יש הבדל גדול במעמד הליבראלים הלוחם (militant) והליבראליזם המנצח (triumphant). בתחילת דרכו הליבראליזם נראה טוב מדי מכדי להיות מעשי, וכך הגיבו עליו הוגים רבים. כיום הוא מאפיין את הארצות העשירות. בכל־זאת היום הוגים רבים, בעיקר פילוסופים רבים, מתנגדים לליבראליזם ואף מצהירים כי הוא נחל כשלון.

יש לקבל את הנימוק העיקרי נגד הליבראליזם, אשר העלה הפילוסוף הרומנטי פרידריך וילהלם הגל: הביטוי החברתי לליבראליזם הוא חברה אזרחית; בחברה זו השוויון הוא רק שוויון לפי החוק: הוא “פורמאלי גרידא”. בעובדה, כפרט, האזרח החי בה סובל מניכור. על־כן, הוא המליץ ללא צדק, יש לחזור מהחברה האזרחית לקהילה אשר לדעתו חבריה מושרשים בה.

כיום הפילוסופים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר הם לודוויג וויטגנשטיין שהיה שמרן שהגיב על הטענה כי החברה האזרחית מביאה לקדמה חומרית בספקנות באשר לערך של קדמה זו, ומרטין היידגר, האובקורנטיסט הנאצי שהתנגד לקדמה חומרית מנימוקים פילוסופים אשר גם חסידיו מתקשים להסבירם.

לעומתם טען קרל פופר כי כל־עוד יש רעב, הדרישה לקדמה חומרית היא מוסרית במובן הפשוט של המילה. פופר הכיר בכל הנימוקים נגד קדמה חומרית ואף תמך ברבים מהם, אך הוסיף כי הם מעלים את הדרישה לשפר את המוסדות הממונים על הקדמה החומרית ולא לפנות לה עורף. וכמובן, הדרך לקדמה כלשהי, לדעתו, היא ליבראלית. בנוסף לכך, הוא סיכם, אין מנוס מליבראליזם אלא לשלטון של עריצות. על־כן הוא תמך בליבראלים ללא תלות בהצלחתו עד היום, בטענה כי אין דרך לקדמה כלשהי — חומרית ואינטלקטואלית — אלא בשלטון ליבראלי.

אוסיף על כך את ההערה (בניגוד להגל) כי הבדידות אינה מוגבלת לחברה האזרחית, שכן היא נפוצה יותר בקהילה. כך או אחרת, יש צורך לפתח מכשירים למלחמה בבדידות. הצעד הראשון לכיוון זה עבור הפילוסוף הוא לדחות בשאט־נפש את הגדרת האדם הפנומנולוגית הנפוצה המעמידה אותו כבודד במהותו ולהעמיד נגדה את התובנה כי כל אדם מסוגל לאצילות־נפש.