א    🔗

העתונים מספרים עתה על גירוש דרום־טירול. מספרים על צערם ורוגזם של אלה מאות האלפים, שגזירת־גולה נגזרה עליהם והם רואים עצמם מרומים והבוגד הוא המתאמר כמגינם של כל הגרמנים באשר הם שם. קנוניה בין שני העריצים חתכה גורלם. לאחר כעשרים שנות עינויים ויסורים על נאמנותם לעמם ושפתו נמכרו בהבלה של שיחת־סתרים אחת. העתונים מספרים אף על יאושם של המרומים – הם מאיימים, שיתלו נשיהם וילדיהם ולא ילכו (ידיעה זו מעלה את זכר התמונה הנוראה של הצייר הנפלא סגאַנטיני, שישב בטירול, המתארת אמהות תלויות). ויש להם על מה שיצטערו, ירגזו, אף יתיאשו. כי גורלם המר להם מאד.

אך לא לראשונה פגעה בטירול יד הבגידה־מבית. הלא על הבגידה הזאת בכה לבי בשחר־הילדות. בכלל־הריפירטואר המשופע של שירי ילדותי ניצלו לי קצת קטעים מתוך שיר מעציב ונוגע עד הנפש על דרכו האחרונה של גיבור־טירול הנודע, אנדריאס הוֹפר. אני מנסה להזכיר לי עתה את כל הבתים, אך איני מעלה אלא אותם הקטעים, שכך הם שמורים בי: במַנטובה בכבלים, הוֹפר הנאמן צעד – – העניבה מעל צוארו נטל הקורפוראל, אנדריאס הוֹפר מתפלל עתה לאחרונה – – שתת דם לב־האחים, גם כל גרמניה בבושה וכאב – –, עמו ארצו טירול, עמו ארצו טירול. שיר זה היינו שרים עוד קודם שידענו מעשה־הוֹפר ואחריתו, אך הוא מילאנו לא מעט עצבות ואף אהבה לאיש הרחוק. כל שכן כשקראנו תולדתו – כמדומה בכיתה השלישית של בית הספר לקטנים. טירול הרחוקה, שלא ידענו עליה אלא שיש בה סוסים אבירים, שמלבושי־חג שלנו כמלבושי־יושביה, שאשה בשרנית ופתיה כינויה פרה טירולית – נעשתה לנו כקרובה ביותר. דומה, כאילו ראינו בעינינו אותו בעל אכסניה, אנדריאס הוֹפר, על קומתו הנמוכה, רוחב גרמיו, סומק־לסתותיו, ושחור־זקנו הגדול, שלא יכול היה לראות בצרת־ארצו, המופקרת לבוואריה, שהשליטה עליה אדונים קשים ונתן ידו למרוד בה ובמי שעמד מעליה – נפוליון. כל מחוזי־גרמניה נכנעו לו לקיסר־הצרפתים, טירול הקטנה אינה נכנעת. עם־איכרים התקומם אליו ואף ניצח. הם הסתתרו בנקיקי־הרים, בסלעים, נלחמו ויכלו. הגנראל שאמר עליהם: עם־הסמרטוטים, סופו נופל בידיהם. אמונה היתה בהם, כי אחד קדוש ושאינו־נראה נלחם להם. מי שנראה היה הוֹפר ושכמותו. כגון אותו שפקבאכר מיודנשטיין (אבן־יהודים) וכדומה. הקיסר פראנץ נרגש, שולח ברכה. פתק בעצם כתב־ידו. גם לאחר שביתת־הנשק בזנאַאים הוא חוזר ושולח ברכה. הוא מבטיח לנאמנים: לא אכרות כל שלום זולת שלום הקושר פחוות־טירול למונרכיה שלי. אולם מלבד הקיסר יש מאֶטאֶרניך והוא, בעצם, השליט. הוא שוכח את טירול הנאמנה. הוא חייב לשכוח אותה – האצילים רוגזים לה: איכרים מעיזים לנצח לבדם, הרי אם היה בכוחם לקום היום בעד הקיסר, יקומו מחר בכוחם כנגדו. מאטארניך והאצילים מפקירים את טירול. הבטחות־הקיסר כלא היו. חיל־צרפת חוזר וכובש את טירול, שהאכסנאי אנדריאס הוֹפר שלט בה והראה רוב בינה בשלטונו.

