אָמַרְתִּי: בִּגְבִיעִי – הַאִם יָפוּג הַיַּיִן,

וְלֹא יִגַּע אִישׁ בִּשְׂפָתוֹ בּוֹ – וְיִשְׁכָּר?

וְלֹא תָבוֹא זוֹ, שֶׁאוֹצְרָה חֶמְדָּה בָּעַיִן,

וְאֶת הֲוָיָתָהּ תַּגִּישׁ לִי כְּאֶשְׁכָּר?

אֶשְׁכּוֹלוֹתַי נִתְלוּ בְּאֵין בּוֹצֵר עֲדַיִן,

וְיֶחֶרְדוּ פֶּן עוֹד יֻכּוּ בְּרוּחַ קָר,

עַד בָּאת, וְנוֹבְלוֹתַי זָרַקְתְּ אֶל נְשִׁי־הָאַיִן,

וַתִּסְחֲטִי אֱלֵי כוֹסֵךְ תִּירוֹשׁ־הַיְּקָר.

אָמְנָם אֵדַע, כִּי שְׂאֵת קָשֶׁה אֶת הַגָּבִיעַ,

שֶׁשִּׁקּוּיוֹ גְּדוֹתָיו עוֹבֵר, יִתְסוֹס, יֶחְמַר,

וְלֹא יֻגַּד אֲשֶׁר מֻפְלָא הוּא מִלְּהַבִּיעַ;

אוּלַי אֶטְעַם בְּשִׁקּוּיֵךְ עוֹד אֵגֶל מַר,

אוּלַי עַד הַקֻּבַּעַת שֶׁבַּכּוֹס אַגִּיעַ, –

אַךְ עֲסִיסֵךְ אֶגְמַע כָּל עוֹד הוּא לֹא נָמַר.