א    🔗

כנודע, גדולה בת־קולה של ספרות־אשכנז וסופריה בספרותנו ובעתונותנו מאז, ואפשר כי בה ובהם נכתב אצלנו במידה המקיפה והמרובה ביותר והרבה טעמים, ורובם ברורים, לכך. עם זאת נראה, כי סופרים נודעים ביותר בסופרי־אשכנז שבדורנו לא הגיע שמעם ואפילו שמם לאזני־קוראינו. פסחנו עליהם, לא ראינו אותם, ביחוד מתוך שלא דיברו לנפשנו. פסיחה מובנת וטבעית היא, אילולא נפתינו לחשוב, כי כברירתנו ברירת קהל הקוראים בגרמניה, וכדחייתנו דחייתו. כשעברתי בערי־השדה באגפי־גרמניה והתבוננתי בחלוני־הראווה של בתי־מסחר־הספרים, לא ראיתי כל אותם המחברים שאנו הורגלנו לראותם כמובהקים ונציגים. ותחתיהם מחברים אחרים, סופרים חשובים אבל שמעם לא הגיע, אולי לא יכול היה להגיע, אלינו. אף אזכור רשימה ב“יידישה רונדשוי”, שנתפרסמה ימים מעטים לאחר השתלטותו של היטלר, שבה העיר הכותב על הטעות, שנתפסו לה הקוראים בני־ברית בגרמניה, שסברו כאילו הסופרים המקובלים עליהם, הם־הם הסופרים המקובלים על רוב הקוראים שאינם בני־ברית בה. הוא פירש שורה לא־קטנה של סופרים, בעלי־צורה ומשקל, שהקוראים בני־ברית לא נתעוררו עליהם, לא דיברו בהם בעתוניהם וכדומה. כשקראתי דברים אלה אמרתי דרך־הלצה: אפשר באמת רוב הקוראים האלה לא הרגישו בשריפה המתועבה של גאֶבּאֶלס, את שריפת ספרותם ועיקרה בדור.

דברים אלה ראוי להקדימם, בבואנו לדבר מעט בוואלטר לבית מוֹלוֹ, וביחוד בספרו “פרידריקוס”, שיצא לאור בשנת־הסיום של מלחמת־העולם הקודמת, אך הוא ענין לשנת־ההתחלה של מלחמת־העולם החדשה. איני זוכר, כי דיברו עליו ובו אצלנו. אולי היו שתים שלוש שורות של ידיעה כרוניקלית ואולי לא. והוא פוזיציה בספרות הגרמנית – רומנים, שירים, מסות, מחזות. הוא משובח בדקדוק פסיכולוגי, חיוּת דרמטית, ערוּת־מזג, פיכחות־ראייה, כוח־עיצוב, ריכוז־ביטוי וכדומה. היה שהפליג ואמר: באירופה כמעט שאין לנו על ידו אלא סלמה לאַגלרף. אחרים אמרו על דרכו במסה: כשל נאומי פיכטה, כשל כתבי אולריך לבית הוּטאֶן. ועל דרכו בתמונות היסטוריות: כציורי מאֶנצאֶל. ביחוד נתהללו מחזורי־הרומנים ההיסטוריים שלו. כטטראַלוֹגיה על שילר, כטרילוגיה על התעוררות העם הגרמני, שהספר שלפנינו חלק בו. עתה ראוי לדפדף בו, שכן הסופר רואה ומראה בו דמות גיבורו, אבי־תוקפה ותוקפנותה של פרוסיה, באופן שהוא מתאר אותו בשעות־קבע שלו, שבהן מתגלות האכזריות והטומאה שבו, וברגעי־ארעי שבהם מתגלה הנוחם וההארה שבו, עד שעומדת לפנינו דמות טראַגית, המבקשת את הטוב ואינה מוצאת אפשרות לקיימו אלא בדרך הרע ובכוחו השפל, ועל הדמות עצמה נפרשת הטלית המוצאת צידוק לכל הטומאה והאכזריות במלה: גורל (מי לנו גדול כתומס מאַן שהוא עתה גולה, מוחרם ומעודד לנצחונה הסופי של הדימוקרטיה, והוא שפירסם בימי המלחמה הראשונה מונוגרפיה רבת־ענין וגם בה נעשית אותה מלה: גורל כמלת־הפירוש והצידוק המכרעת לא בלבד על גזילת־שלזיה בידי פרידריך השני אלא גם גזילת־בלגיה בימי וילהלם השני). כפל־הפּנים של פרידריך מוצא ביטויו הבהיר ביותר בהתרשמותו של ציר־אוסטריה נייפרג, שהסופר מוסרו בלשון זה:

