוּר אבי מינכם! אילוּ הייתי בעוֹלם הזה, הייתי מתקין לכם סעוּדה!” אבל הוֹאיל והוּא מת, עצם את עיניו בחזקה ולא הזיז אבר.
בּמקרה וּבהשגחת הבּוֹרא עברוּ שם שלשה אנשים בּחזירתם אל הכפר. כּשקרבוּ אליו, אמר להם בּקוֹל חלוּש: “אנשים טוֹבים, בּאלהים! אמרוּ שלוֹם לפלוֹני אלמוֹני והגידוּ לוֹ: אחיך מוּטל מת בּמעלה הדרך עם המערה!”
כּשבּאוּ לכפר הוֹדיעוּהוּ את דברי חוֹטב העצים. יצא האיש וכינס את קרוֹביו והלכוּ למקוֹם המסוּמן. מצאוּהוּ שוֹכב בּפישוּט אברים ועיניו קמוֹת כּראשי המסמרים. מיששוּהוּ – היה חם ונוֹשם. קראוּ: “פּלוֹני!” אמר: “הי?” אמרוּ: “למה אתה שוֹכב כּאן?” סח להם את המעשׂה מתחילה ועד סוֹף וסיים: “הריני מת.”
כּששמעוּ את המעשׂה, קם הזריז שבּהם והפגיע בּוֹ את אלתוֹ. קפץ הבּר־מינן על רגליו ורץ לפניהם הבּיתה ולא הבּיט לאחוֹריו.