לוגו
לוטש הזכוכית: סיפור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הערה. – כמה מונחים פילוסופיים, וגם פסוקים שלמים מ“תורת המדות” של שפינוזה, הפזורים בספור זה, ניתנו כאן על פי תרגומו של ד"ר יעקב קלצקין. – המתרגם.


כשירד הנוסע הכחוש, השזוף והגבן במקצת, שהצטיין מן ההולנדים הצהבהבים בפניו הספרדיות האציליות, עם גבות העינים השחורות וקווצות התלתלים הארוכות, מרפסודת הספינה לשפת התעלה בס' גראווינהאג, לא עמד מבטו התועה בראשונה על פרצופיהם הנזעמים של הטיילים, המתחממים לאור השמש, עם כניסתה של הרפסודה. הוא לא היה מן המשקיפים המדקדקים בחיצוניות, ואם כי היתה לו שעה של קורת־רוח יתרה בנסיעה זו מאוטריכט לביתו, לארכה של רצועת־המים הנאה, בינות לכתלים ירוקים של אילנות וגדרות, שמפעם לפעם נצנצו מראות־טבע שטוחים וטחנות־רוח מבעד לעליהם, לא הבחין, מתוך הרגשה זו של הטבע, בשפעת גווני הירק והמים הזורמים מסביב; הוא לא השגיח ביותר באילנות למיניהם, התרזה, הבוקיצה והערבה, ועוד פחות מזה באצאות ובפרחים שכסו את פני התעלה כשטיח רב־גוונים.

גם אחרי שהיה עולה מתוך הרהורים הביתה, דרך רחובותיה הנאים של האג, והכיר סוף סוף צרות־עין ידועה בפרצופים שבאו בדרכו, לא מצא בזה בראשונה כל סמוכין לעצמו, אלא לבולמוס־המלחמה הכללי, שתקף את האוכלסין. אף על פי שנסיך אוראנז' הצעיר גמל את המורדים שהעלוהו לשלטון, וקרא להם דרור מן היאוש שתקפם, בעלות הצרפתים על ארצם והצי האנגלי על חופיה; אף על פי שהולאנד לא שאפה עוד לאבד את עצמה לדעת בפתיחת סכריה, משעה שהשמיע הוא את אמרתו הנודעת לשם: “יקר לי המות בחפירה האחרונה”, לא שככו עוד נחשולי התאוות העממיות אלא במקצת. אבן ששרטה את לחיו ופגעה בילקוט הצנום, שהכיל את כל מטענו, הפתיעה אותו כדי הבנה־למחצה.

אליו איפוא נשלחו מבטי־הזעם הללו! קריאות מעין “בוגד!”, “סוף כופר לגרדום!”, “הלאה המשומד הארור!” פזרו את ספקותיו האחרונים. צל צלה של מילנכוליה העמיק את ארשת הפה החקרני והענוג; אחרי כן, כאילו בכח הרצון, חזרה ההבעה של עליצות מתוך הרהורים, והוא המשיך את דרכו במנוחה שלמה.

ובכן נגלה הדבר, אפילו בעיר זו שלו – מקום שם נביא נעלם ימלט נפשו מחרפות – כי הוא הוא מחברה של ה“מסכת התיאולוגית־המדינית” הבזויה, זה “הבוגד במדינה ובכנסיה” בפי מחבריהם של כתבי־הפלסתר כנגדו, זה מפלצתם של כהני העם. לשוא, איפוא, יצאה המסכת בכתובת “האמבורג” על גבי השער. לשוא התאמץ למזג שלוה אישית עם מחשבה נאצלה, לסגור את גופו בעלית־גג ולפזר את נשמתו ברחבי עולם. אדם המשלח רעם כזה לא יוכל להסתר מעיני אירופה. אולי אותם אנשי־השם מארצות נכריות והלמדניות היפה־פיות, שטפסו על מדרגות עליתו – והפריעו את עבודתו בלטישת הזכוכיות יומם – הם שהעלו ריח גפרית באפיה של האג. יתכן עוד, שתלמידיו הצעירים והרתחנים, אשר למד להם לקח בעל פה או בכתב, הם שהודיעו את שמו בשערים להלל – או לחלל. והוא העלה בדעתו, שכן היה הדבר מאז ומעולם, גם באותם הימים הראשונים, השכוחים למחצה, כשהיה משחרר את עצמו מן הגיטו, ומעריצים נרגזים, לא פחות מציידי כפירה, הביאו באזני בית־הדין את השמועה הנוראה, שהוא כופר בנסים ובמנהגי אבות. שאול מורטירה המסכן! ודאי רבות סבל רבו הזקן, בבטאו את דבר החרם הגדול, אם אמנם לא היה עוד דבר שיפתיע אותו בתלמיד זה, שהתחצף כל כך בשאלותיו בעודו בן חמש עשרה! וכעת, אחרי שנפטר מן הגיטו, או שהגיטו נפטר ממנו, גרם שערוריה מרגיזה לא פחות מזו לאותה הנצרות, שבגללה נשתמד, לדמיונו של הגיטו: הוא סתר בלי פחד כל שיטה שבדור, את הפילוסופיה של דיקארט לא פחות מעיקרי האמונה של הכנסיה, וקריאתו לחופש המחשבה הוכיחה דבר זה במלואו. אמנם ארצות השפלה, לאחר שחרורן מעינויי האינקוויזיציה בספרד, פרסמו הכרזה נאצלה על חופש הדת, אולם גם הסבלנות ההולנדית תפקע בפני העיון המדעי בכתבי־הקודש, ולא תתע אחרי הקול הקורא למדינה לבסס את יסודותיה על דת־אמת ולהסיח את דעתה מפירושי הכהנים. “היש לדמות במדינה רעה גדולה מזו, שאנשים נכבדים, באשר להם מחשבות משלהם ואין ביכלתם לפעול דבר שקר, יוגלו מארצם כפושעים, או שיוליכו אותם לגרדום?” מושל המדינה כבר החרים את החיבור, הכולל שאלה זו, ואסר את הפצתו: כעת נראה, שהוא גופו יהא נתבע לדין, והנצרות תגדיש את סאת היסורים שמנתה לו היהדות. הוא זכר את היהודי הקנאי, שנסיונו לדקור אותו בלבו הכריחו להתגורר בסביבות אמשטרדם, עוד לפני שעלה בידי היהודים להשפיע על הרשות האזרחית, לגרש אותו מ“ירושלים החדשה” שלהם, ומתוך נחשול של מרירות נראה לו, שהקללות הפורטוגזיות הנמלצות של בין־הדין הרבני נושאות פרי. “בגזרת עירין וקדישין, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מנדים, מחרימים ומקללים את ברוך ד’אספינוזה לנגד ספרי התורה האלה… ארור הוא ביום, ארור הוא בלילה, ארור בשכבו וארור בצאתו וארור בבואו. לא יסלח לו ד' לנצח! וחרה אפו ועברתו באיש הזה ובאו עליו כל הקללות והתוכחות האמורות בתורה…” כלום ארבו מלים אלה בקרן־זוית אפלה שבמוחו, בשעה שכתב את ה“מסכת”? – שאל את עצמו, כשהוא נבוך למצוא אותן חרותות בזכרונו. כלום העביר אותו כעסו על מדת האמת בחלקים הנוגעים ליהדות? כלום חי בדמו הספרדי החם זכר הפגיון שניסה לשפכו? כלום סילף הסבל את יושר שכלו? “דבר זה אינו מכריחני לשום דבר, שלא הייתי עושהו, בלאו הכי,” אמר לידידו המינוני, כשהגיע אליו גזר־הדין למעונו ברחוב אודיקירק. אולם כלום נכון היה הדבר? אילו לא נכרת מעל אביו ואחיו ואחיותיו ורעי ילדותו, כלום היה משקיף על סגולות החמדה של אמונת אבותיו בעין קפדנית כל כך? הספק הביא אותו במבוכה, מתוך שגילה פעם יתרה, כמה קשה לאדם להיות שולט בעצמו, מתוך הכנעה גמורה לאמת מוחלטת. הרדיפות מעולם לא העמידו אותו בנסיון, כמו את אוריאל אקוסטה – אשר על קברו, מאחורי הגדר, עמד בעודו ילד בן שמונה, – אולם, כלום אלה לא ארבו לרוחו לעכרה?

“אהה!” עלתה מחשבה במוחו, “הנטל הכבד ביותר שבני־אדם מעמיסים עלינו, איננו זה, שהם מרדפים אותנו בשנאתם ולעגם, אלא שהם נוטעים בכך שנאה ולעג בנשמותינו. זה הדבר שאינו נותן לנו לנשום ברווחה או לראות נכוחה”. מתוך ראיה לאחור, נתרכך בעיניו קשי־לבם של רודפיו היהודים; הללו לא היו אלא ילדים לדור רודף, ובאמת, קשה היה לעדה של פליטי ספרד ופורטוגל להטות אזנה לספקות בנוגע לאותה האמונה, שלמענה וותרו הם ואבותיהם על עושר ועל מולדת. עוד בשעה זו עצמה שהכריזו עליו את החרם, היתה האינקוויזיציה מעלה את קדושי ישראל על המוקד, ותלמידי־חכמים חבריו כתבו חרוזים רומאיים לזכרם הקדוש. כלום יכול אדם, שזכה ונעשה בן־חורין להחזיק בדת זו, המביאה את מאמיניה לידי קרבנות כאלה על קידוש השם, לסלק אותה דת הצדה? איכה יבינו הללו, שמות על קידוש השם אינו ראיה לאמת, אלא לאמונה? מילא, אם לא גמל את אחיו אהבה תחת שנאה, ללא הועיל יתעצב אל לבו כעת, כי העצבות היא גופה רעה, מעבר לשלימות פגומה, לחיוניות מופחתת. מוטב שישיש אל גיל, כי יצירת־חייו האמתית – זו “תורת המדות”, שהוא מציע על יסוד עיקרים הנדסיים טהורים – לא יהא בה שמץ של אישיות, לא תשא שמו עליה, ואפילו לא תצא לאור, עד שישלול המות את האפשרות האחרונה של ענין אישי בעתידותיה. “כי,” כפי שהורה בספר זה עצמו, “כל הרוצה לסייע לאחרים בעצה או במעשה, שיהיו הללו נהנים עמו בטוב הנעלה ביותר, הרי ישתדל קודם כל לרכוש לו את אהבתם ולא להביאם לידי התפלאות בשביל שיקרא שמו על תורתו.”