האדם הזה הוא דימוֹני, רב־תעלומות! הנה הוא יושב כחזיון־מפלצת! פניו – – טבוע בהם חתום ההזדכּכוּת הגמורה וגם – אותות כל היצרים! הנה הם נראים כפני מלומד ואמן והנה כפני־ערפד!

ומעניין, הסופר יותר משהו מצליח להראות את פני־האמן של הגיבור־האידיאל שלו ושל עמו, הוא מצליח להראות את פני הערפד שלו. ובימינו ימי שלטונו של הרואה עצמו כיורשו, ימי האכזר הפלאֶבּאֶי, שלא ירש אלא את מורשת־הערפד בלבד, ראוי לדפדף בספר שלפנינו ולהעלות ציטאטות כלשונן, להסתפק בהדגשה של פיזורי־אותיות ולוותר על כל הערת פירוש, שכן הגזירה השוה עולה לפני הקורא מאליה. תחילה קטע והוא שיחה שבין שני מצביאי המלך, שכך לשונה:

– אַל תחרף את כשרונות המלך! המניפסטים כנגד הקואליציה ופירסום תקנות מכזיבות בעתונים הועילוני עד עתה הרבה, הוד רוממותו, מפות הפוזיציה הבּדויות של המלך על מעמד־גדודינו בשלום הצילו את המדינה בשנות המלחמה הראשונות. ההטעאות האלו הן מלאות־רוח, שלא היה כמותו! הידיעות הנסתרות על תמרורינו המוליכות לקנה הרצוץ של מסקנה כוזבת ועיקרוני־התרגילים שנתפרסמו הוליכו שולל את המנוסים שבמרגלים! הסבור אתה, הוד רוממותו, כי בכדי שונאות מעצמות אירופה את המלך? הן מתיראות ממנו! על אף תגברתם במנין! גם כיום! תסמוך על כך! כל עוד המלך חי וקיים, לא יכניעו אותו.

– מלחמות־עט לא לכבודו של מלך הן.

– במלחמה כשר כל אמצעי, זה עוזר.

– כן? ובכן גם זאת: לזייף כסף? על זהב גרוע להטביע דיוקנם של נסיכים אחרים, כדי שהוא יקיים את כוחו לאשראי, אף שלמעשה פשט את הרגל, ויוכל להמשיך במלחמה?

– האמנם אין המלך רשאי, בשעה שקיומה של פרוסיה תלוי ועומד, לעשות מוסדות שרירותיים, כגון הכסף, שרירותיים יותר? אין אתה מכיר את המלך, הוד רוממותו, לחלוטין! הוא תכלית האמת וההגינות!

– על כן הכריז עליו כל העולם כולו מלחמה? – – צרפת, רוסיה, אוסטריה, פולין, הרייך, שואֶדיה,, הכל, הכל כנגדו! אולי תיטיב בחסדך לומר לי על שום מה?

– על שום – שהם מתקנאים בו.

– פטפוט!

– העלה להם את פרוסיה במהירות מופלגה מדי.

– לא! המעצמות הגדולות הן כנגדו, כי הוא חיה טורפת. – ואין לך שום אחד שלא יתלונן, ובצדק, על בהילותו ועריצותו. שום אחד! משפטיו הצבאיים – – הם רציחות־של־בית־דין! ריצה בין מגלבים ותליות הם לו דברים שבכל יום. – – הידעת – כי הוא מחפש עתה – – סוחרי־נפשות, כדי לרכוש כך טירונים! כן! הוא פושט ידו לקבלנים, שכל מאמין באלהים דוחם מעליו. אין מעמידין פושעים בצבא, המבקש לנצח. – – הוא כפוי טובה כמגיפה. – – הוא סגור כשטן. – – הוא עשה בכל אחד מבינינו כרצונו! כי, כי, כי אינו מניחנו יומם ולילה בעיניו הארורות, כי, כי כל אחד נמסר לו בחייו, במותו, בנפשו, משנתן בו הוא את עיניו! כי הוא השׂטן! – – על שום מה עומד כל העולם כולו כנגדו, אם לו הצדקה?

