אֲנִי – סְתָם אָדָם, וּשְׁמִי הַזָּר – מֵיטוּס –
נִדְבַּק בִּי בְּמִקְרֶה, כַּסֶּרַח לְלֹא־צֹרֶךְ;
לֹא עַיִט, אַף לֹא תּוֹר, וְלֹא לָרֹם אָטוּס,
בַּר־נָשׁ כַּתּוֹלֵעָה, אֶזְחַל לְפִי הַכֹּרַח.
צָנוּעַ, אַךְ לֹא עַנְוְתָן, לִבִּי נָגוּס
בְּשֶׁן־הַזְּמָן, דָּמִי מְפַעְפֵּעַ בְּכָל אֹרַח;
חַמְסָן בַּיֵּצֶר, אַךְ לִהְיוֹת נֶחְמַס אָנוּס,
רָשָׁע בְּכֹחַ, אַךְ צַדִּיק אֲנִי מִמֹּרֶךְ.
כְּלוּם אֵלּוּ רַק קְלִפּוֹת, וְאֵי הַגַּרְעִין גָּנוּז?
בְּכָל מִדְרַךְ כַּף־רֶגֶל אֶסְתַּבֵּךְ בָּרֹעַ,
וְאִם כָּשֵׁר שִׁירִי – הַאִם אֵדַע יָדֹעַ?
וְאֵיךְ וּלְמִי מִתְּהִיּוֹת נַפְשִׁי אָנוּס?
וּבְתוֹךְ תּוֹכָהּ לִי הַשָּׂטָן לוֹעֵג בְּבוּז:
“לַשָּׁוְא! לָעַד בֵּין הַקְטָבִים, אָדָם, תִּנּוֹעַ!”