מאת המטיף הלאומי צבי הירש מסלנסקי

 

באירוֹפּה    🔗

פרק ראשון    🔗

בעודני ילד הייתי מלא תשוקה וחפץ אל הבימה. פּעם אחת, בשבת לאחר חצות, – ואני ילד בן שבע ובקי בתנ"ך, – הבאתי את חברי לחצר ביתנו ושחקנו, כרגיל, במשחקים שונים. פּתאום נצנץ במוחי משחק חדש: חרש נכנסתי הביתה, הסירותי את המפּה זכת־השלג מעל השלחן והתעטפתי בה כבטלית מצויצת. וכך יצאתי אל חברי ופתחתי ודרשתי לפניהם. דברתי בחום, בתום נשמתי, נשמת־ילד, ואימה הטלתי על חברי, ילדים כגילי.

זה היה “בין־המצרים”, בתשעת ימי־אב. הגדולים התהלכו הליכה של תשעה־באָב; לא אבלים, אלא כבדי־ראש יותר מבכל ימות־השנה. באויר היה מורגש מצב־רוח של החורבן. ואני דרשתי לפני חברי מענין חורבן בית־המקדש. פּתחתי בפרק האחרון של מלכים ב', בחורבן הבית הראשון, צירתי ציורים ברורים ממצור ירושלים בידי המלך נבוכדנצר וחילו, מתגבורת הרעב בחוצות ירושלים. זכורני, כאילו היום היה הדבר, כי תארתי תאור חי את גודל האסון, את זלעפות הרעב. חברי בכו בקול ואני ־ עמהם.

כשהגעתי לנבוזראדן רב־הטבחים המנפּץ את עמודי־הזהב “יכין” ו“בועז” ובית־המקדש מתמוטט ונופל – געו כל הילדים בבכיה גדולה, עד שהקיץ אבי משנתו, שינת־צהרים של שבת. אבי ז"ל היה למדן מופלג, אך מתנגד גמור. מלא חמה יצא מן הבית וגרש את קהל־שומעי ולי נתן מנה אחת אפּים על הפריכי אותו משנתו ויותר מזה – על גלוי השלחן הדומה למזבח.

זכרונותי

שכשגדלתי יותר הייתי שונע ותיק לכל המגידים, שהיו עוברים את סלוצק ודורשים בקהל. בשובי הביתה הייתי חוזר על דרשותיהם, מחקה את תנועותיהם ואת נעימותיהם. ויודע־דבר חזו לי עתידות ואמרו: עתיד זה להיות מגיד בישראל. וגדל המגידים בדורו, שאר־בשרי, המגיד מסלוצק, רבי צבי הירש דיינוב, בשמעו אותי מחקה את דבריו ואת תנועותיו, אמר לי, כי עתיד אני למלא את מקומו.

אבל עברו שנים רבות עד שנתקיימה נבואתם. כשיצאתי אל העולם – והעולם היתה אז עיר פּינסק – להיות סמוך על שלחן עצמי, שמתי אל ההוראה העברית פּני ונעשיתי למורה. בכל אותן השנים עסקתי בהוראה וכמעט שלא צעדה רגלי על הבימה. אמנם מדי שבת בשבתו הייתי דורש ב“תהלים” לפני קהל רב של שומעים, לא, חלילה, על מנת לקבל פרס. אבל זה היה לפני שלחן ובישיבה, מעשה “רבי” ולא מעשה “מגיד”. ובמצב כזה של מורה בימות החול ו“רבי” בימות השבת, חייתי עד שנת תרמ"א.

ובאותה שנה אירע לי מאורע, שעד היום איני יכול לבאר לעצמי את סבתו. ואותו המאורע הוא שחתם את גורל חיי.

הדבר היה באחת משבתות־הקיץ, אחרי רצח אלכסנדר השני ועלית בנו, אלכסנדר השלישי, על כסא־המלוכה. אז החלו הפּרעות הנוראים ביהודים ואיגנטייב, שר הפּנים, גזר את גזרותיו על ישראל. הפּרעות הראשונות פּרצו בייליסבטגרד. כשקראתי החדשות על “טבח ביהודי ייליסבטגרד”, התלקחה אש בקרבי ותשוקה עזה לדבר לפני הקהל. לא מצאתי מנוחה לנפשי. רצתי מבית־כנסת לבית־כנסת למצוא קהל שומעים, עד שבאתי לבית־הכנסת הגדול של החיטים, שדרש בו המגיד הידוע רבי אהרן דוד. ביהכ"נ היה מלא מפה לפה. המגיד סיים זה עתה את דרשתו. בעינים דומעות רצתי אליו והתחננתי לפניו, שיתן לי רשות לעלות על הבימה ולדבר דברים אחדים אל הקהל. רבי אהרן דוד נתמלא רחמים עלי ונתן לי רשות. עליתי על הבמה ונאמתי נאום מלא התלהבות על ציון וארץ־ישראל. הפטרת השבת היתה “ותאמר ציון עזבני ה'”, והפטרה זו היתה יסוד לדברי. נאמתי בהתלהבות כל־כך מרובה עד שכל הקהל געה בבכיה ואפילו רבי אהרן החוקר הקר בכה עמהם.

ומאותה שבת וילך נעשיתי מטיף בישראל. בכל שבת נקראתי לדרוש בבית־כנסת אחר. ואנכי לא סרבתי. כאש היתה עצורה בעצמותי. צרות ישראל, הפּרעות, הגזרות הרעות חתכו את גורלי. אולם זכות נתגלגלה על ידי לבוא לפני קהל שומעי לא בצרות בלבד, אלא גם בתקות־עולם של עם ישראל לבנות את ארצו. הימים היו ימי־הבכורים לרעיון “חבת ציון”, ובכל חוםף נעורי מסרתי את עצמי לאותו הרעיון הגדול, ועליו הייתי נושא מדברותי. באותה תקופה נוסדה בפּינסק אגודת “חובבי ציון”, שבראשה עמד הגאון ר' דוד פרידמן. להאספה הידועה בקטוביץ נשלח ר' דוד בתור ציר של אותה האגודה. מפּינסק נשלח גם אהרן אייזנברג לארץ־ישראל. אגודתנו תפסה מקום חשוב בתנעה הגדולה של הימים ההם.

בשנת תרמ“ח עברתי ליקטרינוסלב. גם שם עסקתי בהוראה, נאמתי ודרשתי על הרעיון של חבת ציון. וביחד עם חיים לוונדה (אחיו של הסופר הרוסי־העברי), מיידנסקי והסופר רש”י סטניסלבסקי, יסדנו ביקטרינוסלב מעין מרכז של “חובבי ציון”. ואחרי ארבע שנים של עבודה מקומית החלו חברי לדבר על לבי, שאבקר את הערים הגדולות לעשות נפשות לציון. אנכי נפתיתי להם והסכמתי לנוע על הערים ולהשמיע את דברי בקהל רב. והעיר הראשונה בסדר מסעותי היתה העיר אודיסה.

פרק שני    🔗

עולם חדש נפתח לפני בעיר הנאוה אודיסה. שמים חדשים וארץ חדשה ואנשים חדשים, אנשי־שם, בעלי נמוסים יפים ומנהגים נאים. הייתי אחוז־קסם למראה הרחובות הרחבים, הבנינים הגדולים והאנשים המלאים חיים וגלי, הדורים בלבושם ו“חיים כאלהים באודיסה”. רושם מיוחד עשה עלי הרחוב הדרי בסובי המקשט את חוף הים השחור.

בימים הראשונים לבואי לאודיסה בקרתי את חכמיה ואת סופריה, את “מנדלי מוכר־ספרים”, את “אחד־העם”, הסופר והוגה־הדעות החדש, שעשה אז רושם בעולם העברי במאמרו “לא זו הדרך” ב“המליץ”, ואת הפּובליציסטיקון קר־ההגיון משה ליב ליליינבלום. ורק את הגדול שבחבורת “חובבי ציון”, את ראש הועד, הדר. י. ל. פּינסקר, לא יכולתי לבקר. הוא שכב אז על ערש דוי, מעונה ומדוכא ביסוריו הנוראים ורגעי חייו היו ספורים.

וביום אחד, כשישבתי בבית הועד של חובבי ציון יחד עם הרב ר' דוד שלמה סלושץ, והנה בא איש ובשר את הבשורה הרעה, כי דר. י. ל. פּינסקר מת. הבשורה הזאת מחצה את לבותינו והיינו כהלומי־רעם. בלבות שבורים הלכנו לבית הנפטר, ביראת־הכבוד הבטנו על המת הגדול, ששכב כמו ישן. מקורביו, אשר היו בחדרו ברגעים האחרונים ליציאת נשמתו, ספּרו, כי לפני נשימתו האחרונה פקח את עיניו והסתכל בפני כל העומדים על־יד מטתו ואמר:

– הנה מכאובי ויסורי עוזבים אותי – אבל עמי, עמי האומלל!…

ובדברים האלה יצאה נשמתו.

באודיסה שהיתי שבועות אחדים ודרשתי בשבעה עשר בתי־מדרש. דרשותי עשו רושם על כל בני־העיר, זקנים ונערים, עניים ועשירים, חרדים וחפשים. העתונים הרוסים כתבו עלי כמעט יום־יום ובעודני מתכונן לדרשותי ביתר בתי־הכנסת, נגזרה עלי גזרת גרוש והוכרחתי לעזוב את העיר.

בערב אחד ישבנו בחבורה על כוס תה בבית ר' משה ליב ליליינבלום. אתנו בחבורה היה “המטיף הלאומי” יבזרוב. נושא דברינו היה, כמובן, מותו של פּינסקר. והנה פתאום הוציא מל"ל את ראשו מתוך העתון “אודסקי ליטוק”, שקרא בו, ואמר אלי:

– הערב הזה הוא האחרון לשבתך בחברתנו פה.

– מה זאת? – קראנו כלנו בתמהון.

מל“ל קרא באזנינו מאמר שלם ב”אודסקי ליסטוק" על –אודותי ועל דרשותי, המעירות את השומעים לבכי על מצבנו הנורא ועל הרוח הלאומי ורעיון חבת ציון, וכי דברי עושים רושם גדול גם על הצעירים בני הדור החדש, ועוד ועוד.

– היו בטוחים, – הוסיף מל"ל – כי שר העיר, הגינירל זיליוני, יקרא את המאמר הזה ויצוה תיכף לשלוח את המטיף מאודיסה.

רבים מבני חבורתנו שחקו על הפּסימיסטון ליליינבלום ועל דמיונותיו, אבל אנכי שמרתי בלבי את דבריו.

כחצות הלילה עזבתי את בית מל"ל ללכת אל מעוני במלון “אלכסנדר”. כשנכנסתי לפּרוזדור המלון, והנה שר הרבע עם משנהו נגשים אלי ושואלים אותי:

– האתה הוא המטיף מסליאנסקי?

– כן, – עניתי בגאות מעושה.

– מהר ופתח את חדרך, כי דבר לנו אליך בשם האדון שר־העיר.

פתחתי את חדרי, העליתי את הנר, והם התנפּלו כזאבי־טרף על צקלוני, אספו את כל כתבי ותעודותי, צררום בצרור, חתמוהו בחותם הממשלה ולקחוהו אתם. ועלי שמו מאסר במלוני וצווני להתיצב בתשע בבוקר בבית־הפקידות אשר לשר־העיר, הגינירל זיליוני. מובן שאותו הלילה נדדה שנתי, כי זאת היתה פגישתי הראשונה עם הפּוליציה הרוסית. וכמה ארוך ואיום היה הלילה. לא פעם שאלתי שאלת ישעיה: “שומר מה מלילה? שומר מה מליל?”

בבוקר השכם הודעתי למל"ל, כי נבואתו נתקימה. מן הזריזים המקדימים, אשר מהרו לבוא אלי, אם לא יתעני זכרוני, היה המטיף י.ל. יבזרוב ומר אברהם אליהו לוברסקי.

בדיוק מלאתי את הפּקודה ותשע בבוקר התיצבתי בבית־הפּקידות של שר־העיר. שם מצאתי ראשי בתי־הכנסיות, אשר דרשתי בהם, וממלא מקום הרב מטעם הממשלה, הד“ר פּומרנץ. כולנו, כחמשים איש במספר, באנו על־פּי פקודת הגינירל. השוטרים הציגונו בשורה ישרה לחכות עד בור ה”אָדון".

הדלת נפתחה, והנה הגינירל הופיע ובידו הגליון של ה“אודסקי ליסטוק”, שבו נדפּס המאמר על־אודותי.

– יהודים! – קרא השר אל כל הנאספים – מי הוא המקונן (“פּלאקסון”) שלכם, אשר הבאתם המה מיקטרינוסלב?

– אנכי! – קראתי, בצאתי מהשורה.

הוא מדד אותי במבטו האיום מראשי ועד כף רגלי, וגער בי:

­– לבכות ולבכות באת הלום? עוד היום אשלחך מן העיר ולא תוסיף לבכות עוד!

וכרגע התיצבו שני שוטרים מימיני ומשמאלי.

ואל ראשי בתי־הכנסיות הוסיף לדבר בקול עזות:

– לבכות אתם חפצים, יהודים? אסור לבכות! (“נעלזיאַ פּלאַקאַט!”), לשמוח אתם צריכים (“ראַדאָוואַטסיאַ נַאדאָ”), כי כל עוד אשר אנכי עמכם פה לא יהיו פּוגרומים בעיר. הבנתם? את מקוננכם כבר צויתי לשלח מן העיר עוד היום. ואם תוסיפו לבכות, אשלח את כולכם מהעיר. שמעתם? לכו לבתיכם!

כולם יצאו דומם, ואותי לוו על דרכי שני ז’נדרמים רוסים ובידם צרור כתבי. הם הובילוני למעוני, ואחרי עשותי את חשבוני עם בעל המלון, לקחו את חפצי, הושיבוני על עגלה ויוליכוני אל התחנה.

שם מצאתי חובבי ציון רבים מחכים לי לברכני בברכת הפרידה. הפעמון צלצל בפעם השלישית. השוטרים הושיבוני בתוך הקרון, מסרו לידי את צרור כתבי, צוו עלי לחתום שטר קבלה, ואחד מהם גחן אלי ולחש לי:

– הרשות בידך לבוא מחר שנית לאודיסה. יודעים אנו, כי אינך שודד וגנב, אך עלינו למלא את פקודת שרנו המשוגע ואתה סלח נא…

הרכבת זזה ממקומה ומלווי קראו אחרי:

“ה' יצליח דרכך!”

פרק שלישי    🔗

אחרי אודיסה בקרתי ערים אחדות בבסרביה. ואם להודות על האמת, מוכרח אני להגיד, שנסעתי לאותן הערים בלי רצון מיוחד. השם בסרביה לא היה בליטה שם־מושך. הליטאים, המתגנדרים בתורתם ועל פיה ישקלו את ערכו של כל איש, היו מתיחסים ליהודי בסרביה בקלות־ראש גמורה והיו מביטים עליהם מלמעלה למטה. היהודי הבסרבי היה בעיני היהודי הליטאי כאיש־גרם, בעל כתפים רחבות ופנים אדומים, אדם “מגושם”, שמלבד אכילת “ממליגה” ושתית יין אין לו כלום בעולמו. ולנסוע ליהודים כאלה ולדבר על ציון וירושלים, על גלות ישראל ועתידו? הלב רתת ופחד והשאלה של “והן לא ישמעו” נתעוררה מאליה: שמא לא יכנסו הדברים אל לבות השומעים? אולי לא ישימו לב לדברים “מפשטים ורוחניים” כאלה?

אבל בבואי לאותן הערים ובהחלי להכיר את האנשים, אותם ואת שיחם, גז הפּחד והתנדף כעשן. בין יהודי בסרביה מצאתי הרבה אנשים משכילים, הרבה בני תורה ויודעי ספר, שהתענינו מאד בתנועה של “חבת ציון” והיו מסורים בלבם ונפשם. מבנה גום האמיץ וקומתם הזקופה אצלו עליהם הוד מיוחד וחבבום עלי עוד יותר. גם בני ההמון, שהיו וחוקים מתורה והשכלה, היו מתיחסים במוצאם הליטאי, ומי שהיה יכול להראות על הרב בעירה פּלונית בליטה, או על השוחט בעירה אלמונית, שהוא בן־משפּחתו, היה “מיוחס” באמת והיה “בא על שכרו” כשבנו או בתו הגיעו לפרקם.

עברתי בערים אחדות. בכל מקום דרשתי את דרשותי בקהל רב, ודברי עשו רושם. באותה התקופה מת קם הרב ר' מרדכי גימפּל מרוזנוי, אחד הראשונים בתנועת “חבת ציון”. אגודות רבות נוסדו וחברים רבים נוספו על המחנה.

וכך באתי לקישינוב.

בקישינוב מצאתי את התנועה החדשה של אותם הימים בעצם תקפה; אותה התנועה, שהיתה בשעתה “צרה” להתנועה של “חבת ציון” ושהביאה לידי חכוכים ומחלוקות. התנועה החדשה היתה תנועת “ארגנטינה”.

תנועה זו, שיצאה מעיר הבירה, על־ידי פקידי הברון הירש, זוננתל ופיינברג, הקיפה תיכף את כל ערי התחום. הברון הירש נהיה פתאום ל“גואל” חדש, תמונותיו קשטו את הכתלים בבתי ישראל, שמו היה לברכה בפי כל. ארגנטינה, הארץ הרחוקה, שיהודי התחום לא שנעו מעולם את שמה, נעשתה פתאום ל“ארץ זבת חלב ודבש”. מפּה לאוזן היה אחד מוסר לחברו, כי הברון הירש חפץ להוציא את כל היהודים מרוסיה ולתת לכל אחד נחלת שדה וכרם בארץ ארגנטינה הפּוריה והברוכה, והכל חנם, על חשבון הברון. אחר־כך החלו להפיץ בין ההמון חוברות למאות ולאלפים, שהיו מספּרות על טוב הארץ ופריה ועל האושר הרב הצפון בה. החוברות האלה היו נקרות בבית ובחוץ, בבית־הכנסת ובבית־המדרש, נקראות ביחיד ובצבור, וארגנטינה נעשתה מרכז המחשבה של יהודי התחום. היו יהודים כאלה, שהזניחו את מלאכתם ומסחרם והיו סובבים כל היום בשוקים וברחובות, דופקים על פתחי העסקנים, לדעת מתי תצא השירה הראשונה וילוו גם הם אליה. הסוכנים עשו את כל אשר בידם להלהיב את ההמון, היו משתדלים להרבות בשבחו של הברון ולא היו נמנעים מלציר בצבעים היותר בהירים את אוצרותיה של ארץ־ישראל החדשה, שנשתנו בה סדרי־בראשית, הלילה הוא ליום והחורף לקיץ, ארץ מבורכת־אלהים, שאין בה כל חלי וכל מדוה. אחדים הראו בראיות מפורשות מן התנ"ך ומן המדרש, כי זהו קץ הגלות והגאולה האמתית. המקרא “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” והמאמר “עתידה ארץ־ישראל שתתפּשט בכל הארצות” – לא משו מפיהם. היתה תקופת “שבתי־צבי” חדשה. גם המקובלים ובעלי הגימטריאות לא ישבו חבוקי־יד וחשבו בכל יום “קצים”חדשים.

אחרי התסיסה הראשונה באו המעשים. בערים רבות נפתחו לשכות, נוסדו ועדים, והחלה רשימת הנוסעים. בולמוס היציאה תקף את כל היהודים. כל מי שפרנסתו היתה לקויה ומזונותיו קשים וכל קשה־יום ובעל הזיה סתם – כל אלה היו מן הזריזים שקדמו להרשם בתור הנוסעים הראשונים לארץ האושר. מטעם הועדים היו שליחים מיוחדים חוזרים על הפתחים לרשום את כל אחד הרוצה לנסוע. הרשום היה משלם שלשים קופּיקות לשבוע, שהשלוחים היו גובים אותן בכל שבוע. ובולמוס היציאה הלך וגדל מיום ליום. גם סוחרים אמידים הזניחו את עסקיהם ונוספו גם הם על הכתובים לארגנטינה.

היחידים, שהתנגדו לתנועה זו, היו “חובבי ציון”. הם ראו בה לא רק סתירה לאידיאל שלהם, אלא כפירה גמורה בתקות עם ישראל ובארץ־ישראל. אם יהודים עוזבים את רוסיה על־מנת להתישב בארץ ולהיות עובדי־אדמה, מובן שאותה הארץ צריכה להיות ארץ־ישראל ולא ארץ אחרת. היו גם כאלה שנבאו מראש, כי הישוב היהודי בארגנטינה לא יצליח ־ דבר שנתקיים בסופו. “חובבי ציון” היו משתדלים בכל כחם, בדבור ובכתב, להניא את לב העם מאחרי ארגנטינה ולפקוח את עיניו על הסכנה הכרוכה ביציאת המונים לארץ רחוקה ושממה. התנגדות זו לא מצאה חן בעיני אלה שהטיפו לארגנטינה וראו בה תשועת ישראל. וכך נחלקו לשתי כתות, ל“פלשתינים” ול“ארגנטינים”. החכוכים והמחלוקת בין שתי העתות האלה היו גדולים מאד, והיו מגיעים לפעמים לידי ריב ומדנים וגם לידי הכאות, עד שנודע הדבר לרשות, שהיתה מסבירה פּנים לה“ארגנטינים” בשל מליוני הברון הירש. אלכסנדר השלישי אשר את התנועה הארגנטינית והאשור נחתם בתשעה־באב. גם עובדה זו שמשה חומר־תעמולה לשתי הכתות. מטיפי “חובבי ציון” קראוה בשם “החורבן השלישי”, כשם שצרפו ההיסטוריונים את גירוש ספרד לפני ארבע מאות שנה לחורבן תשעה באב. ונביאי־השקר של “הארגנטינים” הוכיחו במאמרים מן המדרשים ומן הילקוטים, כי “אתחלתא דגאולה” תהיה בתשעה באב. שתי הכתות נלחמו ביניהם בחמה שפוכה והיהודים הדווים והסחופים עמדו בין שתי להבות.

ב“עידנא דריתחא” כזו באתי לקישינוב. מצאתי שם עוסקנים נאמנים ל“חברת ציון”. בראש האגודה עמד ד"ר כהן־ברנשטיין ועל־ידו שני סגניו, הסופר העברי שלמה דובינסקי ומר שלמה ברליאנד. שני “שלמה” אלה עבדו בחום עלומים בתנועה. הם יסדו חברה בשם “דורשי תושיה” להשכיל את העם ולהרביץ את הרעיון של “חבת ציון”.

דרשתי הראשונה דרשתי ב“שבת תשובה”, בבית־הכנסת הגדול. בתור אפּיזודה מענינת כדאי לספּר את המאורע הזה:

הפּרנסים של אותו בית־כנסת היו נוהגים שלא להרשות לשום מגיד או מטיף לדרוש מעל הבימה. ונמוקם היה, כי בבית־כנסת זה היה מתפּלל ודורש הגאון ר' חיים, בעל “באר מים חיים”, והמקום אשר עמד עליו קודש הוא. ורק לי התירו, בתור יוצא מן הכלל, לדרוש בבית־הכנסת. והנה בתוך דרשתי נעשתה מהומה ב“עזרת הנשים”, מגודל הלחץ והדחק. המהומה עברה גם לתוך בית־הכנסת גופו, הרעש הלך וגדל, וכל העמל להשקיטו היה לשור. הייתי מוכרח להפסיק את דברי ולרדת מעל הבמה. חסידים רבים שחו במאורע זה וראו בו מעין מופת…

בתוך דרשותי נגעתי, כמובן, בתנועה הארגנטינית ודנתי אותה לחובה. בדברים היוצאים מן הלב ובכל חום־נעורי בארתי לפני קהל השומעים המרובים את כל הסכנה הכרוכה בתנועה זו, ואת ההבדל הרב שיש בין ארץ־ישראל ארצנו ההיסטורית, הרוויה בדם אבותינו, ובין ארץ זרה ושוממה, שאבותינו ואבות־אבותינו לא ידעו ממנה.

דברי אלה העירו את חמתם של ה“ארגנטינים” והחלו לבקש תחבולות “לפנות אותי מן הדר”.

בקשו ומצאו.

ביום אחד הלכו אנשים ידועים ו“אכלו קורצא” אצל שר הפלך, כי אנכי מסית את היהודים להתנגד לארגנטינה ומניא את לבם מלצאת את הארץ. ומכיון שהתנועה הארגנטינית היא ברשות הממשלה, על־פי חוזה שנעשה בין הברון הירש ובין הקיסר, הריני “מורד במלכות”… לא פּחות ולא יותר…

שר־הפּלך עשה את חובתו ונתן צו לאסרני.

שלשה ימים רצופים ישבתי במאסר. באותם הימים היתה העיר קישינוב כמרקחה. טובי העיר וראשי “חובבי ציון” השתדלו להוציא אותי מבית־האסורים, אבל השתדלותם לא עלתה בידם. כנראה, היה עוני גדול מנשוא, ולא כל־כך בנקל אפשר היה להוציא אותי לחרות.

כמלאך מושיע היה לי אז הגינירל בלונפלד, יהודי לאומי, שהיה רופא הפּלך. לא פעם הלך אל שר־הפּלך עד שעלה בידו להשפּיע עליו, שיוציאני לחרות. שר־הפּלך הסכים בתנאי שאתרגם לפניו את דברי שדברתי לפני הקהל.

עשיתי כן ובארתי לפניו את טעמי ונמוקי, שאני מתנגד להתנועה הארגנטינית. רואה אני בה סכנה לכל יהודי רוסיה, וחובתי בתור מטיף להזהיר עליה.

שר־הפּלך צוה עלי לעזוב את קישינוב ואת בסרביה כולה ומר לי:

– הנח את הדרשנות. נוח לך לסחור בבצלים מלהיות מגיד. דע לך, כי רוסיה היא ארץ השתיקה ולא ארץ הדבור.

פּרק רביעי    🔗

חדשים אחדים נסעתי בערי בסרביה. בקרתי את הערים הגדולות ואת העירות הקטנות, ויהי לי הערב לדרוש ולנאום, להעיר ולעורר להבת ציון, והיום לדרישה והחקירה על מצבם החומרי והרוחני של היהודים. וככל אשר הוספתי לחדור אל תוך הארץ פּנימה ראיתי את מצבם התרבותי של היהודים הולך ודל. כמעט בכל מקום שבאתי מצאתי בערות נפרזה, התחסדות של עמי־הארץ, שויון נפש גמור לכל הנעשה ביהדות – דלדול רוחני גמור. הדור הצעיר ברובו גדל ללא תורה וללא ספרות עברית, ועולמו של הדור ההולך עומד על שלשה דברים: על היין, על הקלפים ועל…התחסדות. ותשעה קבים של עמי־הארצות לקחו הרבנים “מטעם” באותן הערים. כמעט כולם אינם יודעים אף קרוא עברית, ורחוקים מן היהדות ורוחה כרחוק יהודי מן התרבות היונית.

הד“ר א. פּ. נבחר לרב “מטעם” בעיר איזמאיל. בחג הראשון שחל אחרי בחירתו בא לבית־הכנסת להתפּלל. עלה ב”מזרח“, התעטף בטליתו והוציא גם את התפלין מתיקן על־מנת להתעטר בהן. וכשנגש השמש והעיר אותו בבת־צחוק כי חג היום, ענה לו ה”רב":

– כלום באמת חושב אתה, כי אנחנו, הרופאים, איננו יהודים ואין אנו מניחים תפילין?…

ושוב מספּרים על “רב מטעם” אחד, שפּעם אחת באה אליו עלמה צעירה לבקש רשיון לקרבורת אביה הזקן. אחרי אשר קבל הרב “שכר טרחתו”, נתן רשיונו כתוב עברית: “לקבר את המוכ”ז"…

דרשותי באותן הערים הכניסו רוח חיים והתעוררות רבה. בכל כחי והלהבותי העירותי ועוררתי לשיבה אל היהדות ולקניניה, לתורה ולשפה, לעם ולארץ, ודברי עשו רושם עז בלבות השומעים. כמעט בכל עיר ועירה נתיסדו אגודות של “חובבי ציון”, וגם שעורים לתנ"ך ולדברי־הימים. לא חזון יקר היה לראות צעירים משכילים נגשים אלי אחרי דרשתי, לוחצים את ידי ובדמעות בעיניהם מבטיחים לי ללמוד עברית וספרות ישראל ולהכיר את עמם ואת סגולותיו.

בהיותי באיזמאיל אירע מאורע מיוחד במינו. השנה היתה אז שנת בצורת בפלכים הפנימיים ברוסיה והאכרים רעבו ממש ללחם ומחלות רבות פרצו בהם. בנגב רוסיה היתה שנת שפע וברכה ואניות טעונות בר נשלחו לעבר הגבול. כדי לשים קץ להמצב האי־נורמלי הזה הוציאה הממשלה פּקודה לאסור את הוצאת התבואה מחוץ לגבולות רוסיה. וארכא של עשרים וארבע שעות נתנה לסוחרי התבואה בנגב רוסיה להפליג את אניותיהן הטעונות. פּקודה זו הביאה מהומה ומבוכה באיזמאיל. כל העיר היתה אחוזת בולמוס וכל האנשים רצו כמשוגעים. ברגע אחד הפכו כל המרכבות, הצבים והכרכרות לעגות־משא פשוטות וכולן טעונות שקי חטים ודגן. העגלונים והסבלים לא נחו אף רגע. גם הסוסים לא מצאו מנוח, וים ולילה רצופים לא חדל הרעש והשאון ברחובות העיר.

עד היום איני יכול לשכוח את התמונה ההיא.

מאיזמאיל נסעתי לקיליה.

כל הלילה נסעתי לארך שפת הדונאי, הנהר העובר בין רוסיה ורומניה. בלב דוי הבטתי אל עבר הנהר, למלכות־הזדון הלוחצת באגרוף־רשע את אחינו האומללים, הלא היא רומניה, ארץ המאפּליה, אשר כה רבות קראתי ומעתי על־אודות אכזריותה והסתוללותה בבני־ישראל. רומניה זה עם לא היה, עם שאין לו דברי־הימים, בני־בניהם של רוצחים ואנשי־און רומאים, שמלכות רומה הגלתה אותם לארץ גזרה ופה, ברץ גלותם, התערבו בצוענים השחורים, שבאו מן המזרח ומתערובת זו, תערובת רוצחים רומאים בצוענים שחורים, יצאו הרומינים הפּוסעים ברגליהם על ראשי בני ישראל סבא…

מחשבות כאלה מלאו את מוחי כל הלילה בשבתי בעגלת־החורף. ומרחוק, מעבר הדונאי, הבהבו האורות בבתי־הרומינים הקטנים. גם הגיעה לאזני נביחת כלבי רומניה, שנבחו מול הירח – כמוהם ככלבי רוסיה…

עם שחר באתי לקיליה.

בעירה הבסרבית הזאת נתודעתי לאחד מחסידי אומות העולם, ודוקא פּולני, ד"ר לובוזינסקי. הוא היה אוהב ישראל באמת, השתתף בצרת ישראל והתוכח עם צוררי היהודים בעתונות בשפות שונות, בהוכיחו להם את דרכם כסל לשנוא את עם ישראל, אשר יצר אוצרות־רוח רבים לכל העולם. נהניתי מאד לשוחח אתו. ביחוד השתאיתי לידיעתו הרבה בדברי ימי ישראל. נתתי לו למתנה את שירי פרוג ברוסית והוא בלעם ממש. קריאת שירים אחדים זגלו עיניו דמעות.

קראתי את קיליה בשם “בבל הקטנה” על בלבול־הלשונות השולט בה. בני העיר מדברים בשבע לשונות: רומינית, בולגרית, אידית, רוסית, תורכית, גרמנית וצרפתית. ואופי הוא, כי אחינו בני ישראל מדברים בכל השפות האלה והשפה העברית זרה להם.

מקיליה נסעתי לרני. זוהי עירה מיוחדת במינה. בה נתקימה תפלת אגור בן יקה: “ראש ועושר אל תתן לי”. אין בה עשירים וגם לא עניים. מנהג “מעות חטים” לפסח לזר להם, שכן אין מי שיצטרך לבריות.

האויר היה יפה להפליא. השמש האירה בקרניה את הנירים השחורים, נירי בסרביה, ואת הכרמים המשתרעים בדרך לגלץ. געגועים תקפו עלי גראותי את עצמי יושב ברכבת בין בני לאומים שונים: רוסים, פּולנים, רומנים, בולגרים וסרבים – ואני יהודי אחד ביניהם. כולם יש להם הזכות לשבת בארץ ולחיות בה ורק לי אין הזכות הזאת. פּתאום הגיע לאזני קול־נזיפה “ז’ידן”, שיצא מפּי רומיני כרסני, שישב ממולי. התאפּקתי ולא השבתי. אולם מבין הנוסעים קם אופיציר אוסטרי, לבוש בגדי שרד, גבה־קומה, רחב־גרם, בעל שתי עינים בוערות ובשפה רומינית עשירה הוכיח להרומיני על גסותו וחוצפּתו.

השיחה העירה את תשומת־לבם של שאר הנוסעים. שני כמרים רוסים, זקנים מגודלים מלפניהם וצמות ארוכות מאחריהם; מנהל גמנסיה רוסית, בלוגרים אחדים – נצטרפו לחבורה והתחילו להתוכח על היהודים. מהם המטירו עליהם אש וגפרית ומהם דנו את היהודים לף־זכות. האופיציר האוסטרי ענה לכל אחד בהוכחות נצחות.

המסע עמד בתחנת לייפּציג. הנוסעים ירדו. האופיציר האוסטרי נגש אלי, נתן לי בנמוס את ידו ומר לי בעברית:

– יהודי אני כמוך, בן עמי ומי פ. לאנברג, יליד טשרנוביץ, פּקיד בצבא אוסטריה.

הסתכלנו זה בפני זה, כשני אחים המוצאים זה את זה אחרי קרב והרג־רב.

טרוטונה היא מושבה גרמנית. רק שלש מאות יהודים יושבים בה אין אלפי גרמנים. וראה זה פלא: שלום ושלוה בין הנוצרים והיהודים, אין זכר לאנטישמיות. בני הנוצרים ובני היהודים לומדים בבתי־ספר אחדים, כולם מדברים יהודית־גרמנית. יש מילדי הנוצרים היודעים את תפלותינו. כשדרשתי את דרשותי בטרוטינה באו רבים מן הנוצרים לשמוע והם הבינו לדברי. בימי הפּרעות ארגנו הנוצרים והיהודים חיל־הגנה לשמור על המושבה בלילה. בכלל עשתה המושבה הברוכה הזאת רושם טוב עלי. ולואי והיתה למופת לשאר המושבות שכנותיה.

לצערנו לא כזה גורל בני ישראל בכפרים הקרובים, שרובם רומינים.

בעברי דרך הכפר קומנדור הייתי עד ראיה למחזה מחריד כזה:

שוטרים רוסים הקיפו בית יהודי ואת כל בני־הבית הוציאו בחזקת היד החוצה, את התינוקות הורידו מהתנור בשנתם והשליכום לתוך העגלה שעמדה מוכנה ומזומנה להוציא את המשפּחה היהודית מן הכפר. הלילה היה ליל חשון, ליל סתו קר. בני הבית רעדו מקור והאם התנפּלה לרגי השוטר, שירחם על עולליה וירשה לה לגור עד האביב הבא. גם ראשי עדת הבולגרים שהיו באותו מעמד בקשו בעד האשה ובניה. אבל השוטר לא ידע רחם והמשפּחה העניה גורשה מן הכפר. את הכרים והכסתות שמו בעגלה ועליהם הושיבו את הילדים, והאבות הלכו אחרי העגלה כפופי־ראש כהולכים אחרי המת, ורק מזמן לזמן היו מחזירים את ראשם ושולחים מבט עצב כלפּי ביתם הריק והשומם…

לבי שוע בקרבי: "למה ה' תעמוד מרחוק, תעלית לעתות בתרה:?!…

בעיר ליווה נודעה לי עובדה טרגי־קומית כזו:

בערב אחד ישבתי באכסניה שלי ושוחחתי יחד עם האכסנאי והאכסנאית. בתוך הדברים שמעתי שהבעל שואל את אשתו:

– אים ה“ממזרים” שלנו?

שאלה זו הפליאתני מאד, ושניהם, הבעל ואשתו, הכירו בתמהוני, היא ספרה לי את הדברים האלה:

היא ילידת המקום ויש לה זכות הישיבה, וכשנשאה לבעלה, שהוא יליד עיר אחרת, הפסידה את זכותה ויצאה הפּקודה לגרש אותם ואת בניהם מן העיר. ולא מצאו להם תקנה אחרת אלא שהוא יגרש אותה באופן רשמי והיא תשוב על־ידי כך לזכותה הקודמת. ותיכף באותו יום ה“גרושין” גרשו את בעלה מן העיר וגם את שתי בנותיה הקטנות, כי לפי הדין הן בנותיו ואסור הישיבה חל גם עליהן. ומאז הם חיים חיי־פרוד כמגורשים ורק פּעמים בשבוע, בימי־השוק, יש לו הרשות לבא ול“התאכסן” בביתו. ומענין הוא, כי הילדים שנולדו אחרי ה“גרושין” יש להם זכות הישיבה, כי “ממזרים” הם לפי החוק וזכות אמם ה“זונה” מסיעתם…

אקרמן היא אחת מערי־המחוז בפלך בסרביה. אולם מה שונים יהודי העיר הזאת מיהודי בסרביה הרגילים. קשה להאמין, שהם בני מחוז אחד. החסידות השולטת בכל ערי בסרביה לא הטביעה את חותמה על יהודי אקרמן. צורת־חייהם, מנהגיהם, מלבושיהם הם העתקה מאודיסה, שכנתם הגדולה והיפה, עטרת גאות נגב־רוסיה. אודיסה פרשה את כנפיה על אחותה הקטנה אקרמן, הטביעה עליה את החותם האירופּי ומחתה כעב את הרוח הבסרבי. אבל כל זה רק ברק שוא הוא, רק למראית עין. בהעמיקך להבין תראה, כי אקרמן למדה מאודיסה רק את ההפקרות, אתפּריקת עול הדת, מנהגי ישראל עם מדותיהם, קדושת שבת ויום־טוב, הצניעות וטוהר המשפּחה – כל החופש השלילי. אולם את הטוב ואת החיוב שבה, את מוסדותיה, בתי־כנסיותיה, השכלתה, התשוקה לתורה ולדעת – זאת לא קבלה מאודיסה. עם־הארצות מושלת באקרמן כמו בכל ערי בסרביה.

בעודני תלמיד ה“חדר” הייתי רגיל לשמוע בין שמות־הגנאי את השם “בלן”. הבלנות לא היתה מלאכה המכבדת את בעליה. ומה נשתוממתי לראות, כי הבלן באקרמן הוא הסופר העברי הידוע, בעל הסגנון המצוין, מר יעקב שמואל הלוי טרכטמן, מחבר הספרים “אור תורה” ו“סכת דוד הנופלת”. כשבקרתי אותו קבלני בספר פנים יפות, ומאר לי:

– אל יטעה לדון את בני־העיר לפי הבלן.

ונכונה היתה בפיו. בני אקרמן הטביעו את כל חכמתם ודעתם בבית־המרחץ ומסרון להמלומד היחיד שבעירם, ר' יעקב שמואל הלוי טרכטמן.

פּרק חמישי    🔗

בחזירתי מעירות בסרביה באתי לייליסבטגרד. בבואי לעיר הרגשתי מיד באוירה אחרת. חיים אחרים ומשאלות אחרות. במקום הטרמינולוגיה החסידית השגורה בפי יהודי בסרביה, על הצדיקים והקדושים: “הרבי מבהוש שליט”א“, “הסדיקורי יחיה”, “הרכמסטריבקי”, “הנסכיזי”; או על יינות וטעמם: היין ה”לבן“, ה”אדום“, ה”מבושל", “ווימורוזק” – במקום השמות והצרופים האלה שמעתי בייליסבטגרד שמות מחולות ומחוללים, תיאטרונים וקרקסים, דרמות, קומדיות, טרגדיות, משחקים ומשחקות, פּרימדונות, שמות משחקי־קוביה שונים. ביחוד רבו בעיר מעריצי התיאטרון המלורוסי של קרפּובניצקי. בחיים הללו היו בני־ישראל שקועים בייליסבטגרד, שהיו ראשונים לפּרעות של אלכסנדר השלישי.

קודר ומשמים ישבתי בחדר מלוני בהתבונני לשויון־הנפש של אחינו, שאינם מרגישים בצרת ישראל.

פּתאום נפתחה הדלת ושנים מ“חובבי ציון” הותיקים נכנסו לחדרי, מר שלמה דובינסקי, שדבק בי לאהבה אותי ובא מקישינוב לראותי, ומר ה. רוסוטו, אחד מטובי האידיאליסטים בייליסבטגרד. עמהם בקרתי את מר סמלנסקי, אדם מופלא. בבואנו לביתו ראיתי על השלחן מונחים: מספּרים, מגהצים ושאר כלי־חיט; מן החדר השני נשמע זמזום מכונות־תפירה. לא היו רגעים מרובים ויצא אלינו איש בשנות העמידה, פּניו פּני אינטליגנט ואמת־מדה של חיטים על גבו. בחיט הזה מצינו ראינו איש משכיל, הוגה דעות מקוריות ויודע את הספרות העברית והרוסית. בלינו עד חצות הלילה, שוחחנו על ענינים ספרותיים שונים והרבה מאד למדנו ממנו.

למחר בקרנו את הסופר העברי מר רוזנפלד, מחבר ספר “גן שעשועים”. משיחתנו אתו נודע לנו, כי הוא הוא בעל המאמרים ב“המליץ” החתומים בשמות בדוים: “בלק”, “פּארן”, “זרזיר”. אדם מופלא. כגודל כחו בעטו, דל כחו בבטוי שפתים. בקושי רב הצלנו דבר מפּיו.

– נוח לי לכתוב מלדבר – חזר ואמר בשיחתנו.

תנועה חדשה מצאתי בייליסבטגרד, שלא ראיתי וא ממנה ולא מקצתה בערים אחרות, וזוהי" “האחוה הביבלית”.

“האחוה הביבלית” היתה כתה נוצרית חדשה ביהדות. מיסדה היה יעקב גורדין, שהיה אחר־כך לדרמטורג יהודי. הכתה החדשה בראשית יסודה מצאה לה נוהים רבים בנגב רוסיה. כשיצא גורדין לאמריקה מלא את מקומו העורך־דין בייליסבטגרד ברנשטיין, ומן העיר ההיא יצאה התורה החדשה, מעין הרכבה של התנ“ך ו”הברית החדשה".

מובן, שראיתי חובה לעצמי לצאת בכל כחי נגד הכתה החדשה. ומדי דברי על הכתות בישראל קראתי את הכתה החדשה הזזאת בשם: “ספּחת חדשה בגוף ישראל הזקן”. כשיצאו הדברים מפּי נעשה רעש בקהל. אשה צעירה, מרת, פ., הזמינה אותי לוכוח ברבים. קבלתי את הזמנתה ונקבעו הזמן והמקום. הזמן – שלישי בשבת, עשרים וששה בטבת, שנת תרנ"ב. המקום – בית פ.

הלילה ההוא חרות במוחי כ“ליל שמורים” ועד נשימתי האחרונה לא אשכחנו. הטרקלין הגדול והנאה מלא אדם. נתכנסה כל האינטליגנציה שבעיר, האחים והאחיות של ה“אחוה”, ביניהם: רופאים, עורכי־דין, מהנדסים. באמצע החדר עומד שלחן קטן ועליו תנ"ך וספר “ברית חדשה”.

מר ברנשטיין, ראש התנועה, פּתח בוכוח. ביראת הרוממות הרים את שני הספרים ובשפה ברורה קרא אל הקהל:

– שני הספרים האלה הם האידיאל הקדוש שלנו, הם־הם יסוד דתנו הקדושה.

אחר־כך התחיל ממטיר אש וגפרית על התלמוד ועל נושאי כליו, למן התנאים עד אחרון הרבנים. אחריו מלאה האחות פ. בדברי לעג ונאצה על היהודים ועל היהדות, עפּרה בעפר על כל הקדוש בישראל, פּתחה בשמעיה ואבטליון וסיימה ברבי יצחק אלחנן.

לבי סער בקרבי לראות בורים, פּורקי־עול, עמי־הארץ, שלא ראו מאורות התלמוד מימיהם, עומדים ומעפּרים בעפר על כל הקדוש בישראל משנות אלפים. כבשתי את כעסי בקרבי ובנחת ובהגיון בארתי להם בקצרה את היחס בין התורה שבכתב, שהם מאמינים בה, להתורה שבעל־פה, הזרה להם. הוכחתי להם, כי המוסר, תורת המדות וכל האידיאלים הנאצלים, שהוציאו מתוך האונגליון הקדוש להם וכל הטוב שבו – הכל נטול מן התלמוד והמדרשים.

– אמת, – קראתי בהתלהבות – הנצרות השפּיעה הרבה על עובדי־האלילים ועל המיתולוגיה היונית – כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים – הנוצרי ומחמד זרעו אור בין עובדי האלילים, אבל לא בין זרעו של אברהם אבינו, שהכיר את בוראו ויסד את דעת האחדות (מונותיאיסם) אלפּים שנה לפני הולדת האיסי הצעיר בגליל. בני הנביאים אינם זקוקים לתורתם של בן הנגר ושלוחיו. כלום ראיתם, כי ברודסקי, בעל בתי־החרושת הגדולים לסוכר, יקנה סוכר בחנות־מכולת קטנה, שיש בה חצי “כובע” סוכר מוטל בין מליחים, עטרן וטבק? פּקחו עיניכם וקראו בין־בקורת ותראו, כי כל האונגליון דומה לחנות־מכולת קטנה מול המחסן הגדול, ששמו “תלמוד”. תשע עשיריות מן “הברית החדשה” הן ספּורי־הבלים על רוחות ושדים, אגדות של שטות מלאות נסים פּעוטים העושים רושם על בתולות זקנות ופתיות ועל קטני־מוח המאמינים באמונות תפלות.

הוספתי לדבר וצייר ציורים שונים מעונג שבת בבתי־ישראל ומחיי־המשפּחה הטהורים לפי דיני התלמוד. סתרתי את כל תעצומותיהם, דמיונות־השקר ותקוות־השוא. תארתי לפניהם את החורבן וההרס הכרוכים בתורתם, תורת־כסל ודמיון־שוא, ובקשתי מהם בשם עמנו האומלל לחדול מתנועתם החדשה הממיטה אסון. שעות רצופות דברתי, עד ארבע לפנות בוקר. תבוסתם היתה שלמה. מענה לא היה בפיהם.

גם העורך־דין ברנשטיין ומרתפ., שלא דרכה כף־רגלם על סף בית־כנסת זה שתים־עשרה שנה, באו לשמוע את נאומי על הציונות, שנאמתי בהיותי בייליסבטגרד.

בקרתי את מר ולדימיר טיומקין, דבר “חובבי ציון”. לצערי מצאתי אותו שבור ורצוץ מרוב עבודה ומן המלשינות, שהלשינו עליו בני “הלשכה השחורה” בבואו לקובנה וכל תכניותיו נשארו מעל.

גדולה היתה פעולתו של טיומקין “לחבת ציון” בין בני־הנעורים.

בין הכרכים ייליסבטגרד וייקטרינוסלב נמצאת העיר קרמנצ’וג. העיר הזאת עומדת עם שני הכרכים בקשרי מסחר והיא המתווכת בין שניהם. ואף על־פי כן יש לה אופי מיוחד משלה. בבואך אל העיר ובהתבוננך אל פני היהודים לא תרגיש כי באחת מערי־הנגב הנך, אך תדמה, כי לאחת בערי ליטה הובילוך רגליך. בקרמנצ’וג ישנם הרבה חסידי “חבד”, ההוגים ב“תניא”, ו“ליקוטי תורה”, ומתנגדים אדוקים, הקובעים עתים לש“ס ול”חיי אדם" – הכל כמו בערי ליטה.

בהיותי באותה העיר בקרתי את בית התמחוי הצבורי. על־יד השלחנות הארוכים, המסובים חילים יהודים ועניים מן השוק, מצאתי את תלמידי “תלמוד־תורה”. כנראה לא עלה כלל על דעתם של עסקני קרמנצ’וג, כי אין זה ממדת החנוך להושיב תינוקות של בית רבם על־יד אנשי־צבא ואנשים שעניותם הוא אומנתם, וכי מסבה כזו משפּיעה לרעה על מוחם הרופס של התינוקות ומטילה בם ארס ה“שנוררות”; מושג זה היה, כנראה, גבוה מאד באותם הימים. תלמוד־תורה הוא מוסד של צדקה ובית התמחוי הוא מוסד של צדקה וגבאי החנוך הם גם גבאי הצדקה – ואיך יבחינו בין מוסד למוסד?…

מקרמצ’ונג לחרקוב עברתי דרך הכפר פּרסצ’פּניה. ונפלאתי לראות, כי באותו הכפר, שרק ארבעים משפּחות יהודיות יושבות בו, יש בית־ספר עברי מהמין המשובח. בני המושבה רובם משכילים. מורה מצוין ופדגוג מומחה, מר ישראל איסר קצוביץ, מלמד את בניהם בהשכל ובדעת. בבית־הספר הזה למדו התלמידים והתלמידות את השפה העברית וספרותה ובמקהלה היו שרים גם שירים עברים. באותם הימים היה בית־ספר כזה חזיון מיוחד במינו גם בכרכים הגדולים, ומכל־שכן בכפרים הנדחים.

פּרק ששי    🔗

אם בערי־התחום לא הרגשתי כי יהודי אנכי, כשם שלא הרגשתי כי איש חי אנכי, הנה מיד בבואי לחרקוב נתעוררה בי הכרתי היהודית, ועל כל פסיעה ופסיעה הרגשתי כי יהודי אנכי. חרקוב, כידוע, היא מחוץ לתחום המושב, ורק יהודים סוחרים בני המדרגה הראשונה או בעלי פּרופסיות חפשיות רשאים לגור בעיר הזאת. ומכיון שחלקי לא נפל לא בין הראשונים ולא בין האחרונים, היתה ישיבתי באותה העיר אסורה באסור גמור. ומיד כשירדתי מהמרכבה על־יד אחד מבתי־המלון, נזדקר לפני, כאלו צץ מתוך האדמה, פּקיד־הרבע ושאל לתעודת־מסעי. כיהודי מומחה בענינים כאלה, נתתי לו תעודתי ובתוכה מקופּל שטר בן עשרה רובל. השוטר לקח ממנו את תעודתי ובבת־צחוק ובעינים מלאות ערמה אמר אלי כדברים האלה:

– כפי שאני רואה, יש לך שתי תעודות, אחת היא יהודית, אבל השניה היא כללית. והתעודה השניה נותנת לך רשות לשהות בחרקוב עשרה ימים, יום לרובל. עיניך הרואות, כי כל מחלה רפואתה עמה. אדם מישראל בא לחרקוב בערב שבת בין השמשות. נתון הוא בין שתי להבות. לפי חוקי תורתכם אסור לו לנסוע מפני קדושת שבתכם. לפי חוקי הקיסר אסור לו להשאר בעיר. מה יעשה? כאן באה התעודה השניה, זו שנתת לי ומעמידה ליהודי ריוח והצלה…

בעשרת הימים שעשיתי בחרקוב פּעלתי הרבה. כמעט בכל ערב נאמתי בקהל והימים בליתי בחברתם של מר יצחק אייזנשטט, תלמיד חכם, משכיל ובעל מדות, מר דוד סמליינוב, צעיר בעל לב לאומי כם ויד נדיבה, והמורה מר משה שכביץ, צנא מלא ספרא, ספריה חיה. עמהם בקרתי את האנשים, שנתנו עינינו בהם לגייסם למען הרעיון הציוני. נוגע עד הלב היה המחזה, כי רב החסידים ארלוזורוב, ד"ר שליאַפושניקוב, עורך “מבשרת ציון” ועמהם תלמידים־חכמים, חסידים נלהבים ותלמידי האוניברסיטה באו לבית־הכנסת לשמוע את הרצאתי על “אסון ההתבוללות להיהדות”. ארבע שעות רצופות דברתי. תארתי לפניהם תמונות חיות מימי גדולתו של “ישראל סבא”, בשבתו על רדמתו בתפארת מלכיו ובגאון נביאיו – ואת שברו הגדול בגלותו. מלא כל הארצות וארץ אחת אין לו; מדבר בכל הלשונות ולשון אחת אין לו; יודע כל הספרויות וספרותו הוא לא ידע. כל הולכי ארבע, מפריסי פרסה, כלבים וחתולים – כולם רשאים לשאוף אויר ולדרוך על אדמת ה' ולו אין הרשות הזאת. “האיש העומד לפניכם ־ קראתי בקול מעונה – אין לו הרשות להיות אתכם. בשוחד אני קונה את כל נשימה ונשימה שאני נושם בחרקוב!”

בכיה חרישית נשמעה בקהל.

אחרי רגע דומיה התאמצתי ודברתי דברי נחומים, בהוכיחי להם, כי עוד לא אבדה תקותנו, אם רק נגביר את הרגש הלאומי בין בני הנעורים.

נאומי עשה רושם עז על כל שומעי לכתותיהם. ומה נהדר היה המחזה בגשת אלי חסידים ותלמידי האוניברסיטה ולחצו את ידי בתודה. התנועה הלאומית התחזקה ונפשות רבות נעשו.

ונפלאת היא, כי באותה העיר שלא היתה לי היתר ישיבה לפי החוק ושכל ישיבתי היתה תלויה ב“חסדו” של פּקיד־הרבע, – באותה העיר עצמה אירע מאורע גדול בחיי, מאורע שהשפּיע הרבה על רוחי ועל מהלך מחשבותי.

בחרקוב נעשיתי לחבר ל“בני משה”, לאותה האגודה החשאית, שנוסדה על־ידי “אחד העם”, ושחבריה היו כולם יחידי־סגולה, אנשי־שם בישראל.

הרבה שמעתי אז על האגודה הזאת, על המסתורים שבה ועל מטרתה הפּלאית והאצילית, אבל לא זכיתי עדיין לדעת את הכל, ומכל־שכן להיות בעצמי אחד מחבריה. ויום־טוב ממש היה לי אותו היום כשחברי “בני משה” בחרקוב נענו לי לספחני אל אגודתם, ויום ז' אדר בערב (תרנ"ב), יום הולדתו ומותו של משה רבנו, נקבע ליום ה“קדושים” שלי, שבו אכנס בבריתם של “בני משה”.

אותו הערב חרות במוחי וקשור על לוח לבי ולעולם לא אשכחהו.

בחדר אחד, בביתו של החבר אייזנשטט, נתכנסו כל חברי “בני משה” שבחרקוב. דומיה עמוקה שררה בחדר. לבי דפק בקרבי במין דפיקה מיוחדה שמעולם לא ידעתי אותה. הרגשתי את עצמי כאלו עומד אני להכנס לתוך ארמון־פּלאים הנעלם מעין כל אדם ולראות ולשמוע דברים שאין העין יכולה לראות ואין האוזן יכולה לשמוע.

ראש החברה, מר שכביץ הפסיק את הדומיה, והחל לסדר את “הקדושים” בדברים האלה:¹

"אדוני, צבי בן חיים היצהרי, הנה גלית דעתך וחפצך להכנס בברית אגודתנו ולקבל עליך את כל חובותיה. עוד מעט ובאת בבריתה, עוד מעט ונחשבת לאחד מנושאי דגלה, ובטרם תעשה את הצעד הזה הנני לגלות לך שם אגודתנו ולדבר באזניך עוד דברים אחדים על דבר עיקריה, יסודותיה וחובת חבריה.

“את אגודתנו קראנו בשם "בני משה", כי את שם רוענו משה בן עמרם שמנו לנו לנס, למען נתאמץ תמיד להתדמות אליו; כל אדם יכול להיות כמשה, אמרו חכמינו ז”ל. כל אחד מאתנו ילמד דרכו להיטיב לבני עמנו נאמר אנחנו: מה הוא היה עניו מכל אדם, אף אנחנו נשתדל להיות ענוים ולהתרחק מן הגאוה הכעורה ומן הדומה לה; מה הוא יצא אל אחיו, יצא מבית גדולתו לראות בסבלות אחיו ונתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, אף אנו, על הגדולים שבנו, לשכוח איש איש את מצבו ומעמדו נגד בני העם ולשים עינו ולבו להיות מיצר עליהם; מה הוא לא נסוג אחור מהוביל את אבותינו אל הארץ הטובה, אף אם ידע כי שמה לא יבא, בארץ מואב יקבר ואיש לא ידע גם מקום קבורתו, פּקודתו יקח אחר, לא ינחלו אותו בניו, כי אם אחר יהיה לראש תחתיו, אף אנו לא נחדל מעבוד לטובת עמנו, להתאמץ לקרבם אל ארצם ונחלתם, אף כי מראש נדע, כי אנו בעצמנו לא נראה את הארץ, כי שכר מלאכתנו זאת לא ינתן לנו אף לא לבנינו אחרינו, כי אם להדורות אשר יקומו אחרי זמן רב.

"כיקרי אגודתנו אומרים, כי כל עצמותה היא מוסרית ולכן איפוא עלינו לראות כי כל חברינו יהיו מזוקקים שבעתים. וזה הוא אחד מן הטעמים שבשבילם מצאנו לנכון להסתיר את שם אגודתנו ומעשינו מעין רואה, למען לא יהרסו לעלות אלינו אנשים שאינם מהוגנים, שיש בהם אחת מן המדות הנשחתות, אשר, לאסוננו, מדבקות הנה על הרוב באחינו, כמו: קנאה, שנאה ומחלוקת, אהבת איש לעצנו יתר על המדה, ואהבת הכבוד והשתררות, או, חלילה, נטיה להדעה הכוזבת כי בחופש ודרור יושע ישראל גם על אדמת נכר.

"עלינו לבחון ולבדוק דרכי כל חבר ומעשיו עוד בטרם בא בבריתנו, אם בעל לב הוא, אם לבו אל עמיו, ואם איננו, חלילה, מבעלי ההרס, אשר בקהלם לא יחד כבודנו; קץ דבר, עלינו לברור את הבר, את העדיות שבעדיות אשר בין אחינו, למען יהיו ראוים לשאת אליהם את השם המרומם "בני משה" ושמם זה יהיה כולו להם.

"ראשית חובת כל חבר להיטיב את רוחניותו, לתקן כל בדק בחייו ובחיי בני ביתו פנימה. על כל אחד לשים עינו ולבו אל דרכיו ומעשיו, את כולם יביא במשפט שכלו ובינתו, ובכל דרכיו ובטרם כל מעשה אשר יעשה יזכור כי “בן משה” הוא, בן לרוענו הנאמן, אשר הוציא את עמנו מעבדות הכשפים והגלולים לחרות אמונה טהורה וצרופה מזוקקה שבעתים; בן משה איש האלהים אשר נשא את עמנו כאשר ישא האומן את היונק, אשר הקדיש את כחותיו, עתו וחייו להוציאו לאור עולם, לא כהתה עינו ולא נס לחה, ועד הרגע האחרון לחייו לא חדל מעבוד בעד עמו מחמל נפשו זה להיטיב לו באחריתו.

“כל אחד מחברי האגודה מתאמץ להיות קשו בכל לבבו, נפשו ומאדו אל רעיון “תחית ישראל בארץ ישראל” ובל יתרשל מעבוד לטובת תחיתנו לבנות את בית ישראל בימי הדור החי עמנו היום, וכי הדבר מוטל בספק אם גם הדור אשר יקום אחריו יתענג על טובו וכי פעולתנו ועמלנו יראו על בני שלשים.”

והראש הוסיף לקרוא:

"על כל אחד מאתנו לדעת, כי כל זמן אשר לא נבנה לנו בית נאמן בארץ אבותינו לא נמצא מרגוע גם בארצות זרים. נבזים, מרמס לכל זד ועול נהיה, כאשר הננו כהיום הזה בכל ארצות פּזורינו.

"בל נסיח אף רגע מלבבנו, כי החיים אשר הנחלנו לבנינו ואשר ינחילו המה לבניהם עד אלפי דור, או עד ביאת הגואל הטמיר והנעלם מכל חי, יהיו חיי עוני, עבדות ושפלות, וכל אחד מהנולדים יקלל יום הולדתו, ועל כל דור ודור יאמר: “נוח לו שלא נברא משנברא”, ורואה כי גזלו משפּטו והנהו עשוק ורצוץ כל הימים, טרף לחיות טורפות באין מציל מידן.

