אֲנִי – סְתָם אָדָם, וּשְׁמִי הַזָּר – מֵיטוּס –

נִדְבַּק בִּי בְּמִקְרֶה, כַּסֶּרַח לְלֹא־צֹרֶךְ;

לֹא עַיִט, אַף לֹא תּוֹר, וְלֹא לָרֹם אָטוּס,

בַּר־נָשׁ כַּתּוֹלֵעָה, אֶזְחַל לְפִי הַכֹּרַח.

צָנוּעַ, אַךְ לֹא עַנְוְתָן, לִבִּי נָגוּס

בְּשֶׁן־הַזְּמָן, דָּמִי מְפַעְפֵּעַ בְּכָל אֹרַח;

חַמְסָן בַּיֵּצֶר, אַךְ לִהְיוֹת נֶחְמַס אָנוּס,

רָשָׁע בְּכֹחַ, אַךְ צַדִּיק אֲנִי מִמֹּרֶךְ.

כְּלוּם אֵלּוּ רַק קְלִפּוֹת, וְאֵי הַגַּרְעִין גָּנוּז?

בְּכָל מִדְרַךְ כַּף־רֶגֶל אֶסְתַּבֵּךְ בָּרֹעַ,

וְאִם כָּשֵׁר שִׁירִי – הַאִם אֵדַע יָדֹעַ?

וְאֵיךְ וּלְמִי מִתְּהִיּוֹת נַפְשִׁי אָנוּס?

וּבְתוֹךְ תּוֹכָהּ לִי הַשָּׂטָן לוֹעֵג בְּבוּז:

“לַשָּׁוְא! לָעַד בֵּין הַקְטָבִים, אָדָם, תִּנּוֹעַ!”