מַה מָוֶת? חִדָּלוֹן? אוֹ זֶה קִיּוּם אַחֵר,

חַיִים שֶׁבִּסְפִירוֹת בִּלְתִּי־נִרְאוֹת לָעַיִן?

הִנֵּה הָיְתָה רַעְיָה, כְּלוּם נֶעֶלְמָה בָּאַיִן,

וְשׁוּב פָּנֶיהָ לְעוֹלָם לֹא אֲשַׁחֵר?

לֹא בַּחַלּוֹן תַּשְׁקִיף, לָבוֹא אִם אֲאַחֵר?

הֵן בִּמְעוֹנֵנוּ נֵר־תָּמִיד דּוֹלֵק עֲדַיִן,

אָחוּשׁ עַל הָרִצְפָּה עוֹד רַחַשׁ סַנְדַלַּיִם,

מַגַּע־יָדָהּ עֵת אָנֹכִי מַתְחִיל נוֹחֵר…

אָדָם לֹא מֵת, אֶלָּא פּוֹשֵׁט צוּרָה גֵּוִית:

לֹא מֵתָה הַיְקָרָה, עוֹד בְּנַפְשִׁי נוֹשֶׁמֶת,

בִּתְנוּעוֹתַי תָּנוּעַ וּבְאִישׁוֹנַי עוֹמֶמֶת,

אַרְגִּישׁ הֵן בִּלְבָבִי שֶׁל לְבָבָהּ עֲוִית,

בְּטַעֲמִי – טַעְמָהּ, עֵינָהּ – בְּכָל זָוִית:

הִיא הֲלִיכוֹת בֵּיתֵנוּ צוֹפִיָּה דּוֹמֶמֶת…