– כי הוא גאון.

– פטפוט.

– כן!

– וכל אירופה לא תצדק?

ועתה קטע ועניינו מאורע, שבו נראה את המלך מכריח אחד האיכרים, שיעמיד עצמו בורח מצבאותיו, כדי להביא מכתב מתעתע לאויב:

– “לא אעשה זאת! לא, לא אעשה זאת – צעק האיכר באימת־מות בולטת, בהסתירו את ידיו, שחלה עליהן הפקודה, לאחוריו, כאילו יכול היה כך לבטל את גזירת־גורלו. מהיכן אני לכך? גם אני אדם!” האיכר נלפּת: פרידריך עמד סמוך לו! בזעף־חימה בערו עיני המלך – –

– “אם אין אתה מביא לי בזריזות את המכתב לאיש, תבוא אשתך לצינוק ואתה תלוי!” ידו של פרידריך הראתה על הדלת: “פּאַשוֹל!”

אדום בתכלית האדמימות, מרוּפרף בכל גופו, עמד האנוס מזועזע מזעוות־הקדחת של יראת־כבוד, של תודה, של אנושיות נרמסת, של כורח ותאוות־דמים מוצלפת.

והנה שיחה אחרת, כשהמיניסטר פינקנשטיין כורע לפניו ומתחנן אליו:

– הוד מלכותו! – – עשה שלום! פרוסיה המזרחית הביעה הכנעתה לצארית; מחוזותיך בארץ־הריינוס ובווסטפליה נכבשו לצרפתים, פומאֶרן לשואֶדים, קורמאר אבדה, ברלין בידי אויב!…

– יקום נא על רגליו!

– הוד מלכותו! האנושות היא למעלה מן התהילה.

– תאמר דבר זה לאויבי! תקום מיד על רגליך!

– אתה הולך ואובד, הוד מלכותו! משאלת־משפחתך האחידה היא, כי תכרות שלום!

הדלת מאחוריו נפתחה: חיור כמת נכנס הנסיך וילהלם.

– הוד מלכותי – אמר אחי־פרידריך – אני עומד פה כבא־כוחה של המלכה ושל כל בני משפחתנו; אני מתחנן אליך כיורש־עצרך: בקש שלום! צרפת אינה אוטמת לבה לרעיון זה; אם לא כן, תאבד המונרכיה! גדולת־נפש־האדם הם הטוב והבינה! אני משביעך; בקש שלום. הנסיך וילהלם בכה – רחם על האנושות!

– כילית דבריך?

– לא אוכל להיות עוד יורש־עצר, אם אתה מחריב כל כך את הארץ.

– הוד מלכותו! – התחנן פינקנשטיין, – תשיעית נתיניך מתו! הארץ הנחרבת הכרח הוא לה השלום, שלום בכל מחיר! כל איש שני הוא בעל מום!!

– טחנות אבק־השריפה עובדות?

פינקנשטיין הביט בבעתה במלך.

– טחנות אבק־השריפה עובדות?

– כן, הוד מלכותו!….

– אם כן, אתם עושים בפוליטיקה פחדנית למדי.

– – – – – – – – – – – – – – –

– מלחמה עד תגרת סכינים – צעק פרידריך – התוהו ובוהו מתחיל! חורבן פרוסיה מקבר את העולם.

– – – – – – – – – – – – – – –

כחיה טורפת בסוּגרה התרוצץ פרידריך בחדרו אנה ואנה.

– הוד מלכותו – הפציר פינקנשטיין – אני עובד זקן! משפחתך צודקת. אין אתה רשאי להביא את הענין על קצוֹ וחוּדוֹ…

– מי האוסר?

– אי־האפשרות, כי ראש יחיד יכפּה את רצונו על העולם. – –

– איני יכול להירתע. איני רשאי – עתה לפני: או לעמוד על עמדי, עד שיעזרני המקרה או עד שאני ופרוסיה מתים – אומרים, כי אני שהתקפתי? לפנים ועתה, במלחמה זו! כן, אני בחרתי את הרגע, שבו היה לי סיכוי־הצלחה, זו היתה חובתי לעמי.

