א    🔗

מעשה שהיה כך היה: ברחוב אוהלנד בברלין עמדתי במבואי בית גדול, שביקשתי לבקר בו משפחת מכרים, ראיתי את השער הגדול, ההדור ועל גבו הכתובת: רק לאדומים, ואת השער הצדדי, הפשוט ועל גבו הכתובת: למשרתים ולשליחים. צלצלתי כדת, השוערת תקעה ראש־שיבה באשנבה ואמרה בנעימה, שזעפה כנימוסה: סליחה, בשער ההוא. כשבאתי בשער ההוא הצדדי, ואמרתי לה חפצי, אמרה בנעימה, שנימוסה כזעפה: סליחה, בשער ההוא. אמרתי לה: אין דבר, אין דבר. אך היא בשלה: סליחה, בשער ההוא. כשבאתי עתה בשער ההוא, הראשי, מצאתיו סגור. פניתי לאשנב, אמרה לי: בבקשה לצלצל. צלצלתי, פתחה את השער ושאלה לחפצי. אמרתי לה, השיבה: בבקשה. שאלתיה בחיוך: לשם מה כל המשחק הזה. השיבה בחוּמרה: כאילו לא אירע כלום.

אודה, כי המעשה המועט הזה היה לי כפתח עינים. זו השוערת הישישה, הממונה לשמור על הסדר של אדונים ששערם רחב ושל משרתים ששערם צר, והיא מקפידה על כך ברצינות אחרונה ואין לה דבר קשה כתמורה, שאפילו היא נופלת כטעות, היא מעמידתה כלא היתה – זו השוערת הישישה היתה לי כמפתח למנגנון של סוג אדם באומה הזאת, ביתר דיוק: של טיפוס האדם במדינה הזאת.

ב    🔗

ושוב מעשה שהיה כך היה: בימים ההם באתי לאסיפה, שדיבר בה לאֶדאֶבוּר הזקן על מהפכת נובמבר ודרכה. כוונתו היתה לספר, כיצד נתבטלנה (אין לי תרגום נאה לתיבה: פאֶרפּפוּשאֶן; ילדינו היו אומרים: נתמזמזה) המהפכה ההיא. מתוך ההרצאה, שרבו בה הפרעות של פרחחים, רובם ככולם בני אברהם יצחק ויעקב, נבלט תיאור התהלוכה הגדולה של מאות אלפי הפועלים, שהלכו לכיכר הארמון להכריז את המהפכה, הריפובליקה, ומתוך התיאור הזה נבלט פרט מועט אך רב ענין – התהלוכה ביקשה לקצר דרכה, ועל כן ירדו רבבות דרך תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה, אך לא הועילו לקצר, שכּן כולם עמדו לקנות כרטיסי־רחבה. הנואם הרים קולו בטינה: רבותי, זכרו, כי הם הלכו לחולל מהפכה והנה עמדו לקנות כרטיסים. הוא זקף ידו בתנועה של תמיהה ואמר: כאילו לא אירע כלום.

אודה, כי המעשה המועט הזה היה לי כפתח עינים. אפשר ואילו אמרתי זאת לנואם היה מתרעם, על שום מה לא ראיתי כמרכז את מה שהוא העמיד בכוונה ברורה כמרכזם. כי הוא המשיך בתיאור התהלוכה, תיאר את הפגישה של משלחתה, שהוא היה בראשה, עם אֶברט, סיפר על כעסו ותוֹכחתו (“האומנם נטרפה דעתך?”), על פקודתו לאסור את הנואם, עד שבא לתאר את הרגע, שבו עמד שיידמאן בחלון־הארמון, נאם אל העם והכריז את הריפובליקה, ובתארו את הרגע הזה שילב הערה: רבותי, עתה ידעתי כי לא אירע כלום.

אכן, ברגע הקצר הזה היה, לדעת הנואם, מרכז ביקרתו, ולעניות דעתי היה בשעה הארוכה ההיא, שההמונים קנו את כרטיסי־הרחבה. כמותם כאותה השוערת הישישה באשנב.