אבן שניה ושריקה של בוז, מתוך עדת פוחזים, הזכירו לו, שהמות יכול להקדים את גמר עבודתו. “מוזר הדבר”, אמר אל לבו, כי כל שלא למד צורת אות מימיו יהא אץ לקלל." ובזכרונו עלה שוב אותו היום האיום – עוד שנה לא עברה מאז – כששסע האספסוף האכזרי את האנשים האציליים ביותר שבמדינה – את ידידיו, האחים די־וויט. עוד כעת עצר בקושי רב את דמעותיו, לזכרון הפטריוטים המעונים, שאת גויותיהם המוקעות לקלסת טמאים לא העיזה המשטרה לסלק אלא בסודי סודות לאחר חצות. קשה היה אפילו לפילוסוף לזכור, שערלי־לב אלה רק הביעו את תמצית הויתם, כשם שהוא מביע את שלו. אף על פי כן, לא מן השכל היה הדבר, שחוויתם של אלה תחריב את זו שלו: אילו ניתן לו הכח, היה עושה דוקא את ההפך. לפיכך, נטה הצדה בקרן הרחוב ובבית־מסחר־הספרים בספואיסטראַאַט, שנתחבב עליו ביחוד, נתעלם, מתוך בקשת מקלט וקור־רוח כאחת, בין ספרי קדמונים והוצאות חדשות בלשון רומי ובין העתקות מפוארות של האלזיווירים דאמשטרדם.

“היש אתך “דת ההולנדים” של סטופּ?” שאל מתוך מחשבת־פתאום.

“שאל במקום אחר,” השיב מוכר הספרים גסות.

“גם אתה, ברוטוס!” אמר שפינוזה בבת־צחוק. “הגם אתה מתחבר לריקים ופוחזים? דומני, שהכפירה ברכה בה למסחרך. תהו־ובהו של מלחמות־דברים, מסות, פירושים, כתבי־פלסתר – כן ירבו, הלא?”

מוכר־הספרים לטש את עיניו. “אתה בא ושואל לספרו של סטופ? הרי זו – הרי זו – חוצפה!”

הדבר הפתיע את שפינוזה. “חוצפה? האם מפני שהוא מדבר בי בספר?”

“מר שפינוזה,” אמר מוכר הספרים בקול חגיגי, “פירושך לדיקארט הכניס לי פרוטות לא מעטות, ואם אמנם אתה גופך היית מחטט יותר משהיית קונה, הרי רשאי היית ליטול מכאן ככל אשר יכולת שאת בראשך זה הארוך. אולם לשרתך כעת הוא למעלה מעזותי, כי כה עלתה חמת התושבים עליך. האמנם אמרת בלבך, שלא יגיע הנה שמע מעשיך באוטריכט?”

“מעשי באוטריכט!”

“כן, בפקידות־הצבא הראשית שבמחנה אויב – שם מכרת אותנו לפאות־הנכריות!”

שפינוזה נבוך. הענין היה רציני יותר מכפי ששער. האחים די־וויט לא נרצחו אלא מפני שנחשדו בנטיה לצרפתים. השנאה המדינית הרשיעה אפילו מן הדתית. אולי שלא מחכמה נענה בימי מלחמה להזמנה המפתה של הנסיך קונדי לשיחה בפילוסופיה. להגיע למחנה הצרפתי ברשות־המעבר של המצביא לא היה קשה ביותר: ברם, לשוב למעונו הוא הרי זה ענין אחר, כנראה. אולם, הואיל וכך, למה הרשו לו השלטונות בהולנד לצאת? הרי ודאי, שאמון מלא כזה משמש לו המלצה מספיקה.

“אח, הרי זו טפשות!” אמר לבסוף. “כל אזרח בהאג יודע שאני נאמן לרפובליקה, ומעולם לא היתה לי כל שאיפה אחרת זולת כבודה וטובתה של המדינה. יתר על כן, אני אף לא ראיתי את קונדי. הוא נקרא לאיזה מקום, ולא היה ברצוני לחכות עד שובו.”

“כן, אולם אתה ראית את לוקסימבורג; אתה סעדת אצל המפקד סטופ, מן הגדוד השווייצרי.”

“אמנם כן, אולם הוא גם איש־צבא וגם תיאולוג.”

“הוא לא אמר לשחד אותך?”

“כן, זה היה בדעתו,” אמר שפינוזה בבת־צחוק. "הוא הציע לי קצבה – "

מוכר הספרים אטם את אזניו. “הס! איני רוצה לדעת. איני רוצה לתת יד לרוצחי נפשך.”

“לא, אולם הדבר יענין אותך בתור מוכר ספרים. את הקצבה הייתי מקבל מידי אדונו היושב על הכסא, אילו הקדשתי ספר להוד המלכותו.”

“ואתה סרבת?”

“כמובן. לואיס הארבעה־עשר יש לו חנפים למדי.”

מוכר הספרים תפס את ידיו ולחץ אותם מתוך דמעות. “כזאת אמרתי להם. מה בכך, אם ראו את האצילים הצרפתיים בין באי ביתך? שליחים מדיניים, באמת! תואילו איפוא לחשוש גם לתומתן של הגבירות העדינות המשכימות לפתחו, כן אמרתי. הללו אינם מבקשים אלא פירושים חדשים לדיקארט שלהם. אח, צרפת יכולה להוליד פילוסוף, אולם מחסה ימצא הוא בהולנד, והבנה – בבניה. אותו טרזן הטובל בבושם – מרגל! אולם הרי זה D’Henault, המשורר. מן־אין לי? במטותא, כשאדם שואל לשירי D’Henault, ושמח לכתחילה, שהספר נמצא אתי, ובדיעבד הוא מתרעם על שהוא צריך לקנותו –! אפיקורס ופוחז בשפתו, בן נאמן לבנות ־השיר! ונניח, אומר אני שנתקבל בשבילו מכתב מאנגליה, עם החותמת של החברה המלכותית.”

“האם נתקבל מכתב מאנגליה?”

“אתה לא היית עדיין במעונך? אותה החברה המלכותית, אומר אני, היא מושב חכמים – למרות השם שקורא לה – ואין בינה ובין המלך צ’ארלס ובני־לויתו, ולא כלום. בני־לויה מנוולים הללו הם שמשסים אותו בארצנו!”

שפינוזה חייך. “ודאי זה מאת ידידי אולדינבורג, המזכיר.”

"וכן אמרתי להם. הוא בא לבית־מסחרי, כשהיה כאן – ".

“לבקש את ספרו?”

“לא, את שלך.” ומוכר הספרים השיב בבת־צחוק לזו של שפינוזה. “הוא צוני לשלוח העתקות מ”עיקרי הפילוסופיה של דיקארט" לאנשי־שם במקומות שונים. אני תפילה לאל עליון, שתכתוב ספר חדש!"

“אל עליון אולי לא יסכים לדעתך”, מלמל שפינוזה, שהיה מדפדף אותה שעה בדפי התקפה על ספרו החדש, וקורא בה על עצמו בתור “אדם עז־פנים, קנאי, ומתנכר לכל אמונה.”

“הרי זה ספר משובח שבא לידך”, אמר מוכר הספרים. “מאת מוזיאוס, הפרופסור ביינא. Tractatus Theologieo-Politicus ad veritatis Lancem Examinatus – שקולה במאזני האמת, אל נכון. שם מושך, בלי ספק. אומרים שזאת היא הטובה בכל ההכחשות ל”מסכתך“, המלאה סם המות.”

“ורואה אני כאן כמה העתקות מן ה”מסכת“, תחת מסוה של שמות מזויפים.”

"הס! תמיד יש דרישה לפירות גנובים. ברם, כל זמן, שאני מקדים את הרפואה למכה – "

“היש להקדים רפואה לפירות?”

“לתפוחי עץ־הדעת, הנתונים מידי הנחש.”

“הנחש הקדמון, באמת,” אמר שפינוזה, כשהוא קורא את ה“רפואה” בקול. – “הוא לא הניח כל סגולה שכלית, כל ערמומיות וכל אמנות, שלא ניסה בהן, כדי להעלים את זיופו תחת טלית שכולה זוהר, ויש לנו איפוא יסוד מספיק להטיל ספק בדבר, אם בכל שכיריו הרבים של השטן עצמו, שנשלחו להשחית כל זכות אנושית ואלהית, ימצא אחד מקנא לעבודת־ההרס יותר מבוגד זה, שנולד להותה של הכנסיה ולאסונה של המדינה.” – היאך הוא מוחץ את ראשו של הנחש, אותו הפרופסור לתיאולוגיה!" – קרא שפינוזה; “היאך הוא מניח אותו מת על מאזני האמת!” ובלבו אמר: “היאך הנבערים ביותר הם, על פי רוב, החצופים ביותר, והם המקדימים לרוץ לבית־הדפוס!” הוא צפה מראשית אחרית עוממת, ששמו – אם אמנם יודע זה בקהל, למרות כל אמצעי־הזהירות, שאחז בהם – עתיד להיות שם נרדף לכפירה בעיקר, שחיתת המדות, מזל רע וסימן רע, במשך שנות מאה או מאתים; אולם הוא הוסיף לחייך, מתוך בטחון בשכל הטוב והצדק, שהוא הכרח ליקום.

“התקח את הספר?” אמר מוכר הספרים.

“לא, כי לא במליצות כאלו האמת תמצא. ברם, אולי יש אתך הפירכה של לאמבירט ווילטהויזן?”