מלחמת־היאוש של בני טירול נכשלה כממילא – תותחים־מחוץ ובגידה־מבית. הוֹפר, שהמשך־מלחמתו הפסיד לו את זכות החנינה, אינו רוצה לעזוב מולדתו – נמלט עם אשתו וילדו לרום־הרים ומסתתר כמה זמן בסוכה, עד שמסגירו איזה מנוול והוא נאסר והובא בידי חיילים איטלקיים למַנטובה שבאיטליה העליונה וכאן, בגזירת נפוליון, הוא מוּצא להורג. סיפור־מותו היה הפרק המרעיש ביותר: כיצד עמד בחצר־הסוהר, בפני פלוגת היורים, לא הניח להם לכסות עיניו ולא הסכים לכרוע, אלא עמד עמידה זקופה ובקול עז ציוה בעצמו: היטיבו לירות, אש! וסוף סופו: ששה כדורים מכריעים אותו, ששה כדורים אחרים מפילים אותו, אך אינם ממיתים, ורק בירוֹת בו הקורפוראל את הכדור השלושה־עשר הוא נופח נפשו.

ובוינה מה? בוינה, שמונה־עשר ימים לאחר שנפל הנאמן מתבוסס בדמו במנטובה, המו אולמי־הארמון מתרועה וחג – אלה היו נישואי נפוליון עם מריה לואיזה בתו של הקיסר פראנץ. דומה, שר־של־שיכחה הטביע את ארץ־ההררים הקטנה והנאמנה בחינגאות ויין. כמובן, לאחר שלוש־עשרה שנים הוצא עפר אנדריאס הוֹפר ממנטובה והובא לבירת־טירול ונטמן ברוב־כבוד. כמובן, נעשה פסל גדול לדיוקן־הגבורה שלו והוצג שם ממול פסלו של מכסימיליאן הגדול. כמובן, במיראן נערכו שנה־שנה חגיגות ובמרכז – הצגת מפעלי השחרור של הוֹפר. היא מיראן הכבושה עתה בידי איטליה, בכלל דרום־טירול, שבו מתייסרים הגרמנים ביותר, ועתה באה כותרת־ייסוריהם – מהדורה חדשה של בגידה בהם. מהדורה חריפה מבימי מאטארניך – גירוש, עקירה, גולה. ודאי עולה עתה לפני האומללים דמות גיבורם, אנדריאס הוֹפר, שגבורתו מאכלסת רוב חזיון ושיר (מקרה־לא־מקרה: חזיון עליו כתב ברתולד אויאֶרבאך שלנו, על מקומו בשירה כתב לוּדויג אויגוסט פראנקל שלנו) ומותו במנטובה שבאיטליה העליונה.

ב    🔗

חזות קשה זו של בני ההרים, שנאמנותם היתה להם לאכזב, נראית לנו ביחוד במחזה־התוגה של קארל אימרמן ממשוררי גרמניה הצעירה, על אנדריאס הוֹפר. זעיר שם זעיר שם הוגיעו הדיאלוגים הארוכים, כשם שהוגיעו המונולוגים אף שאינם ארוכים, אך נשמרה בדברים נשימת־ימיהם. הרי המחבר כתב על הקרוב, על ימיו ממש. עוד הפתיחה, שבה מופיעה אשה מנשי טירול והוגה הרהורי־לבה, עשויה היתה להטעים כל כובדה של הטראגידיה העתידה לבוא. דבריה נאמרים כתוּמה ולתוּמה, אך מרתתה בהם כבת־קולו של הכּוֹרוּס הניבא ומַתרה, כבת־קולה של קאַסאַנדרה. הלא כאלה קצות־דבריה: אל תשליכו עצמכם כאבני־נגף בדרכו של שבט־אלוה. ואף אלה: ובשביל מי? האוילים! וכשמצווים עליה שתיקה, תאמר: שתיקה? הם יתנוכם לגווע בשתיקה. גם תוסיף: איני רכת־לב; גם בי עוז – אולם אלה אינם ראויים לו.