ג    🔗

ושוב מעשה שהיה כך היה: זה מקרוב השיבתני התעניינותי לסופר נשכח בימינו ולספריו – פרידריך שפילהאגן. נכנסתי אצלו בכוונה ללמוד מה בענין השפעתו על הבלטריסטיקה העברית בתקופת סמולנסקין ויצאתי מלפניו גם בגזירה שווה גדולה בין מהפכת 1918 ומהפכת 1848 בגרמניה. הנה, למשל, הרומן הגדול שלו “אלה מבית הוהנשטיין” נמצא הפרק המתאר את הלילה, שנועד כליל־ההתקוממות, וראשיתו פחד־השליטים, תהלוכת־ההמונים, נאומי־מנהיגיהם, כי “במדיניות ובחיי המדינה ראש־הענינים הוא השלטון ורק לאחריו הזכויות, ושעל־כן כל הזכויות שבעלי־הרכוש יוותרו להם אולי מיראתם, יתערערו ברגע, שההם ישובו להרגיש את השלטון בידיהם”, וסופו נאום מנהיגם בשוק, האומר: “אנו מבקשים להיות חזקים על ידי חולשתנו, אנו מבקשים לרכוש על ידי שאין אנו שואפים, אנו רוצים לנצח מבלי להילחם”, וסוף־סופו: “אך העם הוא נצחי, העם יש לו זמן, יחי העם האציל, הסבלן, בן־האלמוות! ובזה הנני מפזר את האסיפה; ילך כל אחד ואחד בשקט לביתו; שעת־שינה היא עתה, ואל יגידו יריבינו, כי הזנחנו אפילו חובה אחת מחובות האזרח הטוב”.

אם לא אבותיהם, הרי אלה אבות־אבותיהם של אלה שהלכו לארמון. פה איחור־המהפכה בשל כרטיס הרחבה, שם דחייתה בשל שעת השינה. איך אומר מנהיג ההמונים ברומן: “האם עם הוא? עדר הוא!” (ובכן, יל"ג – חתיכה של פלאגיאט) ואיך הוא מסיים: “ינהג בו מי שינהג, אני שבעתי!”

ד    🔗

ושוב מעשה שהיה כך היה: מאורעות הימים, תבוסתו של היטלר ברוסיה, מעלים כמאליהם זכר נתיב תבוסתו של נפוליון ברוסיה, וכדרך אגב נמשכת ההתענינות בדמותו ותפקידו של גנראל יוֹרק. ודאי משעשועי האירוניה היא, כי תיאור דרמטי ביותר של הפרוסי המובהק הזה, ניתן במחזה של יהודי, הלא הוא המחזה של ארנסט ליסאואֶר. רבות כן רבות האסוציאציות לימינו: הרי סמולנסק, ומאלו־יארוסלאווץ ומוז’איסק, והרי ציר פרוסי ברוסיה ושמו שולנברג, והרי קצין ושמו ריבנטרופ, אך לעסקנו עתה תובא הסצינה המתארת את בואו של הגנראל לברסלאו, מושב המלך – ההמונים מריעים לכבוד יוֹרק, כלגואלם, ויועץ־המלך אנסילון החושש מפני מהדורת־מישנה של המהפכה הצרפתית, כבר רועד ואומר: אחרת לא התחיל הדבר גם בפאריס, ואילו יוֹרק בנאומו לעם, מעמיד את מעשיו, שעשאם על דעתו, כאילו היו הוראות־חשאי של המלך. והרי קטע שיחה של ההמונים:

אזרח אחד (בחשד): זוהי חדשה גדולה, מפתיעה.

אזרח אחר (בהיסוס): ובכן – המלך – רוצה – את החירות?

אנסילון (מופיע בביטחה אליגנטית): הוד רוממותו, מלכנו ואדוננו, יודיע עוד היום תקנותיו. אבקשכם, לעזוב עתה את הארמון.

והם מתפזרים. כאילו לא אירע כלום.

ה    🔗

הסדר, הסדר, הסדר מעל לכל. הסדר? ואולי יפה יותר, הולמת יותר, תיבה אחרת. למשל, סוּבּאלטרניוּת, כי רק נפש סוּבּאלטרנית תבחר בהתנגשות שבין צדק ובין סדר – את הסדר. אך מה אעשה ונפש גדולה, ממבחר־העם, גיתה, הוא שאמר, כי הוא מבכּר את אי־הצדק על אי־הסדר. היא אמירה, שכל ישותנו הישראלית סולדת הימנה. לא בכדי כתב בר־טוביה על כך: “בבית מדרשה של הנבואה העברית לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה. לדידהו אין לך אי־סדר גדול מאי־צדק ואין לך סדר אלא בנצחון הצדק ושלטונו” (אגב, בימינו הביא יהודה אֶהרנקרנץ בספרוֹ “סניגוריה על המלים שבכל יום” את דברי גיתה ואומר עליהם, כי הם נראים לו חסרי שחר ושואל: “היש אי־סדר גדול מאי־צדק?”). לא בכדי כתב זלמן אפשטין המביא דברי בר־טוביה, כדברים אלה: “שפתים ישק! הרי זו חתיכה שלימה של אמת גמורה ומוחלטת, הפוך בה והפוך בה, הקורא! רגיל אתה כי ילעיטוך בעמודים שלימים, בפרקים שלימים, ולעומת שבאת אליהם כן תצא מהם ריקם ונפשך יבשה אין כל, ופה לפניך שורות אחדות – וכמו הבריק הברק והוּאר מסביב”.

[כ“ה בניסן תש”ג]