מוכר הספרים הניד ראשו בשלילה.

“ספרו של זה שוה במאה אחרים. נא להשיג אותו ולהציעו ללקוחותיך, כי ווילטהויזן שולט בדיאלקטיקה הגונה, העשויה לעורר מחשבה.”

בדרך העולה לביתו עוד נתקל בפרצופים נזעמים, אולם הוא קבל אותם בעינים גלויות ועליזות. בקצה ספואיסטראַאט הצר נפתח ככר השוק הרחב, שבלע את כל מעיניו של ההמון, והפילוסוף המשיך את דרכו בין כנות ועגלות־זיילאנד מכוסות בד מבלי שישגיח בו איש; ורק כשהגיע לפאַוויליאנסגראכט – במקום שהוא יושב כעת בשלום בתוך האבן, ורושם מחשבה נצחית כאבן זו עצמה – נתקל במפגע חדש. כאן, בפתח ביתו, בצל העצים העוטרים לחוף התעלה, קדמו בעל ביתו, וואן דיר ספיק, הצייר – שהיה מרחף כל ימיו, מתוך עצלות, בענן המקטרת – בברכה נרגשה לשובו בשלום, אלא שחסם לפניו את הכניסה לבית. “שוב אין אתה יכול להתאכסן כאן.”

“כאן אלון הלילה,” אמר שפינוזה חרש, " אם יש חוק ומשפט בהולאנד."

חוק! ההמון פורץ גדר החוק ואין מוחה בידו. חלונותי ישברו, דלתותי תפקענה. ואתה תפול בידי מרצחים ואל התעלה תושלך."

הדייר צחק. “כל כך למה? אופטיקן ישר ירצח! לאט לך, ידידי!”

“הלואי שהיית יושב בבית ולוטש את זכוכיותיך תחת לנסוע לאוטריכט! רוב הימים הרי אתה סגור ומסוגר כל כך, עד שאשתי טוענת, כי אתה שוכח לפעמים לאכול, משך שלשה ימים רצופים – ובודאי שלא תוכל לאכול הרבה, כל זמן שאינך יוצא מפתח הבית לקנות צרכיך. איזה רוח זלעפות נשא אותך לנסיעה ארוכה בשעה זו של התלהבות ותסיסה? ולא, שאני מאמין אף במלוא נימא להיותך בוגד – יקל לי מזה להאמין, כי מטה־הציירים שלי יהי לנחש, כמטה אהרן בשעתו – אולם בביתי לא תומת.”

“הרגע נא. כל העיר יודעת את הענין שהיה לי אל סטופ; לכל הפחות, הגדתי למוכר־הספרים שלי, והרי זה ענין של שעות מועטות בלבד.”

“אכן מהיר האיש להלך רכיל.”

“כן,” אמר שפינוזה בזעף. “ידוע לו אפילו, שמזומן בשבילי מכתב מאת החברה המלכותית באנגליה.”

פניו שלל וואן דיר ספיק הסמיקו. “אני לא פתחתי אותו,” מהר להתנצל.

“מובן. אולם את הדלת תוכל פתוח.”

הצייר היה מהסס. “הם יסחבו אותך מכאן, כשם שסחבו את האחים די־וויט מבית־הסוהר.”

שפינוזה חייך בעצב. “אז לא נתת לי לצאת החוצה; כעת אינך נותן לי להכנס פנימה.”

“ראיות שתים לדבר, שאני דואג לך יותר משאתה דואג לעצמך. אילו נתתי לך אז לקפוץ החוצה, כדי להדביק על לוח־המודעות אותו כתב־המחאה שכתבת על האספסוף הברברי, לא היה ביכלתך לסכן את חייך כיום הזה. ברח מן העיר הזאת, ראה בקשתיך, או מצא לך כתלים חזקים משלי. אתה יודע, שאילו היה הדבר לאל ידי, הייתי נותן לך מחסה במעוני. כלום לא אליך יבואו שאר דיירינו, בחלים וביגונם, למצוא נחומים בדבריך הרכים? כלום אף הפעוטות שלנו אינם אוהבים אותך ואינם שומעים בקולך יותר משהם נשמעים לאמם ולי? ברם, אילו בביתנו נרצחת, מה גדול היה שברנו, ומה נורא הזכרון לימים יבואו, לכולנו!”

“ידעתי גם ידעתי, מה רבה אהבתכם אלי,” אמר שפינוזה, שהדברים נגעו עד לבו. “אולם אל נא תחרדו בגללי: יכול אני להוכיח את צדקתי על נקלה. אזרחים לא מעטים, ובהם גם מרבי־המדינה, יודעים היטב את מטרת נסיעתי. אולם, יהיה אשר יהיה, בו ברגע שיפתח האספסוף במהומה כל שהיא עם פתח ביתך, יצא אצא אליו ולא אתמהמה, אף אם יעשה בי ככל אשר עשה באחים האומללים די־וויט.”

וואן דיר ספיק פתח את הדלת לרווחה. “כשבועה לי מוצא־פיך”.

על המדרגות הופיעה עקרת־הבית, אשת־חיל עליזה, חגורה סינור לבן ושביס שחור לראשה, ופתילים ירוקים ואדומים מקשטים לחולצתה. קריאה של גיל פרצה מגרונה, והיא עפה לקראתו, עם המטאטא ביד: “ברוך בואך הביתה, האדון שפינוזה! מה תרב שמחתם של הפעוטות לכשישובו מבית־הספר! להקת־פוחזים יש כאן, שהיתה מוציאה עליך לעז כל הימים: כמה מהם ניסו להוציא דבר מפי הנרי, אולם הם העלו חרס בידם. – לא כן, הנרי?”

הנרי חייך מתוך ביישנות.

“העקשנית שבכולם היתה חבורה של שלשה – אדם זקן ובתו, וצעיר אחד. שתי פעמים באו, ומאד הצטערו על העדרך, גם התאמרו להיות ידידיך משכבר הימים, מאמשטרדם; אמנם לא הצעיר – זה נשא קינה על שלא עלה בידו לראות את החכם המפורסם, כאשר הבטיחו לו. הם הציפו אותי בשאלות, אולם לא מפי הוציאו מלים!”

לחיו השזופה של שפינוזה הסמיקה לפתע. “האם הגידו את שמותיהם?” שאל מתוך זריזות בלתי שכיחה.

“השם גומר באינדה – זאת אני זוכרת.”

“ואן דין אינדה?”

“או בדומה לזה.”

“הבת היא – יפהפיה?”

“בת־אלים!” התערב הצייר בשיחה.

“האמנם!” קראה האשה. “אני בוחרת בצעיר. הן לא כפסל־שיש קר תהיה בת־אלים.”

“זוהי בת־אלים יונית”, אמר שפינוזה מתוך קלות מעושה. "אמנם ידידי הם משכבר הימים – להוציא את הצעיר, שבלי ספק הוא תלמידו של הזקן. דוקטור וואן דין אינדה זה הרי הוא בלשן מלומד מאד: הוא שלמדני רומאית – "

“ובנות־אלים יוניות,” פסקה האשה מתוך חבה.

שפינוזה רצה לומר דבר־מה, אלא שהשעול הפריע בעדו, והוא התחיל לעלות במדרגות חדרו. הוא היה נרגש, וכלל זה נקט בידו, שיעזוב חברת אנשים בכל שעה שהרגשותיו הנפשיות עמדו לטרוף את מתינותו הפילוסופית.

“חכה! המפתח הוא אצלי,” קראה עקרת הבית, כשהיא רודפת אחריו. ואהה! מה רב האבק בחדרך! לא פלא הוא איפוא, שאתה חש בריאותיך."

“את לא סדרת כל דבר?” קרא הוא מתוך פחד.

“מגע קל במברשת_הנוצה, כשהכנסתי את מכתביך – ותו לא; ידי היתה נמשכת אל ניירותיך, אולם ראה! אף אחד מהם איננו בסדר!”

היא פתחה את הדלת לתוך חדר קטן, שבו נתגלתה תערובת מוזרה של ספרים וניירות עם רהיטים ומכשירים ושלחן־המלאכה. וילאות אדומים ובלואים קשטו את שני החלונות. על מסמרים שבכתלים היו תלויים בגדים שונים, בהם החזיה, שדקר אותו הקנאי בשעתו, שלא שמשה אלא מזכרת, אף על פי שגם שאר הבגדים לא הצטיינו בחידושם. “מי ישים את הדבר הבינוני במעטפה יקרה?” אמר הפילוסוף. מעל לכירה (שעליה התגוללו, בין מקטרות ישנות, שני רכסי כסף, תכשיטיו היחידים), נקבע רישום־פחם של מאזאניאילו, בשרוולים גלויים, ורשת על כתפיו, מעשה ידי שפינוזה עצמו, מתוך דמיון לשרטוטי פניו הוא – אולי באחד מאותם הרגעים הנרגשים, שבהם דמה את עצמו מהפך את קערת השכל על פיה. בתיק, שנסמך למשקפת, היו מונחים תרשימי שחור־ולבן של אילו מאורחיו אנשי־השם, בהם נתפסו יפה השרטוטים היסודיים, אם כי לא הרבו בפרטים. שאר התמונות על הכתלים נעשו בידי אחרים. שפינוזה ישב על מטתו הנמוכה ונאנח מתוך קורת־רוח מרובה. “Desideratoque aequiescimus lecto”, מלמל לעצמו. הוא הביט על סביבותיו ונאנק: “קורי העכביש שלי נעלמו!”

“הן לא יכולתי להפריע עד מה בשעה שטאטאתי את הללו!” הוכיחה אותו עקרת־הבית.

“את הפרעת אותי!” את כל תורתי למדתי מתוך הסתכלות בעכבישים!" אמר בבת־צחוק.

"לא, אתה חומד לך לצון.”

“אין אני מתלוצץ כל עיקר. העכביש והזבוב – הרי החיים כולם. כל תיאולוגיה כה ריקה היא, מפני שהיא מעלימה עין מאלה. יתר על כן, מי יצוד כעת את הזבובים למשקפתי?”