"אף אם תזרח לו שמש ההצלחה, ואושר ביתו יגדל – אז יחד עם זה יגדלו מכאובי לו, בראותו כבוד עמו וכבודו גם הוא מחולל בין הגוים, ובדעתו, כי גם עשרו זה לא יוכל להיות עליו סתרה ביום צר, ונהפוך הור, כי יוכל להסב אליו יותר עיני צוררינו ומנדינו ולהביא עליו שואת פּתאום לא ידע שחרה, ולכן אך הבל היא הצלחה כזאת ושקר הוא עושר כזה.

"כל עוד אשר לא ישכון ישראל בטח על אדמתו, אדמת הקודש, ובניו יהיו נפוצים בגוים ופזורים לכל רוח כמונו היום, יתאמצו שונאי יהודה ומנדי ישראל לשים את יעקב לתולעת זוחלת, לרמש אין מושל בו, לסחי ולמאוס, לחרפּה, ללעג ולקלס בעיני כל יושבי תבל כאשר שמונו עד כה. הדעת הזאת, כי כל זמן אשר לא נהיה לנו, הננו לצרינו, תפיח בנו רוח חיים, תתן לנו כח ועוז לגדור פּרצות, לשים גדרים, לבנות ולנטוע, אף כי נדע מראש, כי גדרינו יסוככו על דור רביעי וחמישי ואת פרי מטענו יאכל דור עשירי.

“קדימה נשא עינינו. טל חרמון שיורד על הררי ציון יהיה לנו לטל של תחיה, להחיות את עצמותינו היבשות ומהררי קודש יבקע כשחר אורנו, אור נוגה מתמיד, קים ונצחי, כהאור אשר האיר עינינו בהר חורב על־ידי משה איש האלהים.”

בדברו את הדברים האלה ברגש ובהתלהבות זלגו עיני דמעות, וגם יתר החברים מחו דמעותיהם.

אחר כך אמרתי אנכי את הבטחתי:

“באמונת לבבי ובשם כל היקר והקדוש לי הנני מבטיח לשמור על כל חוקי האגודה, אשר אנכי בא בבריתה עתה למלאות אחריהם בכל מקום ובכל מעמד עד מקום שידי מגעת ולהסתיר את סוד האגודה גם אם אצא ממחיצתה; את כל אלה הנני מקבל עלי בלב שלם, בלי שום ערמה ומרמה, תנאי ואמתלא. עדים אתם כולכם, אחי, הנצבים עמי בזה, והיה זה לכם בריתי שלום, אמן!”

וכל החברים קראו:

“בואך לשלום, אחינו!”

אחרי שאמרתי את “הבטחתי”, פנה אלי הראש בדברים האלה:

"בואך לשלום, אחינו! ברוך תהיה לה' ולעמו ישראל, ברוך תהיה לכולנו בתתך לנו יד לעבוד עמנו את עבודת הקודש, עבודת ישראל, ברוך אתה וברוכה תהיה דרכך החדשה אשר נצבת עתה עליה, דרכך זאת היא ארוכה וכבדה ומלאה על כל מדרך כף רגל חתחתים ומכשולים, אשר לפנותם דרוש הרבה מאד; אך אין דבר בתבל אשר יקר מחירו בעד דרכך, דרך הקודש זאת, ובעד רום פסגת טהרתה, הלא ידעת אנה היא מובליה: קדימה! ציונה! לתחית ישראל בארץ ישראל!

"על נהרות בבל שם ישבו אבותינו, גם בכו בזכרם את ציון, זכרו את גאון עמם ותפארתו לפנים, את עניו ושפלותו עתה, ויבכו מר. אז נשבעו שבועי־שבועות, כי לנצח לא ישכחו את ציון משאת נפשם ולנצח ישארו אמונים לארצם ולמולדתם.

"היחדור עוד לאזניך, אתה, בנם הרחוק, יוצא חלציהם, הד קול הבכי האיום ההוא? התשמע מבעד לאלפי השנים העוברות בתוך, מבעד להימים, הארצות הרחוקות, המבדילים בינך ובינם? התשמע עוד את הקולות הנוראים היוצאים משפתים דולקות ומגיעים עד שמי מרום? התוכל עמהם יחד לקרוא: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי!”?

"איש ישראל אתה, בן העם הגדול והאובד הזה אשר זה אלפי שנה הוא מתגלגל תחת שואה, וגם היום עודנו עומד על פי פחת וחייו לשאול הגיעו; שא נא עיניך לארבע רוחות השמים, לכל קצוי ארץ לארכה ולרחבה, מקצה התבל עד קציה, וראית את בת עמך השדודה נפוצה אל כל אשר ישאנה הרוח ואין מקבץ.

"מעבר מזה תראה אתך נחלי הדם והדמעות שוטפים ועוברים משנה לשנה, מיובל ליובל, ואין קץ וגבול למו, תראה את אחיך היהודי נע ונד בילקוטו ותרמילו, נענה ונדכה, שחוח ושפל. מה הוא ומה חייו ובמה נחשב הוא. ומעבר מזה תראה בניו ובנותיו נתונים לעם אחר ומבזים ליקהת אם, כרמים אחרים ינטרו, עולות מחים יעלו למו, ועל כרמם הם, כרם עמם, קוץ שמיר יעלה והיה לבער…

"הט אזנך לדברי ימי עמך ושמעת קול יללה איומה המרגזת שמים, הנוקבת תהומות, יללה ארוכה אשר במשך אלפים שנה היא הולכת מסוף העולם ועד סופו, קול יללת ישראל על גלותו המרה, על עניו ומרודו, על כבודו הנרמס ברגל גאוה, על אבדן חמודותיו מימי קדם, על צאצאיו ההולכים שבי לפני צר… ושמה במרחקים, בודדה ונשכחה, עזובה, גלמודה ושממה תתפלש בעפר־חורבנה הבת ציון הנאוה והמעונגה, שמה, בתוך משואות עולמים, היא מבכה אתם יחד את כל רואיה על שברה הגדול כים, על משבתה ומפּלתה, אשר עין על עפר משלם… שמה עניה סוערה, לא נחמה, אויה, אויה היא נתונה ביד זרים ועל אדמת הקודש תדרוך רגל גאוה, רגל צר.

"אם תבין – לא מעט היא, אם תרגיש כל זאת בלבך, בנפשך, בכל חייך, עד טפּת דמך האחרונה, אז לנו אתה! אז תן ידך והיה ברוך. וידעת היום, בעמדך פה לפנינו, כי גדולים םוקדושים הם הרגעים האלה בחייך. הנך נותן יד לאגודת אחיך, הנושאת על דגלה את משה איש־האלהים, אשר ראשית דרכה בחיים היא תחית ישראל על אדמת ישראל, ומן היום הזה והלאה כהן אתה לדעה קדושה, נשגבה ואדירה, אשר על מזבחה תעלה כליל מבחר כחותיך הגופניים והרוחניים גם יחד, בשבתך בביתך, בלכתך בדרך, בשכבך, בקומך, ובכל אשר תפנה, תמיד תוך הדעה הקדושה הזאת, תמיד תהיה לצלך על יד ימינך, תמיד תהיה היא משוש לבך ובה תשגה, תמיד תעמוד הכן לעשות כל מה שתוכל.

"אחינו! הצעד הגדול אשר עשית עתה, בהסתפּחך לאגודת “בני משה”, ערכו ורם גם לך וגם לצאצאיך אחריך, והוא צריך להראות את פּעולתו על כל סדרי חייך פּנימה וחוצה. ספרי קדשנו, חוזינו, נביאינו ומשוררינו, דברי חכמינו, מורינו ומאורינו, תמיד יהיו פתוחים לפניך, והגית במו בשים לב, ושאבת מהמעין הטהור הזה אמונת אומן חזקה כהררי אל, כי עוד גואלנו חי, כי יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, כי כוכב ישראל עוד ישוב לזרוח, כי גאון תפארתנו, ציון, עוד עוד יתנוסס בכל הודו והדרו, וה' עליו יופיע, וחזקת בכל אשר תמצא לאל ידך להאציל מדעותיך גם על ביתך וצאצאיך, למען תהיה בטוח כי בניך אחריך יהיו גם הם בנים מאמנים לעמם, לארצם, לתורתם ולשפתם, והיו זרע ברך ה', זרע ישראל, בני ציון בלב ונפש וברוח; וגם מביתך והלאה יפוצו מעינותיך חוצה, ובכל אשר תמצא כר נרחב לנטוע, לחרוש, לעורר – לא תחוס על כל עמל ותלאה ותעשה ותצליח, ונטעך יעלה שורק והיה לברכה בקרב ישראל.

"זכור ושמור, כי אחת מתקותיך ומטרותיך בחיים היותר קדושות, היותר יפות והיותר רוממות היא “ציון!”

"זכור ושמור, כי “בן־משה” אתה, לכן למען אשר תהיה כדאי והגון לכך לשאת עליך את השם המרומם הזה, כן גם למען אשר תוכל להיות למופת לרבים וממך יראו וכן יעשו ובוני ציון ירבו; יהיו דרכיך בחיים דרכי נועם וכל נתיבותיך שלום, ותתאץ למצוא חן בעיני אלהים ורדם גם יחד.

"אמת, צדק, משפּט, שלום, עמות־רוח, גדל־לבב, טהר־נפש וכל מדה טובה ונכונה יהיו נר לרגליך וישימוך לפארת אדם, לתפארת ישראל, למען ידע העם כי אנשי ישראל הנושאים את נפשם לציון הם גם בחירי ישראל והם הראוים להורות דרך להעם ולהגיד לו מה טוב ומה הן חובותיו.

"עתידות עם ישראל – הן תהיינה לך לראש פּנה, לסוד מוסד בכל הליכות חייך. לכן דע איפוא, כי עליך להתנהג בכלל כאיש ישראל, להתהלך עם עמך, ללמד לאהבה אותו לדעתו, להוקיר את זכרונותיו, את מנהגיו הטובים ואת סגולותיו, להוקיר ולהקדיש כל היקר והקדוש לו באמת, כל אשר מוצא ממסורת אבותיו מימי אשרו והצלחתו.

"אחינו! אלה וכאלה הן חובותיך לעמך ולציון בכלל, ולבך, לב איש ישראל באמת, בעצמו יורך לדעת כת לכל חפץ ולכוון תמיד להנקודה התיכונה, הנקודה הדרושה, אשר אליה נשא את נפשותינו כולנו, אך ביתר שאת וביתר עז צריכות להיות ברורות לך ומפרשות חובותיך לנו, לאגודת אחיך אלה, “בני־משה”, אשר היום נשבעת לדגלם.

“ראשית כל – לשמור ולעשות. אחת תדע, כי להאגודה אין מטרה אחרת בחיים מבלעדי "ציון”, תמצא לנכון להשתמש בך, אם תדרוש ממך לסור למשמעתה לכל אשר תצוך, התאמץ למלא את פּקודותיה עד מקום שידך מגעת, והיה נכון ובטוח, כי בודאי טובת הרעיון הגדול דורשת זאת, אם גם אתה לפי שעה, יהיה מאיזו סבה שתהיה, לא תוכל להבחין ולהבין ערך הדבר כמו.

"זכור ואל תשכח כי בעת אשר ידובר על־אודות דעה נשגבה ועולמית כזאת, האיש הפּרטי כמוהו כאין, וכלנו, למגדול ועד קטן, צריכים לכוף ראשינו ולהיות עבדים נרצעים להרעיון הקדוש, אשר לאורו נתגדל ונתקדש גם אנחנו, ועל מזבחו עלינו כולנו להיות עולות כליל תמימות ושלמות מבלי שום פניה צדדית וחיצונית.

"אחינו! קשי־עורף היינו מאז מעולם, ועוד בראשית צאתנו על ארץ רבה והיותנו לעם, התאונן עלינו מנהיגנו הגדול, כי מיום דעתו אותנו ממרים היינו, ומאז ועד עתה מוסר לא לקחנו, ובעת אשר מחוץ ההו למרמס כטיט חוצות ועפר רגלי צוררינו נלחך, בבית יחפּוץ איש איש מאתנו להיות לכל לראש, ושנאת חנם, אהבת עצמו וכבוד מדומה ישחיתו בנו כל חלקה טובה וישימונו לדראון… עם הקלקולים האלה ילחמו “בני־משה” בכל אשר תמצא ידם; זאת היא ראשית פּדות נפשנו וממנה לחיים חדשים תוצאות. לכן צריך כל “בן־משה” להתרגל לחיי אחדות, רחוקים מכל תחרות, קנאה ושנאה, לחיי השתתפות הכחות כלם לטובת הכלל, ורק אז יש תקוה לאחריתנו.

“בהבינך ובהרגישך כל אלה ובקבלך עליך בלב שלם לחוב קדוש למלא באמונה כל תנאינו – אחינו אתה! ובשם כל חברי אגודתנו מקרוב ומרחוק הננו נותנים לך ידינו ומברכים אותך לפני ה' השוכן בתיון, כי תזכה להראות בנחמת עמך, ובימיך ולעיניך בגאוה ישתל על אדמת קדשו וכוכב ישראל ישוב לזרוח – אמן, אמן, אמן.”

אין לתאר את הרושם העז שעשו עלי הדברים באותה שעה. הייתי כמו בעולם אחר, עולם שכולו אצילות ורוח, עולם של זוהר ויופי; כמרותק עמדתי על מקומי ולא זזתי אף זיז כל שהוא. עיני היו נשואות אל הראש, קולו היה כנשמע מתוך ערפל רחוק… נפשי הערה ספגה לתוכה מלה אחרי מלה… והלב הלך ונתמלא… הלך וגדל…

באותו מעמד מסרו לי גם את ה“אות”, אשר בו התודעו “בני־מזה” איש אל רעהו. אחד היה אומר לחברו: “לא ולא”, והשני היה משיב: “לא כהתה עינו ולא נס לחו”.

ומאז נעשיתי לאיש אחר. כמעט על כל מדרך כף רגלי לותה אותי ההכרה, שאינני יהודי פשוט, אלא “בן־משה” – כלומר, יהודי שחובותיו גדולים לעמו ולארצו…

ול“בן משה” נעשיתי בחרקוב הרוסית…

פּרק שביעי    🔗

רושם מיוחד עשתה עלי העיר ייקטרינוסלב. עיר זו יש בה מכל הסמנים של כרך רוסי ודומה היא במראה ובנמוסי יושביה לעיר רוסית גמורה שמחוץ לתחום. השפה הרוסית שולטת בבית וברחוב, גם היהודים מדברים רוסית אף בינם לבין עצמם, ואף על־פּי כן מצאתי בה הרבה יהודים לאומיים המסורים בכל לבם לקדשי ישראל בכלל ולהרעיון של חבת ציון בפרט.

ייקטרינוסלב היא אחת הערים הגדולות בערי הנגב. היא נבנתה במאה שהשמונה עשרה על־ידי הקיסרית ייקתרינה ונקראה בשמה. אנדרטא של נחושת בדמותה של הקיסרית עומדת ברחוב העיר על־יד ארמונו של פּוטומקין, חביבה של הקיסרית. הוד מיוחד מאציל על העיר הדניפּר היפה. והנהר הזה הוא גם שעשה את ייקטרינוסלב ל“רוכלת־ערים”. סחורות שונות מובאות לתוכה ומוצאות ממנה, ורבה בה התנועה, וגם הפּרנסה מצויה. לא לחנם היא נקראת בפי בני הנגב בשם “אודיסה השניה”.

בעונג רב הייתי סובב בעיר, בשוקים וברחובות, מסתכל לחייה הסואנים והרועשים, מתחקה על מצבם החומרי והרוחני של בני עמנו, ולא הייתי זקוק להחבא מחמת השוטר או לשחדו ב“תעודה כללי”. חפשי הייתי לנפשי ועל כל פסיעה ופסיעה הרגשתי, כי בתוך עמי אנכי יושב. אמנם הרגשה זו לא נתנה לכל אדן, ולאו כל אחד זוכה לה. הרגשה זו תנאי מוקדם לה להיות מתחילה משולל זכות ישיבה באחת הערים שמחוץ לתחום ולפחד בכל שעה מפני חמת השוטר. רק אז אפשר להרגיש טעמה של ישיבה שאין בה פחד וחרדה, שאין בה קנית אויר לנשימה…

באתי לייקטרינוסלב בסוף החורף. דרשותי שדרשתי לציון ולתחיתה עשו רושם גדול בעיר ובכל פעם שדרשתי היה המקום צר מהכיל את כל הנאספים. רוב דברי הקדשתי להחנוך העברי, שמצאתיו בייקטרינוסלב פּרוע ומקולקל מאד. רוב הנערים לא ידעו קרוא עברית, וגם להתפּלל תפלה קצרה לא ידעו. ובחג הפּסח, כשבקשוני גבאי בית־הכנסת לדבר לפני “הזכרת נשמות”, דברתי בר רוחי על החנוך המקולקל המשחית את נשמותיהם של הבנים, המרחיק אותם מעמם ומתורתם עד שהם נעשים אחר כך לאברים מדולדלים. “לא להזכיר את נשמות אבותינו המתים אנו צריכים – אמרתי – אלא נשמות בנינו החיים ההולכים מאתנו לבלי שוב. “יזכור” אחר, בנוסח חדש, אנו צריכים לאמר: יזכור אלהים את נשמות בנינו…” – כל הקהל געה בבכיה לדברי שנכנסו לתוך־תוכם של לבם.

בבית־הכנסת “אהל משה” הייתי עד־ראיה לעובדה מיוחדת במינה: ל“עכוב קריאת־המגלה”. עכוב קריאת־התורה הוא חזיון מצוי בערים ועירות ברוסיה. על כל צרת יחיד, על דין ודברים שבין שמעון ולוי, מעכבים את הקריאה. אבל עכוב קריאת־המגלה לא שמעתי מימי עד שבאתי לייקטרינוסלב. בליל פּורים נכנסתי לית־הכנסת ההוא לשמוע מקרא מגלה. בית־הכנסת היה מלא המון חוגג, הילדים היו מזוינים במרעישיהם, והכל היה מוכן ומזומן לקראת המגלה. פּתאום התפּרץ בעל בית־הכנסת, יהודי גס, שמלבד הפּרוטות אין לו בעולמו כלום, וקרא בקון, כי לא יתן לקרוא את המגלה עד שישלמו לו שכר דירה. בעמל רב עלה בידי הגבאים להשקיט את בעל־הבית ולפיסו, ואחר כך נקראה המגלה. אבל לפי מצב־הרוחות אפשר היה לחשוב כי לא “מגלת אסתר” אלא “מגלת איכה” נקראת.

וכדאי להעיר, שבית־הכנסת הזה, שלא היה לו לשלם שכר־דירה, נקרא על שמו של השר מש מונטיפיורי…

בין עסקני העיר וראשי חובבי ציון מצאתי ארבעה אנשים מצוינים, שלבם ער לכל דבר יהודי כללי, והם מסלה ושמנה של האינטליגנציה היהודית. אגעה אלה היו הרוח החיה בחיים הרוחניים שבעיר, והם אצלו עלי מהוד אישיותם.

הראשון שבחבורה היה הזקן מר מיכל מיידנסקי. האיש הישיש והחכם המצוין הזה היה אחד הטפּוסים היפים של הדור העובר, ההלכים ומתמעטים אצלנו. בעברו ברחוב היה מושך אליו את עין רואים, כיהודים כנוצרים, בקומתו, בפניו המאירים, בעיניו הבוערות באש־עלומים ובזקנו הלבן היורד על פּי מדותיו. ויפיו כן חכמתו. הוא היה נוח לבריות ומקסים בדבריו המלאים חריפות, בחדודיו ובבדיחותיו מחיי היהודים. הוא היה גם סופר מהיר בשפות אחדות ומפליא את אלה הבאים אתו בשיחה בידיעותיו הרחבות ובהגיונו הבריא. מלבד השכלתו היה גם עשיר מופלג וביתו פתוח לרוחה לכל קשה־יום ומר־נפש. שר־הפּלך ושאר פקידי הרשות כבדו אותו מאד, ולא השיבו את פּניו ריקם בהשתדלו לפניהם לטובתו של פלוני או אלמוני. הוא היה שתדלן יהודי מהטפּוס המעולה והרצוי. כשקרא אלכסנדר השלישי ועד יהודי מכל פּלכי התחום כדי להמלך אתם בענינים שונים הנוגעים אל היהודים, נמנה מיידנסקי על־ידי שר־הפּלך להיות אחד מחברי הועד. וכשהתיצב ביחד עם חברי הועד לפני אלכסנדר, משך אליו תיכף את תשומת־לבו והתענין בו יותר מבכולם. הוא נכנס אתו בשיחה מיחדת על מצבם של היהודים בפלך ייקטרינוסלב, וישנהו לטוב מכל חברי הועד.

שני לו היה העורך־דין חיים (וויטל) לוונדה, אחיו של הסופר היהודי־הרוסי. הוא היה מחניכיו של בית־המדרש לרבנים בווילנה, וכרוב החניכים האלה היה גם הוא מתחלה מתבולל ברוחו. אך אחרי הפּרעות התמכר כולו להרעיון של חבת ציון והיה מסור אליו בכל לב ונפש. מאמרים רבים ונלהבים כתב בעתונות היהודית־הרוסית בשבחו של הרעיון והגין עליו בפני טענותיהם של המתנגדים בעת ההיא. שם גדול עשה לו בספרו על החוקים המיוחדים ליהודי רוסיה, שכתב בשפה הרוסית. הוא עשה טובות רבות לבני עירו וכל רצוצי־משפּט היו משכימים לפתחו והוא היה נענה להם ומשתדל לטובתם. כל השופטים והפקידים כבדוהו מאד על ישרו ועל בקיאותו הגדולה בחוקי רוסיה.

בין הארבעה היה גם הסופר רש"י סטניסלבסקי. החכם הזה, שהקדיש עצמו לספרות ישראל וכתב מאמרים רבים בעברית, רוסית ואשכנזית, עמד גם הוא בראש התנועה של חבת ציון והיה אחד מעסקניה החרוצים. הוא היה אהוב ורצוי לכל בני עירו. ובמקום גדולתו שם היתה גם ענותנותו, הוא היה מתרועע עם המשכילים העניים ונדרש להם בגופו ובממונו.

הארי שבחבורה היה מ. מ. אוסישקין. אז היה עוד צעיר לימים, זה עתה יצא מהאוניברסיטה במוסקבה, אבל תיכף בבואו לייקטרינוסלב הראה את כשרונו הבלתי מצוי בתור עסקן צבורי. עוד אז התנכר בסימנים המובהקים של אישיותו: כח רצונו הכביר ורוחו החזקה. בכל חום עלומיו התמכר להרעיון של חבת ציון והיה ראש וראשון לכל דבר הנוגע לה. כולם הרגישו וחזו מראש כי עתיד אברך זה לעמוד בראש התנועה ברוסיה.

עד כמה השפּיעה אז תנועת חבת ציון להשיב רחוקים אל היהדות, לא רק אל הלאומיות, כי אם גם אל המסורה היהודית, יכולה לשמש עובדה זו הנוגעת לתולדותיו של מ. מ. אוסשיקין, ואינה יודעה לרבים.

אוסישיקין היה שומר דת, שומר שבת, נזהר במאכל כשר ומתפּלל שלש פעמים ביום. הוא היה חביבם של הרב ר“ש מוהליבר וכל הרבנים הקרובים אל תנועת חבת ציון. גם חובבי ציון שבייקטרינוסלב היו מתגדרים בו ועליו היתה גאותם ותפארתם. ופתאום יצא הקול, כי אוסישקין התחתן עם האינז’ינר סרגיי פּבלוביטש פּאליי וארש את בתו לאשה. הידיעה הזאת היתה כרעם ביום בהיר. האינז’ינר פּ. היה ידוע בעירלאירש חפשי בדעות ובמעשים, לאיש ששנה ופירש, מטפּוסם של מומרים להכעיס. אביו, ר' פייטל, היה אחד מחסידי חב”ד, יהודי הזהיר במצוה קלה כבחמורה ומוכן למסור נפשו גם על “ערקתא דמסאנא”. את בנו הצעיר הדריך בדרכו, דרך התורה והחסידות. אבל רוח אחרת נחה על הבן, ופעם אחת לקח מאוצר אביו שני אלפים רובל ונסע למוסקבה להשתלם בלמודים. אחרי שש שנים שב משם בתור אינז’ינר לבוש בגדי שרד ו“כוכב” מזהיר בכובעו. שמריה בן ר' פייטל נהפך לסרגיי פּבלוביטש פּאליי, השתקע בעיר ונעשה לאחד מתושביה. היחס בינו ובין אביו היה יחס של איבה. הם לא היו מדברים איש את אחיו, ועל אחת כמה וכמה שלא היו מבקרים איש בבית רעהו. הבן לא נתן ליהודי לדרוך על סף ביתו, והאב היה קנאי אדוק ורודף את המשכילים והחובבים. ופתאום נודע בעיר, כי אוסישקין הלאומי־הדתי ארש את בתו של האינז’ינר פּ., הידוע בהפקרותו ובהתבוללותו. החובבים הלכו אבלים וחפויי־ראש, כי המתנגדים היו מונים אותם: ראו, גם הטוב שבכם מכר את נפשו ואמונתו בכסף. אבל לא היו ימים מועטים ויצא שוב קול בעיר, כי האינז’ינר פּ. וטהר את ביתו ו“הכשיר” את כליו, קבע מזוזות בכל חדרי הבית, קנה ספרים עברים ונעשה ליהודי גמור. אחר־כך הוחג חג הנשואים ורבני העיר וכל היראים אכלו ושתו בבית פּ. היהודי החדש אשר חבקם ונשקם כאח את אחיו. גם אביו הזקן נתפּיס אתו לאחרי שנים רבות של ריב ומשטמה, ובשעת המשתה בכה מרוב שמחה וברך ברכת “שהחיינו” בשם םומלכות, שזכה לראות את בנו שב לאמונתו וליהדותו. מרוב התרגשות נפל על צוארו של אוסישקין ובעינים זולגות דמעות אמר אליו" יש בך משורש נשמתו של אליהו הנביא, אתה השיבות לב אב על בנו ולב בן על אביו.

ומאותו יום נעשה גם האב הזקן לאחד ממעריציו של רעיון חבת ציון והיה עוסק בו בכל לבו.

* * * * *

מסביב לייקארינוסלב נמצאות מושבות יהודיות, אשר יושביהן הם אכרים יהודים המתפּרנסים מעבודת האדמה. המושבות האלה נתיסדו עוד בימי ניקליי הראשון, בשנת בצורת נוראה שהיתה בז’מוט וליטה. אז העבירה הממשלה מאות משפּחות יהודים מפּלכי קובנה ווילנה לפלכי ייקטרינוסלב וחרסון, והושיבה אותם על אדמה בתור אכרים. המודבות האלה לא הצליחו לגדל דור חדש של אכרים יהודים – משאת־נפשם של היהודים בעת ההיו. – הפּקידים האכזרים, שנמנו מטעם הממשלה הרוסית, הכבידו את ידם הקשה על המתישבים היהודים ולא נתנו להם להתפּתח באופן נורמלי. המשפּחות היחידות שנאחזו שם חיות בעוני ובלחץ, והצעירים עוזבים את המושבות ונפוצים על פני הכרכים הגדולים.

אבל האכרים העניים האלה זכו אותנו בשני מאורות גדולים, בשני משוררים בחסד עליון, בשמעון פרוג (ז"ל) ובשאול טשרניחובסקי. שני המשוררים האלה, בניהם של קומוניסטים יהודים, הכניסו עם שיריהם דבר חדש שלא היה מצוי בשירתנו – את ריח השדה… בשירתם אנו שומעים את הד קולם של חיי הכפר הטבעים והפּשוטים, אנו מרגישים את חומה של שמש הנגב ומקשיבים להמית גליו של הדניפּר הרועש…

פּרק שמיני    🔗

מייקטרינוסלב נסעתי באניה על פני הסניפּר לקיוב – לקיוב ה“קדושה”.

ו“קדושתה” של קיוב הכרתי עוד בטרם נכנסתי לתחומה של העיר. יחד אתי נסעו באנית־הקיטור מאות מאות “עולי־רגל”, שנגעו קיובה להשתטח על קבריהם של ה“קדושים”, הטמונים במערות ה“לוורות” עוד מימי וולדימיר “הקדוש”, הנסיך שהכניס את עצמו ואת כל עם רוסיה תחת כנפי הדת היונית־הקתולית. וכל מה שקרבתי אל העיר נראו לעיני הצלבים והכפּות של המנזרים הענקים, ולאזני הגיעו הד קולם של הפּעמונים הכבדים המטילים אימה בצלצולם, והמזכירים: כהנים עטופי שחורים… נרות דולקים… מעוני האינקביזיציה… וסימני ה“קדושה” הזכירו לי, כי בא אני לעיר שדריסת רגל יהודי אסורה שם באיסור חמור, ומי יודע אם תועיל כאן ה“תעודה הכללית”, שעמדה לי בחרקוב, כי על כן לעיר ה“קודש” אני בא…

על ה“קדושים” הקבורים בקיוב מספּרים אפּיזודה זו: כשבא אלכסנדר השני ליוב, התיצבו לפניו ראשי ה“לוורות” ושאלו ממנו לגרש את היהודים מקיוב, כי שבתם בעיר הוא למורת רוח הקדושים ומנוחה אין להם בקבר.

– מקום טוב מקיוב – ענה הקיסר בבת־צחוק – לא ימצאו הקדושים בכל רוסיה…

כשבאתי העירה נעשיתי תיכף עד ראיה לאותו ה“ציד”, ציד־אדם, הידוע. גדוד של שוטרים וחרבות שלופות בידיהם הובילו מחנה של יהודים, אנשים ונשים, זקנים ונערים, אשר נתפּשו בלילה מבלי תעודת־ישיבה בידם. חזיון זה עשה עלי רושם מדכא ושלא מדעתי קראתי במר־נפשי: “הבט משמים ואה, כי היינו לעג וקלס בגוים, נחשבנו כצאן לטבח יובל”…

אחרי השתדלות מרובה קבלתי רשיון לשבת בקיוב שני שבועות ובפירוש נכתב בתעודתי, כי ביום מלאת שני שבועות עלי לעזוב את העיר.

בשני השבועות נאמתי בבתי־כנסיות שונים. גם בקרתי את משכילי קיוב, רבניה וחכמיה, ביניהם: המשורר יהל“ל; הסופר י. י. ווייסברג; מר אהרן צייטלין, ה”יהודי המלומד" אצל שר־הפּלך; ד"ר בנדרסקי, חובב ציון נאמן; קרסיק, הצנזור; הסוחרים: פּוליקובסקי, מרשק ופיבולסקי. יחד בקרנו את הסופר הזקן אלעזר שולמן. שולמן עשה עלי רושם מיוחד. הוא היה גבה־קומה, בריא וחסון וגם איש אמיד ־ שני דברים שאינם מצויים בין הסופרים העברים. שיחתו היתה נעימה מאד. ביחוד אהב לשוחח על היינה וברנה – שני המומרים הגרמנים, שהציב להם שם בספרו “ממקור ישראל”.

בינתים עברו שני השבועות ולה היתר השיבה שלי. ועד כמה שהשתדלו עסקני קיוב אצל הרשות, שתתן לי ארכא עוד לשבוע אחד, לא נענתה להם. “קדושתה” של קיוב עמדה להפּקע, אם אנכי היהודי אשהה בה יותר משני שבויות… וכדי להציל את קיוב גזרה עלי הרשות שאעזוב תיכף את העיר. ועוד באותו יום יצאתי את קיוב.

* * * * *

מקיוב באתי לשדה־לבן.

שלשה שמות בשלש לשונות לעיר הזאת. העברים יקרו לה “שדה־לבן”, הרוסים – "ביילויה צירקוב (בית־כנסיה לבן), – והחסידים – “שוורצה טומאה” (טומאה שחורה), תרגום סרקסטי של “ביילויה צירקוב”. בתרגום הזה המלא מרירות ולעג מחאו אבותינו נמרצות כנגד הנצרות והרבה מן הנוצרים השומעים אידית מתרגזים על השם הזה.

בפעם הראשונה בחיי נאמתי ב“קלויז” של חסידים. תנועותיהם בשעת התפלה, ההתלהבות המוגזמת, התנועה והריצה – כל זה לא היה בו כדי לעשות רושם טוב על מתנגד מבטן ומלידה, בן עיר של מתנגדים מימות־עולם, הלא היא סלוצק, המקוללת מפי הבעש"ט, שלא יהיה בה חסיד עד עולם.

בטרם עלותי על הבימה לנאום ראיתי, כי בקירות הקלויז קבועות קופסות של פּח. לפני התפלה טבלו החסידים את אצבעותיהם בקופסות הללו. לא התעצלתי והצצתי לתוך הקופסות וראיתי, כי מחצין ולמטה לאות מים שהעלו ירוקה. המתנגד שבי הסתער בקרבי, ובדרשתי הוכחתי את החסידים על אי־הנקיון שבקופסות המכילות מים שהעלו ירוקה ומות בהם. הבאתי להם ראיות מן הגמרא, המזהירה מאד על הנקיון במקום תפלה. בקשתי מהם להסיר את הקופסות.

דברי לא שבו ריקם. הצעירים הסירו מיד את הקופסות מעל הכתלים. גם הזקנים הודו לדברי ולא מחו בצעירים.

למחר באו גבאי ה“קלויז” אלי ואמרו בזו הלשון:

– מר הסיר את הקופסות הישנות, אבל מה נעשה בלא קופסות?

אמרתי להם לשלוח אלי את השמש. יצאתי עמו אל השוק וקניתי עשרות כוסות של זכוכית, רחבות מלמעלה וצרות מלמטה. אחרי־כן הלכתי עמו לפחח, הזמנתי רקועי־פח וטבעות וכך קבענו את הכוסות בכתלים. הכוסות היו עשויות להנטל מתוך הפּחים ומאז והלאה היו מים טהורים ב“קלויז”.

הקופסות האלה נקראו בשדה־לבן בשם “קופסות־מסליאנסקי”.

ספּרתי את האפּיזודה הזאת, שכן אופית היא להמצב בערי ישראל בזמן ההוא. היה צורך להכניס אור לכל פנות החיים, כל תקון היה צעד קדימה. ומטיף העם המסור לעם ורוצה בהרמת חייו, בשפּורם ובזקוקם, חייב היה לשים לב גם לקטנות כאלה כקופסות ב“קלויז” של חסידים.

* * * * *

אומן היא עיר יפה ונקיה. הרחובות מרוצפים, בתים בני שתי דיוטות בכל מקום. היא הזכירה לי את הערים בפלך טבריה.

יפה מאד הוא גן־העיר “סופיה”, הידוע בכל רחבי רוסיה. הוא אחד הגנים הנפלאים בשל יפיו הטבעי. הריו העטופים ירק־עשב יגיעו אל עב בעציהם הגבוהים והזקופים. מסביבם ישוקו נחלים קטנים וזכים השוטפים לאורך הגן ולרחבו. סלעים גבוהים ומזרקות־מים בראשיהם זורקות סלוני־מים המבריקים כספּירים. קרני־השמש מציפות על הגן ים של אור. בנחלים הקטנים צפים דגי־זהב. לרגלי ההרים רובצות ערוגות נטועות פרחים ושונים וממלאים בריח־נחוחם את שדרות הגן השקטות ועטופות רז. פּסילי האמנות היונית עומדים על כל נתיב ושעל. צפּרי־רון מזמרות ומצפצפות בעופן מבד לבד. צעירים וצעירות ממלאים את השדרות. במגרשים גדורים משחקים תינוקות ופניהם נוהרים מול השמש בגיל תום־ילדות. אחוז־קסם עמדתי לתמונה מרהיבת־העין אשר מסגיגי.

פּתאום נזדעזעתי כולי. נזכרתי, כי בעיר־ההרגה אומן אנכי, בעיר שנשפכו בה לפני שלש מאות שנה דמי אחינו כמים. תלי־תלים של הרוגים, הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם, התגוללו פה בראש כל חוצות. ומי יודע אם לא מדמם רותה ודשנה האדמה הזאת המוציאה עתה שושנים יפות ואדומות? ומי יודע אם העץ העבות הזה אינו גדל על קבר קדוש מהרוגי בוגדן חמלניצקי?…

תורה וגדולה במקום אחד מצאתי בבית ר' יצחק מאיר שפּירא, מגזע אצילי החסידות, מבני־בניהם של קדושי סלוויטה, מימי ניקוליי הראשון.

עונג־נפש היה לראות את סדר החיים ואת קדושת הרוח היהודי, שרחפה על הבית הכשר הזה. אמונה צרופה עם השכלה אמתית, יהודים בבית וברחוב, לא כתורתם של משכילי שנות הששים, שלמדו אותנו: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”. תורת־כסל זו התעתה אותנו לחיות חיי זיוף וצביעות, חיי “מה־יפית”, לא לאלהים ולא לבריות. הילדים והילדות בבית שפּירא למדו את השפה העברית על בוריה, הגדולים שבהם למדו תלמוד, התחנכו ברוח יהודי גמור, מלאי אהבה לעם, לדת ולמסורה. מי יתן והיו למופת לבני החרדים מעבר מזה ולבני האצילים, כביכול, מעבר מזה. אז לא נדע לא מאמונות־הבל ולא מפריקת־עול העושות בנו שמות ושוברות את גאוננו הלאומי.

פּרק תשיעי    🔗

רוח אחרת השיבה עלי כשבאתי לברדיטשב, לירושלים של ווהלין. באוירה של ברדיטשב הרגשתי את עצמי כדג במים. הרגשתי, כי בתוך עמי אנכי יושב. והרגשה זו נעימה שבעתים אם היא באה אחרי נדודים וטלטולים בין נכרים ממש או בין יהודים שנתנכרו. בברדיטשב אפשר לעבור רחובות רבים ולא לפגוש בנוצרי אחד. גם השוטרים ופקידי הפּוסטה מדברים יהודית ואף העגלונים מדברים לסוסיהם יהודית מתובלת בעברית, כמו: יעמד תכשיט!" – והסוס עומד. “הולך שוין, פּגירה!” – והוא הולך. “ריהר זיך מיין סוס ורוכבו!” – והוא רץ. אלמלי ידע ר' יהודה הלוי את ברדיטשב היה שר גם עליה" “בה חיה ועוף חכמו”…

ימים אחדים הקדשתי לראות את ברדיטשב ולעמוד על טיבה. ואמנם ראיתי אותה על קרבה ועל פרשה. ראיתי את העיר העתיקה עם בתי־כנסיותיה הצרים והאפלים. ראיתי את מהר־הסרחון “גולופּיאטובסקי”, ששמו נאה לו והא נאה לשמו. הוא נותן מים לכל בשר בברדיטשב ומכניס לתוכו כל נבלה ופגר, נבלות סוסים ופגרי כלבים וחתולים. ראיתי את ה“קלויז” הגדול והקדוש, עתיק־הימים, עם בחוריו ובטלניו המתגוללים בו ביום ובלילה ובעיניהם הלאות אין שביב־חיים. ראיתי את החסידים בצאתם מבית־הטבילה ומסאבים את כתלי בית־הכנסת, שכתוב עליהם באותיות מרובעות: “אסור ל– – –”. ראיתי את בית תלמוד־התורה הצר והאפל ומלא בני־עניים, תינוקות מזוהמים, לבושי־קרעים ורק עיניהם מאירות באור ישראל. המלמדים ערומים למחצה, חשופי־חזה, ובידיהם מקלות ורצועות, כלי למוד וחנוך. ראיתי וראיתי עוד כהנה וכהנה ומחשבה נקרה במוחי: אל אלהי ישראל! האלה הם בני אברהם יצחק ויעקב הקדושים והטהורים? האם זה עם סגולה אשר צוית עליו עוד לפני שלשת אלפים שנה “והיה מחנך קדוש”?

כן, באחת יתפּארו בני ברדיטשב: בכחם לחיות בלא אויר ובלא מים…

שני אורחים חשובים, שני סופרים עברים, בקרוני בערב אחד: הסופר בן־דוד, מיסד אגודת “שפה ברורה”, והסופר יהושע מזח,. רחוקים היו שני הסופרים האלה זה מזה בטבעם ובאפים. הראשוןך היה אידיאליסט ממדרגה ראשונה, לבוש נקיים ומכיר את ערכו. השני היה עני מדוכא, חוזר על הפתחים בחבוריו ומוכרם בפרוטות.

כאיזמל בבשר היו לי דברי בן־דוד, שבקר קשה בפני מזה את המחברים החוזרים על הפתחים בחבוריהם ומשפּילים את כבוד הסופרים והספרות. מזח שמע את דבריו בנחת וסוף השיב:

– ומה אעשה?

מחבר עלוב.

* * * * *

כאדם היוצא מאפלה לאורה הייתי בצאתי מברדיטשב המסואבה לז’יטומיר היפה והנקיה. העלמה המשכלת ברתה פלקסר והמשכיל ישראל נרודצקי התנדבו לעזור לי בעבודתי. בקרנו את העומדים בראש העד הליטאית: הרב בנימין עפּשטיין, בן־ציון ברכין והרב מטעם הממשלה ברנשטיין, ונתנה לי רשות לדרוש בכל בי־הכנסיות בז’יטומיר.

בהתבונני אל חיי היהודים בווהלין ואל היחס בין האבות והבנים, מצאתי ראיתי, כי מצבה התרבותי של ווהילין הוא כזה של ליטה לפני תקופת ההשכלה, בשנות הששים והשבעים. מלחמה בין דור העבר ודור העתיד, בין האבות והבנים. הבנים משתמטים גנובות ונכנסים להיכל־ההשכלה, בכנפיהם הרכות יעופו תחת שמי־המליצה, קושרים כתרי־שירה להשמש, להירח ול“השכלה בת־השמים”; לומדים תנ"ך עם הביאור של מנדלסון; קוראים מלא אחרי “העטלפים מורדי־האור”. והאבות פּושטים בעצם היום על הבנים ובודקים בעמודיהם בבית־המדרש ובישיבה, או מחפּשים ביצועיהם בלילה. ובמצאם ספר מספרי מפּו ושולמן וכשהשעה משחקת – את “התועה בדרכי החיים”, דנים אותו לשרפה, כדרכם של חסידים.

יש גם יחידי סגולה, כהעשיר גוטסמן, המלמד את בנו תנ"ך ודקדוק אצל המשורר העברי טולסקי. אולם אלה הם יוצאים מן הכלל, שכן עשירים הם ועשיר מותר בכל דבר.

אחד המבקרים הגדולים בספרות הרוסית, עורך הירחון “רוסקאי מיסל”, חיים פלקסר (הידוע בכנויו הספרותי: וולינסקי), אחי העלמה פלקסר הנזכרת, בקרני במלוני. שעות רצופות בלינו בשיחה והרבה למדתי מהוגה־דעות זה. רעיונות עמוקים בצורה פשוטה הביע על שפּינוזה וקנט, על הרמב"ם, קרשקש ולמה מיימון. את ספריהם תרגם לרוסית.

בדברו בורקים ברקים מעיניו, עיני־איש של בן־ישראל. השעות עפו עלי כרגעים. אולם נצטערתי, שידיעותיו בספרות העברית הן דלות מאד וכל ידיעתו את היהדות שאובה ממקורות זרים. לא בושתי והבעתי לו את צערי. הוא הבטיח לי, כי מעתה יקדיש את כל כחותיו ללמוד הספרות העברית במקורה. אילו היה מקיים את הבטחתו, היה לתפארת לעמנו.

בטיילי בגן־העיר ראיתי בית גדול ויפה, שראוי לעמוד בקיוב ב“קרישצטיק” הידוע. על שאלתי לטיב הבית ענה לי בן־לויתי, כי הבית הזה היה לפנים בית־מדרש ורבנים, אחד משני הסמינריונים ברוסיה, בווילנה ובז’יטומיר. מורי הבית הזה היו: ח. ז. סלומינסקי, א. ב. גוטלובר, ח. צ. לרנר וכמה מגדולי ישראל של הדור העבר. הבית נבנה על־ידי יהודים בשביל יהודים, בכסף ישראל ובמרצו. והיום? – היום הבית הזה הוא גמנסיה רוסית ובני־ישראל מתקבלים בה רק עשרה אחוז…

אורה וששון ושמחה היו ליהודי ז’יטומיר ולכל יהודי ווהלין בהגיע אליהם הבשורה על מיתתו החטופה של שר־הפּלך, שמת בדרכו לוורשה לשאול ברופאים. שר־הפּלך הזה היה איש צר וצורר־היהודים. אלפי יהודים גרש מכפרי ווהלין ושבר מטה־לחמם. גם הנוצרים שמחו במיתתו. יהודים ונוצרים ברכו אלה את אלה להבשורה המשמחת. ילד יהודי, בן אחת־עשרה, ל. דודסון, חבר שיר בעברית על המאורע הזה והשיר נפוץ בעיר.

עמי העלוב, מה גדול אבלך ומה קטנה שמחתך!…

טרם צאתי את העיר בא לבקרני צעיר אחד כחוש ובעל פּנים חורים, לבוש בגדים פּשוטים ונקיים, ורק עיניו המזהירות העידו בו כי נשמה יתרה בצעיר הזה. במתינות ובענוה נגש אלי והציג את עצמו:

– חיים נחמן ביאליק.

– שמחתי מאד לראותך, מר ביאליק, – עניתי. – האתה כתבת את השיר “אל הצפּור”?

– כן, השיב בענות־תום. – שמח אני, כי אדוני קרא את שירי הקטן. ומה שירי בעיניו?

– טוב מאד מאד, – עניתי לו, וסימנך, השיר הזה למדתי בעל־פּה – ותוך כדי־סבור קראתי לפניו את כל השיר.

לא אני ולא הוא ולא שאר המסובים הרגשנו באותה שעה, כי לפנינו עומד גדל משוררינו, בעל “שירי הזעם” ו“מגלת האש”.

* * * * *

השם “דובנא רבתי” ידועה בספרות הרבנית העתיקה. “חכמי דובנא” תפסו מקום גדול בחיי היהודים בפּולין. כליל־תפארת בראשה נתן לה בנה הגדול רבי יעקב קרנץ, הידוע בשם “המגיד מדובנא”, האזופּ היהודי. דובנה היתה מפורסמת בתפוצות־ישראל כווילנה בימינו. כשבקרתי אותה לא מצאתטי בה זכר לתפארתה מימי־קדם. עיר ווהלונית מצויה, יהודים פּשוטים, ביניהם עמי־הארץ רבים. שינה נסוכה על כל פּנים. אין ענין בכל דבר. הזקנים יש להם “חברה תהלים”, קוראים בתהלים ואינם יודעים מה הם קוראים. והבחורים מטיילים עם בתולות. אין בית־ספר, אין ספריה, אין תנועה – כאילו דבר אין להם עם העולם. גם עתון אינם קוראים ואינם מתענינים לדעת מצב עמם.

כערער בערבה יושב בה הרב מטעם הממשלה, חיים מרגליות, חתן הסופר נפתלי קלר. יומם ולילה הוא יושב בחדר ספריתו, בודד במועדו ואין איש דורש לשכנו. המשכיל היחידי בעיר הוא המשורר זלמן אשכנזי, נין ונכד להגאון יעב"ץ.

וכדובנה כן רובנה אחותה. גם היא שקועה בתרדמה. הזקנים הוזים תחת מעטה אמונות תפלות, והצעירים – תחת כסות של הפקרות ובערות. אין חיי־רוח, אין שאיפה, אין זכר לתנועה. גופות בלא נשמות מתהלכים ברחובות עיר.

מהרתי לעזוב את העיר ונסעתי לקרמניץ.

* * * * *

קרמניץ היא עירת־פּלא במובן הטופּוגרפי. הרים גבוהים ויפים סביב לה. גם רחובותיה הצרים מתפּתלים בין הרים. בתיה טבועים בחותם דורות־קדם ובהריה תזכיר את קיוב הגדולה.

בקרתי את המשכיל והעסקן בקרמניץ, מר צבי פּרילוצקי. בביתו מצאתי את הד"ר פּינס. בחברת העברים והלאומיים האלה בליתי בנעימים כל ימי שבתי בקרמניץ.

ביראת הכבוד הלכתי לבקר את הבית שבה חי ויצר את יצירותיו רבי יצחק ברלווינזון, המכונה בפי העם בשם “הקרמניצי”. ברגשות קודש נגשתי אל הבית הקטן והרעוע, ועיני חשכו בקראי על שלט ישן ברוסית:

“בית־ממכר של י”ש ומשקים חריפים למחירים נמוכים".

פּתחתי את הדלת וקול־ענות של הלומי־יין טפח על פני. בית־יין מסואב הפך ביתו של ריב"ל.

פּרק עשירי    🔗

אחרי בסרביה, ווהלין ונגב־רוסיה בקרתי את ליטה, הארץ המפורסמת בגדוליה וברבניה, בישיבותיה וב“קבוציה” וגם בעניותה ודלותה; הארץ המגדלת בני־ תורה ואנשי־מעשה, והמרגילה אותם לחיי צער ולחץ להסתפּק ב“פת חרבה ודג מלוח” מראשון בשבת לערב שבת. עוד בראשית מסעי הרגשתי את ההבדל הגדול שבין ליטה ובסרביה. שם הייתי רגיל לראות על כל צעד ושעל יהודים בריאים, אדומי־פּנים ושמני־עורף, יהודים שחזותם מעידה עליהם שהתורה לא התישה את כחם ובצומות וסגופים לא ענו את נפשם. וכאן ראיתי לפני יהודים כפופי־גב, חורי־פנים קמוטי־מצח. אולם נשמה יתרה השתקפה מתךוך עיניהם הטובות, רוחניות בצבצה מבין קמטי מצחיהם. ראיתי לפני את בני־מולדתי החביבים עלי בתורתם, בשיחתם וגם בעניותם.

העיר הראשונה שבקרתי בליטה היתה עיר־מולדתי סלוצק.

בעת ההיא (הדבר היה בשנת תרנ"ג) ומסלת־הברזל טרם היתה בחבל ההוא, ואת דרכי עשיתי בעגלה הטפּוסית, שקנתה לה כבר זכות־אזרח בספרותנו על־ידי העגלון הזריז והעומד בדבורו ועל־ידי הסוסים “הדאים כנשרים”.

נשוא “על כנפי נשרים” באתי בבוקר לסלוצק. נחשול של זכרונות הציף אותי מיד בבואי העירה. כל רחוב צר, כל סמטה אפלה, כל בית רעוע היה לפני מעין של זכרונות. הכרתי את המקומות, שבהם דרכו כפּות רגלי בהיותי ילד, את השוק הגדול שבו שחקתי עם חברי, את בית־המדרש שהייתי מתפּלל בו יום־יום מתוך סדורי הקטן – ולבי נתמלא איזו שמחה פנימית; ואלמלא הייתי מתבייש בפני במי־לויתי הייתי יורד מן העגלה, משתטח על אותם המקומות ונושק כל אבן, כל גרגיר־חול!…

זכרונות הילדות, זכרונות תור־הזהב!

אמי הזקנה והפּקחית, דודי, דודתי וכל בני משפּחתי, קרובי ומיודעי באו לבקרני במעוני. בין הבאים הכרתי גם את רבי הישיש, רבי צבי הירש פּליאק, שלמד אותי תנ“ך בילדותי. רבי זה ידע ללמד את התנ”ך בהסברה פּשוטה וברגש מלבב ומרומם והיה מחבב את הלמוד הזה על כל תלמידיו. מרבי זה קבלתי את רובי ידיעותי בתנ"ך וגם מקצת מרוב אהבתי לספר־הספרים שלנו. יהי זכרו ברוך.

כשנחתי מעט מעמל הדרך, יצאתי לבדי לטייל ברחובות העיר. שעות רצופות הלכתי מרחוב לרחוב, מסימטה לסימטה ולא ידעתי את נפשי. זכרונות שונים צפו ועלו במוחי והכניסו אותי לעולם אחר, לעולם הילדות. ראיתי את עצמי והנה אני ילד בן שש, רץ ברחבות העיר יחד עם בני־גילי, משחק במשחקים שונים, או שב בעבי החורף מן ה“חדר” הביתה, הולך בסך עם כל החברים ואנו שרים שירים שונים שהדם משתפּך בקור הלילה… – ושקוע במחשבותי יצאתי את העיר.

השמש עמדה באמצע הרקיע ושפכה אור יקרות על כל האופק, ההרים, העמקים, הנחלים, הגנים היפים עם עציהם הטעונים תפּוחים, שזיפים, דובדבנים וכל מיני אגסים, ביחוד אגסי־חורף, שלא תמצאו כמותם אפילו בקליפורניה – כל אלה נסכו בי רוח שכרון ועליזות ילדותית מלאה את כל בתי נפשי. בקפיצת ילד טפסתי על הסוללה הגבוהה. שם הכרתי את כל המקומות אשר בהם נלחמנו את מלחמות ה', בהיותי אנכי “יהושע בן־נון” ואנחנו שמנו מצור על “יריחו”, באנו ב“מערות” מפני ה“אורבים” וכבשנו את העיר. שם הכרתי את הגבעה, שקראנוה “הר גלבוע”. אם נלחמנו את הפלשתים מ"מרחוב קפּולי, והם הרגו את “שאול” אהובנו ואנחנו קשרנו מספּד עליו ועל “יהונתן” בנו. המלים “שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים” צללו באזני מלפני עשרים וחיש שנים. – כל הזכרונות האלה נצבו כמו חי לנגד עיני וגעגועים כמוסים צבטו את הלב…

ירדתי מן הסוללה ומיד נטבעתי בתוך שדות הבר אשר לחוה “שולקה”. בחוה הכרתי גם את התפּוח הזקן אשר בילדותי הייתי רגיל לקטף את תפּוחיו אדומי־הלחיים והמלאים עסיס. התפּוח היה עדיין רענן, ענפיו מרובים ועלהו ירוק, ונדמה היה לי ששמח לקרות בואי ונתן לי שלום בבת־צחוק של זקן. השתטחתי תחת התפּוח, וזכרתי את בעל הוחה, דודי “ר' ישראל איש שולקה”, איש טוב וחונן דלים. בוקר –בוקר היה יוצא בעגלתו הטעונה להם, קמח, גריסים ומיני קטניות, ומחלקם בין עניים בני טובים המתביישים לפשוט יד. הטפּוסים האלה כבר אפסו אצלנו ומי יודע אם ישובו?

בגעגועים עזים בלב עזבתי את החוה “שולקה”, את שדותיה ועציה, גבעותיה וגאיותיה ושבתי העירה. הלכתי לבקר את בית־מדרשו של איסרלין. בבית הזה התפּללתי עם אבי כעשר שנים רצופות. בו למדתי תלמוד ופסקים ובו זכיתי לראות את הגאון ר' מנחם, הידוע בשם “ר' מנדלי סלוצקר”. הגאון הזה שנא את הרבנות ולא חפץ להשתמש בכתרה, אלא היה יושב בישיבה ביחד עם שנים עשר תלמידיו, שהיו כולם אנשים באים בימים, מופלגי־תורה ואנשי־מעשה. הם היו מתפּרנסים מעזבונו של ר' שכנא איסרלין, וכל היום היו יושבים ועסקים בתורה. ר' מנדלי היה איש זקן ושבע ימים, ואת שעורו היה מלמד יום יום. תמונתו נצבת כמו חיה לנגד עיני: פּנים יפים ומאירים, זקנו לבן כשלג ועינים מזהירות כעיני נער. כשהיה פתח את השעור, היתה שוררת דומית־קודש בכל בית־המדרש, וכל הבחורים והאברכים שלמדו בבית־המדרש, מלבד שנים עשר תלמידיו המובהקים, היו פוסקים מלמודם ומקשיבים בחרדת קודש לדבריו. אנכי הייתי אז עדיין צעיר כבן עשר ולא הבנתי אף דבר משעורו, ואף על־פּי כן הייתי יושב מאחורי הגדולים ושים לב הייתי מקשיב לכל דבריו.

בית־מדרשו של איסרלין היה מרכז התורה בסלוצק. וכמובן שמרכז זה היה גם מבתר ההתנגדות אל החסידות. כי בלאו הכי היתה סלוצק ידועה לעיר של מתנגדים, עד שמסורה היא בין החסידים כי הבעש“ט קלל את סלוצק שלא יהיה בה אף חסיד אחד. וסימן נתנו החסידים לערי ההתנגדות” כרפּ“ס, כלומר: כ’וסבה, ר’וזיהוי, פּ’רוזינה, ס’לוצק. וזוכר אני, כי בילדותי לא ראיתי בסלוצק אף סדור אחד בנוסח ספרד. והנה פתאום נודע ברבים, כי אחד משנים עשר תלמידי ר' מנדלי, ר' שלמה נתן, נוטה לשיטת החסידות ומדי לילה הוא מעין בספר “הזוהר”. הידיעה עשתה רושם גדול בכל העיר וכולם דברו בר' שלמה נתן כאלו יצא לתרבות רעה. וזכורני, כי פעם אחת בחצות הלילה, ־ באור לששי בשבת, ליל ה”משמר", היה הדבר, – התגנבתי בלאט מאחורי גבו של ר' שלמה נתן, וראיתיו יושב ומעין בספר “הזוהר” ופניו מאירים באור מיוחד. מאז החלות להביט על ר' שלמה נתן כעל איש קדוש.

דרכם של ר' מנדלי ותלמידיו היה לבוא בכל יום, בין מנחה למעריב, לביתו של איסרלין לשתות תה. ור' מנדלי בעצמו היה עומד ומשמש לפני תלמידיו, מוזג לכל אחד ואחד את כוסו, ורק אחרי ששתו הם היה שותה את חלקו.

פּעם אחת בא לסלוצק אחד ממשולחי ישיבת מיר, ר' פּרץ. במקרה נזדמן בביתו של איסרלין בשעה שישבו תלמידי ר' מנדלי ושתו תה. ר' פּרץ היה איש בריא ובעל קומה ושטוף בשתית תה. מבלי שאול מאומה ישב גם הוא אל השלחן. ר' מנדלי מזג את הכוסות, כדרכו, ומזג כוס גם לר' פּרץ. האחרון לא ידע את ר' מנדלי וחשב, כי אחד ממרתי הבית הוא. כשגמר לשתות את כוסו אמר לר' מנדלי בקון מפקד:

– מזוג לי עוד כוס אחת!

כל התלמידים התפּלאו והתלחשו ביניהם על האורח המשתמש ברבם.

בשבת הבאה, הלכו כל המתפּללים לביתו של איסרלין ןקדש על היין. כי כן היה המנהג בסלוצק משנים קדמוניות. בין הבאים היו גם המשולח. ולתמהונו הגדול ראה את האיש שמזג את כוסות התה נכנס הביתה יחד עם איסרלין וכל הנאספים קמו מפניו וקוראים לו: “שבת שלום, רבנו!” אז עמד על טעותו ומיד מהר אל ר' מנדלי וברטט ממש בקש ממנו סליחה ומחילה. אך הלה נעץ בו שתי עיניו הטובות ואמר לו:

– וכי מה חטאת לפני כי אסלח לך? היית צמא לתה וזכית אותי במצוה שאמזוג לך את הכוס ואתה תברך עליה, ומה יש לך לבקש סליחה?…

– כדי לעמוד על גדולתו של ר' מנדלי כדאי לספּר את העובדה הזאת:

– שנים אחדות אחרי פטירתו של הגאון ר' יוס’לי לא היה רב בסלוצק. כל בני העיר זכרו עדיין את רבם הגאון, שהיה מצוין בתורתו ובהדרת־פּניו, ובלבותיהם היה עדיין חרות רושם פּטירתו והלויתו הגדולה שהיתה לו. כל בני העיר – גם הנוצרים – נהרו אחרי מטתו בשלג הרב שירד באותו יום, אף כי היה אז ראש חודש אייר. על כן לא יכלו למצוא רב, שיהיה ראוי למלא מקומו של ר’יוסף. אחרי שנים אחדות נתנו עיניהם בהגאון ר' יוסי בר, ראש ישיבת וולוזין, שהוא יהיה להם לרב. נכנסו טובי העיר לישיבה והחליטו לשלוח לו כתב־רבנות. בהסכם כל בני העיר נשלח כתב־רבנות לרבי יוסי בר, אולם הוא ענה להם במכתב קצר כדברים האלה:

– "ארי רובץ בבית־המדרש של הגביר איסרלין, ואתם קוראים לשועל למלוך עליכם? אתמהה!…

טובי העיר הבינו תיכף למי מכוונים הדברים, ומיד מהרו לבקש גם את הסכמתו של רק מנדלי והוא שלח אליו מכתב מיוחד. רבי יוסי בר בא לסלוצק ורבי מנדלי ותלמידיו יצאו לקבל פּניו.