ומשהו בדרכו של המלך בתעמולה, שהוא, הכופר־בעיקר, מעורר סגנו ואומר:

– רכב מיד אל ראש־המטיפים! הוא חייב לתקוע לי לסוטים יתדות בנפש! יטיף להם על תענוגי־חיי עולם, אם הם נשמעים לי, על התופת, אם הם מוגי לב ומורדנים! תפילות ואזכרות כל הלילה כולו! החברותה של הקתוליים יעשו גם הם כך! הצוענים שבמחנה יהלכו בו כל הלילה וינחשו לכל אחד ואחד מזל מעולה למחר! לכל אחד ואחד! – – כל אחד מציג לראווה פנים של בטחון גמור! המחרחרים יימצאו וירוצו דרך מגלבים! אם לא יימצאו יוּצא מן השורות כל איש העשרים וחמישה ויספוג עונש־מלקות! עשה פומבי לדבר הזה! החיילים אינם רשאים עוד, בשום פנים, לדבר זה עם זה! ולא בלבד אלה שאינם בטוחים או שהם מהימנים־למחצה! כל אחד ואחד! גם אתה! על החיילים מפקחים כל הלילה סגני־קצינים! הפוסע פסיעה מן המחנה, נופל! – – ואף מלה קלילה ולשום איש על חולשתי קודם! הבנת? אף אות קלילה, שאם לא כן – סכין בגרונך!

ובמקום אחר:

במחנה היתה מגיפה, פקדתי להשמיד את המלה “מגיפה” ולומר תחתיה “קדחת־העצלות”! – פרידריך חייך – ושום איש לא חשש עוד מעתה!

ובאחרונה ילקוט דברים, הפזורים פה ושם, והניתנים בזה במכונס, כפי שהמחבר נותנם בפי גיבורו־מלכו:

הצלעות של משולש־האויב הכובל, שאני יושב בו זה שבועות, מתחשקות והולכות, כדי להמיתני, בתשנוק; מחר עלי לשבר צלע, זה עלול להיות כהצלה לי, שאם לא כן אבדתי. – – אני צריך סוּסיכם! מזרע יינתן לכם מאסמי־המדינה! אין לי סוסים! ימשכו הפרות והשוורים במחרשה! הנשים והאדונים הזקנים, תחת אשר יפטפטו דברי רכילות ויסבאו, ימלאו לכם את חיילי. – – אם אוֹכל עתה, תטלטלני השינה! בכלל, אוכל האדם רב מדי! – – יער־וינא היפה והטעם שלהם הוא, אנו ברברים (אך תחכו: אני צריך רק זמן לשנות זאת) ומעולם לא הכרענו מלחמה! – – “צדק”? מלה יפה; שטות חסרת־מוח! – – “ולא יחדל צדק מן הארץ”? אימרה הירואית, היסטורית! והיכן מידת “הצדק”? אני איני מוֹצאָה! הצדק הוא מה שכל אחד מתקין לעצמו באנוכיות, לשם נוחיות… אח, כן – – הקיסר ביקש לטובתי, על כן לקחתי את בתו שליזיה ואני ממרר את חייו – – אמוֹר בשקט, כי פני כפני־חזיר! ידעתי זאת – – אהה, קאַט, נעשיתי ארכיליסטיס; אני משוטט עם כנופיה מזוינת בארץ־נכר! איזה עולם הוא זה! – – האחריות קשה ובסופו של דבר אין אני אלא חיה, שיש לה קאפּריסות והבלים שלה. – – החיה האנושית היא עיוורת, פחדנית, מתרפּסת ורבת־לשונות! זה לא ישתנה! משמעת ופחד מרסנים אותם! זה הדבר היחיד, שהוא בגדר־ההשגה! – – שלום־עולם? – אוילים עדיני־מוח אתם, אם אתם מאמינים בו! העולם יעמוד דומם, אילו היה בו “שלום” – – על כל פנים יש אמצעי לקיים, ככל האפשר לאורך־ימים, שלום עלי אדמות: צבאות חזקים, המזוינים עד תום, עד השיניים, בכל האומות, בריתות של שיווי־משקל המתקיימות למעשה! אולם דבר זה אינו בגדר האפשר. – – אנו בני אדם וזה אומר הכל! קללה רובצת עלינו! – – אנו כנופית־לסטים! מבשרי חזיתי – אין אנו חיים לנצח. מה שאנו, שבא עלינו האסון לחיות בימי־מלחמה, רואים כאסון. מה שמעוררנו למחשבה: אסור שיהיה עוד לעולם טבח־אדם – כל זה מת עמנו! את הבאים אחרינו חוזר ומגרה הנעלם; היאבקות־הכוחות מושכת תמיד, כדרך שמשכה אותי, כשישבתי בתוך הדיוֹ! מתוך שהאנושות שוכחת כל תורה ואינה חוזרת למצוא אותה דרך־ארעי אלא מחמת המצוקה. תהיינה תמיד מלחמות. – – מה נוֹאָל, מה אוילי עד כדי פשע, הוא האדם; בהמה – – מי מפריענו לעשות טוב? הסיאוּב המוּטבע בנו – – אלהים רוצה להיות לבדו, אינו סובל בני־אדם־אלהים על ידו; האדם מוכרח להיות חיה.