“אין אני מאמינה, כי לרצון לך הדבר, שילדי־הזבובים המסכנים יפלו ברשת העכבישים המגודלים והשמנים. מעולם לא הבינותי את פטפוטיו של הכומר קורדיס על מתן הלחי השניה, עד שהכרתי אותך.”

“לא, זו אינה תורתי אני. תורתי היא פולחן הששון. לדעתי, המאמץ לקיים את הויתנו הוא בגדר מדה טובה.”

“הרי אתה הולך לבי־כנישתא לפעמים?”

“לשמוע למטיף.”

“נימוק מוזר.” היא הוסיפה מתוך הרהורים: “הנצרות אינה איפוא האמת הצרופה?”

“אינה אמת בשבילי.”

“אם אתה אינך יכול להאמין בה, לא אאמין גם אני.”

“יהי לך ד”ר קורדיס הוא לעינים."

עקרת־הבית נבוכה. “כסבור אתה איפוא, שתורתו של דוקטור קורדיס נותנת חיים בעולם הבא?” שאלה בחרדה.

“כן, תורת לותר טובה היא במאד; היי בטוחה, שתזכי בה לחיי העולם הבא, ובלבד שתחיי בשלום עם שכניך.”

מאור פניה שב אליה. “כדברך כן אעשה.”

שפינוזה חייך. עלתה מחשבה במוחו, שהתיאולוגיה דורשת משמעת שלמה, כשם שהפילוסופיה דורשת דעת שלמה, ובשתיהן כאחת יש מחיי עולם; הילכך, האספסוף המאמין, שבשבילו אמונה פירושה – הכנעת השכל, קורא לדעות של הסתכלות בשם צדק או רשע, לא לפי אמתן או שקרן, אלא בה במדה שהן מקיימות או סותרות את משמעתו של המאמין.

הוא השיב ריקם את הזמנתה החביבה לסעודת חמין, ואחרי שבקש מאתה לקנות ככר לחם בשבילו, פתח בקריאת המכתבים שנצברו כאן בהעדרו, כשהוא נוטלם בזה אחר זה, בלא חפזון, אלא מתוך התענינות מיושבת. המכתבים היו רבים ושונים, מהם, שמתחו בקורת על שיטתו – ילדי דור רוגע, שבו היו הוגי־דעות שבאירופה אנשים אחים, הקוראים זה לזה מעל לערפלי אומות; מהם שהביעו מתוך יראת הכבוד את ספקותיהם של תלמידים ותיקים או שאלותיהם הנמלצות של פרחי־פילוסופיא, ומהם מכתבי־ידידות, שהיה מחליף עם פיסיקאים נסייניים כבויל והויגינס, שטיליסקופם הגדיל את עולמו של הפילוסוף עם אלהיו של הוגה־הדעות; כאן היתה קבלה מאת אגודת הצעירים באמשטרדם Nil Volentibus arduum – שהיה שולח לה את “תורת המדות” שלו חלקים חלקים לשם שקלא־וטריא; עיר־מטרפולין זו, שגרשה אותו, לא עצרה כח לנעול שער בפני מחשבתו. היתה הדרישה הרגילה לביאורים מאת הסוחר בליאנבורג, מטובי העיר דורט, והפעם הצטרפה לזו שאיפה חרדה לברוח חזרה מן השכל אל ההתגלות. והמכתב החתום בגושפנקא של החברה המלכותית, אף זה הצטיין בחלישות־הדעת, ואולדינבורג מתחנן לפניו שלא יאמר בספרו הבא דבר העשוי להתיר את החטא. “הינריך היקר!” אמר שפינוזה בלבו. “מה מוזרים הם בני האדם! כל אותן השנים מעת שנפגשנו ראשונה ברינבורג, היה משפיע עלי ומעודד אותי, לגלות את חביון מחשבותי לעולם. התמידה אמרתו: “אל תירא פן תקים עליך את גמדי הזמן – האמת קודמת לכל – נשלח מפרשינו לרוח הדעת האמתית”. וכעת שירה אחרת בפיו: “אנא הזהר מתת יד לפושעים!” כך, כך, אסור לי איפוא להגיד לבני־האדם, שהחוק הנעלה ביותר הוא זה, שאדם מטיל על עצמו; שאין טוב גם במדות טובות ואינן מביעות את תמצית הויתו של אדם. אה, וביחוד עלי להזהר מהגיד להם, שאין בנפש רצון חפשי, ורק נדמה להם כך, מפני שהם מכירים ברציותיהם, ולא בסבותיהן. חוששני, כי גם אולדינבורג אינו מבין, שמדות טובות הן תולדה מחויבת של הדעת הצרופה, כשם שמתוך טבע המשולש מתחייב שווי זויותיו לשתי נצבות. משער אני, שעלי גם להניח לבריות לחשוב, שמערכת המזלות מהלכת סביב להם, ושרעמים וברקים יספו אותם בעוונם. אולדינבורג ודאי שנבהל מפני ההפקרות בבית־המלכות המחודש, אולם לא תורתי היא שתוציא לתרבות רעה את אבירי ווהייטהול. כל אלה, שמוטב להם לחיות בהתגלות מתוך מסורת, טוב שיחזיקו בה, אולם ההתגלות מתוך השכל היא הציווי החי של דבר ה', שאינו עשוי להשחת ברשעת האדם, דוגמת האות המתה. מוזר הדבר, שלא לפשע יחשב לדבר בגנות השכל, זה נר האמת האלהית; ולא לחטא – להאמין, שהאלהים ימסור אוצר זה, המגיד כח מעשיו לאמתו, לרשות עצם, שהוא פחות בר־קיימא מלבבו של אדם.”

מכתב מעולם המעשה הסיח את דעתו מן הפילוסופיה. זה היה בנוגע לנכסיו של תלמיד־הרפואה המנוח שמעון די־ווריס, תלמידו המסור, אשר בדעתו את הגזירה שנגזרה עליו, למות בדמי ימיו, היה עומד להורישם למורהו, אילמלא השפיע עליו שפינוזה, בהסכימו לקבל תמיכה שנתית פעוטה, להוריש את נכסיו לאחיהו. היורש אסיר־התודה הציע כעת להעלות את קצבתו של שפינוזה עד חמש מאות פלורינים.

“אין בינה בבני־אדם!” הרהר הפילוסוף שוב. “אחת אמרתי והסכמתי לקבל שלש מאות, ובודאי לא אכביד על עצמי אף בפרוטה אחת נוספת.”

עקרת־הבית הביאה את ככר־הלחם, ושפינוזה, לאחר ששילם ורשם את הסכום בפנקס להוצאות הבית, פרס לו פת והוסיף עליה שרידי גבינה הולנדית מתוך חפיסה שבצקלונו.

“עוד לך בבקבוק מעט יין,” הזכירה היא לו.

“טוב לו ליין שיושין,” ענה הוא, “בפנקסי כבר נרשמו בחודש שעבר יותר משני לוגים, וגם נסיעתי עלתה ביוקר. כדי לקמץ בהוצאות”, הוסיף מתוך ליצנות, “אהיה צריך להתפתל כאותו הנחש, המתאמץ ליתן את זנבו בין שניו.” הוא פתח חבילה אחת ומצא שאחד מידידיו באמשטרדם שלח לו תשמורת של ורדים אדומים. “זאת לי שמירה מפני הקדחת!” אמר בעליצות, והוסיף תוך זכרון: “תקחי נא מזה בשביל החולה העלוב שלנו. שכחתי לשאול לשלומו!”

“אח, זה שוב יצא ללמד את תלמידיו, כי עשית אתו חסד. הוא הדליק נר לשמך בבית־הכנסיה.”

בת־צחוק ענוגה שחקה על שפתו של הפילוסוף, כשנסגרה הדלת מאחריה.

לקריאת אגרת מאת לייבניץ היה תמה, מתוך מבוכה, מה הוציא את הגרמני הצעיר מפראנקפורט, ומה זה עושה בפאריס. הרבה שיחות היו להם במעון זה הדל, אולם עדיין לא היה לו בטחון בישרנותו של אותו צעיר. ברם, באגרת זו היה כדי לגרום לו קורת־רוח, כי לא היתה נוגעת לפילוסוף, אלא לבעל־המלאכה. אף ידידיו הקרובים ביותר לא היו מתיחסים בחבה יתרה לשאיפתו העקשנית של היהודי המנודה להתפרנס ממלאכתו, בדומה לחכמי התלמוד הגדולים; לא יכלו להבין את הסיפוק הנפשי הנתון לבעל־המלאכה; להשיג, שליטוש זכוכיותיו הקטנות כדי שלימות אפשרית הוא חלק מחייו, לא פחות מאותה הפעולה הפילוסופית, שהיא בלבד מענינת אותם. עובדא זו, שהאדון לייבניץ נזקק לו, בתור אופטיקן מומחה, גרמה לו קורת־רוח שלא ידע כמותה בכל הכתרים שקשרו לראשו בתור פילוסוף. אולם דא עקא, שהוא לא הבין, למה לייבניץ מתכוון. – “שהקרנים הבאות מנקודות שמחוץ לציר האופטי, תהיינה עשויות להתלכד באותה המדה ממש, שבה הן מתלכדות בפנים הציר, באופן שפתחי־הזכוכיות יהיו נתונים להעשות בכל גודל הרצוי, מבלי להזיק לבהירות הראיה!” הוא קמט את בין־גביניו והתחיל רושם דיאגראמות הנדסיות על המעטפה, אולם גם ההלכה המתימאטית וגם יכולת המעשה של בעל־המלאכה לא הספיקו לו לפתרון שאלה כה מעורפלה, ומתוך הרהורים שכח לאכול את פתו. הוא עיין במסכת שכתב הוא עצמו על הקשת, אולם ללא הועיל. מתוך יאוש פתח לבסוף את המכתב האחרון ומצא, שהפתעה גדולה מזו צפויה לו – מכתב מאת הפרופסור פאבריציוס, ובו הזמנה מאת הדוכס השליט לקתידרה באוניברסיטה של הידלברג. חירות גמורה הובטחה לו בפילוסופיה ובלבד, שלא יהרוס את הדת.