נכנסתי לבית־הכנסת הגדול, או בית־הכנסת הקר. תיכף הכרתי את מדף־הטהרה, שעמד במקומו בפּרוזדור, הוא המדף ה“טהור”, שהטיל אימה עלינו, תינוקות של בית־רבם, בלכתנו בשבתות עם “ירש־דוכנא” שלנו לבית־הכנסת לענות “אמן, יהא שמיה רבא” ולאמר “ברכו” ו“קדושה”. ראיתי את הכסא הגדול והיפה, “כסא של אליהו”, שעליו היו מכניסים את התינוקות בבריתו של אברהם אבינו, כשחל שמיני למילה בשבת או בחג. זכרונות נעורי החיו את רוחי, וראיתי את עצמי זריז וקל־רגלים. במהירות טפּסתי על המעלות הלוליניות המובילות אל העליה. שם ה“גניזה” של ספרים ישנים, ספרי־תורה ומגלות, שופרות, פּרוכות עתיקות ועוד תשמישי־קדושה. אחר עליתי על הגג, שממנו נראית כל העיר. בית־הכנסת בסלוצק גבוה מאד, למעלה מכל הבתים וראשו נראה גם מאחורי העיר.

על גבהו של בית־הכנסת יודעים בני סלוצק לספּר מעשה זה:

מעשה באלכסנדר השני שעבר את סלוצק. יצאו הכמרים לקבל את פניו. בדבריהם קבלו לפניו, שבית־הכנסת של היהודים גבוה מבית־היראה של הרוסים.

• אבותי הקדושים. – ענה להם אלכסנדר קיסר – אני שליט בארץ לארכה ולרחבה; ברום – שליט אל עליון, פּנו אליו בבקשתכם…

שני שבועות עשיתי בסלוצק והיו בעיני כימים אחדים. עיני לא שבעה מראות את הבתים, החצרות והרחובות, שהיו ידועים לי מימי־ילדותי. בכל קורה ובכל אבן ראיתי חבר־נעורים השש לקראתי ומושיט לי את ידו לשלום.

ביום האחרון לפני עזבי את העיר הלכתי, בלוית בני פּנחס, להפּרד מקבר אבי. על־יד מצבה פשוטה, שחרותות עליה המלים: “פּה נטמן הר' ר' חיים ב”ר צבי", עמדתי תפוס הרהורי־מעלה ורגשי –קודש. הקברן נתן לי “מעבר יבוק” לקרוא מתוכו את התפלות המיוחדות, אולם החזרתי לו את הספר בתודה. למה לי הספר והתפלות השגורות, אם לבי באותה שעה היה מלא על כל גדותיו וכל עצמותי התפּללו מאליהם?

כחצי שעה עמדתי על־יד קבר אבי, עיני זלגו דמעות חמות והפּה מלמל מלים זרות, חדשות, שיצאו מתוך־תוכו של הלב.

בירא־הכבוד עקרתי את רגלי ממקום הקבר ללכת הביתה והנה פּנחס בני, ילד בן עשר, עומד מרחוק, כולו רועד ופניו חורים כסיד. כשקראתי לו ללכת הביתה געה פתאום בבכיה גדולה.

– מה לך בוכה? – שאלתי אותו.

הוא בוכה ואינו משיב. ורק לאחר שגערתי בו פעם ופעמים וצויתי עליו שיגיד לי, געה שוב בבכיה ובקול חנוק אמר:

– כשעמדת על־יד קבר אביך זכרתי, כי יבוא יום וגם אנכי אעמוד על־יד קברך…

ברוח נכאה ובלב נשבר עזבתי את בית־הקברות.

כשעמדתי על־יד שער בית־הקברות לצאת, נזכרתי כי לא מלאתי את חובתי ל“קדושים אשר בארץ” ולא בקרתי את קברי הרבנים ואנשי־המעשה, אשר חיו ופעלו בסלוצק במשך דורות ותקופות. שבתי אל הקברים והחלותי שוב ללכת מתל לתל ומשורה לשורה. קראתי את האותיות המטושטשות והמחוקות על גבי המצבות העתיקות וההרוסות למחצה, שכבר עלה בהן אזוב – ועולם מלא, עולם שלם, קם לנגד עיני. הנה חיו אנשים, אנשים חשובים וידועים בדורם, רבנים, מורי־הוראה, פּרנסים, עסקו בתורה, חברו ספרים, עסקו בצרכי־צבור, במסחרים גדולים – ועתה הם כולם ישני־עפר ושוכני־קבר. יחד היו בחייהם ויחד הם במותם. דומה כאלו כל הדור העבר העתיק את דירתו מן העירה אל בית־הקברות ואין כאן אלא שנוי מקום. שם, במרחק פּרסה, בלוצק הצעירה, סלוצק החיה, וכאן – סלוצק העתיקה, סלוצק המתה, או, יותר נכון, סלוצק הישנה. הרי כאן הרב החזן, השמש, הגבאים והפּרנסים; הרי גם בעלי־הבתי, הגדולים והפּשוטים – כל העירה במלואה, וכולם ישנים את שנתם במנוחה ומחכים ליום הגדול, ליום שיפּתחו קבריהם ואז יעמדו כולם על רגליהם וישובו העירה….

שקוע במחשבות כאלה מצאתי את עצמי עומד לפני מצבה פּשוטה ועליה חרותות המלים האלה:

“פּה נטמן הרב רבי יוסף פיימר, אשר ישב על כסא הרבנות בסלוצק כחמשים שנה.”

קברו של ר' יוס’לי! – נתמלאתי כולי רעד ופחד, – קברו של אותו גאון וצדיק, שהיה ידוע ומפורסם בכל העולם. הרגשתי, כי המקום אשר אני עומד עליו אדמת־קודש הוא. וברטט של קדושה קראתי שוב פעם את הכתובת: פּה נטמן הרב… לא גאון ולא צדיק, אלא רב פּשוט, רב ש“ישב על כסא הרבנות כחמשים שנה”. כמה פשטות ותום, כמה צניעות וענותנות!

ובדמיוני – והרי אני רואה לפני את ר' יוסל’י החי: קומתו הנאוה, פּניו היפים והלבנים, עיניו הגדולות והבהירות וזקנו הלבן כשלג היורד על פי מדותיו. כשהיה הולך בשוק, היו כל האנשים מתעכבים בלכתם להביט אל יפי מראהו. ופעם אחת בא אחד הצירים הגדולים מפּטרוגרד לצייר את תמונתו בתור אחד הטפּוסים היהודיים המקוריים. שלא מדעתי לחשו שפתי: חבל על האי שופרא דבלי בארעא!…

לא רחוק מקברו של ר' יוסל’י נתקל מבטי במצבת־עץ פּשוטה ביותר ועליה הכתובת: “פּה נטמן ר' רפאל יוסף”.

המלים המעטות האלה עוררו בלבי המון זכרונות והעלו לפני טפּוס יהודי מיוחד במינו, שבודאי לא הניח כמותו. ר' רפאל יוסף היה חיט פשּוט. בהיותו בן־עשרים הקדיש את עצמו לתורה ולעבודה. הוא היה גדול בתורה ובקי בכל חדריה, והיה עעסקן במצות מאין כמוהו. היה מבקר חולים, מנחם אבלים, חוזר על הפתחים בשביל האביונים והיורדים המתבישים לפשוט יד. הוא היה ידוע לכל וחביב מאד על הבריות. כולם קראו לו בשם “החיט הקדוש”. אמרו עליו, על ר' יוסי בר סולובייצ’יק, שהיה קם מפני ר' רפאל יוסף כשזה היה נכנס לביתו. וזכורני, כי בהיותי בן חמש היתה אמי נושאת אותי אל החיט הקדוש בכל ערב שבת ובידי הזעירות הייתי מוסר לידיו את הנרות, שאמי היתה מנדבת לבית־הכנסת, והוא היה שם ידו על ראשי ומברך אותי.

* * * * *

שהיתי עוד ימים מועטים בסלוצק, עיר מולדתי, שהזכירה לי כל כך הרבה זכרונות יפים, נעימים ומעציבים כאחד, מימי נעורי. ואחרי אשר נפרדתי מקרובי ומידידי, ביחוד מאמי, שהיתה אז כבת שמונים ולבה, לב־אם, אמרה לה, כי לא תוסיף לראות את פני. אמי הטובה לא בכתה בקול. היא נעצה בי את עיניה מלאות דמעה והביטה אלי במבטי־אם, שלא אשכחם כל ימי חיי.

פּרק אחד עשר    🔗

מינסק היא עיר גדולה ונקיה. רחובותיה רחבים, בתיה גבוהים, ביחוד בשוק העליון, במקום שהיה בית שר־הפּלך וגן־העיר. אולם בשכונת היהודים הרגשתי מיד, כי באחת מערי ליטה אנכי. היהודים הם כפופי־קומה חורי־פנים, לבושי־עניות והדלות שורכת אחריהם. וכנגד זה מלאה מינסק בתי־כנסיות ובתי מדרשות, ישיבות ולומדי תורה. ליטה הטפּוסית: עניה בחומר ועשירה ברוח.

במינסק חי אז לעת זקנתו המגיד הידוע בדורו ר' ישראל מהורודנה. ראיתי חובה נעימה לעצמי לבקר את המטיף הזקן הזה, ששמו היה ידוע ומפורסם בכל תפוצות־ישראל. עם ידידי מר נופך, מנהל בית־הספר למלאכה, הלכתי לבקר אותו באחד מבתי־המדרשות הקטנים, סמוך לבית־הקברות הישן. שם, בבית־המדרש, על ספסל קשה, מאחורי התנור מצאתיו שוכב על ערש דוי, מעוטף סחבות והנשים הרחמניות מביאות לו יום־יום את ארוחתו הדלה. לבי נתכוץ בקרבי למראה החזיון המחריד הזה, וברעיוני עלתה מבלי משים השאלה הישנה: "זו תורה וזה שכרה? "…

שוחחתי אתו רגעים אחדים על הדרשנות בישראל והתפּלאתי מאד על שכלו הישר ורוחב הגיונו. שיחתנו עודדה את רוחו ורק הצטער, שאיננו יכול לראות אותי בעיניו, שכבר קמו מזוקן.

לפני הפּרדי מאתו רמזתי לו, שאין זה לפי כבודו ולפי זקנתו להתגולל בבית־מדרש מאחורי תנור. והוא השיב לי בצחוק מר:

– פּה אני סמוך לבית־הקברות וחסד אני עושה עם חברת “חסד של אמת”, שלא אטריח אותה להביאני מרחוק…

אורחים חשובים בקרוני במלוני: ידידי מנוער, העור־דין הידוע שמשון רוזנבוים; יהושע סירקין; יהושע בננסון; הסופר יכנה“ז־גולדברג; הסופר בריל־איו”ב; הרב מטעם הממשלה אברהם חנה’ליס; ר' נפתלי משכיל לאיתן, ו“היהודי המלומד” יוסף הוריוויטש. היה לנו נשף ספרותי מענין. כל אחד מן האורחים היה גדול במקצועו. רוזנבוים, הפּרקליט, דבר על משפּטי־רומה ומשפּטי־התלמוד והוכיח, כי משפּטי התלמוד קודמים בזמן ובמעלה למשפּטי רומה. הרומים למדו ממנו ולא אנחנו מהם, כדעתם המוטעת של חכמי אומות־העולם. יהושע סירקין תאר לפנינו את בקורו האחרון אצל הנדיב הידוע ברון אדמונד רותשילד בפריז. הרב חנה’ליס התאונן על המגפה הרוחנית, שהיתה ביהודי מינסק, המרעילה את נשמתם, ממיתה בהם כל שאר־רוח וגוזלת את זמנם, את ממונם ואת מרצם – המשחק בקוביה. הרב דבר בחום על הדימורליזציה, שהכניס המשחק הזה לכל שדרות העיר.

באותה תקופה החלה התנועה הידועה של ה“נאורים”, שהיתה מעין חקוי להריפורמה האשכנזית. תנועה זו עמדה בעיקר על בנין בתי־כנסיות יפים, שארון הקודש והבימה יהיו בהם יחד והחזן והמקהלה ילבשו שחורים ויתעטפו שחורים, כמנהג “אשכנז”. תנועה זו עברה גם למינסק, וה“נאורים” החלו גם שם לבנות בית־כנסת לעצמם. בדרשותי יצאתי נגדם בדברים חריפים והראיתי על החטא הגדול, שהם חוטאים לאחיהם בני עמם. הללו נתונים בצרה, נודדים ללחם ולמקלט בטוח, והם מבזבזים אלפים ורבבות על קשוטים חיצוניים שאין בהם תועלת. ואז משלתי משל, שנתקבל אחר־כך מאת כל המטיפים והמגידים בישראל. משל למה הדבר דומה – אמרתי – לתלמיד בית־ספר לזמרה שמת עליו אביו. ובשעה שאמו ואחיותיו החלו לבכות ולצרוח מר, נתן עליהן בקולו: לא כן אתן בוכות! קולותיכן אינם לפי חוקי ההרמוניה והנעימה!…

גם במינסק קפצה עלי רוגזה של הפּוליציה הרוסית, ששכחתיה כמעט, אותה ואת עיניה הצופיות והחודרות…

ורוגז זה קפץ עלי בשעה שעמדתי על הבימה באחד מבתי־המדרש היותר גדולים שבעיר – בבית־המדרש של ר' זיסל רפּופּורט

חוק היה בבית־המדרש הזה, שלא לתת לשום מטיף ודרשן לעלות על הבמה ולנאום, מלבד ל“מרא דאתרא”, “הגדול ממינסק”, בשתי השבתות הקבועות – ב“שבת שובה” וב“שבת הגדול”. בתור יוצא מן הכלל הרשו לי לדבר באותו בית־מדרש באחד הערבים בימות החול. הבית היה מלא מפה לפה, הצפיפות היתה גדולה מאד, עד שביגיעה רבה עלה לי להגיע אל הבמה.

כשתי שעות רצופות דברתי אז בחום ובהתלהבות, נושא דברי היה “העצמות היבשות”. הקהל הקשיב בשים לב וכולו היה נתון בעולם אחר, ופתאום – התפּרצו לבית־המדרש שוטרים אחדים ופקידים לפניהם. בשם החוק צוה אותי הפּקיד להפסיק את דברי ולרדת מעל הבמה. כשירדתי הקיפו אותי השוטרים והוציאוני מבית־המדרש.

מהומה נוראה קמה בבית־המדרש. הגנבים השתמשו במהומה זו לנצל את העדיים מעל הנשים והעלמות שב“עזרת הנשים”, וכדי להגדיל את המהומה, החל אחד לקרוא בקול: תבערה! ומיד באו המכבים עם כל מכשיריהם, ובקושי גדול עלה להם להשוטרים אשר הובילוני, לחצות את ההמון הרב אשר מלא את הרחוב.

כאסיר הובילוני לבית־הפּקידות ושם הושיבוני בתא מיוחד. בודד, עלוב ומצטער ישבתי שם כל הערב. לבי נתאבן בקרבי וגם לבכות לא יכולתי. אולם מחאה עזה וצורבת תססה וחלחלה בכל קרבי: מפּני מה?…

בחצות הלילה נכנסו אל תאי אחדים מחשובי העיר מינסק, הרב מטעם מר חנה’ליס, מר נופך ומר יהושע סירקין, בלוית פּקיד־הפּוליציה, והודיעו לי, כי חפשי אני, על־מנת שמחר בבוקר אתיצב לפני שר־השוטרים.

שלשה ימים רצופים הלכתי אחר כך, בלוית הרב, “לקבל פניו” של שר־השוטרים. במשך הימים האלה תרגמנו לפניו את תוכן כל דרשותי ונאומי לרוסית. אחרי שעמד על טיב דרשותי, החרים את כל תעודותי וצוה עלי לעזוב את העיר בתוך עשרים וארבע שעות…

טובי “חובבי ציון” הספּיקו עוד לערוך לי נשף־פּרידה ולזכרון נתנו לי במתנה “מדרש תנחומא”, הוצאת שלמה בובר, מכורך משי עם כתובת יפה. בברכות רבות נפרדתי מהם ועזבתי את מינסק.

פּרק שנים עשר    🔗

רגשות מיוחדים העירה בקרבי העיר ווילנה. כל מה שקרבתי אל העיר הגדולה הזאת המלאה חכמים וסופרים, אל ירושלים דליטה, היה לבי הולך וסוער ורטט פנימי עבר בכל אברי גופי. מצד אחד הלך והתגבר בקרבי החפץ לראות את “העיר ואם בישראל”, לראות את מקומותיה ההסטוריים, את בית־מדרשו של גאון מווילנה, את קברו של ה“גר־צדק”, להתבונן, אל מנהגיה העתיקים המלאים הדרת המסורת ויופי העבר, להכיר פנים בפנים את חכמיה וסופריה, אשר רק את שמעם שמעתי. – ומאידך גיסא נקר הספק במוחי: מי יודע אם מקומי יכירני בווילנה? אם בדרשותי ובנאומי לא אכניס “תבן לעפריים”?

אולם פּחדי היה פחד שוא. משכילי ווילנה קבלוני בסבר פנים יפות ודרשותי מצאו להן אלפי שומעים. כל בית־כנסת, שהייתי דורש בו, היה מלא מפה לפה ומאות אנשים היו אנוסים לשוב על עקבם. ועלי להיות עתה “מגלה סוד” ולספּר מעשה לא יפה כלל, שעשו “חובבי ציון” וראשי בתי־כנסיות אחדים. כדי למנוע את הצפיפות המרובה בבתי־הכנסיות בשעת נאומי, היו גונבים את דעת הקהל במודעות כפולות, וההמצאה היתה פּשוטה: בחלק עיר אחד היו מודיעים, כי אנאם בבית־כנסת פּלוני, שאמנם הייתי נכון לנאום בו באותו ערב, ובחלק עיר אחר היו מודיעים, כי אנאם בבית־כנסת אלמוני…

נאומי ודרשתי עשו רושם בווילנה. נושא דברי היה תמיד: הגלות וארץ־ישראל. כשהייתי מצייר לפני קהל שומעי את מצב עמנו בגולה, היה כל הקהל גועה בבכיה, ואחר כך כשהייתי מדבר בחום והתלהבות על חלום עתידנו ועל שיבת שבותנו וגומר בשבועה הקדושה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, היה הקהל קורא אחרי, בנשיאת כפּים, את דברי השבועה, שנשבעו אבותינו על נהרות בבל. הרושם באותה שעה היה עז ונמרץ.

כל ימי חיי לא אשכח את הרגע המרומם בגשת אלי הסופר הלאומי הזקן קלמן שולמן, אחרי נאומי, נופל על צוארי ומברך ברכת “שהחיינו”, שזכה לשמוע מפי מטיף בישראל נאומים על הלאום ועל הארץ.

– חלומותיך – קרא ברגש – הם חלומותי, שחלמתי בספרי…

מבית־הכנסת הוליכני שולמן לביתו. דירתו היתה קטנה ודלה. אולם שבעתי בה עונג יותר מבטרקלין של עשירים. הסופר הזקן נשאני אחורנית לדור־ההשכלה. קלמן שולמן, שהיה ידוע ומפורסם בדורו, היה גם איש־שיחה ואיש־חברה. ביחוד היה מצטיין בזכרונותיו מחיי הדור העבר, שהיה מספּר אותם בז’רגון טפּוסי, כי שהוא מדובר בין הזקנים בווילנה. הוא היה אוהב לשבת שעות שלמות ולספּר על “בר’קה ומיכה’קה” (אד“ם הכהן ובנו מיכ”ל), על “מוטקה ואידיל” (ר' מרדכי מפּלונגיאן ואידיל שרשבסקי), על מרדכי אהרן (מ. א. גינזבורג) ועל “אברהם’ל קובנר” (אברהם מפּו), ובדרך שיחתנו היה מתאונן על הימים הטובים שעברו ואינם, ועל “מליצי שפת עבר” שהלכו אחד אחד לעולמם ואין מי שימלא מקומם. רק בדבר אחד היה מוצא תנחומים – בתנועה הגדולה “חבת ציון”, שכבשה אז את כל הלבבות והלכה וגדלה מיום ליום.

בקרתי את כל המוסדות בווילנה. מכל בתי־הכנסיות שבעיר עשה עלי רושם בית־הכנסת של הגר"א. כאחוז־קסם הייתי בבואי לתוכו ובראותי את המקום אשר עליו ישב גאון ישראל, שלא קם כמוהו בכל דורות־הגלות האחרונים, ועסק בתורה ובחכמה, כתב את ספריו בנגלה ובנסתר, בדקדוק ובחכמת החשבון. קדוש הוא המקום, זר לא ישב עליו. על הקיר חרות על לוח־שיש: “פּה עלה אליהו בסערה השמימה”.

בית תלמוד־התורה לתורה ולמלאכה, בהנהלת הסופר העברי והרוסי בן־דוד, מחולל תנועת “שפה ברורה”, הוא מוסד מיוחד במינו. הבית גבוה, יפה ונקי, כגמנסיה רוסית, התלמידים רואים ברכה בלמודם. תורה ודרך־ארץ שולטים במוסד הזה, שנוסד על־ידי מר גרשטיין.

כעין קוריוז היה לי הדבר, שהרב מטעם הממשלה בווילנה היה נואם את נאומיו בעברית. הדבר הזה הפליאני מאד. הדבור העברי טרם היה אז לדבר רגיל, החברות “שפה ברורה” היו מעטות וחברי האגודות היו, על־פי רוב, כבדי־פה וכבדי־לשון בשפה העברית. וכאן עומד רב מטעם ונואם את כל נאומיו בעברית. אולם אחר כך נודע לי, כי הרב הזה עושה זאת לא מתוך רצון אלא מתוך אונס והכרח. הוא היה חניך הישיבות בליטה ומוסמך מרבנים מובהקים. את למודיו הכלליים למד בגרמניה ושם קבל את התואר ד"ר. וכך עלה לו, שהשפה הרוסית, השפה הרשמית, לא ידע כהלכה. ומתוך הכרח היה נואם את נאומיו בעברית.

רושם מיוחד עשה עלי המ“מ דמתא, הרב צבי הירש רבינוביץ, בנו של הגאון ר' יצחק אלחנן מקובנה. הרב הזה, מלבד גדלו בתורה, היה בקי בהויות העולם ומעורב בדעת עם הבריות. מוחו היה חריף והגיונו ישר ובריא. הוא היה מתענין בכל הנעשה והנשמע בעולם ועל הכל היה מחוה את דעתו. ביתו היה בית ועד לחכמים ופתוח לרוחה לכל קשה־יום ונכה־רוח. בו בפרק היו הגרושים הידועים בערי הנגב ובפלך טבריה. המגורשים, שהיו כמעט כולם אנשים אמידים בעריהם, מלאו אז את ווילנה, והרבה עמל ויגע הרב צה”ר להמתיק את מרירות מצבם הקשה ולתת להם עזרה בצר.

אי־אפשר לי להזכיר את שם הרב צה"ר מבלי להזכיר אפּיזודה אחת:

פּעם ישבתי בביתו ודברתי עמו ארוכות וקצרות על מצב עמנו בכלל ועל מצב המגורשים בפרט. והנה נכנסו מורי־הוראה אחדים ושאלת “היתר עגונה” בידיהם. השאלה היתה כנראה קשה מאד. הרב צה"ר חפּש בספרי הפּוסקים, חטט בשאלות ותשובות ולא מצא את הפּסק הנכון. אז פּנה אל השואלים בתמימות ואמר להם:

– בשבוע הבא אהיה בקובנה ואציע את השאלה לפני אבא שליט"א.

באותו מעמד נזכרתי תיכף במאורע אחר מעין זה, שאירע לי יום אחד מקודם. נכנסתי ללשכת אחד הסוחרים בווילנה. שם מצאתי סוחרים אחדים, שישבו ושוחחו עם בעל הפירמה, איש זקן ונשוא־פנים. כשנכנסתי נפטרו ממנו על מנת ללכת והוא אמר להם: אני אציע את הדברים לפני בני ואשמע מה בפיהם.

ושלא בכונה עלו על דעתי דברי חכמינו: “זקני תלמידי־חכמים כל מה שמזקינים דעתם מתישבת עליהם וזקני עמי הארץ וכו´”…

אם בימות החול עושה ווילנה רושם של תגרנית פּשוטה, שאינה שתקנית ביותר וגם לא נקיה ביותר, הנה בשבת עושה היא רושם של בת־מלכה ממש. ומי שלא ראה מנוחת השבת בווילנה, הימים ההם, וביחוד קבלת השבת, בערב שבת בין השמשות, ודוקא בסמטות הצרות והאפלות אשר מסביב לחצר בית־הכנסת – לא ראה מחזה נהדר, מחזה קודש, מימיו. הנשמה היתרה מורגשת באויר. כל החנויות נסגרות בבת־אחת וכלה רגל מן השוק. ובעוד רגעים מועטים וכל בני־ווילנה, זקנים ונערים, גברים ונשים, רחוצים וחפופים ולבושים בגדי־שבת, נוהרים לחצר בית־הכנסת…

בליל שבת אחד ירדתי לתוך אחד המרתפים הצרים, לראות בשבתם של אחינו העניים ביותר. בארבע פּנות מיוחדות עמדו ארבעה שלחנות ערוכים ועליהם נרות־שבת דולקים – סימן, כי מרתף זה משמש דירה לארבע משפּחות. על־יד כל שלחן ושלחן ישב בעל המשפּחה ו“הגפן הפּוריה” ו“שתילי הזיתים” סביב לשלחנו. רצפּת המרתף זרועה חול לבן, התקרה לבנה ובאויר מרחפים מלאכי השלום, מלאכי השרת. כל פּנים צהובים, כל עינים מבריקות, והנשמה היהודית, הנשמה היתרה, ניכרת על כל אחד ואחד מגרי המרתף, אך על הפּעוטות.

ו“קוריוז” אחד, שראיתי באותו מעמד, נחרת כל כך במוחי עד שלא אשכח אותו לעולם.

על־יד שלחן אחד ישבו שמונה נפשות, ולהן רק שבע כפּות. והבנים הקטנים, ילד וילדה בני שמונה שנים, אכלו שניהם בכף אחד חליפות. אולם הם היו, כנראה, רגילים בחליפיהם, ואכלו במהירות כל־כך נפלאה, עד שהספּיקו לאכול יחד עם כל בני הבית.

המחזה הזה הביאני לידי בת־שחוק ולידי דמעות כאחד…

מימי לא ראיתי המון פּשוט וטוב־לב כהמון ישראל בווילנה. באפיו ובמדותיו עומד הוא למעלה מהמון כל הערים, שעברתי בנסיעותי. בלכתך ברחובות ווילנה ובשאלך מאת אחד העוברים למקום פּלוני אלמוני, יאחז בידך וינהגך, יביאך אל המקום ההוא. וגם תודה לא יקבל ממך. בכלל קשה למצוא בווילנה יהודי עם־הארץ. כל סבל וכל חוטב־עצים יודע לשנות במשנה.

לא לחנם הוכתרה ווילנה בכתר שם־טוב: ירושלים שבליטה.

פּרק שלשה עשר    🔗

אם ווילנה היא “עיר ואם בישראל”, הרי ביאליסטוק “עיר ובת בישראל”. ביאליסטוק אינה גדולה כווילנה ואינה עתיקה כמוה. אין לה מהדר העבר וגם הוד האגדה אינו חופף עליה. ביאליסטוק אינה ידועה לא בגאוניה ולא במשכיליה, לא בפרנסיה ולא בחזניה; אין לה לא “קלויזים” ולא “אינסטיטוטים “, לא בתי־קברות עתיקים ולא פּנקסים גנוזים. ביאליסטוק היא עיר חדשה, בערך, עיר שגדלה ונתפּתחה ונעשתה לכרך, הודות לתעשית־הארג, שהתבצרה בה ועשתה אותה לעיר מסחרית שיצאה לה מוניטים בעולם. אולם גם ביאליסטוק היא עיר מלאה חכמים וסופרים, לומדים ואנשי־מעשה. בין הסוחרים המפורסמים שבה ישנם רבים, שמלאו כרסם בש”ס ובפוסקים בישיבות שונות, ביניהם תלמידים מובהקים של ישיבת ולוז’ין, וגם משכילים רבים המצוים אצל הספרות העברית ונענים לכל דבר לאומי. ביאליסטוק ידועה גם במוסדות הצדקה והחסד שבה, בחברותיה השונות, שהן למופת ליתר הערים. ביחוד בזמן ההוא היתה ביאליסטוק ידועה למרכז של “חבת ציון” ועיני ה”חובבים" היו נטויות אל העיר הזאת ואל רבה, הגאון רבי שמואל מוהליבר, שהיה, באופן בלתי רשמי, ראש החובבים ורוח החיה בכל התנועה. בקצרה – אם ווילנה היא ירושלים שבליטה, הרי ביאליסטוק יפו שבליטה – לפי מושג הישוב בארצנו.

מיד בבואי העירה הפתיעו אותי התנועה והרעש ברחובות. המרכבות והעגלות עושות דרכן בחפּזון ובמהירות, גם האנשים רצים בלכתם. “רחוב הסוחרים” מלא תמיד סיעות־סיעות של סוחרים, סוכנים וסרסורים, ובחללו – כמשק של דבורים. אולם הזר הקרב אל הסיעות האלה יתפּלא לשמוע בין הדברים הפּשוטים הנוגעים ל“אימפּורט” ו“אכספּורט”, לשטרות ורבית, גם שיחות חולין של תלמידי־חכמים ממש.

כשנחתי מעט מעמל הדרך, הלכתי לבקר את הרב ר' שמואל מוהליבר. ועלי להודות על האמת, כי בשעה שהלכתי לראות את פּני הגרש"מ היתה רוחי סוערת קצת בקרבי ולבי דפק מעט. שם הרב הזה היה נשוא אז על כל שפתי החובבים והיה מעורר רגש של יראה וחבה כאחד. עבודתו בשביל הישוב, נסיעתו לארץ־ישראל, השפּעתו על “הנדיב הידוע”, מלחמתו הגלויה בעד האכרים הראשונים בארץ־ישראל – כל אלה הרימו אותו בעיני הכל ועטרו אותו בעטרה מיוחדה שלאו כל אחד זוכה לה. בקוצר־רוח חכיתי לרגע הגדול, שבו אזכה לראות את פּני האיש המורם־מעם הזה, האיש היחיד והמיוחד בדורו.

בלב פועם נכנסתי לביתו שב“רחוב הסוחרים”, שהיה בית־ועד לכל החובבים והמשכילים שבעיר. כשראיתיו, עבר בכל גופי רטט פּנימי, וכולי נתמלאתי רגש מיוחד של יראה וקדושה. מתוך רגש זה לחצתי את ידו הכחושה והרזה, אשר הושיט לי ולא יכולתי לגרוע עין ממנו. לפני עמד איש גבה־קומה, פּניו לבנים, מצחו רחב ומלא קמטים, עיניו הכחולות גדולות ובהירות ומפיקות עצב, זקן לבן וארוך יורד על־פי מדותיו – וכולו עושה רושם של איש דעתן, קפּדן שאינו נוח לבריות. אולם די היה לי לדבר אתו דברים אחדים, כדי להוכח, כי הרושם הראשון הוא טעות מעיקרה, וכי ה“קפּדן” הזה הוא אישיות אצילית, בעל נשמה רכה ועדינה, נדיב־רוח ונעים־המזג ולבו רחב ומלא אהבה לעמו ולארצו.

שעות אחדות בליתי בחברתו, והשעות האלה היו לי לעונג נפש ולהנאה רוחנית. מובן שנושאי־שיחתנו היו תנועת “חבת־ציון” ועבודת הישוב בארץ־ישראל, והנושאים האלה היו חביבים מאד על הגרש"מ. פּניו החורים היו קורנים באותה שעה והיו מתכסים אודם קל וניצוץ פנימי, ניצוץ קודש, היה בוער אז בעיניו הכחולות. ניכר היה, כי עבודה זו, עבודת הישוב, היא שורש נשמתו ובה השקיע את כל רוחו הגדולה וכחותיו הנפשיים.

ולא פעם אירע להגרש“מ, כי לא היה שם לב לטובי העיר ולחשוביה שישבו בביתו, והיה עוזב אותם ומתיחד בחדרו עם אחד מעסקני חובבי ציון, אף על פי שזה היה צעיר ובלתי ידוע. טובי העיר כבר ידעו זאת והיו מקבלים את עלבונם באהבה, ורק בינם לבין עצמם היו מתאוננים, לפעמים, והיו אומרים, כי הגרש”מ איננו רב דביאליסטוק אלא רב בביאליסטוק…

באישיותו האצילית וברוחב דעתו השפּיע הגרש"מ הרבה על המשכילים בביאליסטוק והטובים והמשובחים שבהם התרכזו סביבו והיו לו לעזרה בעבודת חובבי־ציון. ביניהם היו רבים מצוינים במינם, ומלאו אחר־כך תפקיד גדול בתנועה הציונית.

בין ה“מקורבים” האלה היה הסופר א. ש. הרשברג, הציוני הותיק ליפּמן רוזנתל, הדר. יוסף חזנוביץ, ודוד סוכובולסקי. האחרון לא היה ידוע כל־כך בעולם החיצוני, משום שהיה נחבא אל הכלים, אולם זה היה טפּוס מיוחד במינו, אישיות שאינה מצויה. את כל נפשו ואת חייו הקדיש לתנועת חבת ציון והיה בה הרוח החיה בעירו. כל היום היה עובד באחד מבתי־המסחר בתור מנהל־חשבונות, ובלילות היה יושב ועונה בתור מזכיר על כל המכתבים שהגיעו אל המרכז, היה מקהיל צעירים וצעירות ודורש לפניהם בתולדות ישראל וחבת ציון.

בביאליסטוק בקרתי גם את הסופר א. ב. גוטלובר, שהיה יושב אז כלוא בביתו, כי עיניו קמו מראות. למרות זקנותו המופלגת היתה קומתו זקופה, פּניו מאירים ודעתו זחוחה. הוא אהב מאד לשבת בחבורה ולבדח את עצמו ואת אחרים במכתמיו ובהלצותיו השנונות. כשנכנסתי אליו ומצאתיו יושב וסועד, ברכתיו: לתיאבון. על זה ענה לי:

– ברכני במזון לשובע. תיאבון לא יחסר לי.

הוא לא היה חס גם על עצמו כשרוח הבדיחות תקפה אותו. מספּרים בביאליסטוק, כי לעת זקנתו, כשכהו עיניו, היה רגיל לאמר:

– יודעים אתם מה הם ראשי־התיבות של שמי, א. ב. ג.? – נוטריקון: א’לטער, ב’לינדער ג’וי…

זמן רב ישבתי ושוחחתי אתו על תקופת ה“השכלה”, שהוא היה אחד מנושאי דגלה. הוא התאונן מאד על האנטישמיות ההולכת ונעשית למכת־מדינה בכל הארצות, וקרא לפני את שירו “דער בידנער ישראל”, שחבר אז על מאורעות הזמן. ביחוד התמרמר על המאורע האנטישמי, שאירע אז בביאליסטוק. ומעשה שהיה כך היה:

הרופא הנוצרי גרנובסקי תפש בפרדסו נער יהודי שבא לקטוף פּירות שלא ברשות. בעזרת משרתיו אסר הרופא את הנער ובברזל מלובן חרת על מצחו צלב והמלה “גנב” ברוסית. המאורע הזה הרעיש את כל העיר וטובי העסקנים, בהם הרב מטעם מרקוס והד“ר י. חזנוביץ, יצאו בעתונות במחאה עזה וחריפה נגד הרופא האכזר. הממשלה הרוסית לא ענשה את הפּושע, אלא גזרה על הרב מטעם ועל הד”ר חזנוביץ להשלח מחוץ לשלשת פּלכי ליטה, גרודנה, ווילנה ומינסק…

בהפּרדי מן המשורר הזקן, אמר לי:

– יודע אתה, ידידי, בעוד שני ימים אַראה חזיון נפלא: עלוי וחסיד. עלוי ומתנגד – מעשים בכל יום. אולם עלוי וחסיד חזיון בלתי נפרץ הוא. בעוד שני ימים תמלאנה לי שמונים ושתים שנה כמנין “חסיד”. עיני קמו מזוקן ונתקיים בי: “עינים להם ולא יראו”, נוטריקון “עלוי”. הרי – עלוי וחסיד.

באותם הימים שבקרתי את ביאליסטוק החלה התסיסה בין הפּועלים בליטה, ובביאליסטוק היתה אז השביתה הראשונה בין האורגים. שביתה זו עשתה רושם גדול בכל העיר. הפּועלים עמדו על דרישותיהם ולא רצו לוותר אף כמלא נימה. לא הועילו האיומים של הפּוליציה וגם הופעתו של שר־השוטרים בכבודו ובעצמו. הפּועלים שבתו עד אשר נענו להם הבעלים ומלאו את דרישותיהם. ושביתה זו היתה האות הראשון להתנועה הבונדאית, שהקיפה אחר־כך את כל ליטה ופולין, ושביאליסטוק היתה אחד ממרכזיה הגדולים.

שבועות אחדים עשיתי בביאליסטוק ודרשתי בכל בתי־הכנסיות שבעיר בקהל־עם. כשבאתי לבית הגרש"מ לקחת ממנו ברכת הפּרידה, מצאתי על שלחנו את הספר “שיבת ציון”, שיצא אז מהדפוס. מחבר הספר, א. י. סלוצקי, אסף מכתבים ממאות רבנים המדברים כולם בשבח ארץ־ישראל ומוכיחים, כי מצות ישוב ארץ־ישראל היא מצוה מדאורייתא.

עברתי בסקירה קלה על הספר, ואמרתי להגרש"מ, כי לדעתי נוח לו לספר הזה שלא נדפּס משנדפּס.

– מדוע? – שאל הגרש"מ.

– משום שהספר הזה בא לגרוע ולא להוסיף – אמרתי. – עד עכשיו ידעתי, כי יש מצוות התלויות בארץ, אבל מעולם לא שמעתי, כי יש ארץ התלויה במצוות. לפי דברי הספר הזה יוצא, כי אם ישוב ארץ־ישראל היא מצוה מדאורייתא, חובתנו להתנחל בארצנו, ואם היא רק מצוה מדרבנן, או אינה מצוה כלל, אלא רשות, אז אין לנו חלק בארץ־ישראל ולא נחלה בציון, אלא עלינו לשבת בחבוק־ידים בגולה וארצנו תשאר שממה וחרבה כמו שהייתה…

פּרק ארבעה עשר    🔗

מביאליסטוק נסעתי לוורשה.

ויותר משקשתה עלי היציאה מביאליסטוק, הפּרידה מאת טובי החובבים וראשי העסקנים, קשתה עלי הנסיעה לוורשה. עוד בטרם שבקרתי את וורשה, את המטרפּולין הגדולה של היהדות הפּולנית, ידעתי את הערבוביה, את האנדרלמוסיה, השוררת שם בחיים הצבוריים של היהודים. ויפה אמר עליה הגאון ר' יוסי בר סולובייצ’יק: “וורשה אינה כרך גדול, אלא עירות אחדות, סמוכות זו לזו, הנקראות בשם אחד”.

יהודי וורשה מחולקים ומפורדים ואין בהם מתום.

הראשונים הם ילידי־הארץ, הפּולנים בני דת־משה. הם־הם המתבוללים, שדבר אין להם עם עם ישראל, עם ספרותו, לשונו, תרבותו ומסורותיו. גורל מיליוני אחיהם אינו נוגע ללבם. מסורים הם ברוחם ובנפשם להעם הפּולני ושרים “ישצ’שע פּאָלסקאַ ניע זגניעלאַ” (עוד לא אבדה פּולניה) עד כדי צרידת גרונם. כל דבר הטבוע במטבע הפּולני קדוש ונערץ הוא להם.

שניים להם הם החסידים המאמינים ברבותיהם כמו באלהים קדושים. הולכים הם להקביל פני רבם בכל חג ומועד, מתברכים מברכות פּיו וחיים בזכותו מן העריסה עד הקבר. לבושים הם בנוסח ימי־הבינים: קפּוטות ארוכות, נעלים שטוחות, פּוזמקים ארוכים ומכנסים קצרים, מגודלי זקן ופיאות ארוכות ומסולסלות וחבושים כובעי־קטיפה קטנים. מדברים אידית בהברה משונה, שקשה להבינה. את בניהם הם מחנכים על־פּי דרכם, בנוסח הישן ללא שיטה וסדר. בנותיהם לומדות בבתי־הספר ובגמנסיות הפּולנים, מתחנכות בחנוך אירופּי והיהדות זרה להן. רובן יפה־פיות. וקל להבין עד כמה עולה יפה זווגים של פרחי־החסידות הפּראים והפּרועים עם העלמות היפות והמשכילות. האברכים נוסעים אל הרבי לדבקות וליחידות והגבירות הצעירות נוסעות לקרלסבד, למרינבד ולפרנצסבד. ולא מעטות הן הקומדיות והטרגדיות המתהוות בין בנות־ישראל אלה ובין האופיצירים הרוסים והגרמנים, שהן פּוגשות במקומות־המרפא. ואם יש להצטער על החזיון הזה, אין להתפּלא עליו. מקור הרעה הוא בחנוכן. מוצאות הן ענין וספּוק בחברת האופיצירים הצעירים והמשכילים יותר מחברת בעליהן, שאינם מן הישוב וכובשים עיניהם גם בשעת שיחתם עם נשיהם. גם על בנות הצדיקים יסופּרו בעולם החסידים דברים ומעשים המספּיקים חומר רב לכותבי רומנים.

שלישים הם היהודים הליטאים, שהגורל חתכם ונסחם מערי־מולדתם והשליכם לפּולין. הליטאי רואה את עצמו בודד ונעזב בין שניהם. לא האריסטוקרטים הפּולנים ולא החסידים אוהבים אותו. להראשונים הוא קנאי אדוק, להאחרונים – מין ואפּיקורס, המאמין רק בבורא עולם ואין לו “אמונת חכמים”. גם במותו לא ימצא הליטאי מנוחה נכונה בבית־הקברות בוורשה. מובל הוא לעבר הווייכסל, לפּרגה. ואשר על־כן נפרדים הליטאים לכתה מיוחדת בפני עצמה.

בטרם בואי לוורשה ידעתי, כי לא תהיה לי דריסת־רגל לא בין היהודים הפּולנים ולא בין החסידים; כי דברי על הלאומיות וחבת־ציון יהיו בעיני הראשונים ל“בגידה” במולדת ובעיני האחרונים – ל“מינות”, ורק בין הקומץ של הליטאים אמצא אזנים קשובות לדברי.

את דרשתי הראשונה דרשתי בבית־הכנסת “אהל משה”, על שם השר משה מונטיפיורי. ראיתי לפני את הקהל הרב והמגוון, ביניהם סופרים מפורסמים וצעירים אינטליגנטים, ונחה דעתי. ראיתי, כי הרעיון הגדול של חבת־ציון הולך וכובש את הלבבות, מלבה את זיק התקוה הלאומית גם בין אלה, שעמדו מרחוק, או, כמעט, מחוץ למחנה ישראל, ובכחו זה סופו לחדור גם לתוך לבותיהם של מתנגדיו מימין ומשמאל.

בהיותי בוורשה ראיתי לי לחובה נעימה לבקר את טובי החכמים והסופרים שבה. חלקתי כבוד להזקן שבחבורה, להחכם חיים זליג סלונימסקי, ובקרתי אותו ראשונה.

כשנכנסתי אליו מצאתיו יושב אל השלחן ומעיין בספר. זקנו הלבן והמגודל, מצחו הרחב והמקומט וגבות־עיניו הארוכות, אצלו עליו הדר־שיבה והוד פּטריארכלי. דומה היה באותה שעה לרב זקן, היושב ועוסק בתורה. הוא קבל אותי בספר פּנים יפות ומיד נכנס אתי בשיחה על הספרות העברית, או, ביותר דיוק, על הפּולמוס של “פּך השמן”, שלא ירד עוד מעל הפּרק, מיום שפּרסם את מאמרו הידוע. הוא התמרמר מאד על מתנגדיו, שיצאו נגדו בחרופים וגדופים, ולא התוכחו אתו בנימוס ובדרך ארץ, כראוי לחכמים וסופרים.

– כל ימי – התאונן לפני – עסקתי בתורה ובחכמה, השתדלתי בכל כחי ללמד את אחי בני עמי תורה ודעת, ועתה, לעת זקנתי, באים ומנבלים את שמי ברבים!

הדברים האלה יצאו מתוך לבו, מתוך לב זקן כואב…

מענין לענין עבר לדבר על “הצפירה” – הנושא שהיה חביב עליו מאד. “הצפירה” היתה נערכת אז כולה בידי סוקולוב, שהכניס בה חיים, ענין וטעם, שעשה אותה לעתון, שישמע בה הד־החיים ועורקיהם הדופקים. חז“ס, שיסד את “הצפירה” כדי להדפּיס בה מאמרים על ה”טלגרף“, על “אבן־השואבת” ועל “כוכבא דשביט” ולהפיץ דעת בין העם, אי־אפשר היה לו לראות את “הצפירה”, בת־טפּוחוֹ, הולכת ונעשית לעתון יומי, חוליני, לעתון המדפּיס “דברים של מה בכך”. אולם סוקולוב הצעיר, המלא חיים וכח־עלומים, עשה ב”הצפירה" כאדם העושה בתוך שלו – ועיני חז"ס רואות וכלות. מתיחד היה עם צערו וכובש אותו עמוק, עמוק בלבו. מקוה היה, כי עוד יבואו ימים ועטרת “הצפירה” תחזור ליושנה, ותהיה שוב מכתב־עתי המפיץ דעת.

ורגש מיוחד היו דבריו מעוררים בלב השומע – רגש שיש בו משום צחוק ומשום השתתפות בצער כאחד. זו היתה טרגי־קומדיה חשאית של זקן אין־אונים, המגין על שלו בידיו החורות והרותתות…

רושם אחר לגמרי עשה עלי העורך הצעיר, הנ“ס. כאן היה לפני איש אירופּי, שחוט של אצילות מתוח עליו. מתנהג הוא בנמוס ומדבר במתינות וכל תנועותיו הן של סופר אירופּי, של בן־יפת. אולם די היה לפתוח בשיחה, לנגוע באיזה ענין ספרותי או צבורי – ומיד התגלה התלמיד־חכם היהודי, החריף והבקי מבית־המדרש הישן. כשאתה יושב בחברתו של סוקולוב, הנך כולך מוכה־תמהון, כאיש העומד לפני פּלא־עולם, לפני “פינומן”, ואינך יודע על מה להתפּלא ביותר, אם על בקיאותו הגדולה בספרות העברית והכללית, אם על החריפות הגדולה “העוקרת הרים וטוחנתם”, אם על ההומור היהודי, ההומור שיש בו פקחות ותמימות כאחד, המבצבץ מכל מלה ומלה שלו. פּותח הוא את פּיו ומפיק מרגליות־מרגליות, חורז מאמר חז”ל במאמר פילוסוף משלהם, משלב מאורע היסטורי בזכרון מימי ילדותו – ואתה יושב ושומע, יושב וסופג. שלא מדעתך אתה ממעט בדברים, חס אתה על הרגעים, ורוצה היית לשבת שעות שלמות ואזנך תקלוט את המרגליות, הנחרזות זו אחר זו ביד אמן…

גם את החכם שאול פנחס רבינוביץ בקרתי ומצאתיו כשהוא יושב “על האבנים” ומתרגם את “דברי ימי ישראל” גרץ. על שלחנו היו צבורים תלים של ספרים וחוברות והוא יושב, כותב, מוחק, מגיה – והכל בשקידה ובהתמדה בלתי מצויה. והעבודה הקשה והמיגעת הזאת היה עושה בדירה בלתי מרווחה ביותר וגם לא מתוך עושר מרובה…

יחד עם שפ"ר בקרתי את המלומד הידוע יונה שמחוביץ, תלמודי גדול והוגה־דעות, בנו של הגאון והעשיר ר' שמואל שמחוביץ מסלוצק. ערב של עונג היה לנו בחברתו.

בלוית הסופר משה מרדכי פּראָס (“איש יהודי ספרא”) בקרתי את המלומד הגדול בתלמוד ובחכמת המשפּטים, הבלשן והמוסיקון הרב ר' יוסף רוזנתל מסובלק. פּניו המאירים ועיניו הבוערות הקסימוני. גדול היה האיש בכל ענפי המדע וביותר בתלמוד. כל המלומדים בוורשה כבדוהו מאד והכל יחלו למוצא פיו, למן גדולי הרבנים עד המשכילים החפשים. ועם גדלו במדע היה מלא רוח בדיחה וחדוד ועונג־נפש היה לבלות ערב עם האיש הגדול הזה.

הגזרות הרעות של איגנטייב הגיעו גם לפולין. בהיותי בוורשה התחילה הרשות מגרשת את היהודים מן הכפרים ומן העירות, שעשתה את דינן כדין כפר, כדי לגרש את היהודים מתוכן. נורא ואיום היה מצבם של המגורשים. בימי־החורף, בקור ובשלג גורשו נשים וטף, זקנים וחולים. חמת הצר נתכה על כנסת ישראל. לא רחוק מוורשה גורשו מכפר אחד איש ואשתו היולדת. האשה עם הרך הנולד מתו בקור והאיש יצא מדעתו. צרת המגורשים נודעה ל“הצפירה”, אולם הצנזורה אסרה לפרסמה והדברים לא נודעו בקהל.

בו בפרק היתה בוורשה אספה של חובבי ציון המקומיים. באספה זו השתתפו טובי החברים שבעיר וגם אורחים מן החוץ. גם אנכי הוזמנתי לאספה. כשנכנסתי לאולם־האספה, ראיתי את הגאון הנצי"ב מוולוז’ין יושב בראש הקרואים. אנכי לא ידעתי, כי הגאון הזה שוהה בוורשה, ולראות אותו בין הנאספים היתה לי הפתעה ממש. הוא הכיר אותי מיד, אחרי עבור ארבע שנים מאז ראה אותי בפעם הראשונה באודיסה, ויאר אלי פניו בבת־צחוקו הנעים ויושיבני לימינו. ומה נבהלתי לראות את השנוי הגדול, שנעשה במראה פניו, במבנה־גוו, במשך ארבע שנים. אז ראיתיו לפני חי ורענן, זריז ומלא אומץ־רוח, והוא, הזקן, עודד אותי, את הצעיר, דבר על לבי וחזק את ידי, שאוסיף לדבר ולעורר לתחית ישראל בארצו; ועתה ישב לפני נדכה ושחוח, פּניו כחושים וחורים וכלו אומר עיפות וליאות. ידעתי את סבת השנוי. בארבע השנים האלה קרהו האסון הגדול, שהחריב את מקדשו ונתק את פּתיל נשמתו – נסגרה הישיבה הגדולה בוולוז’ין ונתקה שלשלת־הזהב, שהיתה הולכת ונקלעת מימי רבי חיים, תלמידו המובהק של הגאון מווילנה. הלב הגדול והרחב לא עמד בפני החורבן הגדול ונקרע לגזרים…

כתום האספה שוחחנו בינינו. בהפּרדי ממנו חבקני ונשקני לעיני הנאספים ואמר לי בזו הלשון:

– יודע אני, בני, כי אנכי לא אזכה לעלות אתכם לארץ ישראל. אלהי ציון יהיה בעזרתכם ואתם תבואו שמה. והיה כי תבואו אל הארץ והעליתם את עצמותי מזה אליכם.

עיני כולנו זלגו דמעות.

זו היתה הפּעם האחרונה, שזכיתי לראות את פּני הגאון הזה ולשמוע את דבריו.

לפני צאתי את וורשה נתאספו ראשי “חובבי ציון” ו“בני משה” לביתו של זאב גלוסקין וערכו לי נשף־פּרידה. למנחת־זכרון נתנו לי את הספר “דור דור ודורשיו”, מכורך הדר ובכתובת נאה על גבו.

פּרק חמשה עשר    🔗

לא לחנם נקראת העיר לודז' בשם: “מנטשסטר של פּולין”. בין כל ערי פּולין היא חטיבה בפני עצמה בתעשיתה, במסחרה, באוכלוסיה וברבוי לשונותיה. נטיעה זרה, נטיעת מרחקים, שהורכבה באילן הפּולני. תעשיתה אינה תעשיה ביתית, או של בתי־מלאכה קטנים, כזו של וורשה, למשל, אלא תעשיה מודרנית גדולה, תעשיה של בתי־חרושת ענקים, מתנשאים בגאון על פני העיר בארובותיהם הגבוהות, המקיאות תמרות־עשן וענני־קטור. מסחרה הוא המסחר המודרני התוסס והרותח, השוטף והזורם, המותח אלפי קוים ורבבות נימים מסוף העולם ועד סופו. אוכלוסיה מגוונים, בהם: פּולנים – מבני־בניהם של ה“יסניווילמוז’נים”, ה“שלאכטים”, עד ה“פּאנים” הפּשוטים; גרמנים – מכל הנפות והחבלים; רוסים – “גדולים”, “קטנים” ו“לבנים”, ועל כולם, כמובן, יהודים – למפלגותיהם ולכתותיהם השונות. עובר אתה ברחוב הפּיטרקובי ולאזניך מגעת ערבוביה של לשונות, “ווריאַציה” של מבטאים. כאן אתה שומע את נעימתה הגרציוזית של השפה הפּולנית, את הדגשתה של ה“ר” הרוסית, את הטמעתה של ה“כ” הגרמנית ואת סלסולה של ה“אַי” היהודית־הפּולנית – וכל זה עושה עליך רושם של בבל מודרנית, של עיר רחוקה וזרה בכרכי הים…

עוד טרם באת לתוך תחומה של לודז‘, עוד טרם נראו לעיניך ארובות־העשן הגבוהות והרמות וכבר אתה מרגיש סביבותיך אטמוספירה אחרת, עולם אחר – עולם שאין בו אלא צמר, צמר־גפן, ארג־קיץ וארג־חורף. יושב אתה בקרון של מסלת־הברזל הורשה־וינית וכל שיחותיהם של בני־לויתך סובבות רק על צירם של ארג ואמה. לימינך יושב יהודי ליטאי שחור־פּנים וקצר־זקן, בעל חנות פּעוטה באחת העירות הנדחות. נוסע הוא את “נסיעתו השנתית” ללודז’, לקנות סחורה ב“מקום”, ורוצה להוכח מאת שכנו, אם אמת הדבר שמחיר ארג־הקיץ ירד השתא. למולך יושבת אשה מסורבלת־בשר ובגדים ועטופה מטפּחת – “אשת־חיל”, שעזבה את החנות והבית של בעלה ה“ביש־גדא” ונוסעת לודז’ה, להצטייד בסחורה לימות החגים, הממשמשים ובאים. בקרן־זוית יושבים שני צעירים לבושי־הדר, מגולחי־זקן ומסולסלי־שפם – סוכנים־נוסעים, השבים עתה מערי רוסיה הפּנימית. מדברים הם ביניהם על הזמנות של מאות “חתיכות”, על “אמנה”, שטרות ו“דיסקונטה”. והקולות השונים מתמזגים באויר מתלכדים עם עשן־הפּפּירוסות ופרושים ככילה על ראשי הנוסעים…

בקרון כזה נסעתי מוורשה ללודז'. מתחלה הייתי נדהם וישבתי משמים בפנתי. דומה היה עלי כאילו נפלתי בין אנשים זרים, שאין אני שומע את לשונם ואיני יודע את נמוסיהם. אולם לאט לאט שבה רוחי אלי, החלותי להבחין את דבריהם, להתענין בשיחותיהם וכמעט שנדמה לי, כי גם אני אחד מהם, כי גם אני סוחר בארג או סוכן־נוסע של איזו פירמה. וכשאחדים שאלו אותי למטרת נסיעתי לודז’ה לא פקפּקתי הרבה ועניתי להם:

– סוכן־נוסע אנכי.

ובלבי דנתי את עצמי לכף זכות, כי אמנם סוכן־נוסע אני, סוכן־נוסע של הרעיון הלאומי, רעיון התחיה…

באתי ללודז – ומיד החלותי “למכור את סחורתי”, להטיף לתחיה לאומית. חשב חשבתי, כי בכרך מודרני כזה אמצא הרבה אזנים קשובות לדברי, כי דברי יפעלו על לבות השומעים ויביאום לידי מעשים לאומיים. והמחשבה הזאת אמצה את רוחי ודרשותי הראשונות דרשתי בהתלהבות ובחום. דברתי על הגלות הרוחנית, הקשה לעמנו עוד יותר מהגלות הגשמית, גליתי את כל הכעור והנוול שבטמיעה מצד אחד ובבערות מצד שני, עוררתי לחנוך לאומי, לחנוך מתוקן בבית ובחדר, לזכר ציון וירושלים – כהרגלי. והנה אשר לא פללתי קרה לי. בלודז' המודרנית נמצאו קנאים, שיצאו להלחם נגדי בנשק העתיק, שכבר העלה חלודה – בנשק המלשינות. אדוקים־קצונים, שדברי, או בגדי, לא מצאו חן בעיניהם, כתבו לרשות, כי “מתערב אני עם שונים” ומטיף לשנוי־סדרים בחברה. ובימים ההם דיה היתה פתקה אנונימית, לאסור איש בבית־האסורים ולחיבו חובת גלות לסיביריה.

בערב אחד, אור ליום י“ב שבט, תרנ”ג, כשהמון רב נאסף לבית־הכנסת לשמוע את דברי, ואנכי הייתי מוכן לעלות על הבמה – והנה התפּרצו לתוך בית־הכנסת שלשה ז’נדרמים ובראשם פּקיד־הרבע ובחזקת־היד הובילוני כאסיר לבית־הפּקודות.

מאסרי עשה רושם בכל העיר. טובי העסקנים התאספו, טכסו עצה, הלכו לשר־השוטרים, השתדלו לפעול עליו בכל מיני האמצעים וה“סגולות”. אולם הוא השיב את פּניהם ריקם. השטנה עלי היתה כל־כך קשה, עד שחשב באמת, כי אחד מראשי ה“מורדים” בידו.

כל הערב ישבתי בחדר־מאסרי הצר ומחשבות נוגות מלאו את המח והעיקו על הלב. כבר שכחתי מעט את טעמם של המלשינות והמאסרים, כבר החלותי להאמין, כי המלשינים עברו ובטלו מן העולם היהודי – והנה שוב מאורע מעליב כזה ובלודז' המודרנית!…

וארוך היה הלילה, ליל החורף… שעון העיר מכה אחת ושתים… גדול הוא השעמום ומרות הן המחשבות המוצצות את הלב כעלוקות…

ופתאום נפתחה הדלת ושר־השוטרים הופיע ואחריו הגאון הישיש ר' אליהו חיים מייזל.

– חפשי אתה, – אמר אלי שר־השוטרים, – אחרי אשר ידידי הרב מעיד עליך. ואתה סלח לי על אי־הנעימות שגרמתי לך. אשמים הם אחיך היהודים…

יצאתי יחד עם הגאון מהרא"ח החוצה ושאפתי רוח. היה ליל בהיר, השמים היו עמוקי־תכלת וזרועי־כוכבים, לבנה מלאה צפה לאטה והאדמה היתה עטופה תכריכי־שלג. אחרי שעות אחדות של מאסר ובדידות יקרו לי החופש והמרחב שבעתיים.

ישבנו בעגלת־חורף ונסענו למלוני. העגלה החליקה על פּני השלג הרך ושנינו ישבנו עטופי־דומיה ושקועי־הרהורים. את מחשבותיו של הגאון באותו מעמד לא ידעתי, אולם לא פסקתי מלהביט בפניו המאירים, בעיניו המפיקות זוך־הנפש וטוב־הלב, בזקנו הלבן, שהלבין עוד יותר לקוי־הירח המכסיפים.

העגלה עמדה על־יד מלוני. ירדתי מעליה והוצאתי את ארנקתי על מנת לשלם להעגלון. והנה הגאון הישיש אחז בידי, ובהזדעזעות פּנימית אמר אלי:

– דבר זה לא פללתי עליך, צעיר לימים! כל ימי אני מצטער לקיים מצות “פּדיון שבוים” ועכשיו כשבאה מצוה זו לידי את רוצה ליטלה ממני!