 

ב    🔗

האדם מוכרח להיות חיה – נאוּם מלכּה של פּרוּסיה והפּרוּסיוּת התקיפה והתוקפת, שראה עצמו גם כנציג־הרוח. נאום האיש, שעשה בכמה שדות יצירה – נגינה, פואזיה, פרוזה והתאמר להתחרות בידידו הגדול ווֹלטר, שנהג בו יחס כפול־פנים, מה שנבלט גם בספר שלפנינו (ובירור נקודת ההתחרות ההדדית היא נושא למונוגרפיה של מאֶקולי). אולם באמת היה נציג־הרוח של עמו בדורו – לסינג. ומעניין לראות את עמדתו לפרידריך והיא על דרך הביקורת והשלילה. גם מתוך שפרידריך ראה את הסופר הגרמני כברבר ספרותי ונהג באיש כלסינג בזלזול ודחה אותו מקירבתו, גם מתוך שפרידריך, שלא נתן דעתו על משוררים גרמנים אחרים, אף שנמצאו בהם, כראַמלר או גליים, שהיללו אותו וצבאו בשירים נלהבים ביותר, גם מתוך שלסינג, כקלופשטוק, סברו, כי לא מברלין אלא מוינה תצא תורה וישועת תרבות, וסופה של וינה להיות גם בירת־הרוח של גרמניה ושעל כן ביקשו שניהם לבוא אליה, אולם בעיקר מתוך הטעמים המתבררים מתוך מכתבו הנפלא של לסינג לניקולאי (מ־25 לאוגוסט 1769) שנאמר בו:

וינא, תהיה כאשר תהיה, לספרות הגרמנית אני מבטיח שם יתר אושר מבברלין המצורפתת שלכם. אם פיידון (של משה מנדלסון) הוחרם בוינא, ודאי לא נעשה הדבר אלא משום שנדפס בברלין ואין יכולים לשער, כי בברלין כותבים בעד השארת־הנפש. יותר מזה אין אתה אומר לי כלום על חירותכם הברלינית לחשוב ולכתוב. היא מצטמצמת אך ורק על החירות, להעלות כאוות־הנפש הלצות בגנוּתה של הדת. ועוד מעט כל אדם ישר יהא חייב להתבייש מלהיעזר בחירוּת הזאת. אולם הראני, מי שינסה פעם בברלין לכתוב דרך חירות כזו על עניינים אחרים, כדרך שזוננפלס כתב בוינא; תנהו נא לנסות לומר את האמת לאספסוף־החצר הנעלה, כדרך שאמר הלה; יופיע נא בברלין איש וירים קולו למען זכויות הנתינים, נגד הניצוּל, הדיספּוֹטיוּת, כשם שנראה עתה אפילו בצרפת ובדאניה, ומיד תיווכח, מהי הארץ העבדוּתיית ביותר באירופה".

כך דיבר מי שלא האמין, כי האדם מוכרח להיות חיה, עבד, מכונה. כך דיברה גרמניה האחרת.

[ת"ש]