ל"א. גוּרשטיין

מֵאַיִן מַגִּיעָה הִיא,

זוֹ נְשִׁימַת אָבִיב?

עַתָּה

פָּחוֹת חָשׁוּב לִי

בִּמְדֻּיָּק לָדַעַת

כִּי אֶרֶץ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

מְעַט יוֹתֵר נוֹטָה.

מִדָּה אֵינִי יוֹדֵעַ,

לָרֶגֶשׁ הַמְּחֻדָשׁ,

עוֹד לֹא שָׁקַלְתִּי כֹּבֶד

תַּכְשִׁיטַי הַבּוֹהֲקִים,

תְּלוּיִים סְבִיב הַקִּירוֹת

שֶׁל מַעֲרֶכֶת עַצְמוֹתַי.

דָּבָר אֶחָד בָּרוּר:

מִכָּל מַשְּׂאוֹתַי הָאֲפֵלִים

אֲנִי נָקִי.

דָּבָר אֶחָד בָּרוּר:

אֲנִי עַל סַף תְּחִלָּה

שֶׁל תְּחוּשָׁתִי –

רֵאשִׁית שָׁנָה,

אָבִיב!