נתבישתי בפני הגאון ובפני דבריו, שיצאו מתום לבו ולא העזתי שוב למרות את פּיו. הוא שלם להעגלון מכספּו ונפרד ממני בלחיצת־יד חמה.

וזמן רב נדדה שנתי באותו לילה. קלסתר־פּניו של הגאון הישיש לא זז מעיני ואישיותו האצילית העירה בלבי מחשבות רבות, רבות ושונות…

למחר עשיתי את חובתי והלכתי לבית הרב להודות לו על הטוב שעשה עמי בהוציאו אותי לחרות. בהכנסי לבית הרב מצאתי את רבי ומורי מימי־נעורי, רבי חיים ליב, ראש הישיבה במיר. שמחתנו גדלה מאד להתראות אחרי עשרים וחמש שנה.

מתגאה אני בך, תלמידי, – אמר אלי רבי חיים ליב, – שמעתי עליך גדולות, מפליא אתה לעשות בדרשותיך.

אחזתי בידי רבי ביראת־הכבוד ואמרתי לו:

– הרשני, רבי ומורי, לאחוז בידיך, שסטרו על פני לפני עשרים וחמש שנה, כי “נאמנים פּצעי אוהב”.

– חזקה, – ענה רבי חיים ליב – שבדין סטרתי. אבל אמור לי, בני, מה היה עוונך?

– רבי, – אמרתי – זוכר אני את הדבר כאילו אתמול קרה. עברתי “עבירה בזמנה”, כלומר, בזמן ההוא היה זה חטא ועון. בזמן הזה לא יראה רבנו בזה עון אשר חטא. ומעשה שהיה כך היה. בישיבה היה משגיח ושמו ר' פּרץ, אדם קשה וקפּדן. הוא היה שאר בשרי וקיים בי “ובקרובי אקדש”. פּעם אחת, בין מנחה לערבית, מצאני יושב בחדרי ומלמד שעור בתנ"ך לפני עשרה בני־ישיבה. עודני זוכר את הפּרק בישעיה שלמדתי. בשפה ברורה ובנעימה קראתי לפני חברי: “הוי, החוקקים חקקי און”. כולנו היינו שקועים בלמודנו ולא הרגשנו ברבי פּרץ העומד על גבנו. לנו לא אמר דבר ורק הלך וספּר את המעשה לרבנו. שלח רבנו לקרוא לי וסטר על פני ברבים וגזר עלי:

– מהיום והלאה תשב בין מנחה לערבית בישיבה ותלמד גמרא.

רבי חיים ליב ורבי אליהו חיים צחקו שניהם.

ברצון נעתרתי לבקשת רבי אליהו חיים והרצאתי הרצאה אחת לטובת “בקור חולים”. היתה הכנסה הגונה לקופּת החברה. ראשי העיר והמטיף ד"ר יילסקי ברכוני בצאתי לשלום. למנחת־זכרון בשם קהלת לודז' נתנו לי שעון של זהב.

פּרק ששה עשר    🔗

ווילנה וגרודנה היו תמיד בעיני כשתי ערים סמוכות זו לזו. עוד מימי ילדותי נחרתו במוחי האותיות האדומות על גבי “שער” הגמרא: “בדפוס ווילנא והורודנא”, שהיו מבצבצות ובולטות מן הדף הכחול־כהה, המקומט והזרוע רבבים עגולים של טפּות חלב. מיד כשהייתי פותח את הגמרא “בבא קמא” היו האותיות מזדקרות לעיני ומסכת שלמה של דמיונות והזיות היתה נרקמת במוחי. הייתי תועה ברחובותיהן של ווילנה והורודנה; יוצא ונכנס בבתי־מדרשותיהן הגדולים, שאצטבות ארוכות מלאות ספרים נמתחות לאורך כתליהם; רואה לעיני את בתי־כנסיותיהן הגבוהים עם גגיהם המחודדים, שהמתים מתכנסים שם לילה־לילה להתפּלל בצבור… והמסכת היתה הולכת ונרקמת, הדמיונות היו משתזרים כחוטים וכשהיינו עומדים בשיטה הקשה של “מכליא קרנא” והרבי טורח ויגע לפרק את ה“כלומר” שברש"י, הייתי אני, בדמיוני, בבית־דפוס גדול, אנשים גבוהים, שזופי־פנים ומופשלי־שרוולים סובבים גלגל מכונה ומתוכה נופלות גמרות ארוכות ועבות, שעליהן מתנוססות אותיות אדומות: “בדפוס ווילנא והורודנא”…

וגם אחר־כך, כשגדלתי וידעתי את המרחק הגיאוגרפי שבין שתי הערים האלה וכשבאתי לבין הבריות וידעתי שוב, כי הן בירות מיוחדות לשני שרי־פלך מיוחדים, שלא הרי גזרותיו של זה על היהודים שלו כהרי גזרותיו של זה על היהודים שלו – גם אז היו שתי הערים דומות עלי כעיר אחת בחייהן הפּנימיים, במצבן החומרי והרוחני, אם כי על ווילנה היה חופף הדר העבר ותפארת המסורה.

כשבאתי לגרודנה נוכחתי, כי לא רק בעברה עולה ווילנה עליה, אלא גם בהוה. ווילנה היא כרך, עם כל המונה ושאונה, וגרודנה עירה גדולה, שחותם הפּרובינציה טבוע עליה. ברחובות אין תנועה, העוברים והשבים הולכים לאטם באותו הבטחון של בן־עירה, שאין לו מה לאחר. פּה ושם משרכת עגלה, העגלון מנמנם על גבי דוכנו וגם הסוס פוסע פסיעות קטנות, כאלו הנמנום לו עיקר וההליכה טפלה. אמנם הבתים – בתי חומה – יפים, הרחובות מרוצפים, על כל קרן־זוית עמודי־פנסים, אבל איזה מעטה יגון חרישי פרוש על הכל, איזה עצב אלם תלוי ועומד באויר ואיזה שעמום, המיוחד לעירות הקטנות בליטה, תוכף אותך מיד כשאתה בא לעיר.

אולם שעמום זה, שתקפני בנסעי מבית־הנתיבות למלוני, עבר מיד. עוד באותו יום נוכחתי, כי בכרך גדול אני יושב, בעיר־פלך, שיש בה שוטרים ופקידים, גבוה מעל גבוה ועיני כולם צופיות הליכותיו של כל זר הבא לגבולם.

עוד לא הספּקתי לנאום את נאומי הראשון, ושר־השוטרים הגרודני גזר עלי שלא אעלה על הבמה, עד שיהיה בידי רשיון מיוחד מאת שר־הפּלך. גזרה זו הפיגה מלבי את כל השעמום והעצב ומלאה אותו צער ורוגז. מודעות רבות כבר נפוצו בעיר על בואי. גם הוגבל יום נאומי, וכאן באה ידו הברזל של שר־השוטרים והפכה את כל הקערה על פיה. להשיג רשיון מאת שר־הפּלך לאו מלתא זוטרתא היא, ולא כל אחד זוכה למצוא חן בעיניו, אם אין לו מליצים, שימליצו טוב בעדו. הייתי אובד עצות ולא ידעתי מה לעשות. “חובבי־ציון” בגרודנה השתדלו בשבילי, העידו עלי, כי אין אני “מתערב עם שונים”, אולם השתדלותם לא הועילה.

לאחרי ימים מועטים נודע לי, כי שר־הפּלך בגרודנה, הוא בטיושקוב, שהיה לפני שנים אחדות שר־הפּלך בייקטרינוסלב, וכי התהלך כאח וכרע עם העסקן הידוע מיכל מיידנסקי. פּניתי אל האחרון בטלגרמה ובקשתי ממנו, כי יחלצני מן המצר ותיכף קבלתי תשובתו, כי כתב טובות עלי לבטיושקוב ובודאי יתן לי את הרשיון הדרוש.

ביום השלישי הלכתי אל שר־הפלך לבקש את הרשיון. בחדר גדול מצאתי קהל גדול ומגוון, בהם יהודים מגודלי פאות וזקן, לבושים קפּוטות ארוכות ואכרים לבושים פּרוות אמוצות וסחבות לרגליהם – עומדים כולם וכתבי־בקשותיהם בידיהם ומחכים ל“הופעתו” של שר־הפּלך. התיצבתי בין העומדים, הטלגרמה של מיידנסקי בידי וחכיתי גם אנכי. דומיה קשה, דומיה מתוך אימה, קמה בחדר כשהופיע שר־הפלך בלוית מזכירו. כל העומדים הרגישו, כי המשטר הרוסי הקשה, שאינו יודע רחם, הופיע לפניהם מרוקם עור ובשר. השר עבר על פני העומדים, שמע את בקשתו של כל אחד, והמזכיר הלך מאחריו, קבל את כתבי־הבקשות ורשם עליהם את תשובות השר. כשעבר על פני וקרא את הטלגרמה של מיידנסקי, עברה בת־צחוק על שפתיו, נתן לי את ידו וצוה למזכירו להודיע לשר־השוטרים, כי רשות נתונה לי לדרוש ברבים. ולי אמר:

– כן, מטיף. הרשות נתונה לך, אולם הוה זהיר בדבריך…

הבשורה נתפּשטה מיד בעיר והיתה לשיחה בפי הבריות, כי זו היתה הפּעם הראשונה, ששר־הפּלך יתן רשיון מיוחד למטיף יהודי.

אולם הרשות הגרודנית לא היתה עדיין בטוחה ב“כשרותי”, גם לאחר שהשגתי רשיון מאת שר־הפּלך. אחד מפקידי הבולשת בא לשמוע את נאומי הראשון, אם אין בו הטחת דברים כלפּי המשטר הרוסי…

בהיותי בגרודנה ראיתי לי לחובה נעימה לבקר את המגיד ר' משה יצחק, הידוע בשם: “המגיד מקלם”, אשר התגורר אז באותה העיר. חפצתי לראות את הדרשן הידוע, שהוסיף פּרשה מיוחדת בתולדות הדרשנות בישראל. חפצתי לעמוד על אפיו של אותו האיש, שהיה מקסים את קהל שומעיו בדבריו החוצבים להבות אש ובחזיונותיו וציוריו מעולם האמת, שהיה מתאר לפניהם כציר אמן. “משכילי” דורו לא העריכו כראוי את המטיף העממי הזה, שהיה מיוד בכח דבורו ובכשרון תאורו, כשם שלא ידעו להעריך בכלל את הצד היפה והנאצל שבחיי היהודים, ועיניהם ראו רק כעור ונוול, בערות והזיה.

“המגיד מקלם” קבל אותי בסבר פנים יפות ובקול רועד אמר אלי:

– את שמך שמעתי. זה עתה באתי מלודז' ושם ספּרו לי, כי הקהל גועה בבכיה לדבריך היוצאים מלבך, ואתה אינך משתמש באימת הגיהנם ויסוריו. לי אי־אפשר דבר כזה. המקום הוכיח אותך למלא את מקומי בדור החדש הזה, שרפתה אמונתו בשכר ועונש. דור דור ודורשיו.

הדברים האלה, שנאמרו בתום־לב ובענות־רוח, זעזעו את נימי לבי עד לכדי דמעות…

בין המשפּחות המיוחסות בגרודנה הצטיינה ביחוד משפּחת יפה, בניו של הגאון ר' מרדכי גימפּל מרוזינוי. המשפּחה הזאת היתה “גולת הכותרת” של היהודים בגרודנה. ר' דובער יפה היה בעל בעמיו ונענה לכל דבר צבורי. בנו בצלאל היה מראשי העוסקים ב“חבת ציון” והיה מסור אל התנועה בלב ונפש. ואת הצעיר, ליב, החל אז לפעם רוח השיר וכבר כתב אז שירים לאומיים יפים, שהעידו עליו, כי עתיד הוא להיות משורר בישראל.

משפּחת יפה גרה בפרבר, על־יד הניימן. משני עברי הנהר מתנשאים הרים עטופי־ירק. אהבתי לשבת שם עם שקיעת החמה, ההרים בוערים בקרני־השמש האחרונות והניימן שוטף ביניהם במימיו המכסיפים – זוהי באמת תמונת־קסם.

אחד הטפּוסים הנפלאים, שיהודי גרודנה מספּרים עליו, הוא ר' נחומ’קה, שהיה ידוע בחייו בשם: ר' נחום שמש. לא זכיתי לראות את האיש הגדול הזה בחייו, כאשר באתי לגרודנה כבר היה בין ישני עפר, אולם ההערצה והיראה, שהעם מזכיר בהן את שמו, האגדות הרבות, שהספּיקו להטוות מסביב לזכרו, אם כי לא עברו שנים רבות לפטירתו, – כל אלה הוכיחו לי, כי אמנם גדול היה האיש, מיוחד במינו, שלא הניח דוגמתו בעולם.

הספּורים הרבים, שיהודי גרודנה מספּרים עליו, אם כי יש בהם הרבה מן האגדה העממית, סובבות כולן על ציר אחד – ענותנותו וצדקתו של האיש הגדול הזה. ר' נחום לא היה חס על כבודו ועל כבוד תורתו והיה חוזר תמיד על הפּתחים, לקבוץ כספים, על מנת לחלקם בין העניים. בחשכת לילה, בסערת שלג היה מכתת את רגליו מבית לבית, בשביל העניים והאביונים המרובים, שהיה תומך בידם. ובתמיכתו לא היה מפלה בין איש לאיש ואף בין בן־ברית לשאינו בן־ברית.

אמרו עליו, על ר' נחום, שפּעם אחת ראוהו טובי־העיר, בחצות לילה, כשהוא הולך בשוק ונושא כלבלב בזרועותיו. תמהו האנשים איש לרעהו וכששאלו את ר' נחום, ענה להם בתמימות:

– אשתו של שכני הנוצרי ילדה בימים האלה. אמש שמעתי את אנחותיה וצעקותיה. וכששאלתי לסבת הדבר, ענו לי, כי חלב שדיה מציק לה מאד ואין לה תקנה אלא להניק את יתרת² החלב לכלבלב. מהרתי וחזרתי אחרי כלבלב והריני מביאו אליה. “ורחמיו על כל מעשיו”…

ושוב מספּרים עליו, כי מנהגו היה לחזור בלילות־החורף על בתי משחק הקלפים, ואת הכסף שהיה מוצא על שלחן־המשחקים היה לוקח לקופת הצדקה. משחקי־הקלפים ידעו אותו ואת מנהגו והיו נותנים לו בעין יפה. פעם אחת בא לבית אחד, שהמשחקים לא הכירו אותו וכשנגש אל השלחן לקחת את הכסף, כמנהגו, קפץ אחד מן המסובים וסטר אותו על לחיו. אולם הוא לא התרגז ואמר בנחת אל הסוטר:

– זאת נתת בשבילי ומה תתן בשביל העניים?…

דבריו אלה עשו רושם חזק על המשחקים וכולם נתנו לו נדבות הגונות והסוטר נענה לו ובקש את סליחתו.

אחרי הלויתו של רבי נחום נהרו המונים־המונים, עניים, אלמנות ויתומים מבני־ישראל ומעם־הארץ, כולם בכו את מושיעם ומגנם.

פּרק שבעה עשר    🔗

במרחק פּרסאות אחדות מגרודנה נמצאת העירה דרוזגניק. העירה הזאת יחידה היא בין ערי ליטה, במעינותיה המבריאים והמרפּאים ומשמשת היא מקום־רחצה לחולי הרומטיזם. כשאתה נכנס לתחומה של העירה, נדמה לך, כי באת לקרלסבד או למרינבד. על כל צעד ופסיעה אתה נתקל באנשים לבושי הדר ובנשים לבושות בגדי־צבעונים ועדויות עדי זהב וכסף. הולכים הם עקב צד אגודל, מטיילים להנאתם ולרפואתם, שותים מי־מעין בשעה הקבועה – הכל כמו במקומות־הרחצה המפורסמים. אלא שביחד עם אותם החולים המאושרים, אתה פּוגש גם בחולים עניים, שבאו גם הם להתרפּאות ממחלת הרומטיזם אף על פי שאין ידם משגת. חזקה עליהם מצות הרופא ועצמו המכאובים ובאו דרוזגניקה. חזקה על בני־ישראל, שרחמנים בני רחמנים הם ולא יתנו להם לגווע ברעב. ואין לך מקום שהעשירות והעניות דרות בכפיפה אחת כמו בדרוזגניק. כאן אתה רואה אנשים צהובי־פנים ושמני־עורף, החולים, לפעמים מרוב טובה, בצד אנשים חורי־פנים ודלי־גוף; נשים פּרופּות ורעולות על־יד נשים לבושות קרעים והנגוד הגמור שבין שני המחנות כמעט שאינו מפליא איש. הכל מביטים על זה כעל חזיון טבעי ורגיל. ביחוד מענין לראות את הקהל המגוון בשעה הסעודה בבתי־האוכל. כאן מזדמנים לפונדק אחד אנשים בעלי דעות שונות ונמוסים שונים: רב יושב לימינו של סוכן־נוסע, “אברך־משי” מפּולין מול ריבה צעירה, אדמו"ר של חסידים בצדם של רופאים גלויי־ראש. והקולות עולים בלולים, ערבוביה של שפות ודיאלקטים, וכל זה עושה רושם מיוחד על הזר העומד מרחוק.

אנכי באתי אל העירה הזאת לא להרפא אלא לרפּא, לרפּא את הדרוזגניקים ממחלת שויון־הנפש, שתקפה אותם לגורל עמם. בית־הכנסת, שדרשתי בו, היה מלא מפה לפה וגם בו היה קהל מגוון. ליטאים לבושי־קצרים ופולנים לבושי־ארוכים, חסידים ומתנגדים. ביניהם היו האדמו“ר מרדזין וגבאיו והד”ר דימבו וסיעתו.

רבי מרדכי יוסף, האדמו“ר מרדזין, הוא בנו של האדמו”ר רבי גרשון הניך, “ממציא” החלזון, לעשות את התכלת, שהקים בשעתו רעש גדול בספרות הרבנית. הבן מתגאה באביו ומבטל את כל הרבנים הגאונים בתכלית הבטול. וכשאסרו רבני ישראל את אתרוגי קורפו, יצא במחאה נגדם וצוה לחסידיו לברך רק על “ממזרי־קורפו”, כמו שקרא המלבי"ם לאתרוגים ההם.

ד“ר דימבו קנה לו שם־עולם במלחמת־הגנתו על השחיטה, שממשלת רוסיה רצתה לאוסרה. שמו יצא בכל תפוצות ישראל. בקרתיו במלונו ומצאתיו יושב ולומד עם הרב רובינזון מרוטניצה שעור ב”טור יורה דעה". הוא קבלני בסבר פּנים יפות ומענין לענין עברנו לדבר גם על אסור השחיטה. בהתלהבות מרובה החל להוכיח לי, עד כמה לא צדקו שונאינו, בחפצם לאסור את השחיטה מנקודת צער בעלי חיים. לפי המדע המדיציני אין מיתה קלה כשחיטה. בעלי התלמוד והפּוסקים כוונו בהלכותיהם להמדע הפיזיולוגי.

במשך שבתי אתו נוכחתי, עד כמה טרח ויגע האיש הזה, עד שגם בדרוזגניק לא ידע מנוחה. מלבד למודיו ושעוריו היה מרבה לכתוב להעתונים הרוסים, לרבנים גדולים, שעמד אתם בחלוף מכתבים תמידי וכל זה עשה מתוך שמחה ועונג. הוא התאונן לפני על חבריו הרופאים, המתרחקים מעמם והולכים לרעות בכרמי זרים.

באותה עונה בא לדרוזגניק גם הגאון רהי שמואל מוהליבר, ראש “חובבי ציון”. כמובן, הייתי מן הראשונים, שבאו לקדם את פּניו. ומיד נעשה מלונו מאליו למרכז של ה“חובבים”. כל אחד היה בא אליו לשאל בשלומו ובשלום העבודה. ומי שלא ראה את הגרש"מ יושב ומדבר על חבת ציון, לא ראה איש שרוי בשמחה מימיו. כשהיה מתחיל לדבר על ישוב הארץ, על תקוות הגאולה, היו פניו קורנים, עיניו חולמות ומביטות למרחוק, וקולו צוהל וחזק – ובכלל לא היה אז כבן־שבעים אלא כצעיר רודם מלא און ועלומים.

במשך שבתו בדרוזגניק התראיתי עמו כמעט בכל יום. היינו יושבים במלונו, ממטיילים ביער על שפת הניימן. רבי שמואל אהב מאד את הטבע ההדור והנאה, ביחוד מראות־הטבע בדרוזגניק. שמים עמוקי־תכלת מתוחים מעל עבי־היער, פּרחי־בר ריחניים ושושנים אדומות מבצבצים מתוך העשב הירוק, מן הצד מתרוממים סלעים גדולים ורוחצים פעמיהם בגלי הניימן. צפּרי־רון מזמרות וקופצות מבד לבד. סירות צפות על פּני הניימן ונושאות בני־נעורים עליזים תופשי־משוט. בפנה ברוכה זו היה רבי שמואל יושב יום־יום שעות אחדות, הוזה ומדבר על ארץ־ישראל ונופיה היפים בגליל על חוף ים כנרת, בירדן ובכרמל.

– כן, ידידי, – היה אומר אלי – יפה הוא הטבע פה, אולם מה הוא לעומת היופי בארץ־ישראל? הדר הטבע בארץ ישראל אין לו שום דמיון כלל. שמים אחרים, ארץ אחרת, שמש אחרת, ירח וכוכבים אחרים. אין הפּה יכול לדבר. אל אלהים, מתי נזכה לשוב לארצנו.

פּעם אחת, לפנות ערב, ישבנו על חוף הניימן. קוי־השמש האחרונים האדימו והזהיבו את גלי־הכסף של הנהר. דומם עמד היער, כאילו התכונן לישן את שנתו. רבי שמואל היה עסוק בשיחה על שאלת השמטה, שהרעיש אז את עולם הרבנים. הרבנים “חובבי ציון”: רבי שמואל, רבי מרדכי עליאשברג, רבי יצחק אלחנן והנצי"ב התירו לעבוד בארץ־ישראל בשביעית. וכנגדם יצאו רבנים מחמירים ואסרו. רבי שמואל קם ממקומו וקומתו הגדולה גבהה פי־שנים תחת קרני־השמש הבוערות, כנביא־אלהים היה, פניו קרנו מהתרגשות וקרא בקול:

אין אני יורד לדעתם של חברי הרבנים המחמירים הבאים להחריב את הישוב בארץ־ישראל. כלום רצונם, שכאן, על הניימן, יהיה הכל כמו בפומבדיתא?

קולו נשמע ביער כבת־קול משמים ואימה ויראה אחזוני.

הגרש“מ, למרות זקנתו המופלגת, היה מלא מרץ בעבודתו לחבת ציון וגם בהיותו בדרוזגניק לחזק את בריאותו לא הסיח את דעתו מן העבודה החביבה עליו כגופו ונפשו. הרבה שאלות עמדו אז על הפרק, שאלות פנימיות, שנגעו להנהגת החברה “חובבי ציון”. לפתרון אותן השאלות החליט הגאון רש”מ לקרוא לאספה מיוחדה בדרוזגניק. בעזרת הסופר מר א. י. סלוצקי שלח קול קורא לטובי החובבים וכולם נענו לקריאתו ובאו לאספה. בין הקרואים היו: האר“ז, עורך “המליץ”; הסופר הרוסי־העברי בן עמי; יהושע סירקין; הרב פּנחס רזובסקי; האחים יפה ועוד. האספה היתה במוצאי־שבת, ז' אלול, תרנ”ג. אולם גם יום השבת היה מוקדש לצירים ולאורחים. בבוקר התפּללו כל הצירים בבית־כנסת אחד, אחד הצירים חלק את ה“עליות” והעולים ברכו את הגרש“מ ונדבו לטובת הישוב. האספה עצמה היתה, כאמור, בערב. הגרש”מ פּתח את האספה בדברי הפטרת השבת: “אנכי אנכי הוא מנחמכם”. דבריו הלהיבו את כל הנאספים. אחרי שקלא וטריא ארוכה, שארכה עד אור הבוקר, החלט ליסד בביאליסטוק מרכז רוחני ל“חובבי ציון” בשם “מזרחי”, ומהמרכז הזה תצא הוראה להלשכות בוורשה ובאודיסה.

שם המרכז ההוא היה אחר־כך לעינים ליוצרי הסתדרות “המזרחי”.

פּרק שמונה עשר    🔗

מכל הערים הרבות בבסרביה, ווהלין פּולין וליטה, אשר בקרתי במשך נסיעותי המרובות, עשתה עלי רושם מיוחד העיר קובנה. מיד בבואך אל העיר הנך מרגיש, כי באת לחבל אחר, לנוף אחר, אם כי השפה הרוסית והחוקים הרוסים שוררים שם בכל תקפם. רואה אתה לפניך יהודים אחרים, פּנים חדשים, שאין בהם הדלות המנוולת שבליטה, החמרנות הגסה שבבסרביה והאדיקות הקיצונית שבפולין. איזה חן, איזו אצילות־הרוח, שפוכים על פּניהם ועל הליכותיהם של יהודי קובנה. גם החרדים, הזהירים במנהג קל כבחמור, אינם לובשים בגדים ארוכים, עושים את שער זקנם ומקפּידים על חלקת צוארוניהם. אפשר, כי יש בזה משום השפּעתו של הגבול הפּרוסי, הסמוך לקובנה, אולם עובדה היא, כי יהודי קובנה מצטיינים בנקיון־מלסבושיהם ובנועם־הליכותיהם.

גם העיר עצמה עושה רושם ביפיה ובהדר הטבע אשר מסביבה. קובנה – הרים סביב לה וההרים מקיפים את העיר מכל עבריה. היפה בהרים הוא “הר פּטר” וחזיון מרהיב־עין הוא לעמוד על ראשו ולראות משם את העיר עם כל רחובותיה ומגרשיה, עם חומותיה ומגדליה. מסורה היא בפי הקובנאים, כי אברהפ מפּו היה אוהב להתיחד בהרים ולכתוב שם את ספריו. האויר הצח והיפה, העשב הרך והרענן, הדומיה השלמה והנעימה – היו נושאים אותו על כנפי דמיונו והיה רואה אז לעיניו את הדר הלבנון והכרמל, את עמק השרון והר חרמון ואת ירושלים בבנינה ותפארתה.

לוית־חן לקובנה הם שני הנהרים הגדולים, ה“ניימן” וה“וויליה”, השוטפים בשני עבריה וברוח מערבית הם מתאחדים זה עם זה והיו לנהר אחד.

בין ההרים שמסביב העיר יש עמק אחד, הנקרא בשם “עמק מיצקוויטש”. בעמק הזה שר המשורר הפּולני הגדול את שיריו היפים וחזה את חזיונותיו הנהדרים. מפּו ומיצקוויטש – שניהם שרו את שיריהם על אדמת קובנה, על אדמת נכר. שניהם היו משוררים של עמים גולים ואף על־פּי כן מה רב ההבדל. המקום, שעליו ישב מיצקוויץ, הריהו לפּולנים מקום היסטורי ושם משוררם נקרא עליו, והמקום, שעליו ישב מפּו, אין איש יודע אותו.

יש גלות ויש גלות בתוך גלות.

כשבאתי לקובנה, ראיתי לי לחובה ראשונה לבקר את רבה, את הגאון הישיש רבי יצחק אלחנן. הרבה שמעתי על הרב הזה, על אישיותו האצילית, על לבו הער לכל דבר צבורי, ומאד חפצתי לראות את פניו וליהנות מזיו קרבתו. הוא שהה אז במעון־קיץ, מחוץ לעיר, ויחד עם בנו, הרב ר' צבי הירש, הלכתי לקבל את פּניו. מצאתי אותו שוכב ביער, בצל אילן, ומנמנם. רוח קל נשב וליטף את פּניו הלבנים והמלאים, את שער־זקנו הלבן, ומנוחת־רז היתה שרויה מסביב. על־ידו היה מונח ספר קטן, שכנראה עיין בו לפני שנתו. והרוח השתובב גם בו ודפדף את דפּיו. מענין היה לי לראות איזה ספר משמש להגאון קריאה קלה לפני השינה. כאשר נגשתי עוד צעד אחד קראתי בראש הדף: “חושן משפּט”…

שהינו רגעים אחדים, עד שהתעורר משנתו. כראותו אותנו קם מיד על רגליו, שפשף את ידיו בעשב ונתן לנו שלום. כשבנו הציג אותי לפניו, נהרו פניו ובשביעת־רצון מיוחדה הזמין אותי להכנס לביתו. ולבנו אמר:

– יישר כחך, הירש’לי, על האורח ההגון, שהבאתי לי.

בלכתנו חפצתי לקחת מידו את הכר ולשאת אותו, אולם הוא סרב לתת אותו על ידי ואמר: “הנח לבני לקיים מצות כבוד אב” ומסר את הכר ליד בנו.

בבואו הביתה, קרא בקול עליז:

– רבנית! ערכי את השלחן. אורחים הגונים נזדמנו לנו היום.

ועל שלחן ערוך ישבנו זמן רב ושחחנו. בשיחה זו, שנושאה העקרי היה מצב עמנו, עמדתי קצת על אפיו של האיש המורם־מעם הזה. גדלו בתורה וטרדותיו המרובות במילי דמתא ובמילי דשמיא, להשיב לכל השואלים מקרוב ומרחוק לא צמצמו אותו בארבע אמות של הלכה וכל הנעשה והמתרקם בין היהודים היה ידוע לו וקרוב ללבבו. גזרת־גרוש חדשה, שהתרגשה ובאה, שאלת השחיטה, שנתעוררה בספירות הממשלה, תקנתם של חילי היהודים – כל אלה היו מעסיקים את מוחו ולבו ולהם היה מקדיש את כחותיו ואת זמנו. כשהיה מדבר על צרת ישראל היתה עננת־עצב מערפּלת את פּניו והדברים היו יוצאים מתוך תוכו של לבו. נראה היה, כי הוא מיצר בצרת ישראל בגופו ובנפשו ממש. הוא היה נוח מאד לבריות, והיה מקבל את כל אדם, אף את מי שאינו חרד, בסבר פנים יפות. וכל המדות האלה העמידו אותו בראש היהדות ברוסיה והוא היה לא רבה של קובנה אלא רבם של כל בני הגולה.

בהביטי אל הדרת פּניו, בשמעי אל דבריו, בראותי את מדותיו בהכנסת אורחים, דמיתי כי את הלל הזקן אני רואה לפני.

בה בתקופה היה ברוסיה פּולמוס־ה“מוסר” הגדול, שהעלה, בשעתו, הרבה אבק־סופרים ב“המליץ” ו“הצפירה”. פּוטר הפּולמוס היה אז הסופר ש. רוזנפלד מקובנה. במאמרים חריפים יצא כנגד בעלי המוסר, שבצרו להם מקום בקובנה. הוא הוכיח בעובדות ובמופתים, כי בעלי המוסר הם מבלי עולם ומעבירים את תלמידי הישיבה על דעתם. בהיותי בקובנה, במקום המעשה, שמתי את לבי לתהות על קנקנם של המוסריים ולראות אם כ“הכצעקתה”. יחד עם התלמודי המובהק הסופר אהרן מיכל ברוכוב הלכתי לראות את ישיבת המוסריים. ומוכרח אני להודות על האמת, כי רטט עבר בכל אברי גופי, כשראיתי את הליכותיהם ודרכיהם של המוסריים. דרך המוסר, כפי שהיתה נהוגה בקובנה, לא היתה דרך החיים אלא דרך המות. המוסריים היו מתהלכים כצללים, ועצב מלנכולי של נידון למות היה משתקף מעיניהם. ביחוד היה הלב שותת דם, לראות את הצעירים, את פּרחי־הישיבה, שלא טעמו עדיין טעם חיים וכבר הספּיקו להביט על כל העולם מתוך אספּקלריה של עצב ומלנכוליה. המוסר המית בהם כל רגש שמחה ודן בחניקה כל חפץ־חיים ודומים היו לפרחים שנבלו בלא־עתם. ולא לחנם התנגדו הגאון רי"א ובנו לשיטת המוסר ולתעלולי ראשיה, מטפּוסו של “בעל־החורים”…

בקובנה הכרתי לדעת גם את הסופר יעקב ליפשיץ, שעמד בראש “הלשכה השחורה” והיה אחד מן המתנגדים היותר קיצונים לתנועת חבת ציון ולהתנועה הציונית. ליפשיץ היה איש משכיל וסופר בעל כשרון, אולם היה קנאי אדוק, והקנאות העבירה אותו על דעתו ועל השכלתו. הוא שנא את הספרות העברית, את הסופרים העברים, את הציונות והציונים תכלית שנאה והיה כותב ומדבר כנגדם בדברי רעל ומשטמה. בהיותו מושפּע מספרי הרב הירש, שאף ליסד ברוסיה מן מפלגת־חרדים, כזו שביהדות הגרמנית. אולם שאיפתו זאת, כמובן, לא עלתה בידו והתנפּלויותיו על הציונות לא הנחילו לו כבוד רב.

שהיתי בקובנה שבועות אחדים. בהשתדלותו של הד“ר פיינברג נתן לי שר־הפּלך רשיון מיוחד לדרוש בכל בתי־הכנסיות שבעיר. טובי חובבי ציון והלאומיים עשו לדרשותי פּומביות גדולה שהיתה מכוונת כנגד “הלשכה השחורה”. ואמנם צריך להודות, כי רשומה של הלשכה כמעט שלא היתה ניכרת בקובנה עצמה. ראש הלשכה היה גם סופר הרב, והרב, כידוע, התיחס ברצון ל”חבת ציון" וזה אסר במקצת את ידיו של ראש הלשכה.

לפני עזבי את קובנה, נשאתי מספּד מר על הגאון הנצי"ב מוולוז’ין. המונים רבים נתאספו לחלוק כבוד להגאון המנוח, ביניהם היו רבים מתלמידיו. תארתי לפניהם את ערך האבדה הגדולה, שאבדנו במות הגאון, את ערך הישיבה הוולוז’ינית, שמסר את נפשו עליה, והקהל הרב געה בבכיה.

ועד מבית־הכנסת האשכנזי בא אלי להזמינני לדרוש בבית־הכנסת ההוא, שעוד לא עמדו רגלי מגיד על בימתו. בראש הועד היו הרב מטעם הממשלה שניטקינד ושני תלמידי האוניברסיטה האחים ברמסון. שתי שעות רצופות נאמתי שם בקהל רב, ביניהם גם פּרושים וחרדים. והיה הדבר לאות בקובנה.

עם הסופר אהרנזון, מתרגם “חורב” ו“אגרות צפון” להירש, הלכתי להפּרד מרב העיר, רבי יצחק אלחנן. שעות אחדות בלינו עמו בשיחה. לא יכולתי לגרוע עין מפניו המאירים, משעור קומתו, מידיו הלבנות־השקופות וביחוד מעיניו המפיקות אהבה ורחמים.

פּתאום הפסיק משיחתו, בקש ממנו סליחה ונכנס לחדרו המיוחד.

כעבור עשרה רגעים שב ויצא אלינו, מסר מכתב לידי ואמר לי:

– יואל נא לקבל ממני דברים אחדים על כשרונו אשר חננו אלהים. הדברים יועילו לו. אני זקנתי ושבתי וכבודו צעיר לימים וכחו עמו לעבוד בעד עמנו, אמונתנו ותורתנו. כפי שאני רואה, עתיד הוא לילך למדינת־הים, לאמריקה. הכל הולכים לשם. יבוא אליהם ויחזק את ידיהם. יאמר להם בשמי, כי יתאמצו לשמור את תורתנו הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו זה שנות אלפּים.

נפרדנו בנשיקה ובדמעה.

פּרק תשעה עשר    🔗

עד שאתה נכנס לתחומה של בריסק דליטה, מתכונן אתה, לפי שמה, למצוא עיר ליטאית עם כל הסימנים, שמנו החיים בערים הליטאיות. אולם בבואך אל העיר אתה מכיר, כי השם הוליך אותך שולל ולפניך עיר פּולנית, לכל פרטיה ודקדוקיה. היהודים לובשים ארוכים ומתעטפים ארוכים, חובשים לראשם כובעים בעלי שולים רחבים, בטעם היהודים הפּולנים, מגדלים את פּאותיהם ומבטאם הז’רגוני הוא קרוב יותר אל המבטא הפּולני מאשר אל הלטאי.

כעיר פּולנית ברוחה משמשת היא מבצר להחסידות. רוב היהודים הם חסידים, עם כל מעלותיהם ומגרעותיהם. ולכן אין פּלא אם הרעיון של “חבת ציון” אחר שם לבוא. בשעה שביאליסטוק הסמוכה כבר היתה מרכז התנועה, לא נראו עדיין בבריסק גם הנצנים הראשונים ולא היתה אף אגודה אחת.

כשבאתי לשם ועמדתי על טיבה של העיר נפלה רוחי עלי. השאלה הישנה “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי” צפה ועלתה שוב לפני בכל מרירותה ויתוש־הספק החל לנקר במוחי. יראתי, שקולי, הקורא לחבת הארץ ולישובה, לא יהיה כקול קורא במדבר והזרע, גרעיני הלאומיות, לא יפּול על צחיח סלע. אולם כבשתי את הספק, התגברתי על הפּקפּוקים והחלותי לדבר את דברי מעל בימותיהם של בתי־המדרשות ובתי־הכנסיות שבעיר, ורבים היו הבאים וצפופים עמדו השומעים ודברי על צרת האומה ושיבת שבותה, שיצאו מתוך־תוכו של לבי, נכנסו ללבותיהם של השומעים ולא שבו ריקם.

אחת מסגולותיה היותר חשובות של בריסק הוא, בלי ספק, רבה הידוע, הגאון רבי חיים סולובייצ’יק, בן הגאון רבי יוסי בר וממלא מקומו. הרב הזה הוא טפּוס מיוחד במינו. חריפות־שכלו ועומק־הגיונו הוציאו לו מוניטים בעולם, עוד בימי־נעוריו, בהיותו ראש הישיבה בוולוז’ין יחד עם חותן־חותנו הנצי"ב. סופרים וחכמים רבים, בני־ברית ושאינם בני־ברית, התפּלאו על כשרונותיו הרוחניים וכחותיו הנפשיים. במראהו החצוני לא עשה רושם. קומה נמוכה, זקן מחודד, עינים חדות ורק הראש הוא גדול, גדול יותר מדאי, וכל הרואה מכיר מיד, כי הראש הגדול הזה הוא בית־קבול למוח גדול, למוח הוגה רעיונות עמוקים.

ובמקום שאתה מוצא גדולתו של האיש הזה שם אתה מוצא גם את פּשטותו. רבי חיים אינו מתהדר במלבושיו ואינו נוהג שררה בביתו. יש שהוא מתמתח על גבי הספּה ומעיין ברמב“ם, במעמד בעלי־בתים, הנכנסים ויוצאים בביתו, או שהוא מטייל ארוכות וקצרות עם הרב ר' שמחה זליג, יד על שכם, ומדבר אתו בדברי תורה, כשם שהיה רגיל לעשות בימי־נעוריו בוולוז’ין. ומספּרים בשם הגאון הנצי”ב, כשהיה רואה את ר' חיים מתהלך עם בן־ישיבה וידו על שכמו של הבחור, היה מחייך ואומר:

– ר' חיים על צוארו ויעסוק בתורה?³

מנהגו היה, שלא לפסוק שאלות של אסור והיתר. גם אם נפלה שאלה בביתו היה שולחה אל אחד ממורי־הוראה שבעיר. דרכו בהוראה היה, שלא להחמיר, ביחוד אם הדבר נוגע לבריאות־הגוף. מספּרים, כי פעם בא אליו ילד חור־פּנים לשאול, אם מותר לו לאכול בשר ב“תשעת הימים”. ר' חיים נתן בו עיניו וענה לו: לך ואמור לאמך, כי גם לה מותר. וכששאלו אותו המסובים לפרוש דבריו, אמר: ילד דל וכחוש כזה אינו נולד מאם בריאה ובעלת־בשר…

וכשם שהיה נוח בביתו, היה, לפעמים, קשה כארז בעניני העיר. והיה מעשה, שיצא פעם בגלוי נגד העסקן הידוע מנדילבלט, שהיה ממונה על שכר הרב. ר' חיים התנגד אל הנהגתו של זה ב“לינת הצדק” ולא נרתע להלחם אתו.

וגם בעניני הכלל לא ידע ותורים ופשרות. כשחגגו ברוסיה את חג־יובלו של כוולסון ומשכילי בריסק חפצו לשלוח לבעל־היובל אדריסה של ברכה, לא רצה ר' חיים לחתום על האדריסה. תשובתו היתה קצרה:

– אין אני חותם על ברכה למומר.

וכוולסון הלא היה הטוב שבמומרים, והרבה מגדולי הרבנים נהגו בו כבוד ופנו אליו בבקשות שונות לטובת כלל ישראל. העם זכר לו לטובה את ספרו נגד עלילת־הדם. גם ידועה המימרה של כוולסון: “ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי”. רבי חיים לא שם לב לכל זאת, עמד על דעתו ואמר:

– אין לי עסק עם מומרים.

רבי חיים, כאביו, היה פזרן לדברים שבצדקה. ידו היתה פּתוחה תמיד, מלוה וחונן ונותן. וכששאלו אותו:

– רבנו, במה יפרע את חובותיו?

ענה רבי חיים ואמר:

– ישנם די עשירים בבריסק, שבידם לפרוע מה שאני מוציא על העניים המוטלים עליהם.

את רבי חיים ידעתי מילדותי. שנינו למדנו בבית־המדרש בסלוצק, בשבת רבי יוסי בר על כסא־הרבנות בעיר־מולדתי. רבי חיים היה גדול ממני בארבע שנים. ולא אחת הכה אותי בהשתובבנו בין מנחה לערבית. רבי חיים היה ילד עליז ושובב גדול.

כשבאתי לבריסק, הלכתי מיד לקבל את פּני רבי חיים. ונפלאת היא. הוא הכיר אותי מיד, נפל על צוארי ושאל אותי:

– האתה הוא הרשל ר' חיים מאשקעס? שמח אני לראותך אחרי עשרים וחמש שנה. ועתה בבואך בצל קורתי, אחת אשאל ממך: נשוב לימי־ילדותנו לרגעים אחדים ונקרא זה את זה בשמותינו. אני אקראך הירשלי ואתה אותי – חיימ’קה. מה נעימה הילדות!

– כן, רבנו, – עניתי – הרשות ביד רבנו לקרוא אותי כרצונו. הדבר יהיה לי לרצון ולעונג. אבל אנכי חייב לנהוג כבוד ברבנו. שכן הוא רבה של בריסק ורבם של כל ישראל.

– אם כן, – קרא רבי חיים – מה שלומו, רבי צבי מסליאנסקי?

שעות אחדות בלינו בשיחה נעימה על זכרונותינו המשותפים מימי ילדותנו.

אחד הטפּוסים העתיקים, שרידי הדור העבר, שאין עוד דוגמתם, היה בבריסק הרב ר' שלום מנשה. האיש הזה, שלא שמש בתגא של רבנות, אלא חי כאחד העם, היה גדול בתורה וחסיד במעשיו. שבעה שעורים היה מלמד בשעות קבועות ביום, ואת כולם בחנם. את שאר זמנו היה מבלה בחזרה על הפתחים, לקבוץ על יד לעניים ואביונים, לסעוד חולים ולפקח על צרכיהם של יתומים. כל בני העיר אהבוהו אהבת־נפש, כאהבת בנים את אביהם. מכל קצות העיר היו באים אליו, שיתפּלל על חולים ועל מקשות־ללדת. וגם כשהיו באים בבקשות כאלה אל ר' חיים היה שולח לרבי שלום מנשה.

– רבי שלום מנשה – היה רבי חיים אומר – גדול ממני ביראת־שמים. לכו אליו.

גם רבי הירשל ברומברג בבריסק היה מן היראים והצדיקים. את כל חייו הקדיש לצדקה ולמעשים טובים. הוא דאג לכל החולים בבריסק, שהיו צריכים להתרפּא בצ’כוצינק או בדרוזגניק והרבה נתרפּאו על ידו.

שעות נעימות בליתי בחברות של החכם והבלשן רבי אריה ליב פיינשטיין, מחבר ספר “עיר תהלה”. בביתו ראיתי את ספריתו הגדולה והעשירה בספרים מספרויות שונות. גדול היה הזקן הזה, משים לילות כימים ועוסק בעבודות ספרותיות שונות ובודד היה. בני בריסק לא ידעו אותו ואת ערכו.

פּרק עשרים    🔗

העיר דווינסק, דינבורג לפנים, היא עיר צעירה, בערך. עוד לא מלאו לה מאה שנה. בבואך אל העיר ובהתהלכך ברחובותיה ובראותך את הבתים הגדולים והיפים, הבנוים לפי הבניה האירופּית, תכיר בה, כי לעיר חדשה הובילוך רגליך.

רוב התושבים הם אחינו בני־ישראל, שאבותיהם השתקעו בעיר בימי ניקוליי הראשון, בראשית מאת התשע־עשרה, בהבנות מבצר דינבורג. משפּחת־פרידלנד הידועה היתה ראשונה למתישבים. בני המשפּחה נתעשרו וקנו להם שם בבנין המבצר. הם עלו בעשרם מעלה־מעלה והאחים פרידלנד, או פרידלנדסקי, עברו לפּטרבורג. ידועים היו בשמם ובפעולתם בכל רחבי רוסיה כל ימי אלכסנדר השני. בנפול אלכסנדר קיסר בשנת תרמ"א, הועם זהרה של המשפּחה הזאת וירדה מגדולתה. בני המשפּחה ירדו מטה־מטה עד שטבעו בים־העניות ברוסיה. כל בני דווינסק, כיהודים כנוצרים, הצטערו בצער משפּחת פרידלנד. זכרון עולם השאירו אחריהם בדווינסק: בית־הכנסת והמוסדות, שנבנו על־ידם ונקראים על שמם עד היום.

אמנם ישנם בדווינסק עשירים מקרוב באו ויש מהם העולים בעשרם על בני משפּחת פרידלנד, אולם אין בהם ממדותיהם של אלה. קרובים הם לעצמם ודואגים לנפשם. גורל עמנו אינו נוגע ללבם. חיים הם בכל טוב, נוסעים בצבים ובכרכרות, נשיהם עדויות כסף וזהב ואבנים טובות ומעלות חמת האנטישמיים. ועם עני ואביון עוונותיהם יסבול. כיוצא מן הכלל הוא העשיר ר' שלמה זכס, המתענין בספרותנו וחבר הועד האודיסאי ל“חבת ציון”.

טילתי על חוף הדווינה, בדרך העולה אל המבצר. והנה עברה על פני עגלה טעונה מטות־ברזל העשויות בבתי־הספר למלאכה על שם פרידלנד. על העגלה אצל הרכב ישב אחד מידידי, מורה בבית־הספר ההוא.

– לאן המטות הרבות האלה? – שאלתי את ידידי.

– המטות הללו – ענה לי – הזמין אצלנו העשיר מ. וויטנברג והוא מנדבן לבית־האוסף שבמבצר.

הלכתי אחרי העגלה עד שהגענו אל המוסד. מנהל המוסד יצא לקראתנו ובלעג מר אמר:

– צאו וראו בנדבת־לבם של היהודונים (“זשידאָווסקאַיאַ בלאַגאָדאַטלעסוואָ”). רצונם לקבל אותות־כבוד מידי הממשלה. המעט להם הכסף והזהב אשר גזלו ממנו ובקשו גם אותות־כבוד. עלוקות!

בשמעי את דברי־התודה של מנהל המוסד לאחינו הנדבן, נזכרתי בתלמידים הרעבים והיחפים⁴, שראיתי אתמול בבית תלמוד־התורה ולבי שוע בקרבי:

עשירים מנוולים! מעצמכם ומבשרכם תעלימו עיניכם ורק להכבד על פני זרים כל מגמתכם. עבדי־עבדים, מזמרי “מה־יפית”, מנשקי־השבט, לא תראו בשואה ההולכת ובאה עליכם.

בקרתי את שני הרבנים בדווינסק, את הרב רבי מאיר שמחה הכהן ואת רב החסידים רבי יוסף רוזן. שניהם גאונים ידועים. הראשון הזכיר לי בתוארו את רבי יוסי בר. אולם רחוק הוא ממנו באפיו ובמדותיו. כשעה ישבתי ושוחחתי אתו ובכל השעה הזאת לא שמעתי ממנו אף מלה אחת על עמנו ועל תקוותיו. קיתון של “ביטול היש” שפך על הכל.

את רבי יוסף רוזן ידעתי עוד בילדותי. בהיותו כבן שתים־עשרה שנה וידוע בשם “העלוי הרוהטשובי”, הביאו אביו, חסיד מחסידי ליובוויטש, לסלוצק ללמוד תורה מפי רבי יוסי בר. ואמנם ילד־פּלאים היה בזכרונו הכביר. כל הלומדים שהיו בבית רבי יוסי בר השתאו לעזות־מצחו של העלוי הקטן בעמדו לפני הגאון בישראל.

– אמור לי, בני, – שאל אותו רבי יוסי בר – כמה מסכתות בש"ס אתה יודע?

– בקי אני – – ענה העלוי הקטן – בחצי ש"ס.

– באיזה חצי? – חזר ושאל רבי יוסי בר.

–באיזה שישאל – ענה הילד.

רבי יוסי בר תהה על קנקנו בסוגיות שונות והנער ענה לו בחריפות כמפלפּל ותיק.

אין ספק, שאלמלי התחנך העלוי, רב־הכשרונות, בחנוך מסודר, היה לאחד הכוכבים המזהירים בשמי ישראל ולכבוד ולתפארת לעם ישראל. אולם לצערנו לא נמצא לוטש ללטוש את האבן היקרה הזאת ולתת לה ברק וסופה ככל גלמי האבנים הטובות המתגוללות ברחוב היהודים באין לעמם חפץ בהן.

עם כח זכרונו גדלה בקרבו המדה לבטל את כל הרבנים הגדולים ורבו רבי יוסי בר עמהם.

זו תמונתו:

נמוך־קומה, כפוף־גב, קצר רגלים וידים, גו כחוש, וראש גדול עליו, צואר לא יראה, לבוש חלוק־משי ארוך, לא לפי מדתו, קצר־ראי, רץ על פני החדר תפוס מחשבות.

כשנכנסתי אליו נעץ בי מבט זעום ובראשית דבריו, שזרמו מפיו, בטל את רבי יצחק אלחנן ואת רבי שמואל מוהליבר, את תנועת חבת ציון ואת רעיון ישוב ארץ ישראל והרבה בשבח אתרוגי קורפו. הוא הכחיש במציאות מושבות בארץ־ישראל, “המינים והאפּיקורסים בדו זאת מלבם”, המטיר אש וגפרית על הספרות העברית ועל סופריה וכולו כהר־געש.

לא עניתי לו, אמרתי לו שלום ויצאתי.

מווילנה נקראתי טלגרפית מאת המ“מ דמתא, הרב רבי צבי הירש רבינוביץ, ומאת “חובבי ציון”, לבוא ולהספּיד את אלכסנדר צדרבוים, עורך “המליץ”. מלאתי את בקשתם. באתי לווילנה ומצאתי באחד מבתי־הכנסיות הגדולים הכל מתוקן להספּד. ארון־הקודש עטוף שחורים, בית־הכנסת מלא מפה לפה, נתכנסה ובאה כל האינטליגנציה: רבנים, רופאים, עורכי־דין, עסקנים וסופרים. שוטרים וז’נדרמים שמרו את הסף והשגיחו על הסדר. חזן העיר התפּלל תפלת “אל מלא רחמים” בלוית מקהלת שרים. אחר־כך עליתי על הבמה ונשאתי מספּד על העסקן הנפטר. בארתי לקהל את ערך האבדה, שאבדה כנסת ישראל במותו של אר”ז, העסקן ללא־ליאות. והגדולה בפעולותיו היא אשור ועד “חובבי ציון” באודיסה מאת ממשלת רוסיה. המלצתי עליו את מאמר התלמוד: “שדה שיש בה אדר־ארז אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין”.

אחרי נאום־ההספּד נדב הקהל לקופּת הועד באודיסה.

מווילנה שבתי לדווינסק. נאמתי עוד לטובת בית־התמחוי וחברת “מועדי שבת”, שיסד המורה והפּדגוג אלחנן מלמד, ללמד חנם את בני הנעורים עברית ודברי ימי ישראל.

נשף־פּרידה נעים ערכו לי בני־דווינסק. גבאי בתי־הכנסיות הגישו לי אדריסה כתובה עברית ומשובצת זהב ו“דברי ימי ישראל” לגרץ בכריכה הדורה. המשורר י. ל. גמזו הקריא את שיריו, שחבר לכבודי. בלינו בנעימים עד אור הבוקר וכולם לווני בדרכי לרז’יצה.

* * * * *

רז’יצה היא אחת מערי־המחוז בפלך וויטבסק. כעשרת אלפים יהודים גרו בה; רובם סוחרים וחנונים, בעלי־מלאכה מעטים הם. בראש העסקים הוא סחר הפּשתן. סוחרים מגרמניה באים לרז’יצה לקנות פשתן והיהודים רואים ברכה במסחרם.

טפּוס מענין הוא הרב ברז’יצה, רבי יצחק ציוני. זקן הוא האיש ורפה־כח ויושב כל היום עטוף בטלית ומוכתר בתפלין. בשבתות ובחגים אין הוא מדבר דברי חול וכשבאים אליו בשאלות איסור והיתר הוא עונה במנוד־ראש. רחוק הוא מן החיים, כרחוק פּומבדיתא מרז’יצה. הוא מביט על כל החיים ממעלה למטה ואינו יודע בצרת ישראל ברוסיה. ומאין ידע? עתונים לא יקרא, עם אנשים לא ידבר ורחוק הוא גם מאשתו ובניו.

אותי הפלה לטובה וישוחח אתי. הוא התאונן על בית תלמוד־התורה ברז’יצה, שנוסדה בשנה ההיא על־ידי הרב מטעם הממשלה, יעקב פּוליאק.

לבי שותת דם – אמר בכובד־ראש – על הנהגת בית תלמוד־התורה. נבלה נעשתה בישראל. מוציאים תינוקות של בית רבם מכלל ישראל, רחמנא ליצלן.

– ילמדנו רבנו, – שאלתי – איך ובמה? בקרתי אתמול את בית תלמוד־התורה, בחנתי את התלמידים ומצאתים יודעים את תורתם.

– מר בחן אותם – מהר לענות – בלמודי־הקודש. אולם גם גוית הם לומדים מספרים כתובים רוסית. וכשיגדלו וידעו את לשון הרוסית יסעו לפּייטרברג, יכנסו לתוך האסכולות הגדולות ויהיו לרופאים, לאפּיקורסים ולמחללי־שבתות ככל הגוים.

הדברים האחרונים יצאו מלבו הכואב.

– תנוח דעתו של רבנו, – אמרתי לו. – הם לא ילמדו באסכולות הגדולות בפּטרבורג, מפּני גזרת הקיסר לנעול את דלתי האסכולות בפני בני־ישראל.

– האמת נכון הדבר? – שאל בשמחה – בני־ישראל אינם מתקבלים לאסכולות של הגוים ואנכי לא ידעתי. ברוכה הממשלה, ירום הודה, בעדנו.

משיחתי אתו נוכחתי בתמימותו הגדולה של הרב ר' יצחק ציוני היושב על כסא הרבנות ברז’יצה זה שלשים שנה באותו החדר ואולי גם באותה הטלית…

ואופי הוא, כי אשתו הרבנית, בניו ובתו רחוקים מאד ממנו. הרבנית נותנת יד לאורחים ומקבלתם בסבר פנים יפות. בתו, עלמה יפה, יודעת עברית ורוסית, צעירים אינטליגנטים מבקרים אותה ומשוחחים על שאלות־העולם. בניו לומדים מפי מורה רוסית וחשבון. ורק את בן־זקוניו אין הוא מוציא מד' אמותיו, מלמדו בעצמו ואינו מוסרו למורה ואפילו ללמוד אידית אסר עליו.

בני רז’יצה מכבדים מאד את רבם על תום־לבו ותום־דרכיו. החפשים במקצת נדים לו ראש.

פּרק עשרים ואחד    🔗

מרז’יצה נסעתי להומל.

הומל היא עיר מלאה תשואות וחיים, רוכלת ערים. ביחוד גדל בה המסחר מימי גרוש מוסקבה, בשנת תרנ"ב. כשלשים אלף יהודים יושבים בהומל ומתפּרנסים בריוח. בראש העסקים הוא סחר העצים. רפסודות נשלחות על פני הדניפּר לנגב רוסיה, לייקטרינוסלב וחרסון. הומל היא בין רוסיה הקטנה לרוסיה הלבנה; בין פּלך טשרניגוב ופלך מוהליב. שנה־שנה מתכנסים להומל סוחרי־העצים מנגב רוסיה ומצפונה לעשות סחורה. סוחרי נגב רוסיה קונים עצים מסוחרי הצפון ומוכרים להם את יבול אדמתם: חטה, דגן וכוסמת.

כמעט כל יהודי הומל הם חסידי חב“ד. אולם מתונים הם ברוחם, אינם מתקוטטים עם המתנגדים כאחיהם בווהלין, “פּתחו אתם ב”ברוך שאמר” ואנו נפתח ב“הודו”; אמרו אתם “נעריצך” ואנו נקרא “כתר” – כך הם אומרים למתנגדים, כי רוח המסחר רוחם. מעט מן המדות הטובות למדו גם מיהודי־הנגב וגם מיהודי ליטה; חיים בריוח – כראשונים ויודעים במקצת את התורה ואת ההשכלה – כאחרונים.

אם כל עירה ועירה ברוסיה יש לה “רוזן”, או “נסיך” שלה, שהיהודים מספּרים מדור לדור, בלילי־חורף הארוכים בין התנור והכירים ובערבי־קיץ הבהירים תחת כפּת־השמים, את כבוד עשרו ורוב חסדיו – יש לה, להומל, רוזן ונסיך ביחד. כל יהודי בהומל יודע לספּר גדולות ונצורות, אגדות ומעשיות, על הרוזן רומיאנציב ועל הנסיך פּשקביץ. שניהם היו מחסידי אומות־העולם וגמלו חסדים טובים ליהודי הומל. הרוזן רומיאנציב בנה להם את בית־הכנסת הגדול, אשר בתוך העיר. ואמנם בית־הכנסת הזה דומה בגזרתו ובניתו לבתי־התפלה של הרוסים והפּולנים והרואה מכיר מיד, כי נבנו על־ידי אדריכל אחד ולפי תכנית אחת. הנסיך פּשקביץ עזר הרבה ליהודים יחידים ועמד להם בשעת דחקם. יהודים רבים עלו לגדולה על־ידו. ומעשה ביהודי סמרטוטר, שהוא ואשתו היו חוזרים על גלי־האשפּה, מלקטים סמרטוטים ומוכרים אותם לבית־חרושת הניר של הנסיך. היהודי הזה מצא חן בעיני הנסיך ונתן לו מהלכים בבית־החרושת. לא היו שנים מועטות והיהודי נעשה הקבלן הראשי, להמציא סמרטוטים ותבן לבית־החרושת, והיה לאחד מעשירי העיר. – לקיים מה שנאמר: מאשפּות ירים אביון…

ליום השבת הוזמנתי לבית ידידי מרדכי בן הלל הכהן. עונג־נפש היתה לי מסבת־השבת עם כל המנהגים הקדושים והטהורים. הרגשתי, כי מיסב אני לשלחן של תורה וגדולה כאחד. לאחר חצות היום בקרנו מר לוונטין, מותיקי חובבי־ציון וממיסדי המושבה ראשון לציון.