את מקום ההפתעה לקחה במהרה החשדנות. האין זה נסיון מצד הנצרות לשחד אותו? האין הכנסיה חוזרת על תכסיסיו של בית־המדרש? לא עברו עדיין שנים מרובות מאז באו לפניו שליחי העדה בהצעה של תמיכה, בסך אלף פלורינים, על מנת שלא יהרוס את “הדת השלטת” אצלה. חירות גמורה בפילוסופיה, האמנם! כיצד להתאים את זו עם ההכנעה הגמורה לדת השלטת? עבד־החצר כדיקארט יכול היה לפתוח בבחינת הספק המוחלט ולסיים כעולה רגל אל הבתולה הקדושה בלוריטו; אולם הוא כשהוא לעצמו, הוא הכופר בכל מעשי נסים, אין לו פשרה עם דת, שמראשית ברייתה הועמדה על הנס. אמנם, מבחינה ידועה אפשר היה לראות את הנוצרי פה לאלהים – אולם לא מבחינה זו ראה אותו העולם, זה העולם המעקם את פני כל הכתובים הגדולים; הרואה יראת־שמים ואמונה, ובהחלט כל הסגולות המנויות בגדלותה של נשמה, כראות נטל, שמסלקים אותו הצדה לאחר מיתה, כראות עמל, ששכרו נועם־שמים המפיל תרדמה; הרואה את האושר כראות פרס למעשים טובים, ולא כשם נרדף לאלה. לא, לא, אף החסד הבלתי־צפוי של קארל לודוויג הנאור לא היה עשוי לפייס את מחשבותיו עם התיאולוגיה ההמונית.

מה מוזרים הם הנסיונות המתמידים האלה של אוהבים ואויבים כאחד, לספק את צרכיו, ומה מוטעה הוא הכבוד שנחל בסרוביו המתמידים! מה ההתפעלות וההערצה הזאת, כשהוא מציית לחוק הטבעי שבנפשו, כשהוא בוחר לחיות מתוך פשטות, להתפרנס במלאכה פשוטה, בעוד שהפושעים – הנשמעים גם הם לחוקים הטבעיים שבנפשם – נידונים במדת־הדין, וכל זכות לא תמצא להם. האם נהלל את הדבורה על תתה את דבשה, והאם נשבח את הורד על ריח הניחוח שהוא מפיץ באויר. ודאי שיש בטבעו דבש יותר מעוקץ, ורד יותר מחוח; שפלות־רוח היא תוספת יתרה לסבלו של עולם; ברם, לאחיותיו נתגלה, שלא חסר לו אף מן העוקץ ומן החוח, בשעה שניסו לנשל את אחיהן המנודה מירושת בית אביו. כמה הופתעו מרים ורבקה כשהכריח אותן בפסק בית־דין למסור את הכסף לידו, ואחר כך החזיר אותו להן במתנה. טחו עיניהן מראות, כי להוכיח, שהיהודי המנודה יש לו עדיין זכיותיו החוקיות, חובה היא; וידו נמשכה מאליה אל כתב־היד הגדל והולך של ראש יצירותיו, והחזיקה בו באהבה. עינו לטפה את שרשרת ההנחות הרתוקות, המפרידות לחלקיו את סודו של עולם וחושפות אותו לעין כל; תוצאה בלתי־ישרה של תעיה עורגת על פרשת דרכי האושר, של שאיפה לעוגן מתמיד של אהבה בתוך נחשולי הנצח, אהבה, שבה ימצא ששון נצחי ושלם. עושר, כבוד, תענוגות החושים – לא באלה ימצא האושר האמתי, המתמיד. מחכמה התגבר על התאוה, שהדליקה בו בתו של וואן דין אינדה, ולא נתן לה להתפרץ. אולם בעצם האין־סופי מצא את המטרה: היש הנצחי הדרוש, שבו ודרך בו מתקיים כל השאר, שבין סגולותיו הרבות הן המחשבה וההתמשכות, המהוות את היקום העלוב היחידי, שנודע לאדם; שאותו יכול אדם לאהוב מבלי לבקש אהבה תחת אהבה, בעוז הבטחון, שאין הוא נמצא מחוץ למשטר האלהי. היתה לו הרגשה, שספרו יהפוך את התיאולוגיה לתיאונומיה, כשם שהפכו קופירניקוס וקיפלר וגאליליאו את האסטרולוגיה לאסטרונומיה. שרשרת־רעיונות זו שחשלה חוליה בחוליה, בלי הרף ובלי חפזון, בשעה שהיה יושב ולוטש את זכוכיותיו, מיום ליום ומשנה לשנה: הנחות אלו שלוטשו בעמל רב כזכוכיות של הטיליסקופים והמיקרוסקופים שלו, נתכוונו לא פחות מאלה להרחיב ולהבהיר את הראיה האנושית.

ובכל זאת, לא ראיה, בעיקר. היהודי הראשון, שיצר פילוסופיה מקורית, נשאר בכל זאת יהודי, מתוך ששאף לא לדעת מופשטת, אלא לדרך־ארץ ממשית: ויותר מכל היה יהודי מתוך שהכריז על האחדות. הוא בא להורות לעולם מפורד ומפורר במלחמת אמונות את הדרך הנעלה מזו לאושר רוחני; להביא לו את הברכה העברית – שלום. ברם, הוא עצמו לא הבין עד כמה אופיני הוא – אף בעצם בדידותו – לגזע שגרש אותו, כי הפילוסופיה הסטאטית שלו שללה מאתו את הרגשת הקשר ההיסטורי והשכינה הגזעית, שאינה פוסקת.

אולם כשהעיף עין על דפי החלק השלישי, “על מקור ההפעלות וטבען,” הרגיש את עצמו משום מה מחוץ לניתוח הקר של רגשות האדם, מחוץ לשרשרת זו של הצעות מתימטיות, כביכול, עם הסדר האיקלידאי בגדרים והערות, המעבירים את התאוות כבני מרץ לפני כסא־הקרח של השכל. דמותה הגדושה של קלארטיה וואן דין אינדה – זו השיבו לתחיה דבריה של עקרת הבית, היתה מרחפת בינות להוכחות. עקבותיה היו מנצנצות בין המדרגות. פניה היוניים בתכלית הופיעו ונעלמו שוב, כמתוך משובה עליזה, בת־צחוקה היתה מהבהבת לעיניו. מה מלומדת היא, מה חכמה, מה חריפה, מה יפה־פיה! ובו ברגע שהרשה לעצמו הרהורים אלה, הופיעה בכל קסם תפארתה, כשהיא מחליקה בגאון על קרחי תעלות, או מחייכת לעומתו ממרום המעקה העתיק של חלונה. מענינות היו שיחות־החולין בבית אביה, שם נפתח העולם העתיק בראשונה לעיניו של תלמיד הישיבה המדוכא, והאפיקורסות המזהירה של הדוקטור הזקן, עם האפקים הרחבים בהשקפותיהם של תלמידיו הנוצרים, השלימה את שחרורו מארבע אמותיו הקודמות. לאחר הויכוחים המתים של הלל ושמאי בירושלים העתיקה, כמה השיבו את הנפש ויכוחים חיים אלה בשאלה, אם היתה הולנד צריכה לתת מפלט לצ’ארלס סטיוארט מפני קרומוויל רוצח מלכו, או אם תמונותיו של רימבראנדט וואן רין צוירו בכשרון, כתמונותיו של וואן ראבוסטין. ברובע היהודי, אף על פי שרימבראנדט התגורר שם, לא היה איש מתענין בו אלא כמספר הזהובים, שהרויחו זקנים מזוהמים בשבתם לפניו. מה רבה היתה השקידה על המדע החדש ביותר, מה גדולה הערצת דיקארט וההתנגדות לפילוסופים שקדמו לו! ואותה הנעימה הרומנטית, רווית בושם, בשיחות על המושבות החדשות בהודו! אל אלהים אדירים! האמנם מחכמה כבה את יקוד הנוער, עד שבאתהו שנתו הארבעים דומם? הוא נתן לה להעלם מאופק־חייו – לילדה זו שכה מהרה לפרוח ותהי לאשת־תפארת – הוא חשבה למתה בשבילו, אולם רעיון פתאומי זה של קרבתה היתרה הקים אותה לתחיה בתרועת נצחון, והפילוסוף היה תמה לנס שהתרחש, לכחו הוא באונאת עצמו.

כלום נתח את רגש האהבה כהלכתו? הוא פתח במשפט ל"ג: “כשאנו אוהבים דבר דומה לנו, אנו שואפים להעליל, עד כמה שאפשר לנו, שהוא יגמול לנו אהבה.” הוא העיף עינו על המופת, עם סיכומו המכריע: “זאת אומרת (לפי ההערה למשפט י“ג ח”ג) שיהא גומל לנו האהבה.” הגיון שאין אחריו כלום, אולם כמה מן האמת יש בדבר? כלום ניסה להשפיע על קלארטיה, שתהא גומלת לו אהבה? לא, אלא אם כן יביא בחשבון שאיפות סתומות להצטיין במלחמות־דברים חריפות והסתודדות שכלית אתה, בגדלה! אולם ההצליח? לא, זה אינו בגדר האפשרי, ומתוך עליות וירידות שבנפשו עמד על המשפט הבא: “יותר שגדולה לפי דימוינו ההפעלה, שהדבר האהוב מופעל בה ביחס אלינו, יותר נהיה מכובדים בעינינו.” לא, היא לא גרמה לו מעולם להיות מכובד בעיניו, אם כי לפעמים היה נדמה לו, שהיא מבכרת אותו ואת שיחתו אפילו על בני האצילים הגאיונים, ששלחום הוריהם להתחמם לאור תורתו של אביה.

