אמרתי לגברת פְרִיד, “את יכולה לתת לי גויאבה”? היה לה עץ גויאבות שתוכן אדום וזורח ומחייך, והן היו מתוקות, והיא נתנה לי גויאבה אחת. אז בקשתי ורד אחד. ורד אחד בצבע בורדו, והיא קטפה לי ורד אחד, ונתנה לי.
ואז הייתי ממשיכה במסע הביתה, לבית המסגדי, המרוחק מרחק של הרבה קשתות וגם כמה סלעים לבנבנים שטוחים, שאפשר להשתטח ולנוח עליהם, ולראות את האדמה, המהבילה בקור, האדמה החומה, שיש בה נרקיסים, של עמק זבולון.
בדרך הייתי נכנסת לפעמים לבית של האיש ההוא, שהיה מראה לי ולחברתי את אותיות הא’־ב'. כל אות על סימניית קרטון מאורכת ובתחתיתה גלגלת עם התנועות: אָ, אֶ, אִ. כל־כך אהבתי לסובב את הגלגלת הזאת.
ואז הייתי מפצירה בו, “אני יכולה לקבל אות אחת”?
רציתי, שאות אחת תהיה שלי, והוא אמר לי, שאז זה יחסר. אז הפצרתי, והמשכתי להפציר, עד שהוא נתן לי את האות פ’ [לא פּ], ולקחתי אותה, ושמרתי עליה בשתי ידי, וחשבתי לי, שאני רוצה עוד אות.
התחננתי גם למחרת וגם למחרתיים, וכבר לא קבלתי. אז עמדתי בשקט גם בחצר של הגברת פריד, ולקחתי לי.