יחד טילנו בחוצות הומל. הם הראו לי רחוב עתיק מימי ת“ח ות”ט, שהיה גיא־חזיון לטרגדיה לאומית בימי בוגדן כמלניצקי. ברחוב הזה נמצא גם בית־הקברות שקבורים בו קדושי התקופה ההיא. לא רחוק מבית־הקברות עומד בית־תפלה עתיק והמסורה מספּרת: כשנכנס בוגדן כמלניצקי לעיר, כנס את כל היהודים, אנשים, נשים וטף, לתוך אותו הרחוב וכרוז יצא מלפניו: כל יהודי, אשר לא יבוא לבית־התפלה, להטבל ולהכנס לברית הדת הנוצרית – אחת דתו להמית. כל עדת היהודים עמדה ולא זעה ממקומה, ורק יהודי אחד, בוגד בעמו ובדתו, יצא מתוך הקהל ונכנס לבית־התפלה. ומיד התנפּלו ההיידמקים האכזרים על היהודים ועשו בהם טבח נורא. מכל עדת היהודים לא נמלט איש, מלבד ריבה אחת, ששמה עצמה מתה ושכבה בין ההרוגים כל הלילה. כעלות השחר קמה מעל הארץ ובשארית כחותיה נסה מן העיר ונמלטה לאחד הכפרים. כשבגרה ונשאה לאיש, שבה אל העיר ובנתה לה בית על־יד קברות אבותיה ואחיה הקדושים. שמה היה “בבה” ובני ובני־בניה קראו שם־משפּחתם “בבושקין” על שמה.

היריד השנתי בהומל בעצם תקפו. העיר כמרקחה, אלפי סוחרים מקרוב ומרחוק, סרסורים וספסרים רצים עצובי־פּנים מן הקונים אל המוכרים, מן המלווים אל הלווים. החורף אחר לבוא, השלג הראשון טרם נפל וסוחרי היערות לא יכלו להספיק את העצים לחופּי הדניפּר ואבלו דרכי מסחר־העצים.

מענין לראות את הרחובות הומים מאדם, המדברים צועקים, רבים מחשבים חשבונות, מניעים בידיהם ובכל אברי גופם. כולם שקועים במסחרם, ככהנים בהיכל מרקורי. הם עובדים עבודתם במסירות ובהתלהבות עד שאינם מרגישים בקור הצורב את אזניהם. נשתוממתי לתמונת־חיים זו, ובלבי אמרתי: אלה הם חיי סוחר־מוכר, חיי גלות ללא־סדר וללא־טעם.

ראיתי את מוסדות הצדקה בהומל ותהו־ובהו בהם. בית תלמוד־התורה סגור על מסגר, הילדים רצים ברחוב כצאן אובד. הבנות אינן יודעות את צור מחצבתן. הגסות ועם־הארצות שולטות בכל תקפן. ומעשה באחד הרוקחים הרואה את עצמו למשכיל ואידיאליסט, שבקר את היהדות בנוסח זה:

– במה נבחרנו מכל עם? במשה רבנו, שהרג מצרי נקי וצדיק בשל אהבתו לבת־פרעה? אם באהרן אחיו, שבנה ארמון לבת־שבע והרג את בעלה אוריה החתי?

וחבריו, האינטליגנטים בהומל, שמעו את דרשתו הנאה ומחאו כף לדבריו המחוכמים.

פּרק עשרים ושנים    🔗

בוברויסק היא אחת מערי־המחוז הגדולות בפלך מינסק ואולי הגדולה שבהן. למעלה מארבעים אלף נפש מישראל ישבו בה; שני שלישים – חסידי לובאוויץ ושליש – מתנגדים. שני רבנים שמשו בכתר הרבנות: רב החסידים, רבי שמריה נח שניאורסון, נכד רבי מנדלי מלובאוויץ, בעל “צמח צדק”, ורב המתנגדים, רבי רפאל שפּירא, חתן הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז’ין. שני הרבנים וקהלותיהם חיו בשלום.

נשמה קדושה, לב טהור ואופי אצילי מצאתי ברבי רפאל. הוא היה מתון, נוח וותרן בכל מדותיו; עיניו הגדולות והיפות האירו ברחמים ובאהבה. ענו כהלל, מכובד וחביב על כל שדרות העם. גם החסידים העריצוהו. המשכילים ובני־הנעורים המתקדמים כבדוהו מאד. ועם כל זאת ישב בבית קטן ודל, חי חיי עוני ועסק יום ולילה בתורה.

לא כן רבם של החסידים, נין ונכד לבעל ה“תניא”. הוא היה מלא חיים וחי בריוח ובתענוגים, כאדמו"ר. ידיעותיו בתלמוד היו מצומצמות. רבים פּנו אליו בבקשות שונות וכל אחד נתן פּדיון הגון, כדרך החסידים.

הלכתי לבקר את הסופר החכם שמואל אלכסנדרוב. האיש הזה היה בקי בכל מכמני הספרות הישנה והחדשה, בכח זכרונו הפליא את כל הדוברים אתו. ועונג־רוחני ממש היה לשבת בחברתו ולדבר אתו בדברי ספרות. פּיו היה מפּיק מרגלית למרגלית עד שהיה חורז מחרוזת שלמה של הערות וחדושים בלשון, בדברי הימים ובמחקר. עוד בנערותו התנכר להיות גדול בישראל. מספּרים עליו, כי בהיותו בן שמונה שנים הביאו אביו ביום השבת לבית ה“רבי”. בשעת הסעודה פתח הרבי ודרש בעניני חסידות וקבלה. שמואל הקטן הקשיב לכל הגה, שיצא מפּי הרבי, ואחר הסעודה חזר על כל דבריו, מלה במלה ממש, לא החסיר אף את המלה הפּולנית “זאַראַז” (תיכף), שהרבי היה רגיל לחזור עליה, בחשבו, לתומו, כי מלה זו היא אחת ממושגי־החסידות, כ“צמצום” ו“אין־סוף”.

אשרי המחכה. בא יום קויתיו.

בילדותי, בהיותי מגודל בבית מתנגד אדוק ובעיר של מתנגדים כסלוצק, שמעתי הרבה על רבותיהם של חסידים הדורשים דרשות ברמז ובסוד על־פי תורת־הקבלה וחסידים בולעים כל מלה ומלה מבלי להבין אף אות אחת. ותמיד אמרתי בלבי: מתי יגיע לידי לשמוע דרשה כזו. ומשאלתי נתמלאה בשבת פרשת כי תשא, שנת תרנ"ג.

עם ידידי המלומד ר' שמואל אלכסנדרוב הלכתי בשבת לפנות־ערב לבית־הכנסת של החסידים לשמוע את דרשתו של רבי שמריה נח, שהיה דורש מדי שבת בשבתו.

בית־הכנסת היה מלא חסידים, מהם יושבים, מהם עומדים וכולם מיחלים למוצא פי רבם. ישבנו גם אנו וחכינו.

בין־השמשות. קוי־השמש האחרונים מאירים את פּני החסידים הסחים ביניהם, מתוכחים, מדברים כולם כאחד ובחלל שאון כשאון גלי־הים. החשכה הולכת וגדלה, השאון הולך וחזק. באמצע בית־הכנסת עומד שלחן וכסא גדול המחכה גם הוא להרבי.

אפלה. אין אנו רואים איש את פּני חברו. סבלנותנו הולכת ופוקעת. פּתאום קמה דומיה. נשמעו פּסיעות קלות, תמונה אין אנו רואים, רק אזנינו תשמענה בשבת איש על הכסא הגדול. ידענו, כי הוא, יחיה, כבר בא, כי הוא אתנו.

אחרי רגעי דומיה נשמע קול, לא ברור, אלא עטוף מסתורים כקול הבא מרחוק. רק חמש מלים אנו שומעים: “כי תשא את ראש בני ישראל”. המקרא הקצר חזר ונשנה כמה פעמים בצלילים שונים. חמש המלים האלה הגה הקול באותיותיהן כשעה תמימה, טוה, ארג, קשר נימי־מסתורים, שזורים צרופי־קבלה, סודות עליונים מופלאים, רמזים נסתרים. הנה הוא בשמי־מרומים, ברקיע השביעי, לא רחוק מכסא־הכבוד ופמליא של מעלה. שומעים אנו בהפּתח ב“כח הצמצום” שערי היכלא קדישא והוא מטייל לאור הגנוז בחקל תפּוחין ובלכתו הוא שובר את הכלים, מתרומם אל אין סוף ומרבה דברים על עשר ספירות, אדם העליון, אבא, ברא וזעיר אנפּין…

פּתאום נשתתק הקול. דומית־מות בין השומעים. דלת נפתחה חרש ונסגרה.

“והוא רחום יכפּר עון” – נשמע מתוך החשכה. עוד רגעים אחדים, הדליקו את הנר ופני הרבי לא נראו.

– הרבי היכן הוא? – שאלנו את החסידים.

– הוא, יחיה, אינו מתפּלל במחיצתנו – ענו לנו.

אחרי תפלת ערבית שמענו את החסידים מדברים אחד לחברו, כי חסידות כזו עוד לא שמעה אזנם.

בקשתי מהם לבאר לי מעט מדברי הרבי, והם ענו לי, כי מתנגד כמוני אינו מסוגל להבין דברים כאלה.

בצאתי מבית־הכנסת אמר לי בלחש אחד מנשואי־הפּנים שבין החסידים:

– אל תצטער, צעיר לימים. גם אנו, החסידים, איננו מבינים את דבריו. כך הוא הדבר ואין להרהר…

חמשה עשר נאומים נאמתי בבוברויסק ובכולם היה הרב רבי רפאל בין השומעים. ואחרי כל נאום ברכני בברכת “יישר כח”.

בצאתי את בוברויסק לווני רבי רפאל עד בית־הנתיבות וברכני בברכה משונה, שנתקיימה בי עד היום.

וכך היתה ברכתו:

– סע לשלום, ידידי. ה' ישמרך מעושר.

– מה כונתו של רבנו? – שאלתיו בתמיה.

– דברים כפּשוטם, – ענה רבי רפאל בתמימות – אם תתעשר, חלילה, תחדל לחזור על הערים ולדרוש את דרשותיך. ואנחנו צריכים לך.

לא חסיד ולא רבם של חסידים, אלא רב בישראל היה – וברכתו נתקיימה…

פּרק עשרים ושלשה    🔗

מוהליב היא עיר־פּלך, אולם עזובה ושוקטה. מסלת־ברזל לא תגיע אליה וכנעני־ארץ לא יפקדוה. הומל, שאיננה אלא עיר־מחוז, מלאה חיים ותנועה יותר ממוהליב. רק הדניפּר העובר עליה מחיה ומפרנס את מאת אלף יושביה, רובם יהודים.

ברוב עמל ובהשתדלות הרב מטעם הממשלה, כהן, ניתן לי הרשיון מאת הרשות לנאום בבתי־הכנסיות שבמוהליב. ותנאי מפורש הותנה עמי, שנאומי הראשון אנאם ביום השבת בבוקר, אחרי קריאת־התורה, בבית־הכנסת של צוקרמן. היום ההוא היה העשרים וששה בחודש פוורל, יום גנוסיה, יום הולדת הצר הצורר אלכסנדר השלישי, אשר הצר לישראל וימרר את חייהם.

כשנכנסתי בשבת עם שחרית לבית־הכנסת חשכו עיני. בית־הכנסת מקושט דגלי רוסיה. ממול ארון־הקודש יושבים הפּקידים הגבוהים, שלישו של שר־הפּלך, רב־הז’נדרמים, שר־השוטרים עם כל הפּמליא. הם באו לשמוע ולראות בהתפּלל היהודים לשלום המלך הרחמן ביום־הולדתו.

לבי נתמלא כעס ושנאה למראה פני הפּקידים, פּני זוללים וסובאים. בקרבי התחילו תוססים שנאה וגועל להצר הארור ולמשרתיו הרשעים הפּורעים והרוצחים. נתמלאתי רחמים על אחי העלובים וראיתים כאנוסי ספרד בשעתם.

– אנוסים עלובים, – אמרתי בלבי – נקהלתם היום בבית־הכנסת לזמר “מה יפית”, להתפּלל בשלום הרוצח המוציא את נשיכם ואת בניכם להורג, לבקש אריכת ימים למחריב בתיכם ולנותן אתכם לבז ולמשסה. נקם ושלם בלבבכם וברכה על שפתותיכם. מה איום מצבכם, אנוסים מודרנים!

במחשבות קודרות כאלה עליתי על הדוכן, מול ארון־הקודש, לנאום את נאומי. וכדאי הוא נאום זה שינתן לו מקום בזכרונותי, למען ידע כותב דברי־הימים את כל הנוראות של חיי אחינו בימי אלכסנדר רומנוב השלישי.

וכך אמרתי:

– אחי, אחיותי, בני עם ישראל ונתיני רוסיה!

נקהלנו היום בבית־הכנסת הקדוש הזה, יחד עם מליוני אחינו במרחבי רוסיה בבתי־כנסיותיהם, לחוג את יום־הולדת מלכנו משיח ה', להתפּלל לאלהי אברהם, יצחק ויעקב בשלום מלכנו הצר אלכסנדר השלישי, במעמד פּקידיו ושריו הנדיבים. מצווים אנו מפי נביאינו וחכמינו להיות נאמנים למלכנו, מגיננו ומושיענו ולארצנו הברוכה. חכמי התלמוד חיבו את הרואה פני מלך לברך בשם ומלכות “שחלק מכבודו לבשר ודם”. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. אלהים שליט בשמים והמלך מושל בארץ. וכשם שאנו חיבים להודות לאלהי מרום, כך אנו חיבים להודות למלך הארץ.

והנה חכמינו הורונו: “כשם שמברכים על הטובה, כך מברכים על הרעה”. ולכאורה תמוה. מפּני מה נברך על הרעה? אולם הדבר פּשוט. אנחנו, בני־אדם קצרי־ראות, איננו יודעים מה זו טובה ומה זו רעה. יש דבר שנאמר עליו רע הוא ובסופו אנו רואים, כי רב טוב צפון בו. אמשול לכם משל: אדם ממהר אל הרכבת, כי אץ עליו הדרך. והנה הוא בא לבית־הנתיבות והרכבת יצאה זה כבר. הוא אחר את השעה ואנוס לדחות את נסיעתו למחר. לדעתו, דעת־אדם קצרה, רעה אונתה לו. למחר הוא קם משנתו וקורא בעתון, כי אסון נורא קרה לרכבת, הקטר נטה מן המסלה, הקרונות נשברו וכל הנוסעים נהרגו. אז תפּקחנה עיניו לראות, כי הרעה ביום־אתמול טובה היתה לו למען הציל אותו מרדת שחת. ולכן אנו חיבים לברך על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה. כי גם הרעה המדומה טובה היא. וזוהי הכונה “כל מה דעביד רחמנא לטב הוא עביד”.

וכן היא חובתנו למלכנו. חיבים אנו להודות לו על הרעות, על הגרושים ועל הפּרעות, כעל טובות וחסדים. כי כל מה שהוא עושה, לטובה הוא עושה. הנה גזרתו האחרונה, שגזר על מאה ועשר עיר להיות דינן כדין כפר ומאת אלף משפּחה מישראל גורשו מהן ונשבר מטה לחמן. לכאורה הרי זו רעה רבה.

וכאן תארתי תמונות הגירוש, שראיתי בעיני. כל הקהל נזדעדע וגעה בבכיה. גם בעיני הפּקידים נראו דמעות.

– אולם, – קראתי בקול, – רק בסקירה ראשונה יראה הדבר כאסון לאומי. לכשנעמיק בדבר, נעמוד על כונתו של הקיסר ונראה עין בעין, כי הוא מלכנו, הוא מגיננו, הוא מושיענו. כשמור אב את בנו ישמרנו. בחכמתו הגדולה ובדעתו הרחבה קדם את פּני הרעה, שההמון החשוך לא יפרע פּרעות בישראל כפּרעות אשר פּרע בנגב בשנת תרמ"ב, בשבת מלכנו על כסא מלכותו. ואשר על כן עשה את הערים לכפרים, למען יצאו בני ישראל משם ולא תהיה בהם יד ההמון.

אחי ואחיותי! – קראתי בקול בוכים – אתם ראו, ראו והוכחו בכל תגמולי הקיסר אשר גמל עלינו. וכשזכינו לחוג את יום־הולדתו נתפּלל בשלומו ובשלום ביתו.

כל הקהל כאיש אחד קם על רגליו, אנכי הפכתי את פני אל ארון־הקודש ואמרתי את תפלתי בלשון־הקודש:

“אנא, מלך מלכי המלכים, חסין־יה, מקור החכמה והדעת, אתה אל טוב ונאמן, אתה יודע את האמת, מה גדלו טובות מלכנו אלינו וחסדיו כי רבו אל כל בני עמנו. עשה נא גם אתה טובות כאלה עמו ועם בני־ביתו וכל בני־משפּחתו הנשיאים לבית רומנוב, שמרם, חזקם, אמצם והארך ימיהם כאשר האריך ימינו אנו, הצילם מאויביהם ושונאיהם כאשר הצילנו מידי הקמים עלינו, אמן.”

כל הקהל רעד מפּחד לתפלתי וקרא אחרי אמן.

הפּקידים הודו לי על נאומי ובשבוע הבא נדפּס כל הנאום בעתון הפּלך הרשמי. הצנזור הפּקח לא עמד על הדבר. בשם שר־הפּלך נשלחה אלי תודה מיוחדת.

עשירים רבים מבני־ישראל ישנם במוהליב. אולם רובם קמצנים, מאמצים את לבבם וקופצים את ידם מאחיהם האביון. ואופי הוא, כי כל העשירים הם יראי־השם, משכימים ומעריבים לבית־המדרש, מקיימים ערובי־חצרות וזהירים במצוה קלה כבחמורה. אולם כל זהירותם אינה אלא בין אדם למקום וגופי־מצוות שבין אדם לחברו הם דשים בעקביהם. בעיני ראיתי אחד מהם, עשיר שבעשירים, נתן את תפליו לסופר להגיהן ועמד עם הסופר העני על המקח עד שפּחת לו פּרוטות אחדות.

גועל־נפש עורר בי העשיר העריץ המתגאה לא בעשרו בלבד, אלא אף ביחוס גזעו, בהיותו נין ונכד לרבי יחזקאל לנדה, בעל “נודע ביהודה”. שני עשירים היו בדור האחרון במוהליב, נדיבי־לב ונדיבי־רוח – צוקרמן ושמרלינג. אולם לא הניחו אחריהם בנים הולכים בדרכיהם.

ומרגיזה ביותר היא העובדה, שכמעט כל עשירי מוהליב הם מלוי ברבית, נושכי נשך, מוצצים את דמי הסוחרים הפּעוטים ומחללים שם ישראל.

כל העיר כמַרקחה. שר־פּלך חדש בא לעיר ויש לקדם פּניו במנחה. נתכנסו טובי העיר בבית־הקהל לטכס עצה מה ינתן לו. נמנו וגמרו להגיש לו לחם ומלח על טס־כסף, ששמו חרות עליו באותיות של זהב. אולם הכסף מאין ימצא? טס כזה יעלה למאתים רובל. העניים רוצים – ואין להם; העשירים יש להם – ואינם רוצים. הפכו והפכו בדבר עד שקם הגזבר וגלה רז, כי בקופּת־הקהל יש כמאתים רובל. צהבו פניהם של העשירים והכל על מקומו בא בשלום.

עם ידידי העורך־דין גיסין הלכתי לשמוע את דרשת המטיף ר' גרשון פייסטון, בבית־הכנסת של צוקרמן. התענגנו על דבריו, שהיו מלאים חיים, רעיונות לאומיים, בלא גימטריאות ומסורות, פּלפּולים ועקומי־כתובים, כדרך המגידים. אותו היום יום־מותו של צונץ היה. בתמונות חיות תאר את קלסתר פניו הרוחניים של המלומד הזה ואת מקומו שתפס בחכמת ישראל.

חמשה רבנים מו“צים מצאתי במוהליב ואף אחד מהם אינו ראוי לאיצטלה של רב בעיר גדולה כמוהליב. וצר היה לראות, שהעיר הזאת אין לה מנהיג רוחני כראוי לה. והלא היו ימים, שישב על כסא־רבנותה גדול בישראל, המלבי”ם ז"ל. אולם גם הוא לא האריך שבת. אנשי־בליעל מררו את חייו במלשינות עד שיצא את העיר.

פּרק עשרים וארבעה    🔗

כמו בקסם משתרעת העיר הנאוה ליבוי, ברחובותיה היפים והרצופים, בבתיה הגבוהים ובנמלה הנפלא על חוף הים הבלטי. ידועה היא בסחרה הגדול, באכספּורט ואימפּורט. בבואך לעיר לא תאמין, כי בעיר מערי־רוסיה אתה. דומה עליך, כי עברת את הגבול ועל אדמת גרמניה תעמודנה רגליך. מספּר התושבים הוא למעלה מחמשים אלף, רובם גרמני קורלנדיה, מעוטם לטים וכשמונת אלפים נפש מבני־ישראל. והיהודים המועטים הם עורק־החיים לא בליבוי בלבד, אלא בכל קורלנדיה על שפת הים הבלטי. השפה הגרמנית שולטת בליבוי ואף השוטרים והפּקידים הרוסים מדברים גרמנית.

בעמדך בנמל ועיניך תראינה את המחסנים הגדולים המלאים בר ותבואות־שדה, את האניות הרבות המפליגות לגרמניה וליתר הארצות, ואזניך תשמענה קול־רעש הרכבות, האניות, אלפי הפּועלים העוסקים בפריקה ובטעינה – יעלו על לבך דברי יחזקאל על צור המעטירה, רוכלת עמים.

וראה זה פלא: בשבת שובתת העיר ההומיה הזאת. כל בתי־מסחר סגורים, אפילו הבורסה סגורה. הסוחרים הנוצרים שובתים בשבת שלא־מדעתם, כי באין יהודים אין מסחר. ולואי והיתה ליבוי למופת ליתר הערים בנגב רוסיה, ביחוד לאודיסה.

בליבוי מצאתי פתרון לשאלת הרבנות, אחת השאלות הממאירות בחיי היהודים ברוסיה בשעתה. ברוסיה שמשה הרבנות בשני כתרים: בכתר־תורה ובכתר־מלכות. כלומר, היו בה שני מיני רבנים, הרב הרוחני והרב מטעם הממשלה. ועל פי רוב שניהם לא היו ראוים לאצטלה שלהם. הרבנים הרוחניים היו רחוקים מן החיים ומצרכיהם, מהלכים על פני האדמה וחיים בשמים. הרבנים מטעם היו רחוקים מן היהדות ומרוחה כרחוק קצפּ רוסי או קוזק דוני משירי רבי יהודה הלוי. תלמוד לא למדו מימיהם. חיי ההמונים זרים להם ואלמלא מוראה של מלכות היו מורדים מכסאותיהם. וכמה רחוקים הרבנים מטעם מהרבנים הרוחניים – כרחוק מלכות רוסיה מתורת ישראל.

לא כן בליבוי. בקהלת ישראל בליבוי היה רק רב אחד, שהוא היה גם הרב הרוחני וגם הרב מטעם הממשלה וראוי היה לשתי האצטלות. גדול היה בתורה ובחכמה, מוסמך לרבנות עוד מימי בחרתו, בהיותו תלמיד הישיבות בווילנה. הוא מלא את כרסו בספרות הישנה: בבלי, ירושלמי ופוסקים. מוכתר בכתר־תורה הלך לגרמניה לזכות בכתר־חכמה. אחרי שנים מועטות שב לביתו מוכתר בכתר ד“ר לרפואה. אחר שם אל הספרות פניו. בפטרבורג ערך שני עתונים – “רוסקי ייווריי” ברוסית ו”היום" בעברית.

ד“ר י. ל. קנטור היה הראשון להוציא עתון יומי בעברית. ותקופה חדשה פתח בספרות העברית. הוא החיה מתים, הקיץ את השפה העברית מתרדמתה, תרדמת אלפּים שנה, הסיר מעליה את מעטה־הקודש, נקה את האבק מעליה והעמידה בשורת השפות החיות. מי מן העברים איננו זוכר באיזה תיאבון היה “היום” נקרא על מאמריו הראשיים המלאים חיים, הפיליטונים הכתובים בכשרון, המאמרים הפּובליציסיים; חותם של טוהר ורעננות היה טבוע על הכל. ואותו הכשרון הראה קנטור גם בשפה הרוסית ב”רוסקי ייווריי".

את החכם הגדול הזה מנתה קהלת ישראל בלויבוי למלא את מקומו של הד"ר הלל קליין, שיצא לשבת על כסא־רבנות בניו יורק.

ד“ר קנטור ידע והכיר את מקומו. התנהג כיהודי כשר בבית וברחוב ורצוי היה לכל החוגים שבעיר. הדיינים והמו”צים הכפופים לו כבדוהו על גדלו בתורה; הנאורים כמשפּחות אליישברג, לוריא וקצנלסון כבדוהו על גדלו בחכמה.

עונג־נפש התענגתי בחברת הד"ר קנטור. טיילנו על חוף הים ושוחחנו ארוכות וקצרות בשאלות־העולם בכלל ובשאלות־ישראל בפרט. הרבה למדתי מן האיש הגדול⁵ הזה, בעל שכל ישר, הגיון בריא ולב חם. ביחוד הצטיין בנאומיו ובמדותיו.

באסרו־חג של שבועות מלאו שלשים יום לבואי לליבוי ותמה זכות־ישיבתי בעיר הזאת. בשמונה בבוקר בא אלי שוטר רוסי וצוה עלי לצאת מיד את העיר. אוהב אני את הדיקנות, אולם דיקנותה של הרשות הרוסית הכאיבה אותי מאוד ולבי נתכווץ עד כדי דמעות. הגשתי את השוטר אל החלון, הראיתי לו את הכלבים, החזירים והחתולים המתהלכים ברחוב ושאלתיו:

– להולכי־ארבע אלה יש זכות־ישיבה וליהודי?…

לא סימתי את שאלתי. השוטר כבש את פּניו בקרקע ונהם בנהימה:

– כן, כן, חוק ממאיר, חוק הצר ועלינו למלא אחריו.

בחפּזון נפרדתי מידידי ורבים מהם לווני אל הרכבת, שהוליכה אותי לריגה.

* * * * *

ריגה, בירת לטלנדיה, היא אחת הערים הגדולות והיפות ברוסיה. מספּר תושביה הוא למעלה ממיליון. בהם: גרמנים, פינים ולטים. בזמן האחרון השתקעו בה גם הרבה רוסים וכשלשים אלף יהודים, שיש להם זכות־ישיבה עוד מימי ניקוליי הראשון. סחר העיר רב הוא, כי יושבת היא על הנהר דווינה הנופל לתוך הים הבלטי. עצי היערים הגדולים ברוסיה נשלחים ברפסודות על פני הדווינה לגרמניה. גם סחר התבואה יש לה מהלכים בעיר. יש בה גם בתי־חרושת גדולים המעבידים עשרות אלפים פּועל. הרחובות גדולים ורצופים, הבתים בנוים בטעם. גני־תפארה, שדרות עצים בכל העיר מטהרים את האויר. ובהתהלכך ברחובות־עיר תדמה בנפשך, כי באחת מערי־המרפּא הנך.

בקרתי את הרב מטעם הממשלה, שלמה פוכר, שנמנה ל“יהודי מלומד” על לטלנדיה וקורלנדיה. זקן הוא האיש, למעלה משבעים, אולם צעיר ברוחו. שלשים שנה היה רב במיטוי, בירת קורלנדיה, עד שבאה ריגה ולקחתו אחר כבוד אליה. הוא יודע תלמוד ועברית, נואם מצוין בגרמנית וברוסית. הרבה הערות נכונות שמעתי מפּיו באגדות חז"ל.

אדם טוב ונוח ומלומד מצאתי בסופר העברי הידוע י. ח. טביוב. מלבד ידיעותיו הרחבות בספרות העברית, הישנה והחדשה, סגנונו המצוין במאמריו ובפיליטוניו בעתונים ובירחונים, יודע הוא לדבר ולכתוב בשש שפות חיות: גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, רוסית והולנדית. גם יודע הוא את השפות העתיקות רומית ויונית. ונפלאת היא, שאין הוא חי על עטו; סוכן הוא של בית־מסחר גדול לתבואה. כל היום יעבוד בלשכה ואת הלילה יקדיש לספרות ועוד יש לו פנאי לבלות בחברת ידידיו.

בערב אחד בא אלי אחד הפּועלים, פּרום־בגד, פּרוע־שער וידיו לא נקיות ביותר. כמעט שהטיל עלי אימה במראהו. אולם לאחרי שיחה קצרה הפליאני. לפני עמד מלומד גדול, הוגה־דעות, יהודי לאומי, מדבר גרמנית צחה ושומע עברית. בידו מכתבי־תעודה מרופאים מומחים המעידים על תגליותיו ברפואה. ראש האוניברסיטה משוחח אתו בשאלות־חשבון סבוכות. הוא נתן לי קונטרס אחד, שבו הוא דן על הכשרות בישראל מנקודת המדע ומוכיח במספּרים סטטסטיים, שמחלות רבות אינן שולטות ביהודים בשל זהירותם בכשרות. שתי שעות רצופות דבר אתי וברב ענין היו השעות בעיני כרגעים אחדים. מהיכן הוא מתפּרנס? פּחח הוא. בים הוא רוקע גגות ובלילה הוא לומד וכותב ספרי־מדע.

שני חובבי־ציון ותיקים מצאתי בריגה: שליט ולונץ. שניהם סוחרים גדולים. עומדים בחלופי־מכתבים עם רבי שמואל מוהליבר, מ. ל. ליליינבלום ושפ"ר ועוסקים בכל נפשם ומאדם בתנועת חבת־ציון.

בריגה נראתה לי הרשות הרוסית בפניה הגלוים, בלא מסוה ומסכה. שר־השוטרים קרא בעתון המקומי, שמטיף יהודי בא לעיר, נואם בבתי־הכנסיות בקהל רב והכנסתו לא מעטה. מיד שלח לקרוא לי. הוא לא אסר עלי את הדבור בקהל, לא חבש אותי בבית־האסורים כחבריו ביתר הערים. דברים כפּשוטם דבר אתי בשפה הרוסית: “פּאָפּאָלאַם”, כלומר: לחצאים. שכר נאומי נחלק בינינו: מחצה לי ומחצה לו. וכך עשיתי. שוטר היה בא לבית־הכנסת, יושב על הקופּה ואחרי הנאום היה מחלק את הכסף בינינו, חלק כחלק. ושמח הייתי בחלקי. כי זאת היתה הפּעם הראשונה והאחרונה אשר דברתי כרוחי בלא אימה ופחד.

*

בקרתי את מיטוי, בירת קורלנדיה. בית־הכנסת עומד על חוף הנהר “אא”. החצר נטועה עצים גדולים ובית־הכנסת מזהיר מבינותיהם כארמון. יהודי קורלנדיה מצטיינים בנקיון בבתיהם ובמוסדותיהם. זוהמת הגלות לא דבקה בהם.

לפנים היתה מיטוי אחת הערים העשירות, אולם בשנים האחרונות ירדה מגדולתה. מחורבנה נתמלאו שכנותיה: ליבוי הקורלנדית וריגה הלטית.

בקצה העיר עומד ארמון גדול ויפה. בארמון הזה ישבו לפנים נסיכי קורלנדיה ורוזניה בימי ממשלתם. הדוכס בירון טמון בארון בארמון, גופתו חנוטה כהחנוטים במצרים ועומדת לראוה.

* * * * *

ממיטוי נסעתי לטוקום. במאה שעברה היתה טוקום ידועה לעיר מלאה תורה וחכמה ותהי עטרת גאות ערי קורלנדיה ולטלנדיה. גם היו בה עשירים, לומדים, בעלי־צדקה ואנשי־מעשה. טוקום היתה כערי ליטה המצוינות. והיום ירדה פלאים. אין בה לא תורה ולא סחורה, לא חכמה ולא צדקה. עם־ארצות אוכלת אותה בכל פה.

טוקום של קורלנדיה הזכירה לי את דובנה של ווהלין. גם על דובנה חופפת הדרת ימים עברו, ידועה היתה בגדולי התורה והחכמה שבה. “חכמי דובנא רבתי” נזכרים בספרות הרבנות. והיום – אים גדוליה וחכמיה? וכדובנה כן טוקום. גדולתה מימי קדם קבורה בבית־הקברות הישן. ובני־העיר הם עמי־ארץ ובורים. בני־הנעורים גדלים ללא חנוך עברי, אינם יודעים על התנועה הלאומית החדשה וכל העיר עומדת מחוץ למחנה.

פּרק עשרים וחמשה    🔗

את העיר שוויל לא אשכח כל ימי חיי. בעיר הזאת נתמלאה סאת נדודי בערי רוסיה. היא היתה לי התחנה האחרונה. בה כלו שרי הרשות הרוסית את מלאכתם, מלאכת הרדיפה אחרי ויגרשוני כלה מן הארץ.

שוויל היא אחת מערי־המחוז בפלך קובנה, למעלה מחמשה עשר אלף נפש מבני־ישראל ישבו בה, ביניהם אמידים, בני־תורה ובעלי־צדקה. גם ההמון איננו פרוע כמו ביתר הערים. בבואך לבתי־המדרש תמצא עניים יושבים ועוסקים בתורה, מנגחים זה את זה בהלכה ובפלפּול בנוסח וולוז’ין. רבים מבני־הנעורים הם משכילים, יודעים שפות ומדעים וגם הספרות העברית אינה זרה להם.

טפּוס מיוחד במינו היה הרב בשוויל, הגאון הידוע רבי יוסף זכריה שטרן. בזכרונו הנפלא עלה על כל הרבנים בדורו. הוא היה ממש בור סיד שאינו מאבד טפּה. לא שכח דבר מכל אשר למד, ראה ושמע מהיותו בן שלש. והרבה למד בחייו. אולם בקיאותו וקריאתו הנפרזה בכל ענפי הספרות ערבבו את ידיעותיו זו בזו ללא תחלה וסוף. בהחלו לדבר (והוא מרבה לדבר) יקפּוץ מענין לענין, מרעיון לרעיון במהירות וחריפות והשומע לא יוכל להשיגו. כשעתים דבר אתי בלי הרף, לא נתן לי לפתוח פּה, ברקים ברק בדברו, כל מאמר ומאמר קבוע במסמרות, מלא חריפות, חדוד ובדיחה. כמעין הנובע הכיר⁶ מאמרים מבבלי, ירושלמי, תשובות הגאונים, ספר מחקר וספרי שירה, מרבי יהודה הלוי, בן־גבירול עד עמנואל הרומי ועד ספרותנו החדשה. כרך סברות בהלכה עם מאמרי אגדה. אולם דבר שלם לא יכולתי, לצערי, להציל מפּיו, כי רעיון אחד מרעיונותיו הרבים לא הביע עד תומו. הוא היה ידוע־חולי ורפה־אונים וכמעט כל היום היה שוכב במטה. על מטתו היה מקבל את אורחיו ומשוחח אתם. הוא בטל את רבני דורו ולא נשא פנים גם לראשונים. וביותר המטיר אש וגפרית על הפּיטנים למן הקליר ועד האחרון שבהם. הוא היה מתרעם על רבוי הסליחות, הקינות והיוצרות וב“מנינו” בביתו היו מדלגים עליהם. לדעתו אסור להפסיק בתפלות, שתקנו אנשי כנסת הגדולה ולאמר דברי פּיוט, אשר אין להם שחר.

– כלום יש קורטוב של שירה בפיוט “כי הנה כחומר” והשוטים מהדרים ואומרים אותו בפתיחת ארון־הקודש. ומה למלכה ושתי בחזרת הש"ץ?

את הדברים האלה קרא בסערת־רוחו וכל גופו נזדעזע על ערש־דוי.

– מי נתן רשות לחברי הרבנים להכתיר זה את זה בכתרים גדולים ובשבחים מופרזים? גאונים גדולים, גאונים מובהקים, רשכבה"גים צצו בדורנו כפּטריות אחרי גשם.

אלה היו דבריו.

בשיחתנו נגע בהרבה מקראות, שבאר אותם ביאור מקורי. ואחד מהם ראוי להזכר כאן.

את המקרא “אוי, מי יחיה משומו אל” ביאר, כי כונת בלעם היתה לבן־מרים מבית־לחם, ששם עצמו אל. הנביא שתום־העין צפה וראה את מעשי־התעתועים של האינקביזיציה בימי־הבינים וקרא: אוי, מי יחיה משומו אל?

הגאון הגדול הזה היה באמת צנא מלא ספרא. בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, תוספתא, מכלתא, מדרש, תשובות הגאונים, הספרות העברית מימי־הבינים והספרות החדשה היו מונחים אצלו כמו בקופסה – אולם מונחים בערבוביה ובלא־סדר.

כשהתחיל הרב החולה לדבר על חבת־ציון בערו עיניו כלפּידי־אש וכולנו, שעמדנו סביב מטתו, הבטנו אליו ביראת־הכבוד.

בשוויל ראיתי עוד טפּוס אחד מן הטפּוסים המיוחדים, ההולכים וכלים אצלנו. זהו הטפּוס של גומל־חסד, של העושה צדקה בממונו, שנשמטה הקרקע מתחת רגליו בדורנו המודרני, דור של המחאות ושטרות, של שלחנים וסרסורים.

כל בני שוויל, או אלה שהיו בה, יודעים את ר' מרדכי אהרנשטם, או יותר נכון, את “ר' מוטיל וויינשיינקר” (יינאי). האיש הזה התפּרנס מיגיע כפּו, מעשיית יין־צמוקים ומכירתו וממשלח־ידו זה חשך מעט כסף. אולם לא השתמש בכסף להנאת עצמו, להגדיל את מסחרו, אלא הלוה אותו לסוחרים פּעוטים, לנשים תגרניות, בשעת דחקם. ביתו היה מעין “בית־מלוה” בלתי רשמי. פּעמים בשבוע היו⁷ הנשים צובאות על ביתו, ביום הששי וביום הראשון. בערב שבת היו באות לקחת את מנורותיהן, הנתונות אתו בעבוט, להדליק בהן נרות של שבת וביום הראשון היו מחזירות שוב את עבוטן. אמרו עליו, פּעם אחת לא החזירה לו אשה אחת את עבוטה ביום הראשון. לא היו שבועות מועטים והיא באה אליו שוב ללוות ממנו בערבון מנורותיה.

– מוטיל, – לחשה לו אשתו – הרי זו לא פרעה עוד את המלוה הראשונה.

– הסי, – רמז ר' מרדכי לאשתו – גזרה שמא תשמע ותתבייש.

ור' מרדכי הלוה שוב לאשה באותו העבוט.

רק נאום אחד נאמתי בשוויל ושטן הרשות אסר עלי את הדבור. לשוא השתדלו לפניו טובי העיר עם העסקן מר אפרת בראש – שר־השוטרים באחד. גם הסגולה הבדוקה ברוסיה לא הועילה. ולא זו בלבד, שאסר עלי את הדבור בקהל, אלא אסרני מאסר־בית, כלומר: אסור היה לי לעזוב את שוויל שלא מדעתו. פּעמים ביום הייתי חייב להתיצב לפניו. ואל שר־הפּלך בווילנה הודיע, כי עלה בידו לאסור נואם־נוסע מישראל המגרה את ההמון להתקומם נגד הממשלה.

וכך ישבתי כלוא במלוני ימים אחדים. בבוקר אחד באו אלי שני ז’נדרמים ויבהילוני לרב־הז’נדרמים. הוא נתן לי גליון, שנתקבל מאת שר־הפּלך – פּקודה בשם הצר אלכסנדר השלישי, לצאת את רוסיה. רק ארכא של חודש ימים ניתנת לי, אולם הדבור בקהל אסר עלי. במבט אפל של עין־ז’נדרם רמז לי לחתום על הפּקודה. בלב פועם ובידים רותתות חתמתי את שמי ברוסית בפעם האחרונה.

ואותה החתימה חתמה תקופה בחיי, תקופת רוסיה. תקופה חדשה נפתחה לפני, תקופה שהוציאה אותי מעבדות לחרות אמריקה.

פּרק עשרים וששה    🔗

לפני עזבי את רוסיה ראיתי לי לחובה ולזכות לבקר בפעם האחרונה את ראש ה“חובבים” מהר“ש מוהליבר, ולקחת ממנו ברכת־הפּרידה. מפּני מראית־עינה של הרשות היה דבר בואי לביאליסטוק ידוע רק לטובי ה”חובבים" שבעיר. אחד מסר לחברו מפּה לאוזן, בלחש ובהחבא, וחברו לחברו וכולם נאספו לאספה חשאית בביתו של העסקן הציוני מר ליטמן רוזנתל. זו היתה אספה “קונספּרטיבית” ממש. ואם ה“בונדאים” והסוציאליסטים השונים מתגנדרים ומתפּארים, שהם הכניסו את ה“קונספּירציה” לתוך הרחוב היהודי, תבא אותה האספה ותטפּח על פּניהם. גם “חובבי־ציון”, בני הדור העבר, שלא היו חשודים על מינות למלכות, ידעו את סודה של ה“קונספּירציה” והשתמשו בה להסתר מעין הרשות.

קדוש היה הערב ההוא. עשרות חובבי־ציון, מן הותיקים, בהם זקנים וצעירים, יושבים שבת־אחים. מצב־הרוחות מסתורי. ואני נפרד מהם ועל־ידם – מכל חברי וידידי ברוסיה. דברתי בדם לבי. עיני כולנו זלגו דמעות. והדמעות קודש היו. הבית היה סגור ומסוגר. חרש דברנו. וכך בלינו עד חצות לילה.

כאב טוב ונאמן נפל הגרש"מ על צוארי, נשקני ואמר לי:

– אתה הוא מטיף לעם, גורלך כגורל העם. כמוהו אתה נע ונד מארץ לארץ וממלכה אל עם אחר. לך לשלום לאחינו מעבר לים ויספת לעבוד את עבודתך, עבודת־הקודש. הקיצם משנתם, העירם מתרדמתם, אמור להם, כי ביתנו הלאומי הוא לא במערב, אלא במזרח, ואף גם בהיותם בקצוי מערב, את המזרח אל ישכחו. מובטחני בך, כי תזכיר להם את חובתם לאלהיהם, לעמם ולארצם.

וכך יצאתי את רוסיה. עם שחר עברתי את הגבול ואני – בפרוסיה של גרמניה.

“ליל שמורים" היה לי הלילה האחרון. רגשות עזים מלאו את לבי, מחשבות וזכרונות תעו במוחי. ותדד שנתי מעיני. בעינים עצומות שכבתי ער כל הלילה ובזכרוני עברו ארבעים שנות חיי ברוסיה, ארץ המאפּליה, ביחוד חמש־עשרה השנים האחרונות, מיום היותי ל“חובב־ציון” בראשית התנועה. נזכרתי באספות הראשונות של “חובבי־ציון” בפינסק, בהרגישי באש־הקודש העצורה בקרבי, בחפצי הלוהט לדבר אל אחי, לעוררם מתרדמת־הגלות, לצייר לפניהם מחזות־זוועה מחיי־העבדות. נזכרתי בהחביאי את הפּרוטוקולים ואת המכתבים של המשרדים באודיסה ובוורשה בכרי מטתי, למען לא יפּלו בידי הרשות הרוסית. נזכרתי באספות הסוערות, בהיות עוד הגאון רבי דוד פרידמן מקרלין בין “חובבי־ציון” והתכונן לנסוע לכנסית קטוביץ, שנקראה מאת ד"ר ליאון פּינסקר והגאון רבי שמואל מוהליבר. מה קדושים ויקרים הם זכרונות הימים ההם, זכרונות עבודת־הקודש, שראשוני “חובבי־ציון” מסרו נפשם עליה.

נזכרתי באותו הלילה, בהגיע אלינו, “חובבי־ציון" בפינסק, הידיעה המעציבה, כי הלאומי הגדול, מורנו ואבינו ברוח, פּרץ בן משה סמולנסקין מת בדמי־ימיו במרן, באחזו בידו את הטלגרמה על אספת קטוביץ. בחצות־לילה נתאספנו, צעירי החובבים והעברים, בדירתי הקטנה וחרש־חרש בכינו את האבדה הגדולה. לא יכולנו לפתוח פה, כי גדל הכאב. ורק מכתב־תנחומים לאלמנת סמולנסקין וליתומיו חברנו ושלחנו ל“המליץ”.

זכרוני מדלג על שנים אחדות ודמיוני הנם־ולא־נם מביאני לאודיסה, שנעשיתי בה מטיף לאומי. שם התחילה הרשות הרוסית לרדפני באף מעיר לעיר ומפלך לפלך. ראשון לצרי היה שר־העיר באודיסה, זליוני, שגזר עלי לצאת את העיר בעוד שעות ארבע. שני לו – שר־הפּלך בבסרביה, שחבש אותי בבית־האסורים שלשה ימים וגזר עלי לצאת את קישינוב. ובמצב כזה חזרתי על ערי־התחום. עשרות פּעם נאסרתי. במינסק ובלודז' פּשטו הז’נדרמים את טליתי מעלי בעמדי מול ארון־הקודש ויובילוני לבית־האסורים ושם הושיבוני בין פושעים. עד שבאתי לשוויל ושר־המחוז שבה שם קץ לכל צרותי ויגרש אותי כלה.

– קניגסברג! – נשמע קולו של הקונדוקטור.

הקיצותי מחלומותי וראיתי את עצמי כאילו נפרק מעלי משא כבד, שהעיק על גבי, כאילו הותרתי מבית־האסורים, או כאילו נצלתי משני חיה טורפת. דומה היה עלי, כאילו שמים חדשים מעל לראשי ואדמה חדשה מתחת לרגלי. כל ישותי היתה מלאת־הכרה, כי ידה של הממשלה העריצה לא תשיגני עוד, כי נפטרתי מענשיה של זו ומחוקיה המגבילים והמחפּירים, המדכאים את הגוף ואת הנפש כאחד, וכי עתה הנני בן־חורין, אדם חפשי לעצמו ולרצונו. יצאתי מן הקרון הרוסי, עמדתי על אדמת גרמניה וברכתי: ברוך מתיר אסורים.

כל העיר כמרקחה. הרחובות מלאים המון אדם. כל אחד קורא עתון ושקוע בחדשות היום. חדשה “מיוחדת” מתנוססת באותיות גדולות בעמוד הראשון של העתון:

“אלכסנדר השלישי, צר רוסיה, מת בשלש לאחר חצות היום, בארמונו בליבדיה, בקרים.”

לבי הולם פּעם. ושלא מדעתי לוחשות שפתי את דברי ישעיה: “כי ירחם ה' את יעקב… ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה… אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור…”

בשובי למלוני מצאתי חבורה גדולה מאחינו בני־ישראל. כל פּנים מאירים, כל עין מזהירה להבשורה הטובה על מיתתו החטופה של הצר, צורר היהודים. ישבנו מסובים לשלחן וכוסות־יין הורקו זו אחר זו. כשנתכבדתי בכוס של ברכה קראתי: “לעושה נפלאות גדולות לבדו" (לבדיה). כל המסובים הריעו בתרועת־ששון.

בין החבורה היו הרבה ממגורשי מוסקבה ו“פושעים מדיניים” כמוני. בתם־לבבנו נואלנו להאמין, כי יורש־העצר, ניקוליי השני, יהיה טוב מאביו ויטה חסד ליהודים. היום אנו יודעים את טעותנו. משורש נחש יצא צפע.

בקרתי את הרב ברומברגר. הוא קבלני בסבר פנים יפות. מצאתיו עוסק בעבודתו, מלמד עלמה נוצרית עקרי הדת הישראלית. העלמה באה להתגייר. בשקידה למדה את תפלות ישראל ומנהגיו. בבואי מרוסיה האפלה האוסרת גם על יהודי מומר לשוב לדת אבותיו, היתה לי עובדה זו הפתעה נעימה. ברוכה תהיה החרות – קראתי בגיל.

ביום השבת שמעתי בבית־הכנסת את החזן מתפּלל בכונה “הנותן תשועה למלכים” ותחת השם “אלכסנדר השלישי”, שהייתי רגיל לשמוע ברוסיה, שמעתי הפּעם שם “ווילהלם קיסר”. שנוי־השם הזה עשה עלי רושם ועורר בי מחשבות נוגות. כמה מלכים ומושלים יש לו לעם ישראל בארצות־פּזוריו. בכל ארץ יתפּלל בשלום מלכו “ויפּיל שונאיו לפניו”. ומה גדולה הטרגי־קומדיה, שבני־ישראל ממלאים בכל שבת. יהודי רוסיה מתפּללים לתבוסת שונאי־רוסיה, שהם הגרמנים, ויהודי גרמניה מתפּללים לתבוסת שונאי־גרמניה, שהם הרוסים. וכן בכל ארץ וארץ. עמי, עם עני וסוער! לשלום אויביך־בנפש תתפּלל.

בבואי מבית־הכנסת למלוני מצאתי חבורה גדולה מתוכחת על חבת־ציון. ונפלאת היא, החרדים הקיצונים, היוצאים בשבת במטפּחתם על הצואר והחפשים הקיצונים – תמימי־דעים היו בשנאתם לישוב ארץ־ישראל. והחובבים המועטים, שהיו באותו מעמד, שמו מחסום לפיהם והיו מן הנעלבים ואינם עולבים.

קניגסברג היא עיר מולדת הפילוסוף הגדול עמנואל קנט ובני־קניגסברג מתגאים בזה.

יהודי גרמניה רחוקים מיהודי רוסיה כרחוק מערב ממזרח. לא יבינו לחייהם, למשאלותיהם, לשאיפותיהם ולתקוותיהם, ליגונם ולששונם. מגבוה יביטו על יהודי רוסיה כעל סינים ויפּנים. מנוי וגמור אצלם, שיהודי רוסיה חשוכים הם. לו השכילו לקרוא את המכתב, מכתב־אלהים, החרות בקמטים על מצחי יהודי רוסיה, כי עתה הכירו את משוגתם.

נוכחתי בזה בנאומי הראשון, שנאמתי בקהל רב ב“יונקרהוף”. אחר נאומי נגשו אלי ד"ר בומברגר, פּרופ. מינקובסקי ועוד מלומדים, הודו לי על נאומי והודו בפה מלא, כי לא האמינו, שיהודי רוסי יכבוש את תשומת־לבם בנאום “ז’רגוני” שתי שעות רצופות, שהיו בעיניהם כעשרים רגע ויביאם לידי צחוק ולידי דמעות. נושא נאומי היתה טלגרמה על מות שלטון עריץ. לסמל הצגתי את נבוכדנאצר מלך בבל. תארתי את גדלו ואת תקפו ואת תבוסתו השלמה והוכחתי, כי לא לעולם חוסן העריצות וכל העריצים סופם לדראון עולם.

הפּקיד הגרמני, שהיה באותו מעמד, לחץ את ידי ואמר לי:

– אדוני הנואם דבר על מלך בבל ונתכוון לצר הרוסי. הבנתי את כל הנאום האליגורי.

את נאומי השני נאמתי בבית־הכנסת “שארית ישראל”, על שם הגאון רבי ישראל מסלנט. בבית־הכנסת הזה היה מתפּלל בשבתו בקניגסברג. רעד אחזני לראות את בית־הכנסת סגור בכל ימות־החול ורק ביום השבת יפּתח ומתי־מעט יתפּללו בו. בית־הכנסת עזוב ושמם, ספרים קרועים אחדים מתגוללים בארון שבור.

זה הזכרון לגאון ישראל, רבי ישראל מסלנט.

* * * * *

ממל היא עיר־הספר, עומדת על הגבול בין רוסיה וגרמניה. ואין אתה יודע, אם העיר היא רוסית או גרמנית. מזו ומזו אתה מוצא ביהודי ממל. אוהבים הם את התורה ומתנהגים לפי דיני ה“שלחן ערוך” כיהודי ליטה, אולם רחוקים מן השפה העברית וספרותה ומן התנועה הלאומית כיהודי גרמניה העשירים.

בקרתי את רב הקהלה בממל, רבי גבריאל פיינברג, אחיו של הרופא הידוע בקובנה. לפני עמד זקן פּטריארכלי, בעל ראש גדול ומצח גבוה, עינים מאירות וזקן ארוך ולבן יורד על־פי מדותיו. הוא היה ידוע־חולי, אולם רעיונותיו היו צלולים ובריאים לא בדברי־תורה בלבד, אלא אף בהויות־העולם.

כל בני ממל, זקנים ונערים, גברים ונשים, חרדים וחפשים, באו לבית־המדרש הגדול לשמוע את נאומי. בין הקהל היה גם הרב ד“ר יצחק רילף, מר יעקב שפּירא, פּרנס הקהלה, והסופר העברי שיינהויז. נאומי השביעם רצון וגם החרדים הודו לי ואמרו, כי נאום חם כזה לא שמעו מימי רבי ישראל סלנט, זצ”ל.

הכרתי לדעת את מעשיהם הטובים של יהודי ממל, שהם עושים עם אחינו בני ישראל מרוסיה הנמלטים על נפשם מארץ־הדמים. בראש עבודת־העזרה עמד ד"ר רילף. כמלאך מושיע היה לנודדים האומללים. יומם ולילה היה עסוק בעבודת העזרה.

בפעם הראשונה בחיי ראיתי הלוית מת ישראל בגרמניה. אשה עניה מתה. וכמה סדר ונמוס היה בהלויתה. שני סוסים שחורים הובילו את העגלה השחורה. המלוים הלכו אחרי העגלה בשקט ובנחת.

פּרק עשרים ושבעה    🔗

את ברלין המעטירה, בירת גרמניה, ראיתי עם הנץ החמה. קרני־שחרית הציפו ים של אור על הצריחים הגבוהים ועל גגי הארמונות הנשקפים על פני קרית מלך.

אחרי נוחי מדרכי הלכתי לבקר את הרב רבי עזריאל הילדסהיימר ובנו ד"ר הירש. את הרב הזקן מצאתי יושב עטוף בטליתו ומרביץ תורה בין תלמידיו. הוא קבלני בסבר פּנים יפות. מסרתי לו דרישת־שלום מרבי יצחק אלחנן ומרבי שמואל מוהליבר ודברנו על מצב אחינו ברוסיה. התנועה הלאומית היתה כזרה לו. הוא הביאני אל הסמנריון. התבוננתי אל התלמידים וראיתי בהם את הטפּוס הידוע של תלמידי הישיבות בוולוז’ין ובמיר, בתוספת נקיון ובמעוט פּלפּול.

ד"ר הירש הילדסהיימר הוא איש־אירופּה, סופר ידוע, לאומי נאמן וקרוב לתנועת “חבת ציון”. הוא יסד אגודת “בני ישראל הצעיר” ומרציא לפניהם על היהדות. מלבד זאת הוא עסקן ותיק בצרכי צבור.

בלוית הביבליוגרף הידוע ד"ר היינריך לוי הלכתי לראות את ברלין הנאוה, את חוצותיה היפים והנקיים ואת ככריה הרחבות, המקושטות מצבות־אבן וגנות־פּרחים, את בתי־הנכאת ואת הספריות. בשבתנו ברחוב “תחת האלונים”, לא רחוק מארמון הקיסר, שמעתי קול מנגנים וגדוד פרשים בא בכל הודו והדרו של הצבא הגרמני. פּתאום עברה מרכבה רתומה לשני סוסים צחורים ובתוכה ישבה אשה אוחזת בזרועותיה תינוק כבן שנה. שר־הגדוד נתן אות, כל הפרשים הוציאו את חרבותיהם מתערותיהן וקראו בקול גדול "הוך! הוך!”.

האשה שישבה במרכבה היתה מינקת מבית המלך והתינוק, שהיה מוטל בזרועותיה, היה בן־זקוניו של ווילהלם קיסר, ולתינוק בן־שנה חלקו כבוד מלכים, ופרשים עמדו עליו בשורה. זהו כחו של השלטון האוטוקרטי!

בפעם הראשונה בחיי בקרתי בית־מזון לצמחונים, מן הגדולים שבברלין. התענגתי לראות אנשים בני לאומים שונים ודתות שונות מסובים יחד לשלחנות ואוכלים מברכת האדמה: ירקות, זרעונים, פּירות אפויים ומבושלים, שמנים שונים הכשרים לבני־ישראל, לנוצרים ולמושלמים. הנה הודי מכלכותא וצניף על ראשו, על ידו תורכי חבוש תרבוש אדום, ממולם יושב יהודי וקתולי לימינו – וכולם יושבים וסועדים בשלום ובשלוה.

רגשות קודש העירו בי האנשים האלה, שאינם אוכלים דבר מן החי ואינם שופכי־דמים. נזכרתי בשאלת־ישראל מימי־קדם: “מי יאכילנו בשר?” נזכרתי בשוחטים, בטבחים, במנקרים, בשחיטה, בדיקה ומליחה, בדיני בשר וחלב, באיסורים ובהיתרים, בשוחטים האסורים וזרעם מבקש לחם במחלוקת בערי ישראל, במכס־הבשר, בדמי ישראל שנשפּכו כמים בשם דמי פרים ועגלים – ורעיון נצנץ במוחי: מה טוב ויפה ומרומם היה עמנו אילו קימו וקבלו עליהם בני ישראל להיות לצמחונים…

כן, זהו דמיון ובכל זאת רצונך שיתקיים.

צלילי מוסיקה, קולות־תרועה העירוני הבוקר משנתי. פּתחתי את החלון ותמונה נהדרה לעיני. כל ברלין חוגגת, כל גרמניה שמחה. הרחובות מלאים אנשי־צבא, מאות תזמרות מנגנות את ההימנון הגרמני, ההולכים ברחוב שרים את השירים הלאומיים: “דויטשלאַנד איבער אַלעס" ו“אַם וואַכט ביי דער רהיין”. ההמון קורא: “הוך, הוך!” לכבוד הקיסר. כל פּנים מאירים משמחה וגיל. יצאתי אל החוץ ונגרפתי בזרם האנשים. נודע לי, כי היום יום־הולדת ווילהלם קיסר. המונים עברו בתהלוכה לצלילי המוסיקה עד שהגיעו לארמון הקיסר ברחוב “תחת האלונים”. פה עמדה התהלוכה. הרעימו תותחים, צלצלו פּעמונים ובמקהלות שרו כהנים.

פּתאום הונף דגל על גזוזטרת הארמון. דומיה. כל העינים נשואות אל הדגל. בו ברגע נראה הקיסר הדור בלבוש־שרד. מימינו – הקיסרית עם כל הנסיכים, משמאלו – יורש־העצר. קול רעש גדול התפּרץ מים־הראשים בהטות הקיסר את ראשו אל הקהל. עשרה רגעים ארך הרעש. ואחריו – דומית־מות. הקיסר זקף קומתו, הבליט את חזהו הרחב ועשרות אותות־זהב משובצות אבנים טובות, הבריקו לנוגה השמש. בתנועת־חן הרים את ידו ובקול נעים הודה לעם. הוא דבר רגעים אחדים והעם עמד אחוז־קסם. בעיני רבים עמדו דמעות. שלא מדעתי פרצה אנחה מלבי ושפתי לחשו דברי ישעיה: “מלך ביפיו תחזינה עיניך".

מי פלל אז, כי המלך האדיר הזה, החביב והמכובד על עמו, יגורש מארצו וגרמניה ריפּובליקה תהיה…

* * * * *

אחרי נסיעה של יום תמים באתי לרוטרדם של הולנדיה. בהיותי אץ לדרכי לונדונה לא שהיתי בעיר וממסלת־הברזל הלכתי ישר אל החוף, להפליג באניה. הסבל ההולנדי, שנשא את צרור חפצי, הלך על־ידי ושנינו לא דברנו דבר. פּתאום נעץ בי שתי עיניו, הסתכל בפני והחל לגמגם: “יהודי“… “שמע ישראל”… בשפה בלולה, חציה גרמנית וחציה הולנדית, בסיוע של הידים והאצבעות, הסביר לי, כי אבותיו ואבות־אבותיו נולדו בהולנדיה. מלבד “שמע ישראל”, “שבת“, “יום־טוב”, אינו יודע אף מלה עברית. כששאלתי לשמו ענה לי: ראובן טירדה…

השם טירדה זעזע את כל נימי־לבי. הסתכלתי שוב בפני הסבל, בפני נכדו של יעקב טירדה, שמלבד “שמע ישראל” אין הוא יודע כלום מתורתו ושפתו של עמו. ומחשבה מרה נקרה במוח וכססה את הלב…

וכשהפליגה האניה עמדתי זמן רב על המכסה, הסתכלתי בשחור־הים ובשחור־הלילה וצרפתי להם גם את שחור־מחשבותי…

פּרק עשרים ושמונה    🔗

רושם קשה עשתה עלי לונדון. הכרך הגדול עם אוכלוסיו המרובים, עם בניניו הרמים והנשאים, שחורי־פיח ואפורי־עשן, עם אוירו הטרי, הספוג טחב ועם עבי־הערפל, התלוים בחללו – כל זה עושה עליך רושם כבד ומעיק. נדמה לך, כאילו באת לעולם אחר, מתחת ל“הרי־חושך”, ואתה הולך עקב בצד אגודל, הולך בזהירות יתרה וקומתך כאילו נכפפת מאליה. הבנינים הגדולים מדכאים אותך בשיא חסנם וצבעם האפור והכהה מטיל עליך אימה מסתורית… אולם כשאתה רואה את האנגלים זקופי־הקומה, כחולי־העינים וחלקי־הפּנים, כשאתה מתבונן להלוכם ה“ז’נטלמני” ולנמוסיהם היפים, לאצילות־רוחם ולשלות־מבטם – אתה מרגיש, כי עם אציל, גזע עתיק, לפניך, עם בן־חורין, שהחרות המדינית והאישית היא עצם מעצמיותו וחלק מנשמתו.