בכל אופן, אולי היטיב לעשות שלא התודה לפני הנערה. הנשואין מעולם לא נראו בעיניו בגדר האפשרויות הגדולות – חייו של הוגה־דעות יש להזהר בהם מן התסבכות והדעות הקדומות הכרוכות באושר המשפחתי: האהבה השכלית לאלהים נותנת לאדם הרבה יותר מאהבת־אדמה זו.

אולם ברגע זה תקפה אותו ודאות פתאומית, שאין דבר נעלה מאהבה זו, שהיא מיסוד העצמות האישית – ותלחך את נפשו כלהבה. בת־ריח עדינה של הרגשה, כאושת פרדסים של תפוחי־זהב בבורגוס, מקום שם נדדו אבות אבותיו, הרעידה את לבו של בן הערפלים והבצות. אולי היה זה רק ריח התשמורת של הורדים האדומים. בכל אופן, זו לא תועיל בקדחת זו.

הוא נטל את מכשיריו מתוך החלטה, אולם לעבוד לא יכול עוד. הוא התחיל להתעסק שוב במתכנתו הערוכה לאלגיברה ברורה, אולם על כל הנוסחאות הברורות כסה ערפל. הוא ירד למטה ושחק עם הילדים המאושרים, והקשיב לפטפוטיה של עקרת־הבית, כשהוא מעיר בדיבור או בשנים על עניני יום יום שנזכרו בשטף השיחה. לבסוף שאל אותה, אם לא שמעה מפי וואן דין אינדה ובתו משהו על תכניותיהם לעתיד.

“אח, יש בדעתם לבלות את עונת הרחצה בשיווינינגן.”

לבו נתר בקרבו. “שיווינינגן! הרי הם כאן, למעשה.”

“אם לא חזרו עדיין לאמשטרדם.”

“אמנם כן,” אמר הוא מתוך אכזבה.

“אולם מדוע לא תלך לראות? הנרי היה בא אצלי בכל ראשון לשבת, מהלך עשר פרסאות.”

שפינוזה הסב את פניו. “לא, יש לשער, שכבר עזבו את המקום. ועוד, שאין אני יודע את כתובתם.”

“כתובת? בשיווינינגן! בכפר זה יודעת כל אשה את המתבשל בקדירת חברתה.”

שפינוזה עלה במדרגות: “לא, כי אחרתי המועד.”

הוא אחר את המועד באמת! מה לפילוסוף בן ארבעים ולאהבה?

בחדרו נטל זכוכית לליטוש, אולם במהרה מצא את עצמו שוב קורא את מאמרותיו על הנשואין. “הנשואין ודאי שהם מתאימים לתבונה, אם תאות הזיווג מתעוררת לא ע”י הדמות הנאה בלבד, אלא גם ע“י התשוקה להוליד בנים ולגדלם לחכמה; ואם נוסף על זה, שסבתה של אהבת שתיהם, אהבת האיש והאישה, אינה הדמות הנאה בלבד, אלא היא בעיקרה חירות־הרוח.” ודאי, עד כמה שהדבר נוגע לו, התשוקה להוליד בנים, שיקבלו חנוך נבון יותר ומאושר יותר ממה שקבל הוא עצמו, היתה חלק מחלומותיו המעטים בהקיץ; ולא רק הדמות האצילית, אלא גם הנשמה האצילית, שהאמין למצוא בקלארטיה וואן דין אינדה, היא שסערה את רגשותיו, והיא שקראתהו כעת לששון, אשר ככל ששון אחר פירושו המעבר לשלימות רבתי, לממשות מלאה. ובאמת, מה קדושה היתה אהבת־אשה זו, שפתח לה לרגע פתח בלבו, מה קרוב המעבר ממנה אל הששון הגדול ביותר – השלימות הנשגבה ביותר – אהבת־אלהים!

מדוע לא ישא לו אשה? מזונותיו מובטחים לו! אין לו אלא לקבל מתלמידיו העשירים שכר לימודם, אם אמנם עד עכשיו, כחכמי ישראל הקדמונים, בחר להורות את האמת לשמה, ולא עשאה קרדום לחפור בו. סוף סוף, אף בהצעתו של קארל לודוויג יש משום חופש הפעולה הפילוסופית.

הוא גרש מפניו את הדמויות המגרות ונסה להתעמק בפתרון השאלה, שהוצעה ע“י לייבניץ. לשוא! דפי חיבורו היו מונחים עדיין פתוחים לפניו, ועינו נפלה על משפט ל”ה:

“כשאדם מדמה לו, שהדבר האהוב עליו מתקשר באחר קשרי ידידות שוה או גדולה מזו, שהיה מוחזק בה הוא לבדו, יבוא לידי שנאה ביחס לאותו הדבר האהוב ולידי קנאה ביחס לאותו אחר.”

מי הוא אותו הצעיר?

שיניו נתהדקו: הוא לא התפתח איפוא עדיין כאדם בן־חורין, השכל לא גאל אותו עדיין מעול אותן התאוות, שנתח את פעולתן המוכנית בדייקנות כזו, עוד רב המרחק בינו ובין חירות הרוח, לא פחות מאותו האכר שלא ברר מעולם את התאוות הפועלות בנשמתו מאליהן. אם קדחת זו לא תעבור, יהיה צריך להקיז דם לעצמו. הוא חזר לעבודה מתוך החלטה גמורה. אולם לאחר ששחז ולטש כחצי שעה, והיתה לו הרוחה, שאל לעצמו: “מדוע לא אלך לשיווינינגן, בכל זאת?” למה יחמיץ הזדמנות כל שהיא, לראות את ידידיו משכבר הימים, שהטריחו את עצמם לבקרו פעמים?

כן, הוא ילך ברגל לכפר, ויהא מהרהר באותה השאלה האופטית, ומבקש אמשלות לדחית הצעתו של הדוכס השליט. הוא יצא תכף לדרך, מתוך שכחת הסכנה האורבת לו ברחובות, אם אמנם מהלכו הבטוח היה עשוי לבטל כל חשד. החמה היתה שוקעת תוך ערפלים, והתקפות שיעולו הזכירו לו, שראוי היה לו, לעטוף את צוארו יותר וללבוש בגד עבה מחזית־הקטיפה שלו. היה בדעתו לחזור, על מנת לקחת את אדרת הגמלית, אולם כיון שראה את עצמו מחוץ לשער צפוני־מערבי, העלה אש במקטרתו והמשיך את דרכו בכביש החדש והנוח, העולה בין שדרות אלונים ותרזות לשיווינינגן. עינו לא הבחינה ביותר במשחק הנפלא של בנות־גוונים, בין הפירספיקטיבות הירוקות, המאפילות משני צדי הדרך; הוא לא שם לב כמעט לכפריות הנאות, באדרותיהן המגוונות עם בטנת־השני ומצנפותיהן המבריקות, שעברו כתות כתות ססגוניות בעגלותיהן המדרדרות. ההלך היה שקוע עדיין בהרהוריו בחצי הדרך, כשהפתיעה אותו לחיצת־יד חמה, יד האיש, שאליו יצא לראותו.

“Salve, O Benedicte” קרא הישיש בגיל ובעינים לוהטות. “ראות תלתליך השחורים לא עוד פללתי!” שערותיו של וואן דין אינדה עצמו היו פזורות ופרועות כקדם מתחת למגבעת רחבת־השולים, אם כי הלבינו כבד שלכתנתו, דמו תוסס ורותח כמאז, ולאחר ששוחח אתו רגעים מועטים, נוכח שפינוזה לדעת, כי נשמתו של הפדגוג הזקן נשתמרה עוד יותר מגופו: אותו רוח הכפירה העליז, אותו חוסר־האמונה האדוק, אותו הבטחון באולתו של אדם, בו התמזגו ללא כל הגיון תכניות למדינה כלילת־שלימות, כקדם: תמורות הזמנים, נראה, לא חרכו את דעותיו, לא הקהו את חריפותן. עתה זה בא, לדבריו, מתוך נסיון נואש ואחרון, לבקר את תלמידו המפורסם, בעוד שהשאר עובדים. השאר – באר לשפינוזה – הם קלארטיה הפעוטה שלו ותלמידו החדש בתכלית, קירקקרינק, צעיר עשיר וטפש, אולם ישר־דרך וטוב־לב. הוא מסר אותו למעשה בידיה האמונות של קלארטיה, המסוגלת להורות את המדעים האנושיים לא פחות ממנו – וביחוד, לטפשים. “צעירה מדאי היתה בימיך בנדיקט,” סיים הזקן בהלצה.

בנדיקט העלה בדעתו, שהיא צעירה מדאי כעת, להורות לקח לצעירים רכי־לבב, אולם לזקן אמר: אודה ולא אבוש, כי בער הייתי. צריך אדם ללמוד נטיות־הפעלים בלשון רומי בעודו ילד, ואני בן ארבע־עשרה הייתי, ומוסמך להוראה בישראל, ולא ידעתי אפילו שהיה אדם כציצירו בדברי הימים."

“וכעת אתה כותב רומית כציצירו. אל תניע בראשך, שבח זה הוא לעצמי ולא לך. מה בכך, אם יש בסגנונך יותר מן הדיוק מאשר יש בו מן הנוי – צא וחשוב, כמה קורי־עכביש עבריים היה עלי לטאטא מתוך מוחך זה, לפני שעשיתי את ברוך לבנדיקט!”

“לא, כי היו בהם קורי־משי. כעת אני רואה, כמה בנדיקט חייב לברוך. השחיה בים־התלמוד אינה עשויה להזיק, אם כי אין בה כל שיטה. הרמב”ם כבר שלל את תכונות הגוף מאלהים, הקבלה נאבקת עם שאלת הפילוסופיה, אם אמנם מתוך הערפל."