אלה – אוסטריה, כלומר שליטיה. אף בעל האשה, שאינו רוצה לראות שחורות, תמיה. על הארכידוכס הוא תמיה. הוא כאילו פונה אליו ושואלו: ההשלכת את הפנינה? התוכל שאת? הוא מוסיף ושואל: ואתה הקיסר פראנץ? הוא, הגבר, כשאר הגברים המתקוממים, דוחה מעליו את הנבואה המרה, שחושה הדק של אשה פשוטה הריחתו מרחוק. הם סומכים על הפתק של הקיסר שנאמר בו: אני בוטח בכם, בטחו אתם בי. הם אומרים: אנו העניים בבניו חייבים להיות הנאמנים בבניו. הם גם אומרים: זהב נותנת לנו הונגריה, אבנים נותנת לו ביהם ואנו ניתן לו את לבנו הבוער בתום־אהבה ואת זרוענו. בעצם, הם נאמנים להריהם, הררי־ האלף: בתוכם נריע, נבכה, ננצח ונמות. וכשראש־המורדים מונה חילותיו, הוא מצביע על ההרים ואומר: אף הם במנין. יפה אומר אחד מקציני חיל האויב: העם היושב בהריו קרוב למקור מזגי־האויר ולומד כמה מיני ערמה מעננים ורוח. ובאמת, סייעום ההרים – צוקי־סלע מידרדרים על חילות־האויב, הר נודד המתגלגל ויורד כבית־דינו של עולם.

המבקש ללמוד משיטי־הדראמה הזאת דרך גזירה שווה ילמדנה ובשפע. מובן, קורא משלנו קרובה לו אסוציאציה קרובה לו – מלחמות הרי־הגליל. הוא יוכל לתמוה על דמיונות, אפילו בפרטים. הוֹפר המסתתר לאחר התבוסה באפילת־מערה בסלע, כי אינו רוצה לראות באור – לא משהו ממערת בר־יוחאי? או הוֹפר החולם על החרב שזרקה שלוש פעמים לרום והיא חוזרת ונופלת לרגליו – לא משהו מאותו החץ שנזרק לארבע רוחות העולם וחזר ונפל בירושלים? או הכומר שנדר שלא יגוז שערו ולא יסיר אבק מרגליו, עד שלא יבריח מארצו מחללי־דתו, מנאצי־בתי־תפילותיו ומסאבי־קדשיו – לא משהו מסער־בית־חשמונאי? ואימרת הכעס של האויב: טירול המגוחכת רובצת כקיפוד דוקר במסילת נצחונותיו הגדולה של נפוליון; אף הוא הכועס לעזות בני ההרים, עד שהוא מוחק אותה פחווה מתוך המפה שלפניו, וביחוד אמרתו של הוֹפר: כן, אנו איכרים עניים נלך למלחמה באדוני עולם – לא משהו מפרשת רומא וירושלים? והשבועה לשמור את ההר עד אחרית – לא חוליה בשלשלת־הנאמנות הגדולה למן מסדה עד מוסא דאג? ונדודי הפליטים לנכר, לבין צוענים – לא גולה?