עולם מיוחד בפני עצמו הוא הרובע המזרחי בלונדון – ה“איסט־ענד”. רובע זה מאוכלס ברובו יהודים. וכשאתה בא לאותו רובע נדמה לך, כאילו באת לווילנה או למינסק. על כל פסיעה ופסיעה אתה נתקל בחניות של יהודים, בפתחי החניות עומדים חנונים, בעלי פנים מעוטרי זקן, מטפּוסם של “אברכי־משי”, או חנוניות זריזות, שחורות ראש ועין, מטפּוסן של “נשי־חיל” בעירות ליטה. בשוק עומדות תגרניות מסורבלות חולצות ומטפּחות ומוכרות כעכים ופירות. מן המרתפים מציצים ראשים, חבושים כפּה ומעוטרים פּאות וזקן, כשהם כפופים על גבי סנדל מסומר או מכונת־תפירה ובני־ישראל מתפּרנסים בצער ולא בנחת, בצמצום ולא בריוח…

עניות מנוולת מצויה בין התושבים הנוצרים שברובע זה. כמעט כולם הם שטופי־שכרון, שותים ביחיד ובצבור, בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם וטפּם, והשכרון עושה בהם שמות ומערער את כל מצבם. לא חזיון יקר הוא לראות במוצאי־שבת, אור ליום ראשון, אנשים ונשים, האחרונות בתינוקות על זרועותיהן, עומדים בשורה לפני בית־מרזח, מחכים עד שיגיע תורם להשיג כוס שכר. הנשים נותנות יין־שרוף ושכר גם לתינוקות המוטלים בזרועותיהן וכך הן מרכיבות בהם מילדותם את ארס־השכרון. והארס הזה מחלחל בהם בגדלותם ומרעיל את כל ימי חייהם. יש שהשכרון מביא אותם לידי דלות־מצב כזה, שאין להם לחם לאכול, בגד ללבוש ובית לדור – במלא משמעותן של המלים האלה. מתגוללים הם ברחובות, על זיזי־הבתים, ערומים ורעבים, רטובי־גשם וקפואי־קרח והשוטרים מדריכים גם את “מנוחתם” זו העלובה…

את נאומי נשאתי ב“איסט־ענד”, בשכונת יהודי ליטה ופולין המבינים לי ולשפתי. ועולם הפוך מצאתי ביניהם. עליונים למטה ותחתונים למעלה, גם בחומר וגם ברוח. העשירים מעבר לים היו פה לעניים והעניים – לעשירים. חסידים ויראי־שמים היו לפורקי־עול, למקצצים בנטיעות, לאנרכיסטים; וחפשים בדעות היו לבעלי־תשובה, לקנאים אדוקים, שיראי־שמים באמת לא זכו בעיניהם. כמאמר חכמינו: “במקום שבעלי־תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"…

הבוקר בא אלי ועד מטעם הקלוב האנרכיסטי בלונדון להזמינני לוכוח פּומבי על הדת. ומה נשתוממתי בהכירי בחברי הועד שנים מתלמידי ישיבה ידועה בליטה. הם אכלו “ימים”, ישבו “משמרות” בלילי ערב שבת, היו “מוסריים”, ובבואם ללונדון פּרקו מעליהם את כל העול, עברו את מדורי ה“מיסיון”, יצאו ממנו ונכנסו למחנה האנרכיסטים, ועתה הם מפיצים את תורת קרפּוטקין בין יהודי “ווייטשפּל” ו“איסט־ענד”, ממטירים הם אש וגפרית על עם ישראל ועל תורתו ואמונתו, מדברים בשנאה כבושה כאנטישמיים גמורים.

מדדתי להם כמדתם.

אלה יצאו וועד שני בא מטעם חברת “שומרי שבת” ו“מחזיקי הדת”. הם הזמינוני לדרוש בחברתם, לחזק את החברה ואת פּעולותיה. ומה נבהלתי בהכירי בראש המדברים את האנרכיסטון הידוע מעיר נ. ברוסיה, שהטה מדרך היהדות צעירים רבים והרשות הרוסית רדפה אחריו. הוא נמלט ללונדון ופה חזר בתשובה והיה לקנאי אדוק. הוא ממרר את חיי אשתו, שאינה חובשת פּאה נכרית לראשה, וברוסיה היה מעכב בידה, שלא להדליק נר של שבת ולא אחת השליך החוצה את המנורות ואת הנרות.

בראותי את שתי הקצוות האלה, “מוסריים" שהיו לאנרכיסטים ואנרכיסטון שהיה ל“מחזיק הדת”, אמרתי בלבי: מה גדול כחך, לונדון. כמוך כפרה אדומה, מטהרת טמאים ומטמאה טהורים…

ביראת הכבוד בקרתי את הרב הכולל, את “הנשר הגדול” הסוכך באברתו על כל קהלות ישראל בבריטניה ובמושבותיה. כל הרבנים, הרוורנדים, השוחטים והחזנים כפופים לו ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בצרכי־צבור. השם רבי נפתלי אדלר ידוע ומפורסם בכל העולם. עוד בהיותו סמוך על שלחן אביו, רבי נתן אדלר, מחבר “נתינה לגר” על תרגום אונקלס, עטרוהו הרבנים בעטרת “ראש הגולה” והיו משבחים ומפארים אותו ואת מעשיו. ואני, שזכיתי בחיי, ביחוד בימי נסיעותי, להכיר את גדולי הרבנים, את גאוני רוסיה ופולין, אמרתי, כי אמצא בהרב הכולל את גאון הגאונים, את חכם־החכמים. ומה גדל תמהוני בשוחחי אתו בענינים שונים ומצאתי בו טפּוס של “רב מטעם” ברוסיה ולא מן הטובים שבהם. רק בדפּלומטיה היה כחו גדול, ידע את החיים וידע להתהלך עם בני־אדם שונים. יהודי חרד היה בעמדו על הבימה בבית־הכנסת; דז’נטלמן אנגלי ואריסטוקרט – בחברת האנגלים. בבית־דינו ב“איסט־ענד” היה קנאי אדוק, רדף באף ובחמה את החפשים, כהצדיקים בגליציה ובפולין. ומה נאור היה “כהן גדול” זה בחברת האריסטוקרטיה האנגלית ב“ווסט־ענד”. את רבנותו נהג ברמה, הכפופים לו עמדו לפניו כעבדים לפני אדוניהם. – זהו מעט מאפיו של הרב הכולל. ביחוד הצטיין באהבתו המעטה ליהודי רוסיה ולרבניהם. בקרוא קהלת ישראל במנטשסטר את הגאון רבי יצחק יעקב ריינס, מיסד המזרחי, לשבת על כסא רבנותה. בהליכותיו הדפּלומטיות הראה אז את יחסו ליהודים המהגרים ולרבניהם. אז אמרתי דבר, שנתקבל מכל יהודי אנגליה. רבי נתן אדלר – אמרתי – הוא בעל “נתינה לגר” ובנו רבי נפתלי אדלר הוא בעל “שנאה לגר”…

סופרינו העברים שופכים דיו כמים על החנוך הפּרוע והמקולקל ברוסיה. לו באו ללונדון היו נוכחים לראות, כי החנוך באנגליה פרוע שבעים ושבעה. נורא לראות בעזוב היהודים הנושנים בארץ את היהדות ואין להם שיור אלא שירת “יגדל” בלילי־שבת בבית־הכנסת ואכילת דגים בבית. בניהם מתחנכים בבית־הספר הכללי. האבלים אומרים “קדיש” מתוך סדור באותיות אנגליות. והחדשים מקרוב באו מעבר לים? הללו נאמנים ביותר להמסורת ואינם מפּילים שערה מן התרבות באיישישוק. מלמדים את בניהם “עברי” וטעמי המקרא מפּי מלמדים מדור עבר, שהשפה העברית ודברי ימי ישראל זרים להם. אנגלית לא כל־שכן. רוב “המחנכים” האלה אינם יודעים לכתוב אדריסה.

גם מן הציונים בלונדון לא שבעתי נחת. מחולקים הם ומפורדים לכתות ולחבורות וכל כתה בונה במה לעצמה ומעפּרת בעפר על חברתה. רבים מן הציונים בקרוני במלוני וכל אחד בא בטענה על חברו. הציונים ב“ווסט־ענד” יש להם תביעות כלפּי הציונים ב“איסט־ענד” והרעיון הלאומי הולך ופוחת. כל קבוץ היהודים ב“ווייטשפּל” הוא קבוץ של פּליטים. יהודי רוסיה לבד, יהודי פּולין לבד, יהודי ליטה לבד, יהודי ווהלין לבד ויהודי גרמניה פורשים מכולם. שמות בתי־הכנסיות הם לפי ארצות מוצאיהם: “בית־הכנסת של בני ליטה“; “בית־הכנסת של בני ווהלין”; “בית־הכנסת של בני הונגריה“; “בית־הכנסת של בני גרמניה”.

– אחי ורעי, – שאלתי אותם – אמרו לי, היכן בית־הכנסת של בני־ישראל?…

בערב טילתי על הגשר הגדול והיפה על פני התימזה. השמים היו עמוקי־תכלת, זרועים רבוא־רבואות כוכבים. מאות אורות־חשמל מחלונות בנין־הפּרלמנט הגדול משתקפים בגלי התימזה הנחים. המחזה הקסימני. עמדתי על הגשר והתבוננתי אל ארמנות הלורדים הזקנים ואל האנדרטות הנפלאות. כאחוז־קסם עמדתי לפני מחזה מרהיב־עין זה בבירת העולם.

אולם כשאתה מדמה את בתי־לונדון האפורים והשחורים לבתי־ברלין הלבנים והמבהיקים, אתה בא לידי מסקנה, כי באמנות כח הגרמנים⁸ יפה מכח האנגלים.

* * * * *

בין “גדולי”־ישראל בלונדון, שהיו קרובים ליהודים ה“ירוקים”, פּליטי רוסיה ופולין, תפס מקום בראש העסקן הידוע הרמן לנדוי. הוא עצמו מילידי פּולין ומתענין מאד בחיי יהודי פולין ומקרבם כאח גדול. הוא בקרני במלוני ושעות רצופות בלינו בשיחה על עניני־ישראל שונים, ביחוד על הרעיון הלאומי של חבת־ציון, שהיה אחד מן העומדים בראשה בלונדון.

ואופי הוא, כי גם הוא, לנדוי הטוב, התאונן לפני במרי־שיחו על צעירי ישראל מרוסיה. גם הוא חזר על דבריהם של היהודים האנגלים בלונדון, כי הצעירים האלה מחללים את שם ישראל באנגליה ובכל ארצות אירופּה ברעיונותיהם המסוכנים של הניהליזם הרוסי והאנרכיזם. כזרים יבואו לאנגליה החפשית ופה ישאו נס אדום ויפיצו תורת קרפּוטקין, את עול הדת ומנהגי ישראל יפרקו מעליהם וגם את חיי־המשפּחה ישחיתו באהבה חפשית והממשלה האנגלית תראם כראות בני־עולה ומחריבי־ארץ.

בנחת שמעתי את כל תלונותיו, שיצאו מעומק לבו. אחר עניתי לו:

– לא כן דברת, אדוני לנדוי, ועמך כל מאושרי־הגורל, שאבותיכם, או אבות־אבותיכם, הקדימו לבוא לארץ הזאת ואתם, בניהם אחריהם, חוננתם חנוך מתוקן וגודלתם להיות אזרחים שקטים ושומרי־חוק. אתם המאושרים מגבוה תביטו על אחיכם האומללים יוצאי רוסיה ובמשפּט קדום תשפּטום. לו העמקתם בשאלה הזאת בתם־לבב, כי עתה שבתם וראיתם כי האשם הוא לא באחיכם ילידי רוסיה, אך ברוסיה לבדה. רוסיה היא ארץ־העבדות, בית־אסורים למאה וששים מליונים נפש, שלא טעמו טעם חופש מימיהם; זה מאות בשנים הם מושכים בעול הצר כעורים בחשכה. ומה לכם כי תלינו על עבדים החורגים ממסגרותיהם ויוצאים מעבדות לחרות? משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה חבוש שנים רבות בבית־האסורים, שרוי בחשכה ללא קרן־אורה. פּתאום באו והוציאו אותו לאור־עולם. אדם זה יוכה בסנורים מאור־פּתאום, או דעתו תטרף עליו. כן הם האנרכיסטים היהודים. אסירים שהותרו פתאום מבית־האסורים. רחמו עליהם ואל תשנאום. אולם, לצערנו, אין אחינו הגדולים בארצות המערב מבינים, מדעת ושלא מדעת, לגורל אחיהם יוצאי־רוסיה. מה להם, לאזרחי אנגליה החופשית, ולעבדי רוסיה? מה למערב ולצפון? רק בני דת אחת הם ולא בני עם אחד.

דברי פעלו על לנדוי הטוב ונפרד ממני בידידות ובברכה.

יבואו הנה כל סופרינו, משוררינו ומטיפינו הגומרים את ההלל על אחינו בארצות המערב, ביחוד באנגליה; יבואו ויראו את יחס יהודי אנגליה לאחיהם המהגרים; יראו את האפּיפיור היהודי, ה“רוורנד הכהן הגדול”, הלובש מדי כהן קתולי – לו ידע את השפה העברית כהבישופים הגדולים – יבואו הנה ויעמדו על טעותם. בעיניהם יראו, כי אין כאן אחים גדולים, חכמי ישראל, בנים נאמנים לעמם, אלא מתבוללים גאיונים המתנפּחים כתרנגולי־הודו, המביטים מגבוה על אחיהם המהגרים ורואים אותם כפראי־אדם. לא יהדות ימצאו פה אלא קתוליות בלי צלב…

שונאינו ברוסיה מונים אותנו בשמירת חוק עתיק מימי־התלמוד, חוק ה“חזקה”; ביחוד יתמרמר על זה המומר מקלצק ברפמן בספרו “הקהל היהודי”. לו באו הכלבים העורים ללונדון, כי עתה ראו, כי העם האנגלי שומר את חוק ה“חזקה” בלא דעת התלמוד. כל דרי לונדון הדרים בבתי אחרים יש להם דין “חזקה” על דירותיהם ואין בעל־הבית רשאי להשכיר דירה לדייר אחר שלא ברשות הדייר הקודם. וכשאחד עוקר את דירתו הוא מקבל מידי הדייר הבא למלא את מקומו “דמי־מפתח”.

לונדון הגדולה והעשירה יש לה הזכות להתגאות בסחרה, בעשרה, בסדריה, בחרותה, בבתי־הבנק הגדולים, בעתונות ובספרותה, ברחובותיה ובגניה, במוסדותיה ובתי־נכאתה; אולם השמש הירח והכוכבים לא נאמנו בבריתה. בעין זעומה יתנו לה מתת־אורם.

כלוא אני בחדרי, סגור דלתים ובריח, למען לא יחדור הביתה רוח־הטחב מן החוץ. עננים קודרים וכבדים מעיבים את השמים, ערפל לח ממלא את החלל. אלפי הפּנסים לא יעצרו כח לדחות את החשכה העוטה את הרחובות על בתיהם הקודרים. רק מראה שחור תראינה עיניך, שחור לאין סוף.

יושב אני ומתחמם לאור מדורת־העצים המחממת רק את הפּנים ואת הידים וכל הגוף רועד בקרה. יושב אני ומהרהר בנגודים הקיצוניים המצוים בלונדון. מעבר מזה: לורדים עשירים, מדינאים, דפּלומטים מומחים העולים בחכמתם על כל דפּלומטי ארצות אירופּה; ומעבר מזה: המון חשוכים, הנמקים בענים ובזוהמתם, ללא אומץ וללא מרץ, שותים לשכרה וירודים למטה מכל המוני אירופּה.

שני חלקי העיר לונדון, המערבי והמזרחי, מסמלים את הנגודים הקיצוניים – את ה“לורד” במעלה ואת ה“יוקל” במורד.

ב“ווסט־ענד” לא תשבענה עיניך יופי, הוד והדר הנסוכים ביד נדיבה על הרחובות, הגנים והבתים, שיושבים בהם בעלי מליונים ובליונים המתפּרנסים מאחוזותיהם, העוברות בירושה מדור לדור ונעבדות בידי פּועלים־עבדים ומהונם הצבור ב“בנק של אנגליה”.

ובבואך ל“איסט־ענד”, מהלך עשרה רגעים, רעד יאחזך למראה העוני והדלות והשפלות, העניות רובצת על פני הסמטות הצרות, על הבתים הדומים לקברי־מתים, על פני הבריות העלובות, הערומות והיחפות בדמות בני־אדם. ושוכני בתי־קבר אלה טוב חלקם ממליוני אחיהם ואחיותיהם במורד־העיר, בסמטות ווייטשפּל וכצללים יתהלכו בלילות עדי יפּלו בלא־כח בחלאת בתי־היין. אז יבואו השומרים הסובבים בעיר ויקחום לבתי־האוסף, אשר לא יכילו את כולם. נגע השכרון פּשה בעם וגם הנשים, אמות דור העתיד, שותות את המשקה הלאומי “וויסקי”, “ברנדי", או “דז’ין”, כשמו הנכון, עד אשר תפּולנה על מדרכת־הרחוב. הנשים האלה סר צלם־אדם מעליהן וזיק־הכבוד האחרון כבה בקרבן זה כבר. רגילות הן לעלבונות, לנזיפות וגם למכות, למרות החוק האנגלי המזהיר באזהרה חמורה על “כבוד נשים” והרווח בכל תפוצות בריטניה. אולם החוק אינו מזהיר אלא על הנשים מן החוגים העליונים, הבריאות והשבעות. ומי זה ישמור על העניות והעלובות, אשר אין להן בלתי אם גויתן ונשמתן הקרועה?…

להיות בלונדון ולא לבקר את בית־הנכאת הבריטי, הרי זה יותר מלהיות ברומה ולא לראות את האפּיפיור. ובכן הלכתי לבקר את בית־הנכאת הגדול, שיצאו לו מוניטים בעולם. שעות ארוכות הלכתי מארון לארון, מחדר לחדר, התבוננתי בפסילים ובאלילים, בגויות החנוטות ובתמונות המצוירות, ראיתי את שיוריהם של המצרים והבבלים, של היונים והרומים. דברי ימי עולם לתקופותיו השונות עברו על פני.

הנה אנכי עומד במצרים לפני חמשת אלפים שנה. רואה אני את פסילי המצרים, את מלכם וחרטומיהם, פסילי־שחם פּרימיטיביים, שאין בהם משהו נוי. נכנסתי לאולם השני – ואני באשור, בבבל ובפרס. רואה אני את הרוצחים ורבי־הטבחים הידועים לי מימי־ילדותי בחדר, את סנחריב, נבוכדנאצר, נבוזראדן. ושלא מדעתי אני נזכר הטבח וההרג והאבדן שעשו בעמנו. עולם אחר, עולם־קסם יראה לפני במדור היוני. פּה תראה האמנות הטהורה בהודה ובהדרה. אלים כבירים, אלות נאוות, חצובי שיש לבן. אחריהם תבוא תקופת הרומים; יוליוס קוסר וכל המלכים עד טיטוס “הצדיק ברומה והרשע ביהודה”. כולם יעברו לפני ועטרת־הנצחון בראשיהם.

ומאליה מתעוררת השאלה? היכן הם הגבורים הללו? מי הם ומה גזעם? לא נשאר להם שריד בלתי השיש העתיק והקר, מעשה ידי חרש.

לא כאלה חלק יעקב, עם ישראל המנוצח. מקומנו לא יכירנו בבתי־נכאת ובבתי־משכיות. חיים וקיימים אנו, חיים ויוצרי חיים ופעולותינו ומעשינו הם־הם זכרונותינו.

לכבוד חנוכה קראו “חובבי־ציון” אספה רבתי באחד האולמות הגדולים שבעיר. הרמן לנדוי ישב ראש ושלש נואמים נאמו: הרב הכולל רבי נפתלי אדלר, המטיף ר' חיים זונדל מכבי, הידוע בכנויו “המגיד מקמניץ”, ואנכי. את נאומו של הרב הכולל לא הבנתי אז, כי דבר אנגלית, אלא מקרירות־לבם של השומעים למדתי, כי נאומו לא עלה יפה. אולם המטיף מכבי הרעיש את לבות השומעים בדבריו החוצבים להבות אש ואהבה עמוקה לעמנו ולארצנו. המטיף הזה קנה לו שם גדול ברוסיה ובאנגליה בכשרון דבורו, בהגיונו הבריא ובידיעותיו המרובות. חבל, שבימיו האחרונים הלך אחרי שמואל מונטגיו והפך עורף לרעיון של שיבת־ציון והתיחס אליו, אם לא בהתנגדות גלוי, הרי לפחות, בשויון־נפש גמור.

לבי היה עלי דוי בבקרי את חברי הגדול מכבי בדירתו הדלה בבתי רותשילד, שבנה הלורד לעניים בני־טובים. בראותי את העוני והלחץ בביתו, אמרתי לנפשי: זה גורל בעלי־הכשרון בישראל.

* * * * *

מכה טריה, שדבקה בגוף הצבור היהודי בלונדון, היא מכת־המסיתים. רשת־ההסתה פרושה ברחובות לונדון לארכם ולרחבם. הבריות הבזויות הללו, שמכרו את נשמותיהן לעקר, יגעות בכל כחן לתפּוש בחרמן נפשות נקיות ותמות ואת גרעיני־הארס שלהן הן זורעות ביחוד בין ילדי ישראל.

ביום אחד קראתי בעתון, כי המסיתים ערכו נשף לילדי־ישראל. בנשף השתתפו כשש מאות ילדים, שבאו עם אמותיהם. הילדים שרו במקהלה שירים נוצריים ועורכי־הנשף חלקו להם מגדנות ומתנות, להביא אתם הביתה. הידיעה הזאת צרבה את מוחי כבשפוד מלובן, ראיתי לנגד עיני את הסכנה הגדולה המרחפת על ראשיהם של ילדי ישראל בעטיין של אמותיהם התמימות. וכשדרשתי את דרשתי העירותי את אזני השומעים על השערוריה הגדולה הזאת, הנעשית בעיר ואם בישראל. דברי עשו רושם. וכפי שקראתי למחר בעתונים, השחיתו אבות רבים בידיהם את התשורות, שנתנו לילדיהם באותו הנשף והזהירו את נשיהם ובניהם, שלא ידרכו עוד על מפתן־ביתם של המסיתים, האורבים לנפשותיהם לצוד אותן בחרמם.

* * * * *

בקרתי את “ארמון הבדולח”; בנין מפואר מברזל ובדולח, אחד ואין שני לו בכל העולם. עומד הוא בתוך גן גדול ונהדר ומשמש “אקווריום”. ראיתי שם אלפי מבקרים בני ארצות שונות ודתות שונות. הכל עומדים אחוזי־קסם למראה הארמון הנהדר ולאוצרותיו היקרים, בהם המצאות חדשות־שבחדשות. אחת מהנה היא מכונת־טויה העשויה מאות חוליות. מכונאים גדולים עמדו שעות רצופות והתבוננו במכונה לעמוד על טיבה. בשלש פרוטות נטוית לעיניך על פּסת־בד תמונת המלכה וויקטוריה, או תמונותיהם של רבי־המלוכה ביקונספילד וגלדסטון. התמונה נטוית חוטים וגונים המזהירים כקרני־השמש.

האנגלים יתגאו ב“ארמון־הבדולח” ושאול ישאלו את הזר הבא לארצם: הראית את ארמון־הבדולח?

* * * * *

נעים היה לי לבקר בליל שבת את בית־תפלתם של היהודים הספרדים. בית־הכנסת הזה הוא עתיק־ימים והדר הזקנה חופף עליו. אין בו מאור של גז ושל אלקטרון אלא נרות גדולים דולקים במנורות־נחושת עתיקות. וכל זה עושה עליך רושם של עתיקות ונשא אתה בדמיונך מאות שנים אחורנית. ואמנם כשהתבוננתי למראה פני־הבית, כשהקשבתי לנגינתם המזרחית והמונוטונית של היהודים הספרדים, נדמה לי, כי נמצא אני בבית־כנסת עתיק בקורדובה או בגרנדה. אולם כשנגשתי לאחר התפלה אל החזן והפּרנס ודרשתי בשלומם בשפה העברית, לא הבינו לדברי והייתי בעיניהם כלועז וכעלג־לשון.

אלה הם נכדי רבי יהודה הלוי ורבי שלמה בן גבירול!…

פּרק עשרים ותשעה    🔗

רושם מיוחד עושות על מבקרן ערי־השדה באנגליה. ביחוד, כשאתה בא מרוסיה. שם, באותו המרכז היהודי הגדול, יפה כחה של העירה מכחו של הכרך, לשמור על החיים היהודיים, שלא תטשטש צורתם ולא יתרוקנו מתכנם. העירה היהודית ברוסיה משמשת כתריס בפני רוח־התזזית של הכרך, הבאה לעקור ולהפוך על פּניו כל אילן, כל נטע, ששרשיהם נעוצים בעבר. העירה היהודית! שומרת על אותם המנהגים והנמוסים, הטרדיציות והמסורות שזרם־החיים בכרך כבר גרפם והורידם תהומה. כשאתה בא משאונו של הכרך, מקול המונו של גלגל החיים, המנסר במלוא־כחו ומדהים אותך עד כדי בלבול־החושים – כשאתה נס מאותה היורה הגדולה ובא אל העירה הקטנה, אתה מרגיש איזו הרגעה פנימית, איזו קורת־רוח מיוחדת, כאילו יד חמה ורכה של אם אהובה מלטפת אותך. החיים השקטים והצנועים, שיש בהם משלות־העבר; המנהגים והנמוסים העתיקים, שיש בהם מהוד־המסורה; הפּשטות והתום, החן היהודי המיוחד במינו – כל אלה משרים עליך רוח מרגיעה, משקיטה ובלבך מתחזקת האמונה והבטחון בנצחיותו של עם ישראל, בקיומם של החיים היהודים, בשמירתם של קנינינו הרוחניים וסגולותינו הלאומיות, הרי לעיניך נטוה החוט ההיסטורי, הנמשך מן העבר אל העתיד.

לא כך הוא הדבר בערי־המערב, באותן הערים, שהיהדות לא הספּיקה עדיין להכות שרשים עמוקים ולשלוח ענפים מרובים. שם החזיון הוא ממש ההיפך. בכרכים הגדולים, שאוכלוסי היהודים הם במספּר מסוים, בכמות שאינה בטלה, יש להחיים היהודיים איזה פּרצוף־פּנים ידוע, טבועים הם בחותם מיוחד ואינם נבלעים בתוך החיים הכלליים. אולם בערי־השדה, שאינן מאוכלסות ביהודים רבים, כמעט שאין זכר לחיים יהודיים, בולטים ונראים לעין. הסביבה היהודית היא מצומצמת, דלה ופעוטה ולקויה בטשטוש־צורה ובחוסר־גון.

ורושם מדכא כזה עשו עלי ערי־השדה באנגליה. בלונדון ישנם חיים יהודיים בעלי צורה וחותם. סביבה יהודית גדולה, ענינים יהודיים, הסתדרויות ועסקנים – כל אלה מצטרפים יחד לכח ניכר, לנחל שאינו פוסק, הזורם לו בשבילו המיוחד בתוך אוקינוס־החיים של המטרפּולין. אולם בערי־השדה, אשר בהן מספּר היהודים בטל ברוב, שהסביבה היהודית שם מכונסת ומקופּלת לתוך שנים־שלושה רחובות, יש רק זכר לחיים יהודיים והזכר הזה הוא חור וקלוש וכמעט שאינו נראה לעין.

בלידס ראיתי לפני לא רק חיים יהודיים חורים וקלושים, אלא גם חיי־עוני, חיי לחץ ודחק, לידס היא “עיר־המחט” ורוב היהודים עוסקים בחיטות. יהודי הבא מרוסיה, מגליציה או מרומניה, בין שהיה שם בעל־בית ובין שהיה שם בעל־מלאכה, מכיון שבא ללידס הוא מותח קו על עברו ונעשה לחיט. וחזיון מצוי הוא למצוא בין אותם החיטים, המזיעים על גבי מכונת־התפירה, בני־תורה, מוסמכים להוראה, משכילים, שנתחנכו בישיבות ובבתי־ספר. רבים מהם החולים במחלות הנוראות כשחפת, מעוט־דם, מחלת־לב, מתענים ביסוריהם עד שבא המות וגואלם.

לפי הספירה תראה השמש באי־בריטניה כששים יום בשנה, וכשלש מאות ימים שרוי האי בגשם ובשלג. האויר מלא טחב, השמים שמי־עופרת והתושבים חולים במחלת הרומטיזם. ביחוד סובלים הבאים מארצות אחרות, ה“ירוקים”. ומה נורא תארם! ירוקי־פּנים, כבויי־עינים, כחושי־גו, כפופי־גב, כאילו קפצה עליהם הזקנה בימי־עלומים. הקונסול הרוסי אמר לי, כי רבים מיהודי רוסיה באים ומתחננים אליו, שישיבם לרוסיה ונכונים הם גם לעבוד בצבא. כי באנגליה אבד סברם ובטל סכוים.

בלידס הכרתי לדעת את הפּרופ. יוסף צבי שטרויס, אחד הרבנים הריפורמים בברדפורד ומורה לספרות העברית באוניברסיטה. הפּרופ. הזה היה בין השומעים, כשנאמתי נאום בעברית וכמעט שלא היו דברים בפיו להביע את תמהונו ופליאתו, לשמע השפה העברית, העתיקה, המתה, יוצאת מפּי איש חי. וכשאמרתי לו, כי ברוסיה ישנם רבים המשתמשים בשפה העברית למכתביהם ולחשבונותיהם, העמיד פּנים מביעי תמהון, כאילו ספּרתי לו על בני־אדם בעלי שני ראשים.

כך הם הפּרופיסורים שלנו, המעמיקים לחקור בקדמוניות היהודים, מעלימים עין מן ההוה וכופרים בעתיד.

כדי שלא לקפּח שכר־שיחה, עלי להזכיר, כי אותו הפּרופיסור אמר לי בשם צונץ, שהמלה היהודית “נעביך”, שאין לה מקור בשפה אחרת, מורכבת היא משלש המלים “ניט ביי אייך”, שנאמרו על כל צרה שלא תבוא, כמו “לא עליכם” בעברית.

השערה המתקבלת על הלב.

* * * * *

מדת הצניעות, שנצטיינו בה ישראל, הולכת ופוחתת כאן. יום־יום נעשים מעשים תעתועים בחיי־המשפּחה ואין פוצה פה.

היום הכניסו לחופּה חתן וכלה בבית־הכנסת הגדול בלידס. הרוורנד־המטיף נאם לפני החתן והכלה על טהרת המשפּחה בישראל, החזן הנעים שיר והמחותנים ספּרו בשבח הכלה ובמדת הצניעות שבה. והכלה – ילדה בעודה בבית אביה. ולא עוד אלא שהביאו את התינוק לבית־הכנסת לחתונת־אמו…

מעציב ומגוחך היה לראות, כי הרב בבית־הכנסת הגדול הוא רוק בן־חמשים, הוא מסדר קדושין ונואם על קדושת הנשואים ככהן קתולי. אכן, זאת היא קתוליות בלא צלב…

בקראנו ברוסיה את ספרו של ספּנסר על החנוך, ראינו בעיני רוחנו את אנגליה, ארץ־מולדתו של המחנך הגדול, כגן־עדן ואת האנגלים – כמלאכי־מרום, החיים בשלום ואוהבים גר, כתורת ספּנסר. ומה רב המרחק בין תורה למעשה נוכחתי בהיותי באנגליה ובראותי את אכזריותם של צעירי־אנגליה לגרים ולזרים. ילדים מידים אבנים ומעפּרים בעפר על רוכלים עניים ואין מוחה בידם.

זה פּרי המאה התשע־עשרה בארץ נאורה כאנגליה.

בראותך את הפּראות הזאת תקבע בלבך הדעה, כי האנושות לא תושע בדרווין ובספּנסר, כי אם בנביאים וחוזי־יה כמיכה וכישעיהו, אשר חזו ונבאו בלכת אבות האנגלו־זכסים ערומים ויחפים ביערות־בראשית ובשר־אדם יאכלו.

– עוד אסון קרה לאניה “וויקטוריה” ההולכת מרוסיה לאנגליה, – שמעתי חיט אחד אומר לחברו בהתהלכם לפני ברחוב.

– מה קרה? – שאל חברו.

– האניה הזאת – ענה הראשון – הביאה לי את אשתי ובני.

כמה אכזריות ושרירות־לב בבדיחה הקהה הזאת.

אנגליה מתגאה בכל אשר לה, ביחוד בשפה האנגלית. קשה למצוא אנגלי השומע שפה זרה. ובצדק העיר הסופר ז’ול וורן על האנגלים: בריטניה היא כל העולם כולו, אנגלית היא שפת־התבל, וויקטוריה היא מלכת־עולם.

ולא האנגלים בלבד, אלא אף היהודים באנגליה רואים כך את עצמם ואת ה“טשיף ראביי” שלהם.

* * * * *

מנטשסטר היא שניה ללונדון. בבתי־החרושת הגדולים ובסחרה היא תופסת מקום בין הגדולות בערי־התבל. כמליון תושבים בה, בהם עשרים אלף נפש מבני־ישראל, רובם סוחרים, פּועלים ומעוטם מלוי־ברבית, המשניאים את הצבור היהודי. במנטשסטר לא תחסר גם המחלה המצויה בישראל, – פּירוד לבבות. עדת ישראל מחולקת לארבע כתות ואין שלום ביניהן.

במנטשסטר התענגתי מאד בחברתו של ידידי המשורר העברי יוסף מזל. הוא תרגם לעברית כמה יצירות מן הספרות האנגלית. בהם: “שמשון הגבור" למילטון ו“יהודה המכבי” ללונגפלו. הוא איש נוח לבריות וביתו במנטשסטר היה פתוח לרוחה לכל תלמיד־חכם מרוסיה, שהגורל השליכו אל אנגליה.

הספרות העברית היא כמתה באי הבריטי. קשה למצוא אדם מישראל היודע עברית. אפילו רבנים, מטיפים, חזנים ופרנסים – כך נקראים נשיאי הקהלות – אינם יודעים אלא לקרוא ב“סידור” ובנקוד; מהם מסתפּקים בתרגום האנגלי. בסדוריהם נדפּס ה“קדיש” באותיות אנגליות. ואדוקים הם עמי־הארץ אלה, בונים בתי־כנסיות גדולים ומפוארים, כותבים ספרי־תורה, עוסקים בצרכי־צבור ומתקוטטים על כל משרה קלה – זוהי היהדות האנגלית.

זה לי חדשים אחדים באי בריטניה ועדיין לא התרגלתי לאוירו המשונה, המשתנה כמה פעמים ביום מקור לחום ומחום לקור והטחב אינו פוסק בחללו.

חדרי הדירות בנוים לא לאורך הבית ולא לרחבו, אלא תחתיים, שניים ושלשיים. למטה – המטבח, עליו – חדר־האוכל ולמעלה מהם – חדר־המטות. המדרגות זקופות כסולם. תנורי־הברזל מוסקים לא בעצים, אלא בפחם רך, הממלא את החדרים אדי־פּחם. בלונדון לא הרגשתי בזה, לא כן במנטשסטר המעלה עשן מארובותיה הגדולות ואינה רואה פני חמה.

* * * * *

קהלת ישראל בליברפּול הזמינה אותי להרצות הרצאות אחדות. בבואי לליברפּול, מהלך שעה אחת ממנטשסטר, נשתוממתי לראות את המרחק הגדול באוירן של שתי הערים האלה, כרחוק מזרח ממערב. מנטשסטר עטויה ערפל, בתיה שחורים, רחובותיה אפלים וגם יושביה הולכים קדורנית. לא כן ליברפּול. מזהירה היא באור ובנקיון כאחת מערי גרמניה היפות. והאניות הבאות אליה יום־יום מוסיפות לה שאון־חיים וחדוה. ורוח אחרת, רוח שמחה וגיל, תנוח עליך בבואך אל העיר.

טפּוסים קדושים וטהורים כרבי שמעון קפטן בווילנה, רבי נחום בהורודנה, רבי שלום מנשה בבריסק, רבי מרדכי היינאי בשוויל, המרובים כמותם, בזעיר אנפּין, בכל עיר ועירה ברוסיה – טפּוסים כאלה לא יראו ולא ימצאו בערי־המערב באירופּה, שהתרבות והציביליזציה מושלות בהן בכיפּה. היו רגעים בימי שבתי באנגליה, שהייתי רואה את עצמי מאושר אילו היה אתי אחד מידידי ברוסיה ויכולתי להראות לו מה שעיני רואות. הוא היה ודאי מבין ללבי ולרוחי ורואה כמוני, כי אין זכר להמדות הטובות, שנצטיינו בהן ישראל. כמה נפשות רעבות מתהלכות בחוצות בליל־שבת ואין מכניס אורח לביתו בליל שבת קודש, בשעה שכל בית בתפוצות ישראל פתוח לרוחה לכל אורח וזר, להשקיט את רעבונו ולשכך את צערו. אולם מה להם ליל־שבת, אם מכל השבת פּרחה נשמתה וכל היהדות הוממה ללא צורה וללא תוכן.

ולא זו בלבד, שבטלו את מנהגי ישראל ומדותיו הטובות, אלא סגלו להם מדות רעות ומנהגים מגונים. בזמן האחרון נתרבו בערי אנגליה מלוי־ברבית מישראל, שבמעשיהם הרעים הם נותנים פּתחון־פה להעם האנגלי, להצדיק את דינו של שכספּיר על עם ישראל בדמותו של “שיילוק”. יום־יום נתבעים נושכי־הנשך מאחינו לדין, והעתונים האנגלים מרעישים את העולם וממטירים⁹ אש וגפרית על הצבור הישראלי.

* * * * *

ישבתי בחדרי בחברתם של רבני מנטשסטר, הרב יפה והרב תאומים. והנה נפתחה הדלת ואיש צעיר לימים, הדור בלבושו ואינטליגנטי במראהו, נכנס אל החדר. הוא התיצב לפני בתור אחד המשכילים העברים, סופר ב“המליץ” בכנוי הספרותי “גביר”. ואמנם זכרתי את מאמריו בכנוי זה. הצגתי אותו לפני הרבנים.

– את שם אדוני – אמר לי – שמעתי עוד ברוסיה, אולם את פּניו לא ראיתי. ועתה, בעברי את מנטשסטר, חפץ אני להודע אליו.

הוא נלוה לחבורתנו והחל לדבר גבוהה־גבוהה על הספרות העברית, על עתידו של ישראל ועל הרעיון של חבת־ציון. בין ענין לענין נגע גם בדבר הלכה, התפּלפּל עם הרבנים והראה את כחו בש"ס ובפוסקים. הרבנים התפּלאו על ידיעתו הרחבה בספרות הרבנית ועל דעותיו על היהדות ברוח הדת והמסורה, שאינן מצויות אצל סופרים. הוא דבר באש־דת, גצי יראת־שמים נתזו מעיניו.

בעיני לא מצא חן. הרגשתי, כי דבר לאט עם האיש הזה.

הרבנים נפרדו ממני ושנינו נתיחדנו בחדר. פּתאום קם על רגליו ובקול דרמתי פתח ואמר אלי:

– כן, ידידי, יהודי מאמין הייתי, עסקתי בתורה כרב בישראל, עד שנפקחו עיני וזכיתי לראות את אור־האמת, את הקדושה המשולשת. הייתי לנוצרי ומאמין באמונה שלמה, כי תשועת ישראל היא רק בהדת הנוצרית. שמעתי את נאומי אדוני בלונדון, ביחוד את נאומו כנגד המסיתים. אדוני מחונן בכשרון גדול ומכלה אותו לריק. שולחתי אליו מטעם המסיון בלונדון: יבוא אלינו, יעבוד אתנו את עבודת הקודש לאשרו ולאושר אחינו האומללים.

הוא דבר בחום ובהתלהבות ואני בושתי להביט בפניו. בגועל־נפש שמעתי את דבריו ורגש־בחילה תקפני לעמוד בארבע אמותיו של האיש שמכר את נשמתו. לא היה בי רוח לפצות פּה.

אולם חוצפּתו גדלה, עד שהוציא המחאה מכיסו לתתה לי.

אז קראתי בחמתי:

– צא, מומר מנוול, מחדרי!

פּתחתי את הדלת וגרשתיו בחרפּה.

* * * * *

בלוית ידידי מר מזל הלכתי לטיל באחד מפּרברי מנטשסטר. שם טעמנו את טעם החרות האנגלית – אבנים “בנות־חורין” עפו עלינו מכל צד. בקושי נמלטנו מידי הצעירים הפּראים והפּרועים. זקן אחד הכניסנו לביתו.

* * * * *

ארבעים יהודים מן המהגרים נתבעו לדין בערכאות על מכרם יי"ש של פּסח בלא רשיון הרשות. השופט הטיל עליהם קנס־ממון והטיף להם מוסר על חללם שם ישראל. העתונים הגדולים נפלו על המציאה הזאת, הגדילו את הסנסציה ועפרו בעפר על היהודים ועל היהדות.

המאורע הזה הזכירני במודעות גדולות התלויות בכל בתי־הכנסיות בשם הרבנים האוסרים על כל אדם מישראל למכור מאכלות ומשקאות של פּסח בלא הכשר הרבנים. ובלבי שאלתי: למה לא ישגיחו על החמץ הרב המצוי בקהלה, בידי הרבנים והפּרנסים, בידי ראשי הקהל ושמשיהם, בידי חברי בתי־הכנסיות העושים סחורה ביי"ש של פסח?

קשה היא השאלה הזאת ואין לה פוסק אלא השופט האנגלי…

פּרק שלושים    🔗

מאנגליה נסעתי לאנטוורפּן של בלגיה.

העיר הזאת אינה גדולה ביותר, אינה כרך, לפי המקובל אצלנו באמריקה, אין בה בתים בעלי עשרות דיוטות, אין בה לא מסלה־עלית ולא מסלה־תחתית, אבל יש בה כל המעלות המנויות בעיר ובכרך כאחד. יש בה בתי־מלון מודרנים, עתונים גדולים, תיאטרונים, מחסנים, לשכות ובתי־חרושת, ואין בה אותה הפּזיזות, אותו בולמוס־המסחר, המצוי בכרכים הגדולים. כשאתה נכנס לעיר נדמה לך, כי באת לאיזו עירה קטנה, שאננה ושלוה, שהחיים מפכים בה כמי נחל שוקט. האנשים, העוברים ברחוב, אינם ממהרים ואינם דוחפים אותך באזרוע ובכתף, הולכים הם עקב בצד אגודל, פּוסעים פּסיעה קטנה, כאילו גמרו כבר את כל עסקיהם בכי־טוב ואין להם להחפז. ואם אירע לך לבוא לאותה העיר בירחי־הקיץ, תעמוד משתומם להמון הפּרחים המזדקרים לעיניך מכל בית וחומה. בית־הנתיבות, אחד הבנינים הנהדרים באירופּה, מוקף פּרחים, בתי־המלון טובעים בפרחים, גם עמודי־הפּנסים מעוטרים פּרחים – לכל מקום שתשא עין, תראה פרחים לפניך. וכמה גדול הנקיון, השורר בכל פּנה וזוית. עוד לא ראיתי עם שיקפּיד כל כך על הנקיון, שקפּדנות זו תהיה לו לטבע, למדה עממית, כהעם הבלגי. כתלי הבתים מבחוץ נשטפים ונדחים בכל בוקר בבורית ובמים – ובכלל זה גם המפסעות. ומודה ומתודה אני, שבימים הראשונים לא יכולתי להלוך בבוק בצדי רשות־ הרבים. לפני כל בית ובית עמדה המשרתת, או בעלת־הבית בעצמה, ושטפה והדיחה את המפסעה. וכיצד אפשר לך להיות בלתי־מנומס ולצעוד ברגליך במקום, שאשה עסוקה בנקיונו? אולם ראיתי, כי אין הבלגים חוששים כלל ואינם רואים בזה שום חוסר־נמוס. זו בשלה – בשטיפה והדחה והעוברים בשלהם – בהליכה. ואז “נתבלגתי” גם אנכי והחלותי ללכת בצדי רשות־הרבים גם בבוקר.

הקפּדה על הנקיון ניכרת גם במלבושיהם ובמהלכם של הבלגים. ביחוד בראשון בשבת. כשאתה עובר ביום זה ברחובה של עיר, אתה רואה לפניך המון חוגג. הכל מלובשים הדר, וכמעט שלא ניכר שוע לפני דל – במלא משמעותן של המלים. גם האומן והפּועל, המתפּרנס מיגיע כפּיו, לובש חדשים ומתעטף חדשים ביום הראשון ואשתו יוצאה פרופה ורעולה כ“מדם” ממש. את רוב היום הם מבלים בבתי־הקפה, הנהדרים מאד בנקיונם ובקשוטיהם. בתי־הקפה משמשים בית־ועד לחברים, למכרים ולבני־המשפּחה. לשם מתכנסים ומבלים את השעה על כוס שכר, קפה או מי־סודה. גם הנשים באות לבית־הקפה ושותות יחד עם הגברים. אולם אין זו השכרות המנוולת שבלונדון. זהו שעשוע חברתי, הבא מתוך הנחת־דעת וקורת־רוח.

קפּדונותם היתרה על הנקיון היא שעומדת להם, שיתיחסו אל היהודים ביחס, שאין בו לא חבה גלויה ולא אהבה מסותרת. אמנם אי־אפשר לאמר, כי שונאים הם את היהודים. עדיין לא באו יהודים לאותה הארץ במספּר רב כזה, שיכשירו את הקרקע לזרע האנטישמיות. וכפי שמסרו לי, יש מקומות רבים בבלגיה, שיושביהם לא ראו מימיהם פּני יהודי. ואף על פי כן אין דעת הבלגים נוחה מן היהודים ויש שנפשם סולדת בהם. עובדה היא, כי הבלגי לא יקנה דבר בחנות־מכולת של יהודי ויזהר מפּתו של נחתום יהודי. ולא משום שנאה, או אנטישמיות, אלא משום שהיהודי חשוד בעיניו בהלכות נקיון. ובינינו לבין עצמנו יש להודות, כי יותר ממקצת אמת יש בזה. היהודים שלנו – ביהודי רוסיה ופולין הכתוב מדבר – לא התרגלו בארצות מולדתם להקפּיד ביותר על הנקיון, משום שגם שכניהם זלזלו בעיקר זה. וכשהם מזדמנים יחד עם הבלגים, שהנקיון הוא להם מעין “אידיאה פיקס”, גדול הנגוד יותר מדי. יש שהבלגים נמנעים מלהשכיר את בתיהם ליהודי ושוב לא משום אנטישמיות, אלא משום שהיהודים אינם נאמנים להם על הנקיון.

כשבאתי לאנטוורפּן מצאתי את הישוב היהודי בהתהוותו. היהודים שלנו נבלעו ברוב היהודים ההולנדיים, שהם בבחינת האזרחים. אנטוורפּן היתה ידועה בתחום היהודי ברוסיה רק לעיר־החוף, לתחנה בדרך הארוכה של פּגעים ותלאות, המובילה לאמריקה. כשיהודי מפשפּש במצבו ובא לידי מסקנה, כי “ביש ליה בהאי מתא”, הוא מחליט לנסוע ל“מדינת הים”, לארצות־הברית, לקנדה ובשעת־הדחק גם לאנגליה, אבל לא לערי־המערב. וזה הטביע חותם מיוחד על הישוב היהודי באנטוורפּן. להשתקע בעיר הזאת באו היהודים הגרמניים, ששמשו מתווכים ב“אימפּורט” וב“אכספּורט” שבין בלגיה וגרמניה; יהודי אוסטריה, שאימת ערי־המערב לא תבעתם, ומקצתם יהודי רוסיה, שמשאם ומתנם היה באבנים טובות ומרגליות, או נודדים, שעזבו את עירם על מנת לנסוע לאמריקה ורק בדרך כלתה הפּרוטה מכיסם והיו “אנוסים” להשאר באנטוורפּן. כפי שמסרו לי יודעי דבר, יש בין העשירים המופלגים באנטוורפּן רבים, שבאו לעיר בלי כסות לעורם ובלי פרוטה לפורטה ועתה הם מאילי־הבורסה לאבנים טובות ומרגליות.

הישוב היהודי באנטוורפּן לא היה “מעור אחד”; חלקיו השונים לא התמזגו לחטיבה אחת שלמה. היהודים ההולנדיים, הגרמניים, האוסטריים, הרוסיים והספרדיים – כל אלה היו חוליות, חוליות שרק חוט דק – היהדות הכללית – היה עובר בתוכן ועושה אותן לגוף אחד – לקהלת־היהודים באנטוורפּן. בחייהם החברתיים, הצבוריים והדתיים היו היהודים הללו, ילידי ארצות שונות ואמונים על תרבויות ונמוסים שונים, עולמות מיוחדים בפני עצמם, שאין ביניהם נקודת־מגע.

היהודים ההולנדיים הם, כאמור, בבחינת האזרחים. השפה ההולנדית, אחותה של השפה הפלמית, השגורה בפיהם, הנמוסים ההולנדיים, שהם רגילים בהם – כל זה מטביע עליהם את חותם־המקום והם היהודים הרשמיים באנטוורפּן. העדה היהודית, המאושרת מטעם הרשות, שרבה מקבל “שכר בטלה” מאת הממשלה, ככהני הדת השלטת, נקראת בפי יהודי אנטוורפּן “העדה ההולנדית”. היהודים ההולנדיים הם, ברובם, רחוקים מן היהדות. צורתם היהודית כבר נטשטשה וכמעט, שאין ביניהם ובין התושבים העקריים ולא כלום, אם כי אינם מסתירים את יהדותם ונזהרים מנשואי תערובת. מעוטם יוצאים ידי חובתם היהודית ב“בר־מצוה”, בזכר ל“מצה” בפסח, בבטול עבודה ב“יום הכפּורים”. ורק מועט מן המועט הם דתיים, שומרים שבת ומועד ונזהרים במנהגי־הדת. אולם כל זה הוא רק מצות אנשים מלומדה, מסורת־אבות. גם הדתיים שבהם הם כמעט כולם עמי־הארץ והיודע לקרוא ב“סדור” ולתרגם פּסוק כצורתו בחומש – הריהו כבר “צורבא מרבנן”.

היהודים הגרמניים הם מן הטפּוס הידוע של “חרדי־פרנקפורט”, שדברי ה“חורב” ו“תשעה־עשר המכתבים” הם לגבם כל התורה כולה. יש להם בית־כנסת משלהם, ששם הם מתפּללים, מזמרים בצבור “לכה דודי”, “ובנוחה יאמר“, אומרים “קינות” בנגון של “ברכי נפשי” ו”כל נדרי" – בנגון של “אתה הראית”. כמעט כולם מצטיינים במדות הצדקה והחסד והרבה מהם עמדו ליהודי רוסיה ופולין בשעת דחקם.

יהודי אוסטריה־הונגריה ורוסיה הם חטיבה בפני עצמה והם השאור שבעיסת־הישוב. ואופי הוא הדבר, כי היהודים האוסטריים, כלומר הגליציים, הם שם המושלים בכפּת־החברה, הם הראשונים במסחר, בצרכי־הצבור, והיהודים הרוסיים והליטאיים הם בבחינת “נחות־דרגא”, ממש ההיפך מאשר באנגליה ובאמריקה. והדבר הגיע לידי כך, שהיהודים האוסטריים נמנעים מלהתחתן עם היהודים הרוסיים ומי שנסתחף שדהו להשיא את בתו לבחור, שהורתו ולידתו¹⁰ היו ברוסיה, נדים לו ראש מתוך השתתפות בצער…

משאם ומתנם של יהודי אנטוורפּן הוא באבנים טובות ומרגליות. המסחר הזה מתנהל ברובו ב“קלוב” וב“בורסה”. שם מוכרים וקונים, שוקלים ומונים את ה“חבילות” הקטנות, המעוטפות ניר־משי ונראות כתיקים של אבקת־רוקח ואשר ערכן עולה למאות ולאלפים.

סוחרי ה“קלוב” וה“בורסה” הם ה“לויתנים” של המסחר, שסנפּירי־זהב וקשקשי־כסף להם. אולם ישנם גם “דגי־רקק”, סוחרים פּעוטים, שגם הם עושים סחורה באבנים טובות ומקום־מסחרם הם בתי־הקפה ורחובה של עיר. כשאתה עובר ברחוב “פּליקן” תראה לפניך המון בני־אדם, המון שוקק כנחיל של דבורים. אלה הם הסוחרים הפּעוטים, הסרסורים, העומדים לפני ה“קלוב”, ה“בורסה” ובתי־הקפה וסחים בעניני מסחר או גם בהויות־העולם. הרחוב הזה הוא מעין “אבן הטוענים” בישוב היהודים באנטוורפּן. כשאחד צריך לחברו הוא יוצא לרחוב זה ומיד הוא נתקל בו. כי כמעט כל היהודים מתפּרנסים מתעשיתן של אבנים טובות, בדרך ישרה או בלתי־ישרה. וכדאי להעיר, שבמסחר זה עסוקים, מלבד יהודי הולנדיה, רק יהודי אוסטריה ורוסיה. יהודי גרמניה לא נטו אחר המסחר הזה, שהוא “אוירי” ביותר, וכמעט כולם עסוקים, כאמור, במסחר ה“אימפּורט” וה“אכספּורט”. אולם גם יהודי רוסיה ופולין מתפּרנסים בנחת ובריוח ממסחר האבנים הטובות. וספרו לי יודעי־דבר, כי בשנים הראשונות לישוב היהודי באנטוורפּן לא היו עניים ואביונים בין היהודים ומי שנדבו לבו היה שולח את נדבותיו לארץ־ישראל או לעיר־מולדתו.

באחד מנאומי באנטוורפּן קראתי לעזרה לנגועי־השרפה בבריסק. בתוך דברי הזכרתי לשבח את עשירי היהודים ברוסיה העושים צדקה וחסד. לדוגמה ספּרתי על המוסדות בדווינסק, שהקימו בני משפּחת פרידנלדסקי בשעתם, בהיותם עשירים מופלגים. ובדרך־אגב העירותי, כי בימי אלכסנדר השלישי ירדו העשירים האלה מנכסיהם בעטיה של ממשלת־הרשעה והאחים פרידלנד נתונים בעוני ובצרה. פּתאום נשמע קול איש בנפלו על הארץ. הפסקתי מדברי ומתוך הקהל אמרו לי, כי אדם זקן ונשוא פנים התעלף. הוציאוהו מבית־הכנסת והביאוהו לבית־החולים. מי הוא? מאין בא? – אין איש יודע. אחרי הרגעת הרוחות הוספתי לדבר והקהל נתן ביד רחבה לנשרפי בריסק.

למחר קבלתי מכתב בזו הלשון:

“מטיף נכבד!

“אני האיש שהפרעתי, לצערי, את נאומו. לבי נשבר בקרבי בשמעי את מצב הנורא של בני משפּחת פרידלנדסקי. אלה הם אחי מאיר וליב. שניהם כבר נפטרו מן העולם ואני מורדף בלי חשך מאת הממשלה הרוסית. יושב אני בעיר הזאת על שם אחר. אין יודע אותי ואיש לא ידע עד שיעלה בידי להוכיח את צדקתי ולגול מעלי את העלילה, שהעלילו עלי בדבר בנין בית־הנתיבות בבריסק.

“יואל נא לבקר את ידידו,

מרדכי פרידלנדסקי.”

בקרתי אותו במעונו. חבקנו ונשקנו איש את רעהו ושעות רבות בלינו בזכרונות נעימים מימים עברו. נקי וצדיק היה האיש ונפל לפני בני־עולה, ממשלת רוסיה הרשעה.

* * * * *

לפני עזבי את אנטוורפּן הלכתי לבקר את בית־הנכאת “סטין”, בית אוסף עתיקות האוצר בקרבו זכרונות ותעודות שרידי־דורות ושרידי־תקופות, מימי ממשלת ספרד. במרתף עמוק ואפל ראיתי את כלי־משחיתה של האינקביזיציה: את כסאות השופטים, את הסדים ששמו בהם ידיהם ורגליהם של המעונים, את היתדות שתלום עליהם חיים, את המסמרות שהעמידום עליהם, את הצבתות שהיו צובתים בהן את בשרם. זעה קרה כסתה את כל גופי. דומה היה עלי כאילו אני רואה לנגד עיני את שופטי האינקביזיציה העטופים שחורים, את הצמאון לדם־אדם, הנשקף מתוך עיניהם הבוערות; שומע אני את אנחותיהם הטרופות של האנוסים המעונים, את חלחולי הגוססים והלחש “שמע ישראל”, שאינו פוסק מעל שפתותיהם הצרובות, השותתות דם – וכל זה הקפּיא את הדם, סמר את השער וצבת את המוח כמו בצבתי־ברזל…

כשיצאתי אל החוץ ושאפתי רוח, ראיתי את עצמי, כאילו אנכי נמלטתי מספרד, כאילו אני נצלתי משני־האינקביזיציה החדות ומ“משפּט” שופטיה, אוכלי־אדם…

פּרק שלושים ואחד    🔗

מבלגיה להולנדיה רק מהלך שעות אחדות וכמעט שאין הנוסע מרגיש ביציאתו מזו ובכניסתו לזו. שתי הארצות הקטנות הללו דומות הן בנמוסיהן, בשפתן והן ארצות־אחיות גם לאחרי שנתפּרדו זו מזו. רושם מיוחד עושים הכפרים, העוברים לעיני הנוסע. הבתים הם בתי־אבן, קטנים ויפים. מן החלונות מציצים וילונות המבהיקים מלובן. הנקיון שורר בכל. על כל פסיעה מזדקר לפניך אכר או אכרית בתלבשתם הלאומית ובסנדלי־העץ לרגליהם. פּעוטים רצים ושבים, מסתכלים במסע ושניהם הקטנות מלבינות מצחוק. שלוה, הבאה מתוך בטחון פּנימי, מתוך התערות בקרקע, נסוכה על פּני כל. וכל מי שבא לידו לעבור דרך הכפרים ברוסיה, לראות את צריפיהם הקטנים בגגי־התבן שלהם, את האכרים והאכרות קדרי־פּנים וצפודי־עור, להתבונן אל הדלות המבצבצת מכל פּנה וקרן־זוית, אי־אפשר לו לבלי לראות את המרחק הרב בין ארץ נאורה, קולטורית, לבין ארץ פּראית, ברברית. וקנאה חרישית מתעוררת בלבך ושפתיך מלחשות מאליהן: ולואי שמחלק העם הזה יהיה חלקנו בארצנו, בארצנו העתיקה־החדשה, החרבה־הבנויה…

אם לבלגיה באתי לשם אנטוורפּן הרי להולנדיה באתי לשם אמשטרדם.

עוד בימי־ילדותי ב“חדר” ידעתי את שם העיר הזאת ואהבת־הרוממות אהבתיה. גמרא הנושאת על “שערה” את השם אמשטרדם נדפּס באותיות אדומות העירה בקרבי רגשי־כבוד. השם “אמשטרדם” הזהיר בזוהר מיוחד וצליליו היו לאזני כצלילי מוסיקה בלחש שפתי: אמ־שטר־דם. לכאורה, גמרא שנדפּסה באמשטרדם הריהי כשאר הגמרות, שנדפּסו בווילנה והורודנה, בז’יטומיר, בסלביטה, ואף על פי כן היא עולה על גביהן. גמרא זו, שנדפּסה באמשטרדם, מהולנדיה באה, מאותה ארץ־הפּלאים, שאמא הטובה והחכמה מספּרת עליה ספּורים יפים, מרבה בשבח הבד ההולנדי והגבינה השמנה והמלוחים הטעימים – שני מאכלי־ישראל – הבאים משם.