“לא תמיד דברת דברים טובים כאלה על גירסת ילדותך. דומני, כי שכחת את סבלותיך עם פתשגן הקללות. הייתי אוסר אותך שבוע ימים עם משה זכות, ומעניש את שניכם זה בחברתו של זה: בחדר של ד' על ד' אמות, ונמצא משה זכות עובר על דבר החרם, ושוהה בתוך ארבע אמותיך.”

“אתה שוכח את תורת החשבון,” צחק שפינוזה. “היינו בורחים לשני קצות האלכסון, ופורשים זה מזה מרחק חמש אמות ושני שלישי האמה.”

“אח, בנדיקט, אל תבלבל אותי במרובעים שלך. בעל חשבון לא הייתי מעולם.”

“ומשה זכות לא היה אדם קשה ביותר. דומני, שגם הוא למד שפת רומי מפיך.”

“כן, וכעת הוא יורק לפניו מדי ראותו אותי. ארבעים יום היה שרוי בתענית על חטא שחטא בלמדו את לשון השטן.”

“מה העביר אותו על דעתו?”

“אותו משיח־השקר הטורקי, כמדומני.”

“שבתי צבי?”

“כן; עדיין הוא נאמן למשיחו, גם אחרי שקבל הלה את דת מחמד. חמשה כתבים חבר, בשם “סהדותא דמהימנותא,” להוכיח, שמשיחו מתכוון להכניס את המושלימים תחת כנפי היהדות. חה! חה! לקח טוב בתולדות הדתות! הזקנים שהחרימו אותך הוכו מכה נצחת – נקמה כה מתוקה בשבילך. הו! הו! מה נואלו בני־אנוש הללו, כמאמר הפייטן האנגלי. היה ברצוני לטלטל את הנוצרים שלנו ולקרוא אליהם קול גדול: טפשים, נבערים מדעת, ריקים ופוחזים, הביטו בעיני היהודים האלה וראו את דמותכם האוילית אתם.”

“לא זה הדרך לעזרת האנושיות ולהרמתה,” אמר שפינוזה רכות. “יש לנטוע בלב בני האדם הרגשה של כחם, ולא של חולשתם.”

“הוה אומר,” צחק הדוקטור, “הדרך להרמת בני־האדם הוא לקרוא בשם המדות הטובות, שלא ניתנו להם.”

“ולו יהי כן,” הסכים שפינוזה במנוחה. “המדות הטובות יכולים הם להקנות לעצמם. יש ללמד את בני־האדם, שישאו עיניהם לטובים ולא לרעים.”

“ומה התועלת? משה זכות יכול היה לישא עיניו אלי ואליך,” צחק הזקן חרש. “לא, בנדיקט, אני אומר כשלמה: ענה כסיל כאולתו. רך־הלבב אתה – אתה כופר באלהים, ודמיונך כעבד האומר, שאין אדוניו בבית – שכן אתה נותן תקוה להיותו שם כל אותה השעה. יש לגרש מגו את האלילים ההקדושים.”

שפינוזה הבין, שבשום אופן לא יוכל לבאר לזקן, עד כמה רחוקים הם זה מזה ברעיונותיהם. “בוחר אני לבנות מאשר להרוס,” אמר רכות.

הספקן הזקן צחק: “פלא הדבר, שאין אתה תורם לבנין הבית השלישי,” קרא לאיש שיחו. “בשם זה הם קוראים לבית־הכנסת החדש, שהם בונים באמשטרדם בשקידה כזו.”

“האמנם כן? ואני לא שמעתי. אילו יכולתי לקוות, שזה הוא הבית השלישי, באמת,” ואור מסתורי הבריק בעיניו, “כי אז הייתי נותן כל אשר לי.”

“אתה הנוצרי היחידי שידעתי בימי!” אמר וואן דין אינדה מתוך לגלוג ורחמים כאחת. “ואתה – יהודי.”

“כן היה ישו.”

“אמת, אדם עשוי לשכח זאת. ברם, התפקידים מתחלפים והולכים. אתה סולח למשנאיך, ובאמשטרדם היהודים הולכים אצל הנוצרים ללוות מעות לבנין בית הכנסת!”

“מה שלום העלמה הצעירה?” שאל שפינוזה לבסוף.

“קלארטיה! היא עולה כפורחת. אויר קשה זה הפך את החבצלת שלי לשושנה. לחייה עשויות להכחיש את כל השוטים הללו, שחדלו לדרוש בעצתו של ד”ר הארווי המסכן, שכן תנועת הדם נראית בהן. אגב, עמיתך ד“ר לודוויג מאיר בקש למסור לך ברכת אהבתו.”

“סבור אתה, שהיא זוכרת אותי?”

“זוכרת אותך, בנדיקט? האם לא היא שלחתני אליך היום? שמך נשא תמיד על שפתיה הורודות – לזרז תלמידים נבערים. כיצד קנית מחצית לשונותיה של אירופה לפני שלמדו הם פעל יוני אחד!” שפינוזה השתעל. הוא פנה הצדה וכסה את פיו בכף ידו. “אנו מתוכחים על המסכת שלך – היא ואני – כי מובן, שהיא מכירה בזו את הוכחותיך הקדומות, כשם שאני מכיר את דרכי סגנוני המיוחדים לי.”

“היא קוראת איפוא את דברי?”

“כשם שבן־עדתו של לותיר קורא את הביבליאה שלו. תקותה לשמוע מפיך ביאורים למקומות הקשים השפיעה עלינו במקצת לבוא לשיווינינגן. אין אני אומר, שהיער המצויר בידי פאול פוטיר העלוב אף הוא לא השפיע במקצת.”

ששון, שפרץ כל גדרי השכל, גאה בלבו של הפילוסוף. שלא מדעת הוחשו פסיעותיו. הוא עודד את בן לויתו לפטפט עוד ועד על אודות בתו, היאך יצר וואן טיר בורק על פיה אחת מיצירותיו הנשגבות בסאטין לבן, היאך בלתה היא עתותיה באמנויות היפות, אולם הזקן היה חוזר מדי פעם לעניני פוליטיקה, המטיר אש וגפרית על הצרפתים, דבר על בקורו הקרוב לפאריס בשליחות דיפלומאטית, ומתוך אמון גדל והולך, רמז על תכנית כבירה, קשר בנורמאנדיה, התקפת האדמירל טרומפ על קיליביף, טיפוחה של רפובליקה אפלטונית על חרבותיה של ממלכת צרפת. אילו ראה שפינוזה את צל המות המחפיר, המרחף לראש הישיש הזריז, אילו צפה מראש, שהזקן העלוב – כלי־שרת בידי שני נוכלים נועזים ואשה אצילית – יהא נדון למיתה בפאריס על קשר זה עצמו, כי אז הבחינה אזנו נעימה כבודה של גורל טראגי במלים המשעממות, לכאורה.

הם התקרבו לכפר, ובתיו הקטנים נצנצו חגיגיים, בין האילנות והחולות בדמדומים הרכים. משפחת וואן דין אינדה התאכסנה אצל קאפיטאן של אנית־דוגה, בבית־עצים מארך וצר, עם רעפים מכוסי אזוב לגגו וזגוזיות זעירות לחלונותיו. הזקן פתח את הדלת לטרקלין הזעיר, המקושט בצדפים, והציץ פנימה. “קלארטיה” צלל קולו בחלל האויר. תוכי בראזילי השיב בצווחה, אולם שפינוזה שמע רק את הקול הרך: “כן, אבא”, שנשא בנעימות מאיזו עליה.

“נחשי, את מי הבאתי לך!”

“בנדיקט!” היא נתרה למטה, כחזון קסמי־יופי, עם רשרוש משי ופנינים לבנות. ידו של שפינוזה רעדה בידה המנצנצת, לבנת־שלג, מתוך קפלי השרוול הקצר; בחמימות הרכה היתה הפילוסופיה למאכול. הם החליפו את האמרות השכיחות במצב זה.

“אולם היכן הוא קירקקרינק?” שאל הדוקטור.

“הרי הוא מתקין את עצמו”. היא החליפה בת־צחוק נמהרת עם שפינוזה, ורעד מתוק עברהו.

“ובכן אלך גם אני להתקין את עצמי,” קרא אביה. “אנו סועדים פת ערבית בעוד חצי שעה, בנדיקט. אתה תשאר, מחר הרי אנו יוצאים מכאן. זאת לנו הסעודה האחרונה.” והכופר הזקן והעליז נעלם מתוך צחוק, כאילו עלה בידו לחלל את השם, ולא ראה את צלו של גזר־הדין האורב לו.

כשדברה קלארטיה בעינים מבריקות על ספרו ודנה על הפרטים בקולה המתנגן בשקט, התלקח משהו איתני, פרוע בלבו של הפילוסוף, משהו קרא לו למזוג את עצמו בחיים העולמיים מתוך קרבה הגדולה מזו של השכל. ספקותיו והיסוסיו היו כלא היו: עליו לדבר כעת, כי הרגע הזה והלך־הנפש הזה לא ישובו עוד לעולם אילו רק היה ביכלתו להטות את השיחה מן הפילוסופיה. במקרה, נטתה השיחה מאליה בכיוון אישי; אביה אין ברצונו לקחתה אתו לפאריס, הוא דבר על סכנות אפשריות ורמז, שהגיעה שעתה לצאת מרשותו. כעין וידוי היה רוטט בעינה הצוחקת. הדבר אמץ את לבו לתפוס באצבעותיה, כשהוא ממלמל בקשה לבוא אליו – להיידלברג! הששון כבה פתאום מעל פניה: הם נתארכו וחורו.

לאחר שתיקה מתוך הלמות־לב אמרה: “אולם אתה יהודי!”

הוא נרתע לאחוריו, הוא שמט את אצבעותיה מידו. מגרונו הנחר נפלטו המלים: “אולם את – אינך נוצריה.”

“אני יודעת – אולם בכל זאת – אח, מעולם לא חלמתי על דבר בדומה לזה אתך – הכל נבע מן המוח, מן הנפש.”

“נפש וגוף הם דבר אחד.”