ואולי יש גם פתח לאסוציאציה קרובה יותר. טירול נאמנת לקיסרה, אולם עושה דברו, מאטארניך, מפקירה לגרגרנותו של כובש־העולם. במחזה אתה מוצא שיחה בין מאטארניך ושלישו – הה, כמה ציניות, כמה ציניות. מתוכה תשמע כי הוא מפקיר את טירול לא מאונס בלבד. קלאסיים דבריו: מה מצפון הוא בנו, שאנו יוצאים חוצץ נגד קיסר־האספסוף, אם אנו מעוררים את האספסוף בעדנו. אספסוף הוא, כמובן, כינוי לעם. כי מלה עם אין הוא מבינה, אין הוא מודה בה. הוא יודע רק נתינים, בריות כפופות לרשות. טובה לו מפלה ביד שליטים מנצחון ביד נשלטים שנעשו בני־חורין. אין הוא מכחיש כי כל דור צריך איזה כזב יפה, המסייעו להמשיך בטוויית־החיים. אפילו אם הטוֹוה אינו מאמין בו. בנעוריו היו כזב קדוש כזה האהבה, החברותה, גם קורטוב פואיזיה; עתה בא דור חדש והוא צריך לכזב חדש, הוא כזב־חירותו של עם. אבל אותם בני־ההרים מבקשים לעשות את הכזב כאמת – מצוה להפקירם. כמובן, יש פורמולה מצוינת: טובת־השלום דורשת. צא ושמע, בבוא דבר־ההפקרה לאזני הנאמנים אומר הכומר־הנזיר: כאֵב וּדאָבה, העולם במבוכת־אימים, חמדת־המלים, מתוקת־המלים, עלי אדמות, מלת השלום, המשיבה לזקנים כוח־נעורים ואומרת להם לזרוק קביהם, נשמעת לאזנינו החרדות ביתר־זוועה מגזירת־דייני־תופת. והוֹפר, רואה יד שטנים באמצע והוא יודע: אלה שטני־משי.

רבותי, אנו קוראים דראמה ישנה על ענין ישן. אך האם לרגע קטון לא נמחק מרחק־הזמנים ואנו רואים את עצמנו לא במחיצתו של מאטארניך, המפקיר נאמניו לאויבו, כי הוא מפחד מרוח החירות המפעמתם, לא במחיצת וינה של ימים רחוקים, אלא במחיצת מינכן של ימים קרובים ביותר. אמנם, אם נאמר בפשטות: כמאטארניך, מאז כן צ’מברלן עתה, וביחוד אם נאמר כנפוליון מאז כן היטלר עתה, נהא כנאחזים בדרך האנלוגיה המיכנית, שאין שטות גדולה ממנה. אך אם נאמר, כי על כל הבדלי המערכה והיסטואציה הפקרתה של טירול אז כהפקרתה של צ’כוסלובקיה עתה טעמיה דומים: הפחד מפני הכוחות החדשים, העשויים בעצם שבירת עולו של הלסטים המשעבד, לשבור עול משעבדים בכלל, דומה שנאמר דבר שיש לו משענת.

בכחש ומרמה סבבו את הוֹפר אויב ואוהב. אולם הוֹפר, לא אחד הוא אלא שניים. הרי הוא אומר על עצמו: הוֹפר הכוזב נענה לכניעה, הוֹפר האמיתי קם מעם המתים.