כשגדלתי ולמדתי את דברי ימי ישראל, ראיתי את אמשטרדם ככוכב מזהיר בשמי־ישראל המעונים. ולא לחנם קראוה כותבי דברי־הימים בשם “ירושלים שבהולנדיה”. היא היתה העיר הראשונה, שפּתחה את שעריה לרוחה לעם ישראל בהשפך דמו כמים בספרד ובפורטוגליה, בסוף המאה השש־עשרה. בחופּי הולנדיה עגנה ספינת־ישראל המטורפת בים של צרות ורדיפות בידי הישועיים והאינקביזיטורים. אמשטרדם פּתחה את שעריה לפני מאות משפּחות האנוסים, שהשתקעו בה וסחרוה ועזרו הרבה להתפּתחותה.

עוד בשנת שכ"ג, בעשרים ושנים באפּריל, בא יעקב טירדה וסיעתו, האנוסים האומללים, לאמשטרדם והנסיך ווילהלם אורניה היה להם למגן ולמחסה מפני החיות הקטוליות בדמות בני־אדם.

היהודים ידעו, ויודעים עד היום, להכיר ולהוקיר את אשר עשתה עמהם הולנדיה ועבדו בכל כחם להתפּתחות הארץ במסחר, בתעשיה ובמדע וביחוד ברפואה.

וכיהודי ספרד כן גם יהודי אשכנז מצאו מחסה ומפלט בהולנדיה בימי מלחמת־שלשים־שנה. ושתי הקהלות, של האשכנזים ושל הספרדים, מהרו להתפּתח ותפסו מקום חשוב בדברי ימי ישראל.

הטרגדיות ההיסטוריות של אוריאל אקוסטה וברוך שפּינוזה, גם שמות הגדולים רבי יצחק אבוהב ורבי מנשה בן־ישראל וכיוצא בהם – כל אלה משכוני בחבלי־קסם אל העיר אמשטרדם.

מיד כשבאתי לאמשטרדם, עוד לא הספּקתי לנער את האבק מעל רגלי ולהנפש מעמל הדרך וכבר יצאתי לרחובה של עיר. הלכתי מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה ועיני לא שבעו מראות את העיר העתיקה והיפה הזאת. איזה חוט של חן מיוחד מתוח על פני כל התעלות, העוברות ברחובות, הסירות השטות בהן, האנשים ההולכים עקב בצד אגודל ובת־צחוק אינה עוברת מעל שפתותיהם – כל זה עושה עליך רושם כאילו באת לעולם אחר, לעולם עתיק, שאין בו משאונם והמונם של החיים המדרניים, מקנאתם ושנאתם, אלא אנשים נהנים מזיו חרותם ושלותם.

רושם מעיק עשה עלי הגיטו היהודי. רובע־היהודים העתיק, שהיה מוקף דלתים ובריח, מתקיים גם עתה. ואם כי ליהודים היושבים בו יש היתר־ישיבה בכל העיר ורשות בידם לצאת ולבוא בכל עת ובכל שעה, הנה מראה הגיטו עצמו לא נשתנה כמעט כלום. הרחובות צרים ואפלים, הבתים נמוכים ורעועים, מהקומה הראשונה להשניה עולים בסולמי־עץ, בשערי החצרות ישנם עדיין אותם הפּשפּשים הקטנים, ששמשו ליהודים בימי־הבינים לראות את הנעשה מחוץ לחומת הגיטו. העניות המנוולת מושלת שם בכפּה והפּעוטים מתגוללים ברחוב ערומים, יחפים ומזוהמים.

אמנם גם ב“איסט־ענד” שבלונדון וב“איסט־סייד” שבניו־יורק גדולה העניות. אולם שם היא טמונה בבתים, “כבודה פנימה" ולא תראה החוצה. הבתים גדולים, מהם גם מקושטים. לא כן בגיטו שבאמשטרדם. שם העניות רובצת לפתח הבית ולשער הרחוב.

בין הזכרונות העתיקים, שנשארו באמשטרדם, תופס מקום בראש בית־הכנסת של הספרדים. בית־הכנסת הזה הוא עתיק מאד ולפי המסורה נבנה על־ידי רבי יצחק אבוהב. הקבצנים באמשטרדם יודעים להוקיר את בית־הכנסת הזה והם צובאים עליו כל היום. ועד שזכיתי להכנס לתוך הבית פּנימה היה עלי לעבור בין שני מחנות של עניים ואביונים, בעלי מומים שונים, שהקיפו אותי מכל צד וידיהם פּשוטות – כמו בערב יום הכפּורים בחצר בית־הכנסת בווילנה. – כדי לעשות לי דרך לקחתי מלא־חופן מטבעות הולנדיים והשלכתים על הארץ. שני המחנות “עטו על השלל” ופנו לי את הדרך.

נכנסתי אל הבית ונשארתי כמאובן על־יד הדלת והמזוזה. דומית־קודש שוררת בכל, אין מאור של גז וחשמל אלא נרות־שעוה גדולים מאירים את בית־הכנסת באור כהה. הכל עטוף הוד־עתיקות וצללי־העבר. הרב הספרדי, פלש, שבקושי דבר עברית, העיר אותי, כי בכתובת “ואני ברוב חסדך אבא ביתך”, המתנוססת בפתח בית־הכנסת, בולטת ביותר המלה “אבא” והב' של “ביתך” – זכר ל“אבוהב”, שבנה את בית־הכנסת.

אומרים, כי בבית־הכנסת הזה החרימו את אוריאל אקוסטה ואת ברוך שפּינוזה. אולם חקרתי ומצאתי, כי החרמות הוכרזו לא בבית־הכנסת הזה, אלא בבית־הכנסת “בית־יעקב”, שבנה יעקב טירדה ונהרס זה כבר.

מענין, כי שם השמש, שפּתח לפנינו את דלתות בית־הכנסת והראה לנו את מוצאיו ומבואיו, הוא “סנטקרייז”, מצאצאי האנוסים בספרד, שחזרו לדת־ישראל באמשטרדם.

בלוית מר חנניה הלכתי לבקר גם את בית־הקברות העתיק בהעירה “אודיקרק”. עברנו בסירה את הנהר “אמשל” ובאנו לבית־הקברות. זמן רב שוטטתי בין הקברים העתיקים, שכבר עלו עשבים במצבותיהם, הלכתי מקבר לקבר, מציון לציון ועולם עתיק, עולם נשכח, קם כמו חי לנגד עיני. הנה קברו של רבי יצחק אבוהב, שנפטר בשנת תנ“ג, והנה קברותיהם של יעקב טירדה, רבי מנשה בן־ישראל ואוריאל אקוסטה. על מצבות אחדות מתנוססים גם התארים “דוכוס”, “שר”. על מצבת רבי יצחק ארביה כתוב, כי היה יועץ למלך צרפת ורופא להמלכה. אחרי מותו צוה המלך לחנוט אותו ובא אל מנוחתו בשנת תמ"ח.

כל מבקרי בית־הקברות חיבים להכיר טובה להעשיר והמלומד די קסטרה, נצר מגזע משפּחה ספרדית ידועה. את כל חייו הקדיש לקיים את בית־הקברות. מכיסו תקן את הקברים, נקה את המצבות והחזיר את הכתבות ליושנן. גם חבר ספר על בית־הקברות ההיסטורי הזה.

קברות עתיקים, זכרונות־קדומים לאנשים גדולים רבי־פעולה, שהקריבו את חייהם לעמם. וחוט אחד הולך ונמתח מן הדורות שקדמו להם, חורז את דורם ועובר לדורנו אנו והחוט הזה עושה אותנו לחטיבה אחת, לעם אחד בעולם.

אמנם צדק אותו ההיסטוריון שאמר: “בית־הקברות יוצר את העם", וכל אלה המפקפּקים עדיין אם עם אנו או רק כתה, הייתי מיעץ אותם לבקר את בית־הקברות העתיק בהולנדיה. מובטחני, שהיו חוזרים שם בתשובה שלמה לעמם.

פּרק שלושים ושנים    🔗

העיר האחרונה, שבקרתי באירופּא, היתה פּריס. את המימרה הידועה: “ראה את ניאפּול – והפטר מן העולם“, נסחתי קצת ואמרתי לעצמי: “ראה את פּריס – והפטר מאירופּה”. ואמנם אי־אפשר היה לי לעזוב את אירופּה מבלי לראות את העיר היפה והחמודה, את בירת־התבל. דומה היה עלי, כאילו כל הערים והארצות שבקרתי לא היו אלא פּרוזדורה של אירופּה ולטרקלין לא נכנסתי עדיין. והטרקלין רמז לי באלפי סגולותיו, ברבוא־רבבות נגוהותיו ונראה לי מרחוק כארמון־קסם. לא כבשתי את יצרי ונסעתי לפּריס.

בבואך מאנגליה לצרפת, ביחוד מלונדון לפּריס, יראה לפניך עולם חדש, חיים חדשים, שמים חדשים וארץ חדשה. לא תאמין, כי רק מהלך שש שעות בין שתי הארצות האלה. שונים הצרפתים מן האנגלים בתארם, באפים ובסדר־חייהם. האנגלו־זכסים הם רמי־קומה וקרי־מזג וחלופיהם בהצרפתים, קומה נמוכה ומזג רותח. וכמוהם – בירותיהם. לונדון דומה לבית־חרושת גדול, שעובדים בו שבע מליוני פועלים ופּריס – כמלון נהדר, שמליוני רואי־חיים אוכלים ושותים ונהנים.

וגדול היה הרושם, שהעיר הזאת עשתה עלי. הרחובות היפים והנקיים, עמודי־הזכרון, עטורי גנות־פּרחים, המזדקרים מכל ככר, בתי־הקפה הגדולים, קלות־ראשם של הפּריסיים, פּזיזותם, פּטפּוטם העליז – כל זה נוסך עליך רוח אחרת, רוח־שכרון. רואה אתה לפניך עולם חדש, עולם שהחיים תוססים ומפעפעים בחללו, הכל חי, מתנועע, והכל צמא לחיים ונהנה מן החיים במלא־לוגמיו. כשאתה רואה את הפּריסיים, כשהם נועצים בך את עיניהם המחייכות, כשאתה שומע את דבורם השוטף כפּלג על חלוקי־אבנים, כשאתה נתקל על כל פּסיעה ופסיעה בבתי שעשועים ותענוגים – אתה מקנא באותו העם, היודע את סוד החיים, יודע להמתיק את מרירותם, להסיח דעת מתלאותיהם ופגעיהם ולעשותם כיום־חג ארוך…

אם הנפש סולדת בחיי הפּריסיים ובנמוסיהם – הרי זה בהוללותם ובפריצותם. ויחד עם קנאתך, שאתה מקנא בהם, אתה נד להם ראש, שמעשרת קבים צניעות שירדו לעולם, לא לקחו הפּריסיים אף רבע קב…

בקרתי את הרב הכולל, הרב צדוק כהן. שעה נעימה בליתי בחברתו. תארו היפה, עיניו המאירות וקולו הנעים הקסימו את כל מבקריו. הוא קבלני בסבר פנים יפות ומיד פּתח בעברית:

– שב, אדוני, לימיני.

הוא התענין בתנועת חבת־ציון ברוסיה ובשאר הארצות שעברתי בהן, שאל לשלום הגאון רבי שמואל מוהליבר וכל העומדים בראש התנועה. הוא אמץ את רוחי לנסוע לאמריקה והבטיח לי, כי שם אמצא כר נרחב לעבודה. שאלתי עליו נודדים עניים הבאים לביתו וכולם מלא פיהם תהלתו. כל הבאים אליו שבורים ורצוצים יוצאים שמחים וטובי־לב. הוא עושה תמיד חסד לאלפים בממונו ובגופו.

נזכרתי בחברו, ב“נשר הגדול”, הרב הכולל בלונדון, המקשיח את לבו מן הנודדים והם יוצאים ממנו שבורי־לב ונכאי־רוח – ואמרתי בלבי: שני כהנים גדולים יש לנו, רבי נפתלי הכהן בלונדון ורבי צדוק הכהן בפריס. הראשון הוא “כהן בית־אל” והשני – “כהן ירושלים”. אמציה כהן בית־אל אמר לעמוס: “חוזה, לך ברח־לך אל ארץ־יהודה ואכל שם לחם". וגם “אמציה” הבריטי גוער בנודדים על בואם ללונדון קרית־מלך…

יפה העיר ידידי הרב לובצקי, כי לו זכינו לשוב לארצנו, היה לנו הרב צדוק הכהן לכהן גדול.

ביום השבת התפּללתי בבית־הכנסת לעדת־האשכנזים. אחרי תפלת־שחרית עלה הרב ווייסקופּ על הבימה והתפּלל בשלום הריפּובליקה הצרפתית. בפעם הרביעית שמעתי תפלה אחרת בשלומה של מלכות. לפני שבוע שמעתי תפלה בשלום ווילהלמינה מלכת הולנדיה; לפני שבועים – בשלום ליאופּולד מלך בלגיה; לפני שלשה שבועות – בשלום וויקטוריה מלכת בריטניה. ארבע תפלות שונות – בארבעה שבועות! כלום יש סימן יותר מובהק לגלותנו ופזורנו מרבוי־תפלות זה?

בלוית הרב לובצקי בקרתי את העיר פּריס, עליתי על מגדל “עופל” וראיתי מעליו את כל העיר. ביום בהיר אין תמונה יפה מזו. שטנו בסירה על פני ה“סינה”, ראינו את ארמון המלכה אבגניה, המטיל אימה על מבקריו. בקרנו את ה“לובר”, ארמון המלכים, שנעשה בית־נכאת, שני לבית־הנכאת הבריטי.

כל היודע את דברי ימי העמים שנכחדו מעל פני האדמה, יכיר בשבתו בפּריס, כי העם הצרפתי הולך ויורד וסימני זוקן, ואולי סימני גסיסה, נראים בו.

ההוללות בלילות, הזלילה והסביאה ברחובות, אולמי־המחול ומחולות־הפּריצות, היחס בין המינים, עגבנות הנשים, המתפּרכסות מן העריסה עד הקבר וכל מחשבותן לצודד את הגבר, העלמת עין הממשלה מחיי־ההפקר של בני־הנעורים – כל אלה מוכיחים להזר, כי צרפת יורדת למדחפות.

אולם בכל הנוגע לנמוס ולאסטתיקה ידם של הצרפתים על העליונה. גם הילדים מתנהגים בנמוס. לא ילבינו פני זר, גם אם גרמני הוא. בשאול הזר מהם יענוהו בכבוד ויראו לו את הדרך. לא כילדי אנגליה הקוראים מלא אחרי זר ומעפּרים עליו בעפר אם בגדיו לא כבגדיהם.

נפרדתי מידידי וממכרי, עזבתי את צרפת ועמה – גם את אירופּה. בהוור ירדתי באניה “לה בורגוניה”, ללכת לאמריקה.

אירופּה ואמריקה – שני עולמות מיוחדים ושונים ונפשי מקולעת ביניהם. כבין שני מגנטים הייתי תלוי ועומד. העולם הישן, הידוע לי בכל תלאותיו ומנעמיו, ארץ־מולדתי, עם כל גזרותיה, גרושיה, פרעותיה ושרירות לב מושליה העריצים, עם אחי היקרים, בני־משפּחתי האהובים – מצד זה, ומאידך גיסא מעבר לים – עולם חדש ומוזר, עולם פּלאי, המטיל אימה בגדלו ובחדושו…

שקוע במחשבות כאלה עמדתי על המכסה עם הפלגת־האניה. החוף הלך ורחק, הבתים הלכו וקטנו – ואירופּה נעלמה מעיני…

באניה הייתי אני היהודי היחידי. רוב הנוסעים במחיצתי היו איטלקים בני סיציליה, מדלת־העם, שלא שמעתי את לשונם, ומעוטם שווייצים, שאפשר היה לי לדבר אתם אשכנזית. כיונה בשעתו “ירדתי אל ירכתי הספינה” וישבתי עצוב ומשמים. מתוך שעמום אספתי את הילדים הקטנים, חלקתי להם סנטימים, והשתעשעתי בחברתם.

אחרי נסיעה ארוכה על פּני הים, בין מים ושמים, באנו לניו־יורק, כשנראו מרחוק ראשי הבתים הענקים, “מגרדי שמים", מלא איזה רגש טמיר את לבי. עכשיו הרגשתי, כי נתקתי מארץ־מולדתי וכי אותה העיר הגדולה וההומיה, הנראית מרחוק, עתידה לפתוח תקופה חדשה בחיי – תקופת אמריקה. מה תהיה אותה תקופה? מה תביא לי בכנפיה? הסתכלתי בחוף ההולך וקרב, במצבת־החופש ההולכת ונראית מתוך הערפל – ובקשתי פתרון לשאלה המנקרת במוחי…

כנודד היה עלי לעבור גם את המדור האחרון של מדורי־הגיהנם, הנכונים לנודדים. הייתי בעוברי בעמק־הבכא, באי־הדמעות, ב“אי־אליס”. באי הזה טעמתי בפּעם האחרונה מעין הנהגתה של הרשות הרוסית. מפּני יום הראשון לא נתנו לנוסעים לרדת מעל האניה והמפקח היהודי לא נתן לקרובי־הנוסעים לראות את פּני אהוביהם, שאליהם ערגה נפשם. גם אחי ובני, שבאו לקבל את פני, לא הורשו להכנס. כשבקשתי את המפקח לתת לי את הרשות לראות את אחי ובני, ענה לי קשות כשוטר רוסי. לא משלתי ברוחי, הרגשתי כבר את אוירה של אמריקה החפשית, ומדדתי לו כמדתו. “חוצפּתי" הפתיעה אותו והחל לשאול עלי. כששמע את שמי נעשה מיד לאיש אחר, בקש סליחתי והרשה לאחי ולבני להתראות אתי. אולם אנכי לא נעתרתי לו, עד שהרשה גם לשאר הנוסעים להתראות עם קרוביהם.

למחר יצאתי מ“אליס איילנד” ובאתי לניו־יורק. תקופה חדשה התחילה בחיי.

 

אמריקה    🔗

פּרק שלושים ושלשה    🔗

לא הרי ניו־יורק של שנת תרנ"ה כהרי ניו־יורק של ימינו אלה. מספּר אוכלוסיה היה אז אחד מארבע ממספּרם כעת. מספּר בני־ישראל – שלש מאות אלף נפש. ברוקלין היתה עיר מיוחדת לעצמה. ברונכס לא באה עדיין לעולם; הרחוב המאה ועשרים וחמשה היה סוף התחום של מעלה־העיר. לאורך השדרות התנהלו לאטם קרונות־הסוסים בלוית קולותיהם של הסיסים עם הצלפת שוטיהם על גבי הסוסים המרושלים. אוטומובילים טרם היו בארץ. הרחובות היו מוארים באור־גז קלוש. רק ברודוויי זכתה למאור חשמל. קרונות־העלית נסחבו במרומי השדרות בידי קטרים קטנים, שצרמו את האזנים בשריקותיהם ופחמו את פני הנוסעים בעתר עשנם.

ניו־יורק וברוקלין היו שתי ערים מיוחדות: עיריות שתים, ראשי־עיר שנים, משטרות שתים ושתים בחירות בכל שנה ושנה. רק גשר אחד, “גשר־ברוקלין" הישן, חבר את שתי הערים. תחתיות ומנהרות לא היו. כשרצה איש־ברוקלין לראות את חברו היושב בניו־יורק, היה יורד בספינה ועובר את הנהר. הליכה מניו־יורק לברוקלין ומברוקלין לניו־יורק היתה כנסיעה מעיר לעיר לכל דבר.

רק דבר אחד אחד וחבר את שתי הערים. הדבר המאחד את כל בני־האדם למעמדיהם ולסוגיהם השונים, המשוה קטון וגדול, עשיר ועני, אדון ועבד – המות. שכן כל בתי־הקברות היו והווים עדיין בברוקלין. וכשהיה אדם מיעץ לחברו לעקור את דירתו מניו־יורק הצפופה לברוקלין המרווחת, היה חברו משיב לי:

– עודני צעיר לימים, עוד תגיע שעתי לעבור לברוקלין בבוא אחרון יומי…

הפּרורים היפים של ברוקלין, כגון: ברונזוויל, איסט־ניו־יורק, בורו־פּרק, בנסונהוירסט ודומיהם עדיין לא היו. בצות גדולות, שדות עזובים, סלעים חשופים, הרים ועמקים צחיחים, פּה ושם בית־עץ נמוך ורעוע, עזים רועות ושעירים מרקדים – זו היתה ראשיתם של הפּרורים הגדולים והעשירים, המשמשים משכנות־מבטחים למאות אלפים מבני ישראל, שהפכו אדמת ציה ושממה לערי־מושב גדולות ופורחות.

אחי ובני הבכור קבלו את פּני ברדתי מן האניה והביאוני לביתם בברוקלין. ולמחר נסעתי בספינה לניו־יורק לראות את שכונת היהודים, את איסט־ברודוויי ובנותיה, הרחובות הסמוכים לה. ומיד ראיתי את עצמי בסביבתי, בשמעי את האידית המצלצלת ובראותי את השלטים הכתובים אידית על כל בתי־המסחר בשני ראשי־הרחובות קנל וגרנד.

ביחוד נזדקרה לעיני המלה “כשר” מעל חלונות האטליזם ובתי־המזון. ואמנם בו ביום אכלתי בפעם הראשונה בחיי בבית־מזון “כשר”, שהמלה “כשר” התנוססה עליו באותיות מאירות עינים. בברדיטשב, בווילנה ובשאר הכרכים בתפוצות ישראל לא ראיתי כזאת. אדם מישראל בווילנה אילו היה כותב על גבי אטליזו או בית־מזונו “כשר”, היו הבריות תמהים ושואלים: מאי קא משמע לן? וכי יעלה על הדעת, שאדם מישראל ימכור טרפה?…

לא לחנם קראו אז, לפני שלשים שנה, את איסט־ברודוויי בשם הרוסי “איסט בראָדווייסקאַיאַ אוליצאַ”, שכן השפה הרוסית היתה שולטת בה בכל תקפה ושגורה בפי אחינו המהגרים מרוסיה. האינטליגנציה ברובה, רופאים, עורכי־דין, סטודנטים לשעבר ברוסיה, כולם דברו רוסית והיו אמונים על הנהיליזם הרוסי ועל הסוציאליזם. אידית לא נעשתה עדיין חטיבה של לשון עם ספרות מודנית משלה, כמו בימינו. העתונים היהודיים, זקן־העתונים “טאַגבלאַט” עם שבועונו “אידישע גאַזעטען”, ה“הרולד” עם שבועונו “פאָלקס־אַדוואָקאַט”, העתון הסוציאַליסטי “אבענד־בלאַט” עם ה“אַרבייטער צייטונג” – הלא היו המפרנסים הרוחניים של כל אוכלוסי היהודים בתפוצות אמריקה והצירקולציה של כולם יחד לא הגיעה לזו של קטן־העתונים בימינו. ספרות, ספרים לא היו. הקוראים הותיקים היו יוצאים ידי חובתם בחוברות בנות־פּרוטה, שהיו יוצאות מדי שבוע בשבוע, כמו: “די געהיימניסע פון די קייזערליכע קעניגליכע הויפען" (מסתרי חצרות הקסרים והמלכים), “יעווגעניע די פראַנצויזישע קייסערין" (אוגיניה קסרית צרפת), “יעקאַטערינאַ די צווייטע מיט פּאָטיאָמקין" (כתרינה השניה ואהובה פּוטיומקין). ואין פּלא אם האינטליגנטים של איסט־ברודוויי לא שלחו יד אל החוברות הללו ושנים רצופות החזיקו בספרות הרוסית, עד שספגו לתוכם את הרוח האמריקני, את שפתה וספרותה. לא בנקל אפשר להנתק מעל ענקי־ספרות כטורגניב, טולסטוי ודוסטוייבסקי. וכך נוצרה קולוניה רוסית קטנה ואינטליגנטית בשכונה היהודית של איסט־ברודוויי והרחובות הסמוכים.

בקורי הראשון היה אצל מו“ל ה”טאַגבלאַט", ר' כתריאל צבי שרהזון. הוא קבלני בסבר פנים יפות, כמכר ומודע משכבר הימים.

– יודע אני את מר – אמר לי – זה משנים. יודע אני את עבודתו ברוסיה ובארצות־המערב באירופּה. וראיה לדבר – בעתוני היתה ידיעה מפורטת על צאתו מלונדון על מנת לנסוע לאמריקה. ברוך בואו לשלום.

דברי שרהזון עודדו את רוחי בכניסתי לארץ החדשה. מר שרהזון היה אדם חביב ונוח לבריות. הטפּוס האמתי של בעל־בית נאה במקומותינו. הוא היה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות וביתו היה פתוח לרוחה. הוא הצגני לפני בניו, יחזקאל ואברהם חיים, ולפני חתנו ליאון קמייקה. כולנו יחד נכנסנו אל המערכת והעורך, יונה פּאליי, ועוזריו ברכוני לשלום.

למחר בבוקר, כשנכנסתי אל המערכת, הראו לי מאמר מסודר לדפוס וכולו אומר תהלות ותשבחות לי ולשמי. ושם המאמר: “רעוו. דוקטור מסליאנסקי". באצבעותי הוצאתי את המלה דוקטור מבין האותיות המסודרות. הסופרים והמסדרים הסתכלו זה בפני זה בתמהון: כמה משונה אדם זה הממעט את דמותו…

– אדוני, – אמרתי להם – למה תעטרוני בעטרה שאינה שלי? אין לי הזכות להקרא בשם “דוקטור”.

– דבריו מעידים עליו – ענוני – עד כמה “ירוק” הוא ואינו יודע את מנהג המקום. כל יום ויום אנו מעטרים אנשים בעטרת “דוקטור” והם מאריכים ימים ועטרותיהם בראשיהם. – וקראו בשם כמה “רוורנדים־דוקטורים”, שקבלו את תואר־הכבוד שלהם מן העתונים ואין פּוצה פה…

ואמנם אילו ידעתי אז כמה מעשים תעתועים נעשים באמריקה בשם “רוורנד”, הייתי מוציא מבין האותיות גם את השם הזה. אבל אין להשיב. את השם הזה השארתי והוא מלוה אותי שלא־מדעתי כל ימי…

ד“ר משה מינץ, אחד הביל”וים ומטיף ותיק לחבת־ציון, הוציא אז שבועון בשם “דער רעקאָרדער”. הוא עמד לימיני ועזר לי הרבה בשבועונו הלאומי.

פּרק שלושים וארבעה    🔗

העתונים הודיעו, כי בשבת, שלשה־עשר ביולי, בצהרים, אשא את נאומי הראשון בבית־המדרש הגדול. הנושא: שלום מעבר לים.

בליל־שבת הלכתי להתפּלל בבית־המדרש הגדול. החזן ומקהלתו הנעימו תפלה. אולם נדהמתי לכרוזו של השמש, שלא שמעתי דוגמתו מימי. לפני “עלינו” הכה השמש במכוש של עור על כביר־עור והכריז בקול משונה: “איש אל יאמר קדיש. יאָהרצייט!”

נשתוממתי למשמע הכרוז המשונה ולא ידעתי מה טיבו. מפּני מה לא יאמר איש קדיש? ומה ענין יאָהרצייט לכאן? ומי הוא בעל היאָהרצייט? ואם אדם הוא בעל היאָהרצייט, מפּני מה לא יאמר קדיש?

את כל התמיהות הללו בּאר לי אחד מבני־עירי, זקן ונשוא־פנים:

– זהו מנהג אמריקה, מנהג שאינו נוהג בשום מקום, שכן תחלתו וסופו “ביזנס” ורוח ה“ביזנס” ממלאה את כל המוסדות, את בתי־הכנסת, את בתי־החולים ואפילו את בתי־הקברות. לכשיאריך ימים באמריקה יעמוד על טיבם של הדברים.

– אבל יבאר לי, בבקשה, מה טיבו של כרוז השמש? מה ענין “ביזנס” לענין קדיש שאינו נאמר?

– הן, ידידי, – ענה הזקן בבת־צחוק – הקדישים שאינם נאמרים הם “ביזנס” לבית־הכנסת וביחוד להשמש. היהודים באמריקה אינם משכימים ומעריבים ערב ובוקר לבית־הכנסת ורק מתי־מספּר, מנין מצומצם, באים להתפּלל שחרית וערבית. ומי הם המתפּללים? אלה הם האבלים, בעלי היאָהרצייט החייבים לאמר קדיש. “קדיש" ו“יאָהרצייט” הם עמודי־התוך של בתי־הכנסת באמריקה ואפילו של היכלי הריפורמה. המנהגים, שיש להם זיקה אל המות, מטילים אימה על החיים והם מדקדקים בהם יותר מבכל התורה כולה. כל אבל בתוך י“ב חודש משמש מקור־הכנסה לבית־הכנסת ולשמש. אולם עיקר ההכנסה הם בעלי־ה”יאָהרצייט" הבאים לבית־הכנסת אחת או שתים בשנה. משלמים¹¹ הם בעין יפה לבית־הכנסת בעד “עליה” ולשמש בעד “הזכרה”. וכשבא לבית־הכנסת “ממבר” בעל־”יאָהרצייט" סותם השמש פּיות כל האבלים והזכות לאמר קדיש ניתנת רק לבעל־היאָהרצייט. יאמר מעתה, בן־עירי הירוק, מה טיבו של כרוז השמש ומה ענין הקדישים שאינם נאמרים לענין “ביזנס”? לכשיאריך ימים באמריקה יוסיף דעת להבין עד כמה המות מחיה ומקיים את כל היהדות באמריקה. ודאי שמע על ה“אורדנים” הגדולים עם ה“לודז’ים” שלהם המונים את מספּר חבריהם למאות אלפים. הללו הם מוסדות מועילים ורב טוב היה צפון בהם לכלל ישראל אלמלי היה בהם רוח־החיים של היהדות. לצערנו גדולים הם רק בכמותם וכאין וכאפס הם באיכותם, שכן אף הם חיים על המות ועל מנהגיו, כגון: קרקע, בתי־קברות, מצבות, גדרים, דמי־”שבעה" והם־הם המלאים את כל תוכן חייהם.

בצאתי מבית־המדרש הגדול עם בן־עירי הטוב והפּקח, נזדעזעתי למראה עיני: בחוץ, במבוא בית־המדרש, עמדה סיעה של נערים מבני־ישראל ומכרו עתונים יהודים. הנערים, ערומים למחצה, יחפים, מתרוצצים בין היוצאים מבית־הכנסת ומכריזים במצהלות־ילדים: שני עתונים בסנט!

עוברים ושבים וכמה מן היוצאים מבית־הכנסת קנו עתונים בפרהסיה ומבית־הכנסת עוד נשמע הד־קולו של החזן: “ושמרו בני ישראל את השבת"…

בשבת לאחר חצות, בשעה הקבועה, הלכתי לישא את נאומי הראשון בבית־המדרש הגדול. כשנגשתי לקרן רחובות גרנד ונורפולק, מקום בית־המדרש, עמד לפני נד של בני־אדם ולא יכולתי לפסוע פסיעה אחת. המון בני־אדם, זקנים ונערים, גברים ונשים, עומדים צפופים ונדחקים למבוא בית־המדרש. ההמון הזה הזכירני שבת־חנוכה בלונדון, כשנאמתי בבית־הכנסת החדש. אף כאן, בניו־יורק, כמו בלונדון, הכניסוני שוטרים לבית־הכנסת.

רגש של אהבה והכרת־טובה לאמריקה ולמוסדותיה תקף אותי למגע השוטרים. באותה שעה נזכרתי במגעם של שוטרים רוסים, שהפסיקוני בדרשותי והוציאוני באכזריות־פּראים מבתי־הכנסת באודיסה, קישינוב, לודז וכו'. דמעות של שמחה זלגו עיני בהרגישי מה בין שוטרי ניו־יורק לז’נדרמי קישינוב. הללו מלאים חמת־נקם כחיתו־טרף, הוציאוני מבית־המדרש, והללו, בנמוס, בדרך־ארץ ובכבוד, מכניסים אותי לבית־המדרש. חשכה ואורה, עבדות וחרות – מה רב המרחק ביניהם! ושפתי לחשו: ברוכה את, אמריקה, וברוכה חרותך.

ברוב עמל ויגיעה עליתי על הדוכן. העיפותי עין על הקהל הצפוף, הממלא את בית־המדרש מפה לפה לרבות גם את היציע – ונחה עלי הרוח. קראתי מעל פּניהם את הצפּיה לשמוע דבר חדש, יוצא מגדר הרגיל. השקט ומנוחה, למרות הצפיפות המרובה. ארבעת אלפי העינים הנעוצות בי – כל זה עבר בי כזרם־חשמל והעלה אותי למעלה ממצב־רוחי הרגיל בשעה שאני עולה על הבימה. וראה זה פלא. שנים רצופות הייתי רגיל למקהלות־עם בבתי־כנסיות, באולמים גדולים בערים שונות ובארצות שונות, אולם מעולם לא הייתי במצב־רוח מרומם כמו בשעת דרשתי הראשונה באמריקה בבית־המדרש הגדול.

הרגשתי באותה שעה, כי תקופה חדשה נפתחת בחיי. הרגשתי, כי אמריקה זו, המשמשת מקלט לרבע מליון מבני־ישראל, עתידה להעשות חוף מבטחים וארץ חמדה, טובה ורחבה למליוני אחינו הנעים והנדים בהמוניהם מארצות־העוני באירופּה. הרגשתי, כי נאומי הראשון יתן לי את היכולת לשים קץ לגלותי. לבי נבא לי, שכאן, בניו־יורק הגדולה לעתיד, אוכל לבנות את ביתי, שכן מצאתי בה שדה־עבודה חדש. והשדה הוא עזוב ונטוש, ללא סדר וללא מרכז, ללא רוח, ללא דעת וללא רצון. המהגרים הבאים מארצות שונות ומביאים אתם לשונות שונות והרגלים שונים הם כמתי־יחזקאל בבקעת העצמות.

בקול אדיר וחזק, שהרעיד את כל יצורי, פּתחתי את דרשתי הראשונה במאמר חז“ל: “הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. ואוכלוסי עכו”ם אומר: בושה אמכם, חפרה יולדתכם וכו’” (ברכות נ“ח ע”א). המאמר העמוק הזה שמש לי מסכת לרקום עליו תמונות שונות מחיי היהודים בגולה. שתי שעות רצופות נאמתי ובמשך הזמן הזה הבאתי את קהל השומעים לידי מצבי־רוח שונים, לידי בכי ולידי צחוק, לידי עצב ולידי שמחה.

אחרי דרשתי הביע לי הקהל את קורת־רוחו ב“יישר כח” היוצא מן הלב ורבים חבקוני ונשקוני ולחצו את ידי באהבה רבה.

באותה שעה הרגשתי, שהוטל גורלי, שאני משתקע באמריקה. אזרח בן־חורין אני ואימת השוטרים לא תבעתני עוד. מעתה לא אדבר בשפת־רמזים, אין חרצובות ללשוני, בת־חורין היא לדבר כרצונה ולא כרצון אחרים.

העתונות, היהודית והלועזית, ואפילו ה“דייטשע שטאַאַטס־צייטונג” וה“ניו־יורק וואָרלד”, יצאו למחר במאמרי־תהלה על כשרוני. לא היו ימים מרובים ונקראתי לבוא לערים שונות לנאום בקהל. ראשונה לערים היתה בלטימור, על־יד חובבי־ציון הותיקים שישבו בה בזמן ההוא.

לא מהרתי לעזוב את ניו־יורק. רציתי לעמוד על טיבם ואפים של החיים החדשים בארץ החדשה. נאמתי עשרות פּעמים בבתי־כנסיות גדולים ושונים, כגון בית־הכנסת ברחוב אלדרידזש, בית־הכנסת של אנשי קלווריה ודומיהם.

בכל הרחובות שהלכתי הדריכוני מנוחה השלטים הגדולים: המלה “כשר” על כל בתי־המזון והתואר “אוהב הפּועלים” על כל בתי־היין. רבון העולמים! עשרה קבים כשרות ואהבת־פּועלים הורדו לעולם, נטלה ניו־יורק תשעה קבים וכל העולם כולו קב אחד…

פּרק שלושים וחמשה    🔗

עוד בהיותי ברוסיה קראתי בעתונים העברים, “הצפירה ו“המליץ”, את פּרשת קבלת־פּנים הנהדרה, אשר ערכה קהלת־ישראל בניו־יורק לכבוד רבה הראשון, המ“מ דמתא בווילנה, הרב הגאון ר' יעקב יוסף, שנמנה לרב הכולל בניו־יורק. הוא היה ידוע ומפורסם בכל תפוצות ליטה ברוב חריפותו בהלכה ובגודל כשרונו לדרוש באגדה. העם הכתיר אותו בכתר שם טוב: רבי יענק’לה חריף. לא בנקל עלתה בידי קהלת־ישראל בניו־יורק להביא אליה את ר' יעקב יוסף, לקחתו ממקום־כבודו בווילנה, “ירושלים דליטה”, ולהביאו לניו־יורק, הקהלה החדשה מקרוב באה. כבוד גדול, כבוד מלך, עשו לו ברדתו מן האניה. באי־כח של בתי־כנסיות ועדות יצאו לקראתו לקבל את פּניו. מאות מרכבות (אוטומובילים טרם היו) ועשרות אלפי אנשים הוליכו אותו בסך לדירתו, שהתקינו לו ולביתו. רבים נשקו את כנפי בגדו. בדמעות גיל נשאו אותו על כפּים ממרכבתו לביתו. לא כל אחד זכה לראות את פּניו ולתת לו שלום. אגדות התחילו מתרקמות סביבו על גדולתו בתורה ובחכמה. קבלת־הפּנים של הרב הכולל נערכה בנוסח אמריקה, בקולות־תרועה, במודעות קולניות, ברעש, עד שהנוצרים התחילו מתענינים ב“טשיף ראביי”, שכן העתונות האנגלית כתבה מאמרים בשבחו.

אולם ככל תנועה סנסציונית, שתחלתה אש ורעש וסופה קור וקפּאון, כך היה גורלו הטרגי של הרב הגדול. מהרה פנה זיוו, פנה הדרו. העתונים התחילו מדברים עליו בלעג ובהתול. פּתאום נתברר הדבר, שכל “חיות הקודש”, שהתנשאו לעומתו “ברעש גדול”, לא דרשו אלא לכבוד עצמם ולהנאתם. כונתם לא היתה לרב הכולל אלא לעסק הכשרות; לא לתורתו ולחכמתו היו צריכים, אלא לחתימתו על כשרות והכשרים. השאלה הממאירה "מי יאכילנו בשר?” פּרצה בסערת־עוזה וחותמות, הכשרים, אטליזים, בתי־מטבחים “בהכשר הרב הכולל” על גבי חלונותיהם, שרצו לרוב בשכונת היהודים במזרחה של ניו־יורק. ועוד היום, עשרים שנה לאחר פטירת הרב הכולל, אפשר לקרוא את ההכשרים על חלונותיהם של כמה מבתי־המסחר העושים סחורה בכשרות.

הרב הגדול נדהם למראה השערוריות הנעשות מסביבו ובשמו. הוא עמד על טעותו, שטעה להמיר את ווילנה בניו־יורק. לבו הרגיש במעשיהם המגונים של מקורביו. הוא התחיל מרגיש ומבין, אבל לאחר זמן. קצרה ידו להושיע לו. לבו הגדול התפּלץ בקרבו ואבריו נשתתקו אחד־אחד.

במצב מעציב זה מצאתיו מוטל במטה, בודד ונעזב. כשהצגתי עצמי לפניו, ישב על המטה, חבקני ונשקני והסתכל בי בעינים מלאות דמעות. מבטיו העגומים דברו באין אומר ודברים: אוי לי שראיתני בכך!…

בו ברגע הבריק במחי מאמר חכמינו: “למה תלמיד־חכם דומה לפני עם־הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב. סיפּר עמו דומה לקיתון של כסף. נהנה מנו דומה לקיתון של חרס – כיון שנשבר שוב אין לו תקנה". כך עלה לו להרב הגדול. עסקני ניו־יורק ופטרוניה עשו אותו לחרס הנשבר. חולה ומדוכדך־נפש מוטל הרב במטה ובני־ביתו חיים בצער ובדוחק.

לא נחתי ולא שקטתי. עשיתי כל אשר בידי. בדרשותי עוררתי את דעת הקהל למצבו הנורא של הרב החולה. גם בקרתי אספות אחדות של עסקני מזרח־העיר ונעשה מה שנעשה להקל את יסורי הגאון ומכאוביו.

– “כמה טפּשאי הני אינשי – קראתי באחת מדרשותי את מאמר חכמינו – דקיימי מקמי ספר־תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא". מכבדים אתם את ספר־התורה, מזילים אתם זהב מכיסכם לבתי־כנסיות ואין אתם חשים למצבו של גדול בישראל!

נוראים וטרגיים היו ימיו האחרונים של הרב הכולל ונוראות מהם היו מיתתו והלויתו. הלויתו נהפכה לאסון לאומי, לעלבון־עם, לפּרעות אנטישמיים בארץ החופש – באמריקה.

“הרב הכולל הלך לעולמו“, “נסתלק הגאון”, “רבי יעקב יוסף איננו" – בכתבות כאלה באותיות גדולות הופיעו כל עתוני ניו־יורק ברביעי בשבת, כ“ד אב, שנת תרס”ב. ומיד נפוצה הבשורה המעציבה בכל קצות־העיר. אלפים ורבבות מניו־יורק ומן הערים הסמוכות נהרו למזרח־העיר, למעונו של הרב הכולל, לחלק את הכבוד האחרון למת הגדול ולקיים את הפּתגם העתיק: “אחרי מות קדושים אמור". כל הרחובות מלאו אנשים, נד חי של בני־אדם נצב ועומד, אין יוצא ואין בא.

“בני־אדם ובני־ישראל – שוע לבי בקרבי – אָן הייתם גם תמול גם שלשום, לפני חודש ולפני שנה, בשעה שהרב היה צריך לבריות ולעזרתם? אילו אחד אחוז מכם היה בא בזמנו, לא הייתם נדחקים עכשיו להלוית המת…”

ברוב עמל עלה בידי השוטרים להשכין סדר בין המלוים ולפנות דרך לארון־המת ולמאות המרכבות. מחנה גדול של תלמידי תלמוד־תורה עם מוריהם הלכו לפני הארון וקראו פסוקי־תהלים. התהלוכה עם אלפי המלוים נהרה דרך איסט־ברודוויי לרחוב גרנד, כולם הלכו כפופי־קומה, שותקים, קודרים כאבלים.

כשהגיעה התהלוכה עד בית־החרושת של האו, שעבדו בו מאות פּועלים גרמנים, התחיל פתאום, כבשעת רעידת־אדמה, יורד על הארון ועל ראשי המלוים מטר של אבנים, גזרי־עץ ורפש וטיט, שהשלכו מחלונות בית־החרושת. ההמון נסער כים זועף וברגע אחד נופּצו מאות שמשות בחלונות בית־החרושת. ההמון הסתער על בית־החרושת, שבר את הדלתות ומלחמת־דמים פּרצה בין המון היהודים ובין פּועלי בית־החרושת. פּצועים רבים היו משני הצדדים עד שנדחקו השוטרים, אסרו את הנאשמים והרגיעו את רוח ההמון הסוער. ואז הלכו המלוים לדרכם, לספינת גרנד עד ברוקלין.

אלפים ורבבות מלאו את בית־הקברות. בדומית־מות וביראת־הכבוד הורידו המתעסקים את הארון לתוך הקבר. כל הקהל געה בבכיה לדברי הספּדנים, שחממוהו בהספּדם. אחד הספּדנים הייתי אנכי.

אחת שוע לבי בקרבי: אן הייתם כולכם בעוד הגאון אתנו, חי וסובל?…

פּרק שלושים וששה    🔗

תוהו ולא־סדרים מצאתי בחנוך העברי בניו־יורק בסוף המאה התשע־עשרה. מספּר היהודים בניו־יורק הגיע למעלה מרבע מליון ובתי־ספר עברים לא היו להם. רק שני בתי־תלמוד־תורה מצאתי: “מחזיקי תלמוד־תורה" באיסט ברודוויי והשני, קטן מן הראשון, במעלה־העיר. מספּר התלמידים בשניהם יחד לא הגיע לאלף.

ועדה של “ועד החנוך”, כביכול, הזמינה אותי לבקר את בית תלמוד־התורה באיסט ברודוויי. המורים היו מלמדים הגונים, משכילים למחצה, כל אחד מהם מלא את כרסו בתנ"ך ובדקדוק, מעוטם ידעו גם תלמוד, אולם שיטה וסדר לא היו להם. המנהל היה איש בא בימים, ידע על בוריה את השפה האשכנזית, היה בקי בתרגומו של מנדלסון על התורה והקפּיד מאד, ששפת־ההוראה תהיה אשכנזית לפחות בחמשים אחוז. כך היה אז גם סגנונם של העתונים. אידית טהורה לא ידעו ולא רצו לדעת. חמלתי על התינוקות של ישראל באמריקה, האנוסים למשוך בעול של שלש שפות. עד שלש אחר חצות לומד התינוק בבית־הספר העממי את שפת הארץ – אנגלית. ומארבע עד שמונה בערב מענים אותו בשתי שפות זרות כאחת – עברית ואשכנזית למחצה בנשימה אחת. אלמלי היו המורים מתרגמים להם את העברית באידית, שהם שומעים מפּי אבותיהם בבית, היו התלמידים נוחים לשמוע. אשכנזית לילדי ישראל באמריקה – הרי זה שגעון ממש.

תהיתי על קנקנם של התלמידים וראה זה מצאתי – “עברי” קראו כהלכה לפי כל חוקי הדקדוק. המנהל השגיח על המורים והללו – על התלמידים, שלא יכשלו, חלילה, בלשונם ולא ימירו שוא־נח בשוא־נע ודגש חזק בדגש קל. חוקי מלעיל ומלרע שמרו כבבת־עינם. ובדקדוקי־עניות כאלה בלבלו את מח הילדים וגזלו מהם שעות רצופות יום־יום. כששאלתי את הילדים את תוכן למודם, שיבארו לי ספּור מספּורי־התורה, ענו לי, מעשה מכונה, בחצי־אשכנזית משובשת ולא ידעו מה הם סחים.

עד היכן הגיעה הקפּדנות על קריאה נכונה ושמירת כללי הנקוד תשמש עובדה זו, הראויה להזכר ולהכתב. מעשה בארבעה חכמי ישראל, הידועים בספרות העברית כל אחד במקצועו, שלא עמדו בנסיון ונפסלו מלהיות מורים בתלמוד־תורה. המנהל ו“ועד־החנוך” לא ידעו מי ומה הם ופסלו אותם על שלא קראו “עברי” כהלכה. הראשון היה המלומד זוסניץ, שנכשל בתנועה קלה; החכם והסופר דובזביץ נכשל בדגש חזק; המשורר העברי מ. מ. דוליצקי נוקש במלעיל ומלרע, והרביעי – מעשה זה מביא לידי צחוק ולידי דמעות כאחד – המדקדק המובהק משה רייכרסון נפסל על שוא־נח…

זהו מה שנקרא בלשון הקבלה “קטנות דמוחין”.

כשנודעה השערוריה בקהל העברים תקנו מנהלי תלמוד התורה במעלה־העיר את המעוות והעמידו למורים את שני זקני החכמים, זוסניץ ורייכרסון.

היכן למדו ונתחנכו עשרות אלפי הילדים בניו־יורק? מי חנך את כל הדור החדש? בתי תלמוד־תורה לא היו אלא שנים; בתי־ספר עברים לא היו כל עיקר; “חדרים" מן הטפּוס הישן היו מעטים. ואף על פּי כן למדו בני־ישראל תורה. אלא שהיתה מוחלפת השיטה. לא הם הלכו אל התורה, אלא התורה הלכה אליהם. היא באה לביתם. זקנים תשושי־כח, נמושות מקרוב באו מעבר לים, שלא היה בהם כח לחזור על הפּתחים בחבילות־סחורה, עשו סחורה בתורה. מזוינים בסדור ובחומש תחת בית־שחים היו הללו הולכים מרחוב לרחוב, חוזרים על הפּתחים, שוהים בכל בית חמשה־עשר, עשרים רגע, מלמדים תינוק אחד או שנים, קוראים “מעט עברי”, או מתרגמים “פּסוק חומש” והולכים לבית אחר ללמד את תורתם לילדים אחרים. תורה זו היה שכרה רבע או חצי דולר לשבוע.

נקל לשער את הברכה הרואה בלמודו ילד היוצא מבית־הספר העממי ונופל פתאום לידי יהודי זקן וחלש המדבר אליו אחד עברית ושנים אידית והילד את שתיהן איננו שומע. תוהה הילד, עיניו רואות את מורהו בפחד ואין מוחו תופס מה יהודי משונה זה דורש ממנו ומה הוא סח. וכשהוא מתרגל אליו, הריהו לועג לו ולתורתו.

ומעשה במלמד־רוכל, שישב בבית אחד ברחוב הנרי בחצות היום, לעת צאת הילדים מבית־הספר, והרביץ את תורתו לתלמידו בחדר מיוחד. פּתאום שומע אבי־התלמיד את קול המלמד בצעקו: “גוואלד", הצילו! בעל־הבית פּותח את דלת החדר – ועיניו חשכות למראה: בנלי, ילד־שעשועיו, אוחז בזקנו של רבו ומורטו בשתי ידיו האמיצות.

– בני! – גוער בו אביו – מה אתה עושה? הרף!

הילד גועה בבכיה ועונה:

– “בעליוו מי, פּאַפּאַ, הי בעגען"… (האמן לי, אבא, ידו היתה בי בראשונה…)

ובשעה שכל אדם מישראל, שעוד לא כבה בקרבו הזיק הלאומי והדתי, לבו עליו דוי על החנוך העברי הפּרוע לשמצה, נזדעזעה נפשו עד היסוד בה לשמוע ולראות את המיטינגים השונים באולמים הגדולים ובראש־הומיות, שנועדו לבני־הנעורים. זו היתה התקופת־ההרס הידועה של עריכת נשפים ביום־הכפּורים, של חרוף וגדוף כלפּי מעלה ומלחמת־עברה באמונה ובמסורת. נואמים חוצבי־להבות שתו בשמים פּיהם וחללו כל קודש בדברי נבלה ונאצה בעל־פּה ובכתב. אחד העתונים החפשים־האדוקים היה מדפּיס בשבתות שורה של מאמרים הפּוגעים בצניעותן של האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה. המאמרים היו מלאים ארס, כתובים בפלפּולי הבל ושטות מצד שמאל.

ואת המעין הנרפש הזה חשבו האדוקים השמאלים למעין־השכלה להשקות את ההמון…

פּעם אחת, בשבת לאחר חצות, ישבנו אני ובוקאנסקי־”בן־פּורת“, עורך ה”העראלד" וה“פאָלקס־אַדוואָקאַט” בימים ההם, והמשורר יצחק רבינוביץ איש קובנה, שהיה מלא התלהבות ומסירות ואהבת־אש לעם ולמסורת. בוקאנסקי לא היה סנטימנטלי, אבל היה מלא דעת והגיון ובקי בספרויות שונות. ישבנו שקועים בשיחתנו. פּתאום צלצל הפּעמון, נפתחה הדלת ושני צעירים נכנסו אל הבית.

– מי כאן ביניכם – שאלו שניהם כאחד בעזות־מצח – המטיף מסליאנסקי?

– אני הוא – עניתי – ומה בקשתכם?

– שולחנו במלאכות מפלגת הסוציאליסטים. הבאנו מכתב למר. יראהו ויודיענו את תשובתו.

המכתב והכתובת היו כתובים בדיו אדומה. זו היתה הזמנה אלי לבוא ולהתוכח בפומבי עם אחד הנואמים הסוציאליסטים על אלהות ולאומיות. הכניסה תהיה בשכר והריוח להמנצח בויכוח. על המכתב היה חתום ב. פ.

רושם מגונה עשה עלינו המכתב האוילי הזה. בוקנסקי החל מתלוצץ בחברי המלאכות. בזקנו המגודל ובבגדיו היה נראה כבעל־בית פּשוט.

– אמרו לי, בני, – שאל אותם בתמימות מעושה – מה זה סוציאליזם? הסבירו לי ואהיה חבר למפלגתכם.

הצעירים חייכו עזות, כלומר: מה לך ולסוציאליזם? מאמין חשוך תהיה עד יום מותך. אולם בוקנסקי לא הרפּה מהם, הוסיף לדבר לפי תומו דברים שהיו להם כמדקרות־חרב, עד שהתחילו מכירים, שהוא יודע ומבין יותר מהם.

פּתאום ראה אחד מהם ירחון מונח על השלחן ועל הירחון תמונתו של בוקנסקי עם הכתובת: “עורך ה“העראלד” היומי". הוא הראה את התמונה לחברו ומיד נפטרו שניהם מבלי לחכות לתשובתי. הוכוח, כמובן, לא היה.

פּרק שלושים ושבעה    🔗

ראשונה לערים להזמינני היתה בלטימור. קבוצה של חובבי־ציון, צעירים מלאים מסירות והתלהבות להאידיאל הלאומי, קבלו את פּני בבית־הנתיבות. ביניהם: ראובן אהרנסון הנשיא, גיסו פ. מירוויס, דר. פוכס, הורוויץ ושניאור אבל.

מיד ראיתי את עצמי בסביבתי, בין אחים לרוח. לא האמנתי, שבאמריקה אנכי. אוירה לאומית גמורה כמו בווילנה, או בביאליסטוק. בקרתי את המוסדות הצבוריים, את בתי־הכנסיות, את הרבנים – על הכל מרחף הרוח היהודי הטהור, המסורת העתיקה ומדותיה הטובות. יהודים חרדים כמשפּחות פרידנוולד ולוי, הרב ד“ר שפיר, ר' תנחום זילברמן ודומיהם לא היו מביישים אפילו את ווילנה. תורה, גדולה ודרך־ארץ שלטו בבלטימור. ולא לחנם קראתיה אז, בסוף שנות התשעים, “ביאליסטוק דאמריקה”.

טפּוס נהדר מצאתי בהרב ד"ר בנימין סולד, אבי העסקנית הלאומית הנרייטה סולד. בהרב הזה מצאתי תורה וחכמה, רוח נמוכה ולב טוב. נהניתי הנאה יתרה לשבת בחברתו ולשוחח עמו. אז חבר את פּירושו לספר איוב. זקן היה האיש, אבל צעיר ברוחו ולבו מלא אהבה לעם ולמסורת.

וכמוהו כן אשתו ובנותיו העדינות. כולם חיו חיים יהודים פּטריארכליים, אוהבים את העם ואהובים עליו.

* * * * *

אפּיזודה מענינת אירעה לי בבלטימור ביום־הכפּורים, בשנת תרנ"ו. התאכסנתי בביתו של ר' אהרן אהרנסון, אביו של נשיא “חובבי־ציון”. ר' אהרן היה איש בשנות־העמידה, למדן מופלג, בעל לב טוב ומתון ברוחו. ירא־שמים, תמים, אבל רחוק מצביעות ומקנאות.

באתי לניו־יורק מרוסיה, מארץ בה שלטה חשכת־הצנזורה ובמצאי פה עתונות חפשית באידית, בלעתיה לתיאבון. ביחוד קראתי ספרי־כלכלה, ביניהם גם את הירחון הסוציאליסטי “די צוקונפט”, שהדפּיס בתרגום לאידית את “הרכוש” לקרל מרכס.

בבואי מבית־הכנסת בליל יום־הכפּורים ובהיותי עיף ויגע מדרשתי אחרי “כל נדרי”, פּרשתי לחדרי. ר' אהרן ישב אל השלחן בחדר־האוכל ועיין בספר לאור הנר של יום־הכפּורים. ילקוט ספרי היה מוטל פתוח על כסא, לא רחוק מן השלחן. ה“צוקונפט” היה מונח למעלה. פּתח חדרי היה פתוח. והנה אני רואה את ר' אהרן קם ממקומו, נגש אל ספרי, נוטל את ה“צוקונפט” ומסתכל בו מתוך סקרנות. כנראה לא ראה מימיו ספרים כאלה באידית. הוא מדפדף בירחון ועיניו נעוצות בהמשך “הרכוש” לקרל מרכס. ושוב אין הוא מוציא את ה“צוקונפט” מידו, חוזר ויושב על מקומו ומעיין בו. עוברים רגעים מעטים ופתאום אני שומע את קול נעימתו של ר' אהרן, הקורא את המאמר כשונה את פרקו בגמרא. חרש הוא מנעים קול ופניו מעידים על הנאתו היתרה. זוקף הוא את ראשו, מחליק בידו את מצחו המקומט ומנהם לעצמו: יפה, דברי פי חכם, שפתים ישק!

נהניתי הנאה שלמה למראה החזיון הפּסיכולוגי הנפלא: למדן ירא־שמים שותה בצמא את דברי קרל מרכס, שלא מדעת מי הוא ומה הוא. דעתי נחה עלי, שכן חושש הייתי: מה יאמר ר' אהרן במצאו בליל יום־הכפּורים “צוקונפט” בילקוטו של “מטיף לאומי”, שזה עתה דרש בבית־הכנסת ליראים דרשה ל“כל נדרי”? מי יודע איזה רושם יעשה הדבר על אותו תלמיד־חכם ובר־הלבב?

ור' אהרן יושב ולומד בחשק את שאלת־העולם הגדולה והסבוכה של רכוש ועבודה עד שגמר את כל המאמר.

הכל היה נגמר בכי־טוב. אבל הצליח מעשה־שטן ותיכף למאמרו של מרכס נדפּס מאמר של שטות וחוצפּה בשם “מהו יום־הכפּורים”? מאת ב. פ. – דברי־נאצה המלעיבים באופן גס ברגשותיהם של היהודים הנאמנים לדתם.

כשהתחיל ר' אהרן קורא את המאמר אדמו פניו, קם בחמתו, השליך את ה“צוקונפט” על הארץ ואנחה עמוקה פרצה מלבו, כאילו נשכו נחש. נפשי נסערה בקרבי למראה התמונה הזאת. כל הלילה נדדה שנתי ומנוחה לא מצאתי. אמרתי לנפשי: מי יתנכם פה, סופרים רדיקלים, כביכול, נואמים סוציאליסטים, שהמלחמה ביושב־מרום והשלכת שקוצים על הדת אתם קוראים השכלת־עם. אילו ראיתם כמוני את מצב נפשו של הלמדן התמים ובר־הלבב בשעה ששתה בצמא את דברי מרכס המחוכמים וכאבו וצערו לעקיצתו של מאמר־הארס; לו ראיתם והתבוננתם לכל זאת, כי עתה חכמתם וידעתם איך להורות דעת את העם; כי עתה ידעתם כי חכמת־הכלכלה איננה חלול הדת וחלול כל קודש. נביאינו הוכיחו קשות בשם ה' את העושקים והמועלים ובאש דת קודש נלחמו לעשוקים ולנדכאים ורבו ריב אביון בשער…

ויפה היתה האפּיזודה. בסופה קמתי בבוקר מוכן ומזומן לשמוע את תוכחתו של ר' אהרן על הסחורה הפּסולה, שמצא בילקוטי. אבל לא ממנה ולא מקצתה. במאור־פניו ברכני לשלום כתמול־שלשום. אכן, זוהי טולרנטיות אמתית!

בלטימור ואנכי הפקנו רצון זה מזה: בני־בלטימור שמחו לשמוע דבר בלשונם, שהיו כמהים אליו זה כמה; ואני שמחתי לדבר בפני קהל מבין ומקשיב. וסימני־דברי נצטרפו למעשים: מספּר “חובבי־ציון” גדל פי־כמה; בתי תלמוד־תורה נתחזקו; בני־הנעורים חיתה רוחם הלאומית וגדלה הדרישה למורים עברים.

ערב נעים בליתי בחברתם של יחידי־סגולה מבני בלטימור. הם הביעו לי את תודתם בכתובת נאה בעברית. נפטרתי מהם בברכת־לב ונסעתי לשיקגו.

פּרק שלושים ושמונה    🔗

חדשה, גדולה, פּראית ופרימיטיבית מצאתי בשנת תרנ"ה את השניה בכרכי ארצות־הברית, את מלכת־המערב, את שיקגו. גדולה היא מניו־יורק בשטחה ואינה מגיעה לחציה במספר יושביה. הרחובות וגני־העיר תוכנו בעין יפה. הבתים חדריהם גדולים ומרווחים. אולם מבחוץ אין להם נוי וטעם אסטתי. הכל פּרוע, טבוע בחותם של עירה קטנה. להוציא את הרחוב הגדול והיפה, שדרת מישיגן, הנמתחת לאורך נהר מישיגן. שדרה זו יש בה מעין “ריוורסייד דרייוו” שבניו־יורק. שאר הרחובות אינם מרוצפים כהוגן ושרוים באפלה בלילות. פּרוריה גדולים מאד ובתים בהם מעט. יום־יום מודיעים העתונים על מקרי שוד ורצח, כמו באחת מערי אסיה הפּראית. אפילו השוטרים אינם בטוחים בחייהם בעמדם על משמרתם בשכונות הנדחות שבעיר. סבת־הפּרעות ואי־הסדרים היא ימי־בראשית של הכרך הגדול, שגדל ועלה למעלה מכחותיו בנוגע לסדר ולשלום התושבים. עוד אז היתה שיקגו צומת מסלות־הברזל של כל אמריקה, מזרחה ומערבה.

מצבם החמרי של עשרות אלפי היהודים היה איתן למדי. רובם באו מרוסיה אחרי הפּרעות בשנות־השמונים, כשנרצח אלכסנדר השני בידי הניהליסטים ואלכסנדר השלישי, צורר היהודים, עלה על כסא־מלכותו. המיניסטר איגנטייב הוציא אז את “חוקי מאי” הידועים, שערערו את מצבם של עשרות אלפים מישראל ולא היתה להם דרך אחרת אלא לקחת את מקל־הנדודים ולהרחיק נדוד לאמריקה. בשיקגו מצאו מנוחה כמה מן הנודדים האומללים. כשרונם למסחר ולתעשיה עמד להם לבצר את מעמדם ובמשך שנים אחדות יסדו להם קהלות, בתי־כנסיות גדולים, בתי תלמוד־תורה לבניהם ו“לודזשים” של “אורדנים” שונים. שבעתי נחת באחי הגולים, שזה עתה הגלו ממולדתי החשכה, רוסיה. בזמן קצר סדרו את חייהם בכרך החדש, יש להם רבניהם, חזניהם ושאר המשמשים בקודש ואפילו חברה “שוחרי שפת עבר”, שבראשה עמד העתונאי המלומד פּרץ וורניק, אחד מעורכי ה“קורייר” בשעתו. עברים בשיקגו – כענבים במדבר! – הבעתי את תמהוני בדברי הנביא בדרשתי הראשונה בבית־הכנסת של יהודי רוסיה.

זקן הרבנים בשיקגו היה הרב א. לסר. הוא היה אז למעלה מששים, אולם מלא עלומים, פּקח, עסקן רב־מרץ וארך־רוח. רבות בליתי עם הרב הזה והוא עזר לי לזרוע את זרע הרעיון הלאומי על קרקע בתולה של שיקגו החדשה.

יגעתי ומצאתי. מצאתי הרבה בעלי־בתים יודעי־תורה, שמנהגי אבותיהם בידיהם, חיים חיי־מסורת בבתיהם, בחנוך בניהם, בשמירת שבתות ומועדים ובמוסדות צדקה וחסד. והיכן? בשיקגו החדשה והפּראית! אחדים מהם עודני זוכר בשמותם: שולמן, קפּלן, אבותיהם של העסקנים הציונים שולמן וקפּלן, מיסדי האורדן הציוני “אבירי־ציון”; האחים הוריוויץ, אחד מהם היה נואם ציוני והשני – עסקן חרוץ; מר נתן – יהודי עשיר, בעל נפש ובעל לב, נותן ביד נדיבה לכל דבר טוב וחסד ושוקד על תקנתם של אלמנות ויתומים. הוא היה המיסד של בית־היתומים בשיקגו הנקרא על שמו: “בית־היתומים של נתן".

סופו של הנדיב הזה היה טרגי מאד וראוי הוא להכתב לדורות הבאים.

אשתו העדינה וטובת־הלב היתה נדיבה כמוהו. חשוכי־בנים היו, אולם כמה מבני קרוביהם אמצו להם לבנים וגדלום וחנכום כיוצאי־חלציהם. שניהם היו בעלי־צורה ובעלי מדות טובות. ביתם היה פּתוח לרוחה לכל קשה־יום ונכה־רוח. ביחוד הרבו לעשות לטובתם של יתומים וזקנים. לראשונים בנו בית משלהם ולאחרונים – תמכו ביד נדיבה את בית מושב־זקנים בשיקגו. וכך חיו חיי שקט וצניעות, אוהבים ואהובים על הבריות. את בניהם המאומצים גדלו והשיאו. בעשרות השנים, שהייתי מבקר תכופות את שיקגו, הייתי שואל תמיד לשלומו של הזוג הנחמד הזה.

עשר שנים עברו ולא הייתי בשיקגו. כשנתבקשתי לשם, לפני שנים אחדות, לחזק את הפדרציה של מוסדות־הצדקה, בקשתי את ידיד־נעורי, ז. ב. קמייקה, אחד מעסקני שיקגו, לבקר אתי את בתי־החסד השונים שבעיר, כדי לדעת מה לדבר עליהם ומה להדגיש ביותר.

בקרנו את בית־היתומים של נתן ויצאתי ממנו שבע־רצון. ביציאתי נזכרתי בזוג הנחמד, מיסדי הבית.

– מה שלומם של שני המלאכים בדמות־אנשים, שבנו את המוסד הגדול הזה? – שאלתי את בן־לויתי.

– אין הוא יודע מה אירע להם? – השיב לי קמייקה בשאלה על שאלתי וידום.

– מה אירע להם? – שואל אני בחרדה.

– לא עלינו, ידידי, הקיץ עליהם קץ איום וטרגי. מר נתן מת זה שנים אחדות והאלמנה האומללה – עוד מעט ויראה אותה.

נכנסנו לבית “מושב־זקנים”. בדיוטה הראשונה, בחדר קטן ונקי מצאתי את האלמנה נתן, נעמי־מרה. היא הכירה אותי מיד, קמה ממקומה ובבת־צחוק עגומה שאלה אותי:

– מה שלום ידידי משכבר הימים?

לא עניתי. לא יכולתי לענות. דמעות שמו מחנק לקולי.

היא הרגישה בדבר, הניחה קלות את ידה על שכמי ופיה פתחה בחכמה ובגאון:

– תמיהתני עליו, מר מסליאנסקי, אדם שכמותו, המטיף לעם, מחזק את רוחו ומעודדו לחיים, לתקוה, למלחמה – יהא פתאום גועה בבכיה. מה אירע? הוא מצא אותי באלמנותי בבית “מושב־זקנים”. טוב לי פה. יש לי חדר מיוחד ואיני חסרה דבר. טוב לי מחברותי, הזקנות העניות המוצאות להן מחסה בבית הזה. מר להן בהוה ועברן אף הוא חושך ואפלה, בלא קו אור. לא כן אנכי. אמנם בהוה אלמנה, עניה וגלמודה אני, אולם עברי הוא עשיר ורב־נגוהות. הנה התמונות על כתלי חדרי הקטן. זוהי תמונתו של בעלי היקר, עליו השלום, וזוהי תמונת בית־היתומים, שיסדנו ובנינו. אלה הם מנורות הכסף הגדולים, שנשארו לי ועדיין אני מדלקת בהם נרות של שבת. הן, בעלי הטוב הלך לעולמו, רכושנו הלך לטמיון, אנשים רעים סבבונו בכחש ובמרמה. אולם אומץ־רוחי לא אבדתי. חיה אני ומוצאת מחסה במוסד, שאני ובעלי תמכנו בו. ברוך ה' אשר לא עזב חסדו מאתי.

תמהים הסתכלנו זה בפני זה, משתאים לרוחה הכביר של האשה הגדולה והעדינה.

 

זכרונותי    🔗

הבאתי את קהל השומעים לידי מצבי־רוח שונים, לידי בכי ולידי צחוק, לידי עצב ולידי שמחה.

אחרי דרשתי הביע לי הקהל את קורת־רוחו ב“יישר כח” היוצא מן הלב ורבים חבקוני ונשקוני ולחצו את ידי באהבה רבה.

באותה שעה הרגשתי, שהוטל גורלי, שאני משתקע באמריקה. אזרח בן־חורין אני ואימת השוטרים לא תבעתני עוד. מעתה לא אדבר בשפת־רמזים, אין חרצובות ללשוני, בת־חורין היא לדבר כרצונה ולא כרצון אחרים.

העתונות, היהודית והלועזית, ואפילו ה“דייטשע שטאַאַטס־צייטונג” וה“ניו־יורק וואָרלד”, יצאו למחר במאמרי־תהלה על כשרוני. לא היו ימים מרובים ונקראתי לבוא לערים שונות לנאום בקהל. ראשונה לערים היתה בלטימור, על־ידי חובבי־ציון הותיקים שישבו בה בזמן ההוא.

לא מהרתי לעזוב את ניו־יורק. רציתי לעמוד על טיבם ואפים של החיים החדשים בארץ החדשה. נאמתי עשרות פּעמים בבתי־כנסיות גדולים ושונים, כגון בית־הכנסת ברחוב אלדרידזש, בית־הכנסת של אנשי קלווריה ודומיהם.

בכל הרחובות שהלכתי הדריכוני מנוחה השלטים הגדולים: המלה “כשר” על כל בתי־המזון והתואר “אוהב הפּועלים” על כל בתי־היין. רבון העולמים! עשרה קבים כשרות ואהבת־פּועלים הורדו לעולם, נטלה ניו־יורק תשעה קבים וכל העולם כולו קב אחד…

פרק שלשים וחמשה    🔗

עוד בהיותי ברוסיה קראתי בעתונים העברים, “הצפירה” ו“המליץ”, את פּרשת קבלת־פּנים הנהדרה, אשר ערכה קהלת־ישראל בניו־יורק לכבוד רבה הראשון, המ“מ דמתא בווילנה, הרב הגאון ר' יעקב יוסף, שנמנה לרב הכולל בניו־יורק. הוא היה ידוע ומפורסם בכל תפוצות ליטה ברוב חריפותו בהלכה ובגודל כשרונות לדרוש באגדה. העם הכתיר אותו בכתר שם טוב: רבי יענק’לה חריף. לא בנקל עלתה בידי קהלת־ישראל בניו־יורק להביא אליה את ר' יעקב יוסף, לקחתו ממקום־כבודו בווילנה, “ירושלים דליטה”, ולהביאו לניו־יורק, הקהלה החדשה מקרוב באה. כבוד גדול, כבוד מלך, עשו לו ברדתו מן האניה. באי־כל של בתי־כנסיות ועדות יצאו לקראתו לקבל את פּניו. מאות מרכבות (אוטומובילים טרם היו) ועשרות אלפי אנשים הוליכו אותו בסך לדירתו, שהתקינו לו ולביתו. רבים נשקו את כנפי בגדו. בדמעות גיל נשאו אותו על כפּים ממרכבתו לביתו. לא כל אחד זכה לראות את פּניו ולתת לו שלום. אגדות התחילו מתרקמות סביבו על גדולתו בתורה ובחכמה. קבלת־הפּנים של הרב הכולל נערכה בנוסח אמריקה, בקולות־תרועה, במודעות קולניות, ברעש, עד שהנוצרים התחילו מתענינים ב”טשיף ראביי", שכן העתונות האנגלית כתבה מאמרים בשבחו.

אולם ככל תנועה סנסציונית, שתחלתה אש ורעש וסופה קור וקפּאון, כך היה גורלו הטרגי של הרב הגדול. מהרה פנה זיוו, פנה הדרו. העתונים התחילו מדברים עליו בלעג ובהתול. פּתאום נתברר הדבר, שכל “חיות הקדוש”, שהתנשאו לעומתו “ברעש גדול”, לא דרשו אלא לכבוד עצמם ולהנאתם. כונתם לא היתה לרב הכולל אלא לעסק הכשרות; לא לתורתו ולחכמתו היו צריכים, אלא לחתימתו על כשרות והכשרים. השאלה הממאירה “מי יאכילנו בשר?” פּרצה בסערת־עוזה וחותמות, הכשרים, אטליזים, בתי־מטבחים “בהכשר הרב הכולל” על גבי חלונותיהם, שרצו לרוב בשכונת היהודים במזרחה של ניו־יורק. ועוד היום, עשרים שנה לאחר פטירת הרב הכולל, אפשר לקרוא את ההכשרים על חלונותיהם של כמה מבתי־המסחר העושים סחורה בכשרות.

הרב הגדול נדהם למראה השערוריות הנעשות מסביבו ובשמו. הוא עמד על טעותו, שטעה להמיר את ווילנה בניו־יורק. לבי הרגיש במעשיהם המגונים של מקורביו. הוא התחיל מרגיש ומבין, אבל לאחר זמן. קצרה ידו להושיע לו. לבו הגדול התפּלץ בקרבו ואבריו נשתתקו אחד־אחד.

במצב מעציב זה מצאתיו מוטל במטה, בודד ונעזב. כשהצגתי עצמי לפניו, ישב על המטה, חבקני ונשקני והסתכל בי בעינים מלאות דמעות. מבטיו העגומים דבריו באין אומר ודברים: אוי לי שראיתני בכך!…

בו ברגע הבריק במחי מאמר חכמינו: “למה תלמיד־חכם דומה לפני עם־הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב. סיפּר עמו דומה לקיתון של כסף. נהנו מנו דומה לקיתון של חרס – כיון שנשבר שוב אין לו תקנה”. כך עלה לו להרב הגדול. עסקני ניו־יורק ופטרוניה עשו אותו לחרס הנשבר. חולה ומדוכדך־נפש מוטל הרב במטה ובני־ביתו חיים בצער ובדוחק.

לא נחתי ולא שקטתי. עשיתי כל אשר בידי. בדרשותי עוררתי את דעת הקהל למצבו הנורא של הרב החולה. גם בקרתי אספות אחדות של עסקני מזרח־העיר ונעשה מה שנעשה להקל את יסורי הגאון ומכאוביו.

– “כמה טפּשאי הני אינשי – קראתי באחת מדרשותי את מאמר חכמינו – דקיימי מקמי ספר־תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא”. מכבדים אתם את ספר־התורה, מזילים אתם זהב מכיסכם לבתי־כנסיות ואין אתם חשים למצבו של גדול בישראל!

נוראים וטרגיים היו ימיו האחרונים של הרב הכולל ונוראות מהם היו מיתתו והלויתו. הלויתו נהפכה לאסון לאומי, לעלבון־עם, לפּרעות אנטישמיים בארץ החופש – באמריקה.

“הרב הכולל הלך לעולמו”, “נסתלק הגאון”, “רבי יעקב יוסף איננו” בכתבות כאלה באותיות גדולות הופיעו כל עתוני ניו־יורק ברביעי בשבת, כ“ד אב, שנת תרס”ב. ומיד נפוצה הבשורה המעציבה בכל קצות־העיר. אלפים ורבבות מניו־יורק ומן הערים הסמוכות נהרו למזרח־העיר, למעונו של הרב הכולל, לחלק את הכבוד האחרון למת הגדול ולקיים את הפּתגם העתיק: “אחרי מות קדושים אמור”. כל הרחובות מלאו אנשים, נד חי של בני־אדם נצב ועומד, אין יוצא ואין בא.

“בני־אדם ובני־ישראל – שוע לבי בקרבי – אָן הייתם גם תמול גם שלשום, לפני חודש ולפני שנה, בשעה שהרב היה צריך לבריות ולעזרתם? אילו אחד אחוז מכם היה בא בזמנו, לא הייתם נדחקים עכשיו להלוית המת…”

ברוב עמל עלה בידי השוטרים להשכין סדר בין המלוים ולפנות דרך לארון־המת ולמאות המרכבות. מחנה גדול של תלמידי תלמוד־תורה עם מוריהם הלכו לפני הארון וקראו פסוקי־תהלים. התהלוכה עם אלפי המלוים נהרה דרך איסט־ברודוויי לרחוב גרנד, כולם הלכו כפופי־קומה, שותקים, קודרים כאבלים.

כשהגיעה התהלוכה עד בית־החרושת של האו, שעבדו בו מאות פּועלים גרמנים, התחיל פתאום, כבשעת רעידת־אדמה, יורד על הארון ועל ראשי המלוים מטר של אבנים, גזרי־עץ ורפש וטיש, שהשלכו מחלונות בית־החרושת. ההמון נסער כים זועף וברגע אחד נופּצו מאות שמשות בחלונות בית־החרושת. ההמון הסתער על בית־החרושת, שבר את הדלתות ומלחמת־דמים פּרצה בין המון היהודים ובין פּועלי בית־החרושת. פּצועים רבים היו משני הצדדים עד שנדחקו השוטרים, אסרו את הנאשמים והרגיעו את רוח ההמון הסוער. ואז הלכו המלוים לדרכם, לספינת גרנד עד ברוקלין.

אלפים ורבבות מלאו את בית־הקברות. בדומית־מות וביראת־הכבוד הורידו המתעסקים את הארון לתוך הקבר. כל הקהל געה בבכיה לדברי הספּדנים, שחממוהו בהספּדם. אחד הספּדנים הייתי אנכי.

אחת שוע לבי בקרבי: אן הייתם כולכם בעוד הגאון אתנו, חי וסובל?

פרק שלשים וששה    🔗

תוהו ולא־סדרים מצאתי בחנוך העברי בניו־יורק בסוף המאה התשע־עשרה. מספּר היהודים בניו־יורק הגיע למעלה מרבע מליון ובתי־ספר עברים לא היו להם. רק שני בתי־תלמוד־תורה מצאתי: “מחזיקי תלמוד־תורה” באיסט ברודוויי והשני, קטן מן הראשון, במעלה־העיר. מספּר התלמידים בשניהם יחד לא הגיע לאלף.

ועדה של “ועד החנוך”, כביכול, הזמינה אותי לבקר את בית תלמוד־התורה באיסט ברודוויי. המורים היו מלמדים הגונים, משכילים למחצה, כל אחד מהם מלא את כרסו בתנ"ך ובדקדוק, מעוטם ידעו גם תלמוד, אולם שיטה וסדר לא היו להם. המנהל היה איש בא בימים, ידע על בוריה את השפה האשכנזית, היה בקי בתרגומו של מנדלסון על התורה והקפּיד מאד, ששפת־ההוראה תהיה אשכנזית לפחות בחמשים אחוז. כך היה אז גם סגנונם של העתונים. אידית טהורה לא ידעו ולא רצו לדעת. חמלתי על התינוקות של ישראל באמריקה, האנוסים למשוך בעול של שלש שפות. עד שלש אחר חצות לומד התינוק בבית־הספר העממי את שפת הארץ – אנגלית. ומארבע עד שמונה בערב מענים אותו בשתי שפות זרות כאחת – עברית ואשכנזית למחצה בנשימה אחת. אלמלי היו המורים מתרגמים להם את העברית באידית, שהם שומעים מפּי אבותיהם בבית, היו התלמידים נוחים לשמוע. אשכנזית לילדי ישראל באמריקה – הרי זה שגעון ממש.

תהיתי על קנקנם של התלמידים וראה זה מצאתי – “עברי” קראו כהלכה לפי כל חוקי הדקדוק. המנהל השגיח על המורים והללו – על התלמידים, שלא יכשלו, חלילה, בלשונם ולא ימירו שוא־נח בשוא־נע ודגש חזק בדגש קל. חוקי מלעיל ומלרע שמרו כבבת־עינם. ובדקדוקי־עניות כאלה בלבלו את מח הילדים וגזלו מהם שעות רצופות יום־יום. כששאלתי את הילדים את תוכן למודם, שיבארו לי ספּור מספּורי־התורה, ענו לי, מעשה מכונה, בחצי־אשכנזית משובשת, ולא ידעו מה הם סחים.

עד היכן הגיעה הקפּדנות על קריאה נכונה ושמירת כללי הנקוד תשמש עובדה זו, הראויה להזכר ולהכתב. מעשה בארבעה חכמי ישראל, הידועים בספרות העברית כל אחד במקצועו, שלא עמדו בנסיון ונפסלו מלהיות מורים בתלמוד־תורה. המנהל ו“ועד־החנוך” לא ידעו מי ומה הם ופסלו אותם על שלא קראו “עברי” כהלכה. הראשון היה המלומד זוסניץ, שנכשל בתנועה קלה; החכם והסופר דובזביץ נכשל בדגש חזק; המשורר העברי מ. מ. דוליצקי נוקש במלעיל ומלרע, והרביעי – מעשה זה מביא לידי צחוק ולידי דמעות כאחד – המדקדק המובהק משה רייכרסון נפסל על שוא־נח…

זהו מה שנקרא בלשון הקבלה “קטנות דמוחין”.

כשנודעה השערוריה בקהל העברים תקנו מנהלי תלמוד התורה במעלה־העיר את המעוות והעמידו למורים את שני זקני החכמים, זוסניץ ורייכרסון.

היכן למדו ונתחנכו עשרות אלפי הילדים בניו־יורק? מי חנך את כל הדור החדש? בתי תלמוד־תורה לא היו אלא שנים; בתי־ספר עברים לא היו כל עיקר; “חדרים” מן הטפוס הישן היו מעטים. ואף על פּי כן למדו בני־ישראל תורה. אלא שהיתה מוחלפת השיטה. לא הם הלכו אל התורה, אלא התורה הלכה אליהם. היא באה לביתם. זקנים תשושי־כח, נמושות מקרוב באו מעבר לים, שלא היה בהם כח לחזור על הפּתחים בחבילות־סחורה, עשו סחורה בתורה. מזוינים בסדור ובחומש תחת בית־שחים היו הללו הולכים מרחוב לרחוב, חוזרים על הפּתחים, שוהים בכל בית חמשה־עשר, עשרים רגע, מלמדים תינוק אחד או שנים, קוראים “מעט עברי”, או מתרגמים “פּסוק חומש” והולכים לבית אחר ללמד את תורתם לילדים אחרים. תורה זו היה שכרה רבע או חצי דולר לשבוע.

נקל לשער את הברכה הרואה בלמודו ילד היוצא מבית־הספר העממי ונופל פתאום לידי יהודי זקן וחלש המדבר אליו אחד עברית ושנים אידית והילד את שתיהן איננו שומע. תוהה הילד, עיניו רואות את מורהו בפחד ואין מוחו תופס מה יהודי משונה זה דורש ממנו ומה הוא סח. וכשהוא מתרגל אליו, הריהו לועג לו ולתורתו.

ומעשה במלמד־רוכל, שישב בבית אחד ברחוב הנרי בחצות היום, לעת צאת הילדים מבית־הספר, והרביץ את תורתו לתלמידו בחדר מיוחד. פּתאום שומע אבי־התלמיד את קול המלמד בצעקו: “גוואלד”, הצילו! בעל־הבית פּותח את דלת החדר – ועיניו חשכות למראה: בנלי, ילד־שעשועיו, אוחז בזקנו של רבו ומורטו בשתי יחדיו האמיצות.

– בני! – גוער בו אביו – מה אתה עושה? הרף! הילד גועה בבכיה ועונה:

– “בעליוו מי, פּאפּא, הי בעגען”… (האמן לי, אבא, ידו היתה בי בראשונה…)

ובשעה שכל אדם מישראל, שעוד לא כבה בקרבו הזיק הלאומי והדתי, לבו עליו דוי על החנוך העברי הפּרוע לשמצה, נזדעזעה נפשו עד היסוד בה לשמוע ולראות את המיטינגים השונים באולמות הגדולים ובראש־הומיות, שנועדו לבני־הנעורים. זו היתה התקופה־ההרס הידועה של עריכת נשפים ביום־הכפּורים, של חרוף וגדוף כלפּי מעלה ומלחמת־עברה באמונה ובמסורת. נואמים חוצבי־להבות שתו בשמים פּיהם וחללו כל קודש בדברי נבלה ונאצה בעל־פּה ובכתב. אחד העתונים החפשים־האדוקים היה מדפּיס בשבתות שורה של מאמרים הפּוגעים בצניעותן של האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה. המאמרים היו מלאים ארס, כתובים בפלפּולי הבל ושטות מצד שמאל.

ואת המעין הנרפש הזה חשבו האדוקים השמאלים למעין־ההשכלה להשקות את ההמון…

פּעם אחת, בשבת לאחר חצות, ישבנו אני ובוקאנסקי־“בן־פּורת”, עורך ה“העראלד” וה“פאָלקס־אַדוואָקאַט” בימים ההם, והמשורר יצחק רבינוביץ איש קובנה, שהיה מלא התלהבות ומסירות ואהבת־אש לעם ולמסורת. בוקאנסקי לא היה סנטימנטלי, אבל היה מלא דעת והגיון ובקי בספרויות שונות. ישבנו שקועים בשיחתנו. פּתאום צלצל הפּעמון, נפתחה הדלת ושני צעירים נכנסו אל הבית.

– מי כאן ביניכם – שאלו שניהם כאחד בעזות־מצח – המטיף מסליאנסקי?

– אני הוא – עניתי – ומה בקשתכם?

– שולחנו במלאכות מפלגת הסוציאליסטים. הבאנו מכתב למר. יראהו ויודיענו את תשובתו.

המכתב והכתובת היו כתובים בדיו אדומה. זו היתה הזמנה אלי לבוא ולהתוכח בפומבי עם אחד הנואמים הסוציאליסטים על אלהות ולאומיות. הכניסה תהיה בשכר והריוח להמנצח בויכוח. על המכתב היה חתום ב. פ.

רושם מגונה עשה עלינו המכתב האוילי הזה. בוקנסקי החל מתלוצץ בחברי המלאכות. בזקנו המגודל ובבגדיו היה נראה כבעל־בית פּשוט.

– אמרו לי, בני, – שאל אותם בתמימות מעושה – מה זה סוציאליזם? הסבירו לי ואהיה חבר למפלגתכם.

הצעירים חייכו עזות, כלומר: מה לך ולסוציאליזם? מאמין חשוך תהיה עד יום מותך. אולם בוקנסקי לא הרפּה מהם, הוסיף לדבר לפי תומו דברים שהיו להם כמדקרות־חרב, עד שהתחילו מכירים, שהוא יודע ומבין יותר מהם.

פּתאום ראה אחד מהם ירחון מונח על השלחן ועל הירחון תמונתו של בוקנסקי עם הכתובת: “עורך ה”העראלד" היומי". הוא הראה את התמונה לחברו ומיד נפטרו שניהם מבלי לחכות לתשובתי. הוכוח, כמובן, לא היה.

פרק שלשים ושבעה    🔗

ראשונה לערים להזמינני היתה בלטימור. קבוצה של חובבי־ציון, צעירים מלאים מסירות והתלהבות להאידיאל הלאומי, קבלו את פּני בבית־הנתיבות. ביניהם: ראובן אהרנסון הנשיא, גיסו פ. מירוויס, דר. פוכס, הורוויץ ושניאור אבל.

מיד ראיתי את עצמי בסביבתי, בין אחים לרוח. לא האמנתי, שבאמריקה אנכי. אוירה לאומית גמורה כמו בווילנה, או בביאליסטוק. בקרתי את המוסדות הצבורייים, את בתי־הכנסיות, את הרבנים – על הכל מרחף הרוח היהודי הטהור, המסורת העתיקה ומדותיה הטובות. יהודים חרדים כמשפּחות פרידנוולד ולוי, הרב ד"ר שפיר, ר' תנחום זילברמן ודומיהם לא היו מביישים אפילו את ווילנה. תורה, גדולה ודרך־ארץ שלטו בבלטימור. ולא לחנם קראתיה אז, בסוף שנות התשעים, “ביאליסטוק דאמריקה”.

טפּוס נהדר מצאתי בהרב ד"ר בנימין סולד, אבי העסקנית הלאומית הנרייטה סולד. בהרב הזה מצאתי תורה וחכמה, רוח נמוכה ולב טוב. נהניתי הנאה יתרה לשבת בחברתו ולשוחח עמו. אז חבר את פּירושו לספר איוב. זקן היה האיש, אבל צעיר ברוחו ולבו מלא אהבה לעם ולמסורת.

וכמוהו כן אשתו ובנותיו העדינות. כולם היו חיים יהודים פּטריארכליים, אוהבים את העם ואהובים עליו.

* * * * *

אפּיזודה מענינת אירעה לי בבלטימור ביום־הכפּורים, בשנת תרנ"ו. התאכסנתי בביתו של ר' אהרן אהרנסון, אביו של נשיא “חובבי־ציון”. ר' אהרן היה איש בשנות־העמידה, למדן מופלג, בעל לב טוב ומתון ברוחו. ירא־שמים, תמים, אבל רחוק מצביעות ומקנאות.

באתי לניו־יורק מרוסיה, מארץ בה שלטה חשכת־הצנזורה ובמצאי פה עתונות חפשית באידית, בלעתיה לתיאבון. ביחוד קראתי ספרי־כלכלה, ביניהם גם את הירחון הסוציאליסטי “די צוקונפט”, שהדפּיס בתרגום לאידית את “הרכוש” לקרל מרכס.

בבואי מבית־הכנסת בליל יום־הכפּורים ובהיותי עיף ויגע מדרשתי אחרי “כל נדרי”, פּרשתי לחדרי. ר' אהרן ישב אל השלחן בחדר־האוכל ועיין בספר לאור הנר של יום־הכפּורים. ילקוט ספרי היה מוטל פתוח על כסא, לא רחוק מן השלחן. ה“צוקונפט” היה מונח למעלה. פּתח חדרי היה פתוח. והנה אני רואה את ר' אהרן קם ממקומו, נגש אל ספרי, נוטל את ה“צוקונפט” ומסתכל בו מתוך סקרנות. כנראה לא ראה מימיו ספרים כאלה באידית. הוא מדפדף בירחון ועיניו נעוצות בהמשך “הרכוש” לקרל מרכס. ושוב אין הוא מוציא את ה“צוקונפט” מידו, חוזר ויושב על מקומו ומעיין בו. עוברים רגעים מעטים ופתאום אני שומע את קול נעימתו של ר' אהרן, הקורא את המאמר כשונה את פרקו בגמרא. חרש הוא מנעים קול ופניו מעידים על הנאתו היתרה. זוקף הוא את ראשו, מחליק בידו את מצחו המקומט ומנהם לעצמו: יפה, דברי פי חכם, שפתים ישק!

נהניתי הנאה שלמה למראה החזיון הפּסיכולוגי הנפלא: למדן ירא־שמים שותה בצמא את דברי קרל מרכס, שלא מדעת מי הוא ומה הוא. דעתי נחה עלי, שכן חושש הייתי: מה יאמר ר’אהרן במצאו בליל יום־הכפּורים “צוקונפט” בילקוטו של “מטיף לאומי”, שזה עתה דרש בבית־הכנסת ליראים דרשה ל“כל נדרי”? מי יודע איזה רושם יעשה הדבר על אותו תלמיד־חכם ובר־הלבב?

ור' אהרן יושב ולומד בחשק את שאלת־העולם הגדולה והסבוכה של רכוש ועבודה עד שגמר את כל המאמר.

הכל היה נגמר בכי־טוב. אבל הצליח מעשה־שטן ותיכף למאמרו של מרכס נדפּס מאמר של שטות וחוצפּה בשם “מהו יום־הכפּורים”? מאת ב.פ. – דברי־נאצה המלעיבים באופן גס ברגשותיהם של היהודים הנאמנים לדתם.

כשהתחיל ר' אהרן קורא את המאמר אדמו פניו, קם בחמתו, השליך את ה“צוקונפט” על הארץ ואנחה עמוקה פרצה מלבו, כאילו נשכו נחש. נפשי נסערה בקרבי למראה התמונה הזאת. כל הלילה נדדה שנתי ומנוחה לא מצאתי. אמרתי לנפשי: מי יתנכם פה, סופרים רדיקלים, כביכול, נואמים סוציאליסטים, שהמלחמה ביושב־מרום והשלכת שקוצים על הדת אתם קוראים השכלת־עם. אילו ראיתם כמוני את מצב נפשו של הלמדן התמים ובר־הלבב בשעה ששתה בצמא את דברי מרכס המחוכמים וכאבו וצערו לעקיצתו של מאמר־הארס; לו ראיתם והתבוננתם לכל זאת, כי עתה חכמתם וידעתם איך להורות דעת את העם; כי עתה ידעתם כי חכמת־הכלכלה איננה חלול הדת וחלול כל קודש. נביאינו הוכיחו קשות בשם ה' את העושקים והמעולים ובאש דת קודש נלחמו לעשוקים ולנדכאים ורבו ריב אביון בשער…

ויפה היתה האפּיזודה בסופה קמתי בבוקר מוכן ומזומן לשמוע את תוכחתו של ר' אהרן על הסחורה הפּסולה, שמצא בילקוטי. אבל לא ממנה ולא מקצתה. במאור־פניו ברכני לשלום כתמול־שלשום. אכן, זוהי טולרנטיות אמתית!

בלטימור ואנכי הפקנו רצון זה מזה: בני־בלטימור שמחו לשמוע דבר בלשונם, שהיו כמהים אליו זה כמה; ואני שמחתי לדבר בפני קהל מבין ומקשיב. וסימני־דברי נצטרפו למעשים: מספּר “חובבי־ציון” גדל פי־כמה; בתי תלמוד־תורה נתחזקו; בני־הנעורים חיתה רוחם הלאומית וגדלה הדרישה למורים עברים.

ערב נעים בליתי בחברתם של יחידי־סגולה מבני בלטימור. הם הביעו לי את תודתם בכתובת נאה בעברית. נפטרתי מהם בברכת־לב ונסעתי לשיקגו.

פרק שלשים ושמונה    🔗

חדשה, גדולה, פּראית ופרימיטיבית מצאתי בשנת תרנ"ה את השניה בכרכי ארצות־הברית, את מלכת־המערב, את שיקגו. גדולה היא מניו־יורק בשטחה ואינה מגיעה לחציה במספר יושביה. הרחובות וגני־העיר תוכנו בעין יפה. הבתים חדריהם גדולים ומרווחים. אולם מבחוץ אין להם נוי וטעם אסטתי. הכל פּרוע, טבוע בחותם של עירה קטנה. להוציא את הרחוב הגדול והיפה, שדרת מישיגן, הנמתחת לאורך נהר מישיגן. שדרה זו יש בה מעין “ריוורסייד דרייוו” שבניו־יורק. שאר הרחובות אינם מרוצפים כהוגן ושרוים באפלה בלילות. פּרוריה גדולים מאד ובתים בהם מעט. יום־יום מודיעים העתונים על מקרי שוד ורצח, כמו באחת מערי אסיה הפּראות. אפילו השוטרים אינם בטוחים בחייהם בעמדם על משמרתם בשכונות הנדחות שבעיר. סבת־הפּרעות ואי־הסדרים היא ימי־בראשית של הכרך הגדול, שגדל ועלה למעלה מכחותיו בנוגע לסדר ולשלום התושבים. עוד אז היתה שיקגו צומת מסלות־הברזל של כל אמריקה, מזרחה ומערבה.

מצבם החמרי של עשרות אלפי היהודים היה איתן למדי. רובם באו מרוסיה אחרי הפּרעות בשנות־השמונים, כשנרצח אלכסנדר השני בידי הניהליסטים ואלכסנדר השלישי, צורר היהודים, עלה על כסא־מלכותו. המיניסטר איגנטייב הוציא אז את “חוקי מאיר” הידועים, שערערו את מצבם של עשרות אלפים מישראל ולא היתה להם דרך אחרת אלא לקחת את מקל־הנדודים ולהרחיק נדוד לאמריקה. בשיקגו מצאו מנוחה כמה מן הנודדים האומללים. כשרונם למסחר ולתעשיה עמד להם לבצר את מעמדם ובמשך שנים אחדות יסדו להם קהלות, בתי־כנסיות גדולים, בתי תלמוד־תורה לבניהם ו“לודזשים” של “אורדנים” שונים. שבעתי נחת באחי הגולים, שזה עתה הגלו ממולדתי החשכה, רוסיה. בזמן קצר סדרו את חייהם בכרך החדש, יש להם רבניהם, חזניהם ושאר המשמשים בקודש ואפילו חברה “שוחרי שפת עבר”, שבראשה עמד העתונאי המלומד פּרץ וורניק, אחד מעורכי ה“קורייר” בשעתו. עברים בשיקגו – כענבים במדבר! – הבעתי את תמהוני בדברי הנביא בדרשתי הראשונה בבית־הכנסת של יהודי רוסיה.

זקן הרבנים בשיקגו היה הרב א. לסר. הוא היה אז למעלה מששים, אולם מלא עלומים, פּקח, עסקן רב־מרץ וארך־רוח. רבות בליתי עם הרב הזה והוא עזר לי לזרוע את זרע הרעיון הלאומי על קרקע בתולה של שיקגו החדשה.

יגעתי ומצאתי. מצאתי הרבה בעלי־בתים יודעי־תורה, שמנהגי אבותיהם בידיהם, חיים חיי־מסורת בבתיהם, בחנוך בניהם, בשמירת שבתות ומועדים ובמוסדות צדקה וחסד. והיכן? בשיקגו החדשה והפּראית! אחדים מהם עודני זוכר בשמותם: שולמן, קפּלן, אבותיהם של העסקנים הציונים שולמן וקפּלן, מיסדי האורדן הציוני “אבירי־ציון”; האחים הוריוויץ, אחד מהם היה נואם ציוני והשני – עסקן חרוץ; מר נתן – יהודי עשיר, בעל נפש ובעל לב, נותן ביד נדיבה לכל דבר טוב וחסד ושוקד על תקנתם של אלמנות ויתומים. הוא היה המיסד של בית־היתומים בשיקגו הנקרא על שמו: “בית־היתומים של נתן”.

סופו של הנדיב הזה היה טרגי מאד וראוי הוא להכתב לדורות הבאים.

אשתו העדינה וטובת־הלב היתה נדיבה כמוהו. חשוכי־בנים היו, אולם כמה מבני קרוביהם אמצו להם לבנים וגדלום וחנכום כיוצאי־חלציהם. שניהם היו בעלי־צורה ובעלי מדות טובות. ביתם היה פּתוח לרוחה לכל קשה־יום ונכה־רוח. ביחוד הרבו לעשות לטובתם של יתומים וזקנים. לראשונים בנו בית משלהם ולאחרונים – תמכו ביד נדיבה את בית מושב־זקנים בשיקגו. וכך חיו חיי שקט וצניעות, אוהבים ואהובים על הבריות. את בניהם המאומצים גדלו והשיאו. בעשרות השנים, שהייתי מבקר תכופות את שיקגו, הייתי שואל תמיד לשלומו של הזוג הנחמד הזה.

עשר שנים עברו ולא הייתי בשיקגו. כשנתבקשתי לשם, לפני שנים אחדות, לחזק את הפדרציה של מוסדות־הצדקה, בקשתי את ידיד־נעורי, ז.ב. קמייקה, אחד מעסקני שיקגו, לבקר אתי את בתי־החסד השונים שבעיר, כדי לדעת מה לדבר עליהם ומה להדגיש ביותר.

בקרנו את בית־היתומים של נתן ויצאתי ממנו שבע־רצון. ביציאתי נזכרתי בזוג הנחמד, מיסדי הבית.

– מה שלומם של שני המלאכים בדמות־אנשים, שבנו את המוסד הגדול הזה? – שאלתי את בן־לויתי.

– אין הוא יודע מה אירע להם? – השיב לי קמייקה בשאלה על שאלתי וידום.

– מה אירע להם? – שואל אני בחרדה.

– לא עלינו, ידיד, הקיץ עליהם קץ איום וטרגי. מר נתן מת זה שנים אחדות והאלמנה האומללה – עוד מעט ויראה אותה.

נכנסו לבית “מושב־זקנים”. בדיוטה הראשונה, בחדר קטן ונקי מצאתי את האלמנה נתן, נעמי־מרה. היא הכירה אותי מיד, קמה ממקומה ובבת־צחוק עגומה שאלה אותי:

– מה שלום ידידי משכבר הימים?

לא עניתי. לא יכולתי לענות. דמעות שמו מחנק לקולי.

היא הרגישה בדבר, הניחה קלות את ידה על שכמי ויפה פתחה בחכמה ובגאון:

– תמיהתני עליו, מר מסליאנסקי, אדם שכמותו, המטיף לעם, מחזק את רוחו ומעודדו לחיים, לתקוה, למלחמה – יהא פתאום גועה בבכיה. מה אירע? הוא מצא אותי באלמנותי בבית “מושב־זקנים”. טוב לי פה. יש לי חדר מיוחד ואיני חסרה דבר. טוב לי מחברותי, הזקנות העניות המוצאות להן מחסה בבית הזה. מר להן בהוה ועברן אף הוא חושך ואפלה, בלא קו אור. לא כן אנכי. אמנם בהוה אלמנה, עניה וגלמודה אני, אולם עברי הוא עשיר ורב־נגוהות. הנה התמונות על כתלי חדרי הקטן. זוהי תמונתו של בעלי היקר, עליו השלום, וזוהי תמונת בית־היתומים, שיסדנו ובנינו. אלה הם מנורות הכסף הגדולים, שנשארו לי ועדיין אני מדלקת בהם נרות של שבת. הן, בעלי הטוב הלך לעולמו, רכושנו הלך לטמיון, אנשים רעים סבבונו בכחש ובמרמה. אולם אומץ־רוחי לא אבדתי. חיה אני ומוצאת מחסה במוסד, שאני ובעלי תמכנו בו. ברוך ה' אשר לא עזב חסדו מאתי.

תמהים הסתכלנו זה בפני זה, משתאים לרוחה הכביר של האשה הגדולה והעדינה.

פרק שלשים ותשעה    🔗

את היהדות הריפורמית לא ידעתי פנים. רק את שמעה שמעתי ואותה לא ראיתי. קראתי הרבה על תנועת הרפירמה במאה שעברה, קראתי את תולדות מיסדיה: הולדהיים, גייגר, איינהורן ודומיהם. נתתי את לבי להבין את המלחמה במחנה ישראל בראשית צמיחת התנועה, את הנמוקים בעדה וכנגדה. ידעתי את מלחמתו של הרב רפאל הירש, שנלחם בכל חום נשמתו. בשנות השמונים יצא בסערה לאומית הסופר הגדול פּרץ סמולנסקין נגד “בעלי־התפלה”, כפי שהם כנויים־קרויים ב“השחר”. כל זה היה גלוי וידוע לפני. אבל אינה דומה שמיעה וקריאה לראיה. רב המרחק בין תורה למעשה. ואין דנים על דבר רק מפי השמועה.

בשיקגו נזדמן לי לראות את היהדות הריפורמית כהויתה. הכרתי את רבניה, ראיתים בעבודתם ובדוכנם, עינתי בסדורי־תפלתם – “פּרייער־בוקס” – שמעתי את נגוני העוגב בלוית קולותיה של מקהלת־הנשים. ועלי להודות על האמת, שכל הדברים הללו, המבריקים בברק חיצוני, עשו עלי רושם נורא. היכלים אפורים ואין באים להתפּלל; רבנים מלומדים וריח תורה אין בהם; “סדורים” בלא תפלה; נגינה בלי נעימה יהודית – יהודים בלא יהדות. ציון וירושלים נמחקו מן התפלות הנאמרות על תשעים ותשעת אחוזיהם באנגלית והאחוז האחד בעברית, שנשאר לפליטה בדרך נס בסדור השחוף, משונה וזר הוא בעיני המתפּללים, שרובם אינם יודעים צורת אות בעברית והכתב האשורי הוא בעיניהם ככתב סין או יפּן. הפּסוק כצורתו ב“שמע” וב“קדושה” אינו נאמר על־ידי המתפּללים, אלא מסתלסל בזמרה מפּיותיהן של המשוררות הנוצריות בלוית מנגינת העוגב. ולא די שהסדור המתורגם הוא צנום ושחוף, אלא הרבי צריך עוד להכריז לפני כל תפלה ותפלה: עמוד פּלוני ופלוני. קור בן ארבעים מעלה, קור־סיביריה, שולט בהיכל בעת העבודה. אין רגש חם, אין השתפּכות־הנפש, אין ניצוץ של תפלה לאל חי נוצץ בעין, אין זכר להתעוררות אפילו בתפלתו של הש"ץ; חרש, קרה, מונוטונית, גוססת העבודה מתחלתה ועד סופה, קפואה, קרה, מתה.

הקורא יעמוד מאליו על מצב־רוחי בלכתי בפעם הראשונה בחיי להתפּלל תפלת שבת בבית־כנסת ביום הראשון, ושם בית־הכנסת “סיני”, כשם הר־הקודש, ההר חמד אלהים לשבתו ומעליו נתן לעולם את יום־השבת. ובית־הכנסת “סיני” סגור ביום השבת…

כמה גדולה החרפּה ועצום הכאב לראות אמונה בת ארבעת אלפים שנה מאבדת את עצמה לדעת ומוכרת את נשמתה במחולות “מה יפית” לבת הסוררת, שינקה משדיה ולסוף נשכה את פּטמות־השדים עד זוב דם ועדיין הדם שותת ויורד…

אי שמים! מה עקוב הלב להמיר את יום־השבת ביום הראשון. מי פתי ולא יבין, כי עבודה קודמת למנוחה. אדם העיף מעבודה צריך מנוחה. וככה צווינו: “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת”. אבל להקדים מנוחה לעבודה הרי זה שגעון.

דבר זה מעיד על עצמו, שלא היה אלא מעשה־להכעיס של הבת הסוררה: את, אמא, צוית לנוח ביום השביעי, ואנכי, על אפּך ועל חמתך, אנוח ביום הראשון… ועד היום ישנם מאות אלפי נוצרים, שאין דעתם סובלת את הרעיון המשונה להקדים מנוחה לעבודה והם שומרים את יום־השבת. ופה, בשיקגו, המיר היכל “סיני” את יום־השבת ביום הראשון!

הרעיונות האלה נקבו את מוחי וצרבו את לבי בראותי בפעם הראשונה “שבת שניה של גליות”.

אחרי העבודה ב“היכל” נתכבדתי להתיצב לפני הרב הריפורמי, המלומד הגדול ד“ר אמיל ג. הירש. הוא היה אז צעיר לימים, יפה־תואר וחסון, מלומד גדול ונואם מצוין. הוא היה מלא וגדוש בחכמת ישראל, בקי בתנ”ך, מבין בתלמוד ודבר עברית צחה ושוטפת. ובשפה זו נדברנו. פּקח היה האיש ואוהב בדיחה. ומעלותיו אלה עוד הוסיפו להגביר את רגשי־איבתי להריפורמה ולהריפורמים.

– מה בעיני מר – שאלני הירש, עבודתי, ההיכל וסדריו? דומני, זה בקורו הראשון בהיכל ריפורמי. יאמר לי את האמת, אבל את האמת הגמורה: איזה רושם עשה עליו כל זה?

– חביבי הדוקטור – עניתי לו – הקשה לשאול ממני. לאמר לו את האמת, זוהי חובתי מן הצד האנושי. אולם מן הצד המוסרי אין אני יכול לעשותה. אורחו אני ודרך־ארץ קדמה לתורה. רשמי עדיין חדשים הם. עוד לא נתבררו לי לעצמי כל צרכם. יהדות ממין זה אני רואה בפעם הראשונה ואין אני יכול להוציא משפּט עליה. רק דבר אחד, אדוני הדוקטור, ארשה לעצמי לאמר לו ואקוה, כי לדבר הזה יסלח לי.

– ידבר ככל אשר עם לבו, ידבר ואנכי אשמע – ענה לי בכבוד־ראש רב' הריפורמים.

– היום, בבקרי את היכלו, נוכחתי, כי אני מחלל־שבת גמור ואדוני שומר שבת כדת מחללה. אני עובד את עבודתי בשבת ולא עוד אלא שאני מרבה לעבוד בשבתות יותר מבימות־החול ואדוני סוגר את היכלו “סיני” בשבת ורק ביום הראשון יפתחנו.

בת־צחוק עברה על שפתיו. הוא ירד לסוף דעתי…

אחר־כך, במשך שנים רצופות, נזדמנתי עמו כמה פעמים על בימה אחת ועמדתי על אפיו. הוא היה נואם נפלא וכחו בלשונו ככחו בעטו, במאמריו בשבועונו האנגלי “ריפורם אַדוואָקאַט”. אולם חסרון אחד היה בו בכתב ובדבור: הוא לא היה נאמן לעצמו ולדעותיו. מעולם לא הוציא מפּיו שני נאומים ומעטו שני מאמרים הדומים זה לזה ברוחם ובעיקרי־דעותיהם. אי־אפשר היה להכיר, שנואם אחד אמרם וסופר אחד כתבם. היום הרעים מעל דוכנו נגד הלאומיים והציונים ושרפם בהבל־פּיו ולאחר שבוע־ימים אמר שירה להאידיאל הציוני והתלהב ליפי הרגשות הלאומיים, כאילו היה חבר־לדעה להרצל ולנורדו.

עתונאי חרוץ היה אז בשיקגו, ששם לו למטרה להקשות “ורמינהו” מהירש להירש, וכמעט מדי שבוע בשבוע היה תוקף את הירש בסתירה לדברי עצמו. זה היה הציוני הותיק והפּובליציטון המצוין מר ליאון זולוטקוף. עונג־נפש היה לקרוא את מאמרי־הפּולמוס שלו כנגד ד"ר הירש.

בשיקגו הכרתי את רבי ברוך אריה פלזנטל. רב בעדה ריפורמית־קונסרווטיבית ומהרה היינו לידידים. הוא היה תלמיד־חכם, אחד מתלמידי אבות הריפורמה ושומר דת. הוא היה זהיר בשמירת שבת לכל פרטיה. מן הטפּוס של הרבנים הזקנים בגרמניה, שהיו אז באמריקה, כולם תלמידי־חכמים ומדברים אשכנזית על דוכנם. ד“ר בנימין סולד, ד”ר גוסטב גוטהייל, ד“ר קוהלר – הללו היו שרידי ה”חדר" הישן. ד"ר פלזנטל כתב ודבר עברית צחה. הוא היה תומך בידי תלמידי־חכמים עניים, שנגרפו לכאן בזרם ההגירה. הרבה מכתבים כתב אלי בדבר מצבו הקשה של וולף שור, עורך “הפסגה”.

עונג רוחני היה לי להכיר פּנים את הפּרופיסור גציל זליקוביץ. שמו היה חרות בזכרוני בהדרת־כבוד מיום שהדפּיס ב“המליץ” את ציורי־המסע שלו בהיותו מתרגם רשמי לצבאות אנגליה במצרים. מאמריו היו כתובים בסגנון עברי חדש, שעשה רושם בספרות העברית. אחר־כך נדפּסו ממנו מאמרים חשובים ב“כנסת ישראל” לשפ"ר – וירד מעל הבמה. פתאום מצאתיו במערב התיכון של ארצות־הברית, עורך עתון באידית. אז היה הדבר בעיני לחלול שפת הקודש. ואף על פי כן נעשינו תכף לידידים.

נשף־פּרידה יפה ערכו לי ידידי בשיקגו. אגודת “שוחרי שפת עבר” לקחה חלק הגון בנשף. כתום הנשף הגישו לו כתובת נאה בעברית חתומה בידי הנשיא פּרץ וורניק ובידי הסגן ב. הוריוויץ. בברכה לוו אותי לבית־הנתיבות.

פרק ארבעים    🔗

משיקגו נסעתי לקליוולנד. יהודי קליוולנד קבלו אותי בסבר פנים יפות. מר ברמן השוחט, יהודי פקח ובעל־צורה, חותנם של הרופאים הידועים בורשטיין וביסקינד; העשיר מר ברודנא; עורך ה“אידישע וועלט” מר יהושע ראקער, פּקח ומושלם, יליד הונגריה ומעורב בדעת עם הליטאים; המשכיל מר לויפמן עוד אחדים קבלו את פּני בבואי וידם לא זזה מתוך ידי שני חדשים רצופים, שעשיתי בקליוולנד.

בערב הראשון באו אלי נשיאי בתי־כנסיות שונים להזמינני לדבר בבתי־הכנסיות שלהם. כל אחד ואחד התיצב לפני: פּלוני בן פּלוני, נשיא בית־הכנסת הרוסי; פּלוני בן פּלוני, נשיא בית־הכנסת הליטאי, הפּולני, ההונגרי, ההונגרי הקרוע וכיוצא בהם.

– אדוני! – תמיהני, יש לכם בקליוולנד בתי־כנסיות של עממים שונים, ובית־הכנסת של היהודים היכן הוא? בשמות הללו של בתי־הכנסיות אנו רואים את חדלוננו. את הפּרוד והרפיון, שהנחילה לנו חשכת הגלות הארוכה. היא פזרה אותנו בארצות שונות ובין עמים שונים ומאות בשנים החניטה אותנו בלשונותיהם, במנהגיהם ובשמותיהם, עד שאפילו בצאתנו מאותן הארצות החשכות והשפלות ובבואנו לארץ־חופש, לאמריקה, אנו בונים את בתי־כנסיותינו באין מפריע ואת שמותיהם אנו קוראים בשמות ארצות־החושך שנמלטנו מהן. על מה ולמה נקרא שמות זרים על מקדשינו? מה לנו פה, בארץ־החופש, ולליטה הקטנה, העניה והפּרימיטיבית? מה לנו ולרוסיה, ארץ 'המאפּליה? מה להשליאכטים הפּולנים ולבתי־כנסיותינו? ואפילו המאדיארים לא זכו, כמדומני, שנתן להם יד ושם בבתי־כנסיותינו. ובכלל, כלום שמעתם מימיכם, רבותי, נשיאי בתי־כנסיות, שמות כגון: רוסים תורכים, תורכים רוסים, איטלקים צרפתים, צרפתים איטלקים, אנגלים גרמנית, וגרמנים אנגלים? ואנחנו, עם ישראל, עם־קדומים, מתפּוררים לרסיסים: יהודים רוסים, יהודים פּולנים, ליטאים, הונגרים, גרמנים, תורכים, פּרסים ויונים. יהודים בני ישראל היכן הם? עוד בניו־יורק ובשיקגו היתה נפשי סולדת לשמוע בתי־כנסיות גדולים עדות עשירות נקראים על שמות עירות קטנות ברוסיה, כמו: “בית־הכנסת הקלוורי”, “בית־הכנסת המארימפּולי”. יודעים אתם, רבותי, את משמעותם של השמות הללו? קלווריה הוא שם ההר, שעמד עליו אותו האיש ודרש את דרשותיו, שאין לנו חלק ונחלה בהן. ומה לנו ולהר זה, שנקרא על שמו בית־כנסת גדול? “מארימפּול” משמעה “עיר מרים”, אבל לא מרים הנביאה אחות אהרן ומשה, אלא מרים אמו של אותו האיש, שאינה נכללת בכלל ישראל. ומה לנו, יהודים באמריקה, לקרוא בית־כנסת גדול בשיקגו בשם בית־כנסת מרימפּולי?

אורחי, נשיאי בית־הכנסיות, הקשיבו לדברי. מהם לא ירדו לדעתי ומהם הסתכלו זה בפני זה בתמהון: מה יהודי משונה זה דורש ממנו? מפּני מה אין שמות בתי־כנסיותינו מוצאים חן בעיניו? אולם ידידי יהושע רקר, ההונגרי בעל הנשמה הליטאית, היה באותו ערב מתורגמני ובאר להם את כונתי באר היטב, עד שאפילו נשיא בית־הכנסת ההונגרי הקרוע התחיל מבין למחשבותי ורגשותי הלאומיים.

הם סדרו ביניהם את סדר דרשותי, באיזה בית־כנסת אדרוש ראשונה ובאיזה – אחרונה. וכך עבדתי בקליוולנד שני חדשים. עשרים פּעם נאמתי בקהל העדות השונות.

הרעיון הלאומי נתבסס לרגלי. בית תלמוד־התורה גדל בכמות ובאיכות. אש־מחלוקת בין הרב ובין בעלי־הבתים שקעה.

בענין זה כדאי להזכיר פּרדוכס מענין, ששמעתי מפּי הרב מדיין על הבימה עם בעלי־הבתים החולקים עליו. וכך אמר הרב בדרשתו:

“שמעו־נא, יהודי קליוולנד. ליהוי ידוע לכם, שאני רבה של קליוולנד וקליוולנד היא קהלתי. רצונם לישב בשלום ובשלוה – שבו והיו בעלי־בתים בקליוולנד. ואם אין אני מרוצה לכם, הרשות בידכם לעזוב את קליוולנד וללכת למקום שלבכם חפץ. אין אני עוצר בכך על כרחכם. בני־חורין אתם בארץ־החרות הזאת…”

* * * * *

בוקר בהיר. השמש זורחת על השלג הלבן, שלג בתולה. האויר צח וקר. אני ובן־עירי מטיילים בשדרת יוקליד הגדולה והיפה ובנויה לכל מלוא ארכה טירות נאות וגדולות. והנה אחת מהטירות רץ ובא לקראתנו נער כבן שש, עוצר בנו, מברך אותנו בשלום־בוקר באנגלית ומבקש ממנו בקול מעורר רחמים, שנרשה לו להתענג על מעט “פון” – מלה שאינה נתנת לתרגום – ולידות בנו שני עגולי־שלג, שעגלו ידיו הקטנות והרכות. הרשינו לו. אש־גיל נשקה בעיניו הקטנות, הוא מהר לעשות את מעשהו. החוה לנו קידה גרציוזית ובקול־כסף הנעים: “טהענק יו!”

איך, תום־ילדות? שלמה תעזבי את הגדולים?

* * * * *

שערוריה נעשתה בקהלת ישראל בקליוולנד. כל העיר היתה כמרקחה. בהיכל הריפורמי הגדול צוה הראביי נ., מתלמידי סינסינטי, להוציא את ספר־התורה מארון־הקודש ולהעמיד במקומו ביבליה אנגלית וספר־התורה יהיה נידון בגניזה במרתף־ההיכל. פּקודתו של הראביי נמלאה. זו היתה עובדה. ואגדה התרקמה מסביב להשערוריה הזאת. שמש ההיכל, שהיה אנוס על־פי הדבור של הראביי לעשות את המעשה, היה זקן בן שמונים וארבע. הוא זכר עוד בהיות ההיכל בית־כנסת ליראים ושלמים. הוא, המוציא עתה את ספר־התורה מן הבית, הכניסו לבית זה לפני ששים שנה. המעשה הנורא עשה עליו רושם איום. לבו הישר, לב זקן תמים, לא יכול לעמוד בו. ובהניחו את ספר־התורה במרתף התפּלץ בו לבו ונפחה נפשו.

לא היהודים החרדים בלבד רגזו על השערוריה הזאת, אלא אף רבים מן העדה הריפורמית, מבני היכלו של הראביי, לא יכלו נשוא את העול הגדול והוכיחו את הראביי על פניו. הוא עמד על דעתו וענה להם:

– אני רועכם הרוחני ואתם צאן־מרעיתי ועליכם ללכת אחרי ולשמוע בקולי. חיים אנו בסוף המאה התשע־עשרה ונפשנו נקעה מן הישן. עלינו ללכת קדימה.

הראביי נצח. ספר־התורה הקדוש נגנז במרתף ואונגליון אנגלי הושם בארון.

בדברות־אש הרעשתי את לבות קהל־השומעים נגד יזון המודרני על מעשהו המגונה ובלבותיהם של מאות חובבי־ציון העירותי את רגשות הדת והלאום.

מכבדי בקליוולנד הפתיעוני בערב האחרון: לפני נסיעתי עשו משתה לכבודי ובמשתה הגישו לי מטבע של זהב, חרות עליו מעשה־אמן שופר ועליו מתנוססות המלים: “הרם כשופר קולך, צבי מסליאנסקי”.

פּרק ארבעים ואחד    🔗

בסינסינטי מצאתי שתי קצוות במחנה ישראל. מקצה מזה: עדת יראים וחרדים, בית־הכנסת של ר' שכנא, שני רבנים מובהקים, עם חברות שונות לש“ס, למשניות, לתהלים ואפילו ל”חיי אדם“. יהודים יושבים בין מנחה למעריב מסביב לשלחנות ארוכים ועוסקים בתורה כמו בווילנה ובברדיטשב. ומקצה מזה: מבצרה של היהדות הריפורמית, מקום־משכנם