"נשים אינן פילוסופים. אני – " היא הפסיקה. אצבעותיה שחקו מתוך עצבנות במחרוזת הפנינים, שהיתה עולה ויורדת על חזה. הוא מצא את עצמו מתבונן בפרטיה, ותמה, מן אין התפתחה בה אותה הנטיה למותרות. לבסוף, כשנעור לעקת־נפשה אמר חרש: “אין לי איפוא כל תקוה?”

ארשת הסבל היתה נחה עדיין על פניה.

“לא לעולם? לא היה ביכלתה לעולם –?” השעול הרעיד את גופו.

“אילו אחר לא בא,” לחשה, וכאילו מתוך התנצלות הורידה את עינה אל המחרוזת.

מרורי מות היו בנפשו. היתה לו לפתע הרגשה לגלגנית של חוליא חסרה בפילוסופיה המתימטית שלו. הוא דלה מני תהומות את סוד ההויה, הוא נתח ואחד את כל הדברים מן העולם ועד העולם, ואולם הנה כח מתבודד – רצונה של אשה – זה קם כמחיצה עקשנית בינו לבין האושר. נדמה לו, שהוא רואה בעיניו אותו הכח ולעגו המתעתע, מתחת למסוה פניה הרציניים.

כף־המנעול הקישה בדלת, ואיש צעיר נכנס. הוא היה לבוש לתפארה – אדרת, משי־ונציה, התפזרה בקפלים מלוא קומתו הזקופה, צוארונו – תחרי פלאנדירס, מכנסי־סאטין לברכיו, רכסי־זהב לנעליו, פגיונו משובץ אבנים טובות. מרץ היה מבריק מעיניו, ועוז קורן מכל תנועה שלו.

“אח, דידריך!” קראה ופניה האירו, כי רווח לה. “הנה האדון שפינוזה; סוף סוף! זה הוא האדון קירקקרינק!”

“שפינוזה!” רטט של אימה היה בקולו של הצעיר, יראת הרוממות של הכסיל המכיר באולתו בפני המוחות הגדולים על אדמות. הוא לא נטל את יד שפינוזה השלוחה אליו בידו, כי אם הגיע אותה אל שפתיו.

הוגה־הדעות הבודד והאוהב המאושר עמדו כה רגע, מתוך קנאה והערצה הדדית. אז אמר שפינוזה בידידות: “ועכשיו, אחרי שהיה לי העונג להפגש את האדון קירקקרינק, עלי לחוש חזרה לעיר, עד שתחשך הדרך.”

“אולם אבא בקש, שתסעד פת־ערבית אתנו,” מלמלה לקארטיה.

“הלילה ירח לא יהל, וחמסנים שבדרך אולי יחשדו בי, שאני יהודי,” אמר הוא בבת־צחק. “תבקשי סליחה בשמי מאת הדוקטור.”

לילה אין ירח היה באמת, אולם הוא לא יצא לדרך המלך. מתוך הרגשה פנימית פנה לצד הים.

ערפלים קלים האפילו על הכל ורק אורות מועטים מן הכפר בקעו לתוך הלילה. על רצועת־החוף הרחבה, הזרועה חול, עוד הבחין בקושי שרטוטי סירות ורשתות דייגים. הוא נשען אל אחת הסירות כשהוא נושם מלוא ריאתו ריחות זפת ומים מלוחים, ושומר לצללי תנועותיה של אנית־מפרשים אפלולית, שהיתה מוכנה, לכאורה, להפליג הימה עם כל נחשול שיבוא עליה, למרות העוגן האדום והגדול אשר לרגליו.

הים השתרע לפניו ללא קול ותנועה, ומן הלילה המאפיל עליו בטליתו נמלט רק הקצף הלבן שעל הגלים המלחכים את רגליו; עם האופק קמה מן המים עדת־עננים שחורה כזפת ותתלכד עם הרקיע האפרורי המתמר מעל למרחבים השטוחים. ובהעדר כוכבים, כאילו גדלה האדמה עצמה ותתרחב ותמלא מסתורין, ותהי אדירה־איומה במרוצתה בין עולמות אין־סופיים. ובליל דומיה זה, באלם שמים וים, ממרחקי חולות ויערות קפדניים וחגיגיים, שבהם גועו צורות וצבעים מתוך אחדות מלאתי־הרהורים, באה לשפינוזה הרגשה רעננה ומעודדת של ההויה הנצחית, האין סופית, אשר לאהבה ולעבדה הוא ששון עולם. הפילוסוף הבודד חבק לאחד הבודד.

“הן יקטלני,” לחש קול בלבו, – “לו איחל.”

כן, ואם רסקו גלגלי מרכבת החיים את גופו, עוד לו הוא ששון התנועה העולמית, הנושאת אושר בכנפיה לאחרים.

אחרים! העולם מלא הויות, כל כל הויה שלמה כשהיא לעצמה, חוקי הטבע האלהי יוצרים בצלמו ובדמותו. באדם עצמו כמה מינים, סוגים, אישים – קדושים ופושעים, פילוסופים זקנים וצעירים רודמים וקלי־דעת, את כולם יש להבין ואין לשנוא אחד מהם. ואין אדם אלא תשבורת־חיים של כוכב זעיר אחד, אף זה לא יסוב על ציר האדם, ולא אל מטרת האדם יכסף. הים הזה, המשתרע לפניו בלא זיע כל שהוא, אף הוא לא שבק חיים – אף בעיני הנבערים מדעת – אלא חדור הוא רגשנות רוטטת, הרגשה רעננה ומעודדת של דגים מדלגים ושטים, בשלל צבעי סנפיר וקשקשת, רודפים ונרדפים, טורפים ונטרפים: באויר כנפי רננים נעלסות, על פני האדמה חיות מתהלכות כבגן־עדן, ומן האבק נהימת אושר ישמיעו אוכלוסין רומשים ושורצים, ובתאוה מרושלת מעפר בני־תולעה יגיחו; בכל יצור זעיר שבזעירים – ארשת שלימה לרעיון הויתו, ועצמות ניתנת לו בשאיפתו העקשנית להתקיים בדרכיו הוא, אם אמנם רק לאדם לבדו ניתן הכח לחדור בשכלו הנאצל לספירת האהבה, אשר בה יאהב אלהים עצמו – לשמוח בגבורת הארי, בחין העפרה וביפי האשה הנתונה לאחר. ברוכים האוהבים המאושרים, ברוכים כל יצורי עולם הנפלאים, שבח, שבח להויה הנצחית, שנפחה מרוחה בתהלוכת־התפארת העולמית!

דורות עולמים לפניו כבר היתה קיימת זו תהלוכת התפארת הכבירה להויה, דורות עולמים אחריו עוד תהיה מפרפרת ביקוד, עוד תוסיף להעלות ולרומם את נשמת־האדם הנכנעת. רק רגע ניתן לו לראותה, אולם להבין את מהותה, לדעת את החוקים הכבירים לפעולה, להסתכל בה sub specie aeternitatis הרי זה ליטול חק בנצחיותה. אין צורך להיות תועה במקום או בזמן, כדי לגלות את תנועתה, שהיא אחת בכל מקום, כלילת שלימות בעבר קדמון ביותר ובעתיד רחוק ביותר, ולא כדעת הנבערים שהיא שואפת להשלמה עתידה;נובעת בכל מקום מאותם הצרכים המתמידים של החירות האלהית… התקדמות! מקסם־דמיון, כתנועתה של אותה הסירה הדלה, הדבקה בעוגן ומפליגה למראית־עין תמיד לאופק.

וכן, מתוך הערצה רבה שעברתהו כולו, מתוך תפארת שבקדושה, מתוך אותה ההתלהבות שבהכרה, כי נלחם מלחמה אחרונה בהפעלות המשעבדות, נוצרו בנשמתו – כשלהבת אחת לבנה ומאירה – המאמרות האחרונות ביצירת־חייו: –

“מתברר איפוא, עד כמה גדולה יכלתו של החכם ובמה יפה כחו משל עם־הארץ הנמשך רק אחר זנות־הלב. לא בלבד שסבות חיצוניות מטלטלות את עם־הארץ כמה וכמה טלטולים ואינו מגיע לעולם לידי ספוק־נפש אמתי, אלא הוא חי כמו ללא דעת־עצמו וללא דעת אלהים וללא דעת הדברים: ומשהוא פוסק להיות נפעל, פוסקת עם זה אף ישותו. ואלו החכם באשר הוא חכם כמעט שאינו מתרגז ברוחו; והואיל ויש בו דעת־עצמו ודעת־אלהים ודעת־הדברים באיזו בחינה של הכרח נצחי, אין ישותו פוסקת לעולם, אלא קורת־רוח אמתית זה חלקו כל הימים. אף על פי שהדרך המוליכה לידי כך נראית כאילו היא קשה ביותר, מכל מקום ניתן לך למצוא אותה. ומן הדין שקשה הוא מה שאינו בנמצא אלא לעתים רחוקות. שאלמלי האושר שכיח ונמצא לנו בלי יגיעה מרובה – אפשר ויהא מזלזל בו כמעט כל העולם כולו? אמנם כל דבר נעלה הוא קשה, כשם שאינו שכיח.”

כה השתפכו המלים בנות־האלמות.

פתאום נשאה משפתו העליונה של הענן השחור בשורת ירח, מבקיע לו דרך מאופל: חרמש אדמדם תוך הערפלים, שעלה והתעגל, עד היות לו כעין הזהב אשר לשמש.

שפינוזה התנער מחלומותיו: הטל הרטיב את בגדיו, והערפל נשתקע בגרונו. הוא השתעל, והיה הדבר דומה בעיניו, כאילו מלא פיו מלח מתוך האויר; ובשעה שירק מדמו ידע, שלא תארך פרידתו מן האחדות הנצחית.

אולם אין לך דבר שיהרהר בו אדם בן־חורין פחות מאשר ביום המיתה. מתוך רצון להעלות את רעיונותיו על הנייר, נטה שפינוזה מן החוף והמשיך את דרכו השלוה הביתה.