ג    🔗

ועתה: נסיט עצמנו לימים קרובים יותר ונראה בכיבוש־טירול בידי איטליה עם סופה של מלחמת־העולם. נביא בזה קצת דברים כדרך שנתפרסמו בעתוני־הימים ההם (לפי שנקבצו בספרו של אָברהאַרד בוּכנר “תעודות מהפכה, המהפכה הגרמנית בתיאורי־העתונות בימיה”, 1921). ובכן: ב־2 לנובמבר 1918 נשמע, כי באינסברוק, בירת טירול, מחכים לכניסת צבא־האיטלקים המתקדמים במכוניות, מבלי למצוא מעצור והתנגדות בדרכם. ב־6 לנובמבר בה נשמע, כי צבא באוואריה נכנס לטירול ומפקדו פירסם כרוז, שבו הוא מודיע, כי צבאותיו באים כידידים, אולם אם ימצאו מתנגדים מוכנים הם להיעזר בכוח. לאחר יום נשמע, כי הצבא הזה עבר את הבּראֶנאֶר, וכן נשמע מחאתה של מפקדת אוסטריה הגרמנית על כך. עיקר טעמה: דבר זה מפסיד את המשך־הדיונים על שביתת־הנשק עם מעצמות־ההסכמה, הרואות בעין רעה כניסת הבאווארים לטירול וזלצבורג. ובאמת, נשמע ב־13 לנובמבר בה, כי לפי פקודת מדינת־העם הבאווארית נסוגו צבאותיה אחור. כן חיל־הבאווארים שהיה מכלל־המנוצחים, אך לא כן חיל־האיטלקים שהיה מכלל־המנצחים. ב־25 לנובמבר בה נראה אותם לאחר כניסתם לאינסברוק. אף נראה כרוזי מפקדתם לתושבי־טירול, ובהם הודעה, כי אין כאן אלא כיבוש־ארעי לפי סעיף פלוני בתנאי שביתת־הנשק, ואף הבטחה לשמירת שלומם ובטחונם של האוכלוסים. אותו יום עצמו נשמע מחאה של ממשלת אוסטריה הגרמנית על הכיבוש הזה. ונביא ידיעה ששמענוה יום קודם כלשונה: “בדרום טירול עומדים עתה שני גיסות איטלקיים. בישובי מחוז בוצאֶן הוסרו כל הכתבות הגרמניות. במאַַרגרייט כבר יש רחוב ויקטור עמנואל. השלטונות האיטלקיים פירסמו מודעות בישובי דרום־טירול עד הבּראֶנאֶר שמתוכם מתבלט בדיוק שאינו משייר נדנוד של ספק, כי האיטלקים מתכוונים לקיים בידם דרך־קבע את דרום־טירול. הם נוהגים בבני־דרום־טירול הגרמנים כבנתינים איטלקיים. פעמים הרבה הם מדברים על שייכות, שאין לה חליפה, של הארץ הזאת לאיטליה. נקבעו בתי־ספר איטלקיים בישובים – – – בתי־ספר מעורבים בישובים – – – אם ישובים גרמניים מבקשים לקיים בתי־ספר גרמניים מותר להם לעשות את הדבר על חשבונם – – –” (עמ' 345). כך בימי הכיבוש הראשונים. עקירת לשונם של הגרמנים מתחום הפומבי וכדומה. ההמשך היה, כנודע, קשה בהרבה. ביחוד מאז עלה שמשו של הדוצ’ה. עתה לא ידעו הגרמנים בדרום טירול אלא טעם נגישות, רדיפות, עינויים. הם נעשו ככת של אנוסים. הם נשאו לבם ועינם למיליוני אחיהם והאמינו, כי הם יעמדו להם, לפחות בשמירת לשונם ומנהגם. ודאי, רבים רבים בהם שהאמינו לשמוע בשופר־ההתפארות של היטלר כגואלם של הגרמנים הנדכאים כעין תקיעת הבטחה טובה לעצמם. עד שבא עתה הפשר המר של חלומם.

וראוי להדגיש, כי הריפובליקה של אוסטריה הגרמנית גילתה מתחילתה יחסה הברור לדרום־טירול ועוד ב־5 לנובמבר 1918 נשמע, כי מועצת המדינה של אוסטריה הגרמנית “מחליטה, כי השטחים הגרמניים של דרום טירול, שאין היא יכולה לעכב כיבושם בידי איטליה, נחשבים כחלק לא־נפרד של מדינת אוסטריה הגרמנית, וכי כיבוש ארעי של השטחים האלו אינו עשוי לבטל את זכות ההגדרה העצמית של דרום־טירול הגרמנית” (שם, עמ' 50).

כך הריפובליקה האוסטרית עוד בימיה הראשונים. היא הריפובליקה, שהיתה, כאחותה הריפובליקה הגרמנית, לצנינים בעיני־היטלר וכנופיותיו, וכנודע עשו אותה בתעמולת־שיסוייהם כסמל הבגידה בעניני הגרמנים.

ד    🔗

מאד יהמה אליך לבי, גיבור זר ורחוק, ששרתי עליך בימי ילדותי. אחרי כמאה ושלושים שנה שוב בגדו בך אלה שנאמנת להם, שוב נתפסת בידי סרדיוטים איטלקיים והוּבלת לבית הסוהר במנטובה שלהם. מחר מחרתיים, בעזוֹב אחיך בבכי וביאוש את מעניתם, שוב יירו אותך בחצר־הסוהר. אך עתה הנח להורגיך שיכסו עיניך וכרע ברך. מבושה וכאֵב. כי מחר, אנדריאס הוֹפר, יהרגוך אלה, המתאמרים כאחיך.

[תרצ"ח]