א    🔗

אין בידנו להסביר, מה ראה מחבר הספר הקטן, המונח לפנינו, להסתיר את שמו. ולא על דרך ההסתרה הרגילה – אם ראשי תיבות ואם פסבדונים – אלא על דרך ההעלמה הגמורה. שם הספר: לידאֶר איינאֶס סאֶמיטאֶן, כלומר שירי בן־שם, הוצאתו – הוצאת א. גולדשמידט, מקום דפוסו – האמבורג; שנת דפוסו – 1892. השירים עצמם הם בדיוטה קטנה ויותר מחשבת־מלאכה ממלאכת־מחשבת, אך הם כעין תעודת הימים. איש האֶמאנציפּאציה הנכזב ניצב בתוך הריתחה של שנאת־ישראל האוֹפפתוֹ מעברים והוא הוגה הגיגיו. אין הוא רואה את האמאַנציפאַציה כמַתת: מולדתו, כמובן, גרמניה, – יאמר – לא נפלה בחלקו דרך חירות, כזכוּת־אדם, כנכס־אלהים, הוא נלחם לה מלחמה קודחת, קשה, בזיעה ודם. הוא מדבר אל אויביו בכאב־שבגאוה: אבן־יקר תישאר אבן־יקר גם אם היא נגזלת; הוא מדבר אליהם בכאב־שבלעג: רדפוני, רדפוני, הניפו זינכם משוח־הרעל, וכאשר תשסו את החיה עד מות, התפללו לאלהי האהבה ובקשו ברכת כמריו.

מתוך החרוזים הבּאנאליים נבלטים זעיר שם זעיר שם שורה נאה, ביטוי עז, רמז נמרץ. למשל, שירו על הילד היהודי וסבלו, זעקתו על הבגידה באמונו של ילד, בגידה שכמותה כהתעללות, כרצח, וסיומו בדברים: אתם בזים לי, ירקתם בפני, צר לי עליכם וסלחתי לכם, הייתי גאה מדי, גם כי החצפתם רב יתר, אך על דמעת ילדי אדרוש משפט. או, למשל, תמונת הנער הנודד בלא אב ואם ומוֹדע עם בני עמו המגורשים ותחת בית שחיו כל הונו – הוא כינורו. והמשורר קורא אליו: קח כינורך ונוּד מארץ לארץ ונגן ללב־האבן את שיר־העצב של נדודי נצח; השמע בצליליך גורל עמך המר, סבלו, יסוריו, תקותו, מאבקו, כאבו העמוק בן־אלפי־השנים, ואם לא תמוגג את הלבבות, נערי, שירה לך עצמך את שירך האחרון ושכב חרש בקבר.

המשורר עצמו שנוא, מבוזה על כל סביביו ואינו רואה ישועה לעצמו מעצמו אלא מסביביו. הוא משלח את מנגינת־כינורו ומצפה להדה: אם ייענה – הרי החיים לפניו; לא ייענה – הרי הוא בעצמו כורה קבר לעצמו. הוא איש אמאנציפאציה נכזב, אך גם כשהוא מתגבר על האכזבה וננערת בו תקוָה חדשה, לא זו בלבד שהיא שוב תקות אמאנציפאציה, אלא שהוא יודע, כי לאחר התבּדוּתה אין לפניו אלא התאבדות. לא די לו בצדקת חיים בידי עצמו, הוא צריך גם חיי־צדקה מידי אחרים.

אימת־ההתאבדות היא המחזקת את תקותו ביתדות־תנחומים – הנה יישען אל רוח־מחר: צדק ואנושיות ינצחו והרשע נפול יפול; הנה יישען אל אנשי מחר: שונאינו הם המתקנאים בנו, היוּנקאֶרים, הכמרים, אך עם־העבודה בידיו המיוּבָּלוֹת, הסובל ונענה בעצמו, לא ילך עמהם. אין הוא מרגיש, כי הוא עצמו שסתר את התקוה, את התנחוּם. והוא סתרם, בדברו על כפילוּת שבו, שנתן לה כמה הגדרות, באין בו הכוח להגדרה אחת. הוא, למשל, מבחין בין חייו ונפשו ויאמר לאויביו: את חיי תוכלו להרעיל, אך נפשי תעמוד בטהרתה. הוא, למשל, מבחין את עצמו הבחנה אחרת ויאמר לאויביו: כיהודי לא יאדימו פני, אך כגרמני אֵבוֹש. אילו העמיק יותר, היה חושף שורש מעמיק יותר לסתירה זאת. הוא רמז לו בדברו לא על עצמו – הפּרט, אלא על עמו – ישראל. הוא מתבונן במסילת הקורות ואומר: באשר אידיאלים חדשים נאבקים להגיח מליל הזמנים, הקרבנו ראשוני־קרבנות בסבל ותקוה. הוא גם מביא דוגמאות: כשהעולם נתבשר בשורת תורתנו, כי בני האדם שוים ובני חורין, גררו אותנו גדודי רומי בעול־העבדוּת; כשעולי־הרגל עטורי־הצלב השתערו בלהט־אמונה קדמה, האדימו בחסידותם את דרכיהם בדמנו; כשנתגלתה במערב כהבטחה טובה יבשה חדשה, הוגלינו משדמות־ספרד שקוּיוֹת־השמש. הוא מוסיף: וגם עתה שוב עוברת ריתחת־כיסופים בעולם, עוברת מתיחות־נפתוּלים בעולם, ושוב יגעש הסער ויחריב את אוהל־יהודה הרעוע. הוא קורא לסער: התהוללה, השתוללה, עמי יהי לנצח כהיות מלחמה ותקוה. הוא מסיים: עמי יהי לנצח ללא מולדת – כשלום, כחירות וכמשפט. ניכר, כי לא הרגיש, עד מה הבלטת הסתירה הזאת סותרת אותו עצמו; כשם שלא הרגיש, כי הסתירה הזאת מתפרשת במלה קטנה שהיא גדולה: גלוּת. היא הגלות, שאינה חדלה להיות נכר, בין אם הגולה מדמה להתגבר עליה בבדייה של מולדת שאוּלה, בין אם הוא מפצה אותם בתנחוּם של אחוות־גורל עם אידיאלי־האדם הנעלים ביותר – כשלום, כחירות וכמשפט.

ב    🔗

ודומה, כי המשורר הביע ביותר את עוּבדת־הנכר ומשמעותה בדברים מעטים, שבהם תיאר את עדת הפּוֹרעים האומרים: קומו לכם נרדמים, היכּוֹנוּ, אנו קרבים למשפט! – אתה סוחר? אתה מוצץ דמנו! אתה אוּמן? אך רעה בך לנו. אתה מלומד? הדעת אחת דתה למוּת. דברים מעטים הם, אך הם כמבליטים, כיצד כל פוּנקציה, שאנו מקיימים, מתפּרשת לשונאינו כגרם לשנאתם. י. ל. פּינסקר הוא שהגדיר עשר שנים קודם לכך את הענין הזה אותה הגדרה לאַפּידאַרית וידועה: “היהודי הוא לחיים מת, לילידים זר, לבני הארץ אורח פּוֹרח, לבעלי רכוש פושט יד, לעניים מנצל ומיליונר, לפטריוטים בן בלי מולדת, לכל המעמדות מתחרה שנוא”. היא ההגדרה המבקשת לומר, כי הגולה, הנכר הם הגורמים לכך, שכל מה שלא תהא עמידתנו, פעולתנו, פרנסתנו היא תהיה לצנינים.

אגב, לא יכולתי לכבוש תמיהתי, כשנצנצה כנגדי כעין הגדרה זאת, שנאמרה שנים רבות־רבות לפני פינסקר. בכתבה מלבוב (חתומה בשם: א. ב…ש שאיני יודע לפענחו), שנדפסה ב“אלגמיינה צייטונג דעס יוּדענטוּמס” של פיליפּסון בשנת 1837, נאמרו דברים אלה: “עוד עתה השם יהודי הוא פה דבר גידוף השולל חשיבות, כבוד וערך, כל פעולה של יהודי ראויה לגנאי – – גם עתה הכינוי יהודי משמש לכך, להפחית את ערך האדם האמיתיי. היהודי המשכיל נלעג ונכאב, הבוּר מבוזה ונידח, היהודי המכובד נלעג, שאינו־מכובד מושפל ביותר, היהודי העשיר מלוגלג, העני שנוא, וכן כל דבר יפה שנעשה בידי יהודי מתכער, כל דבר גדול מתננס, כל דבר טוב מגריע. בדרך כלל אין כל התקדמות בתעשיה ואמנות, כל השכלה, כל מסירות עשויים לפייס את מתנגדנו החמוּר ובאופן כזה אנו לנצח מוּעדים לגנוּת –”.

האין בדברים האלה של כתב, המספר את האמת לתוּמוֹ, מן הדיאגנוזה הנוקבת, שהיא מיסודה של הציונות. אמת, דברים אלה נבלעים בדברים רבים, שהם ניגודם וחילוּפם, אך עצם מציאותם מעיד, כי הדיאגנוזה הזאת, שנעשתה אחר ארבעים וחמש שנה כחומר נפץ בכוחו של פינסקר ומחברתו, כבר היתה ברורה בעצם ימי האמונה המופלגה באֵמאַנציפּאַַציה. אך היא הדיאגנוזה הזאת נדפסה בכתב־העת של האֶמאַנציפּאַציה כדרך אגב, בהבלעה, באותיות פּטיט. ואין צריך לומר, כי דברים מעטים אלה היו כסילון־צוננין קטן מדי לכבות את שלהבת האמונה של דברי־האֶמאַנציפּאַציה וסיכוייה.

[י“ג בסיון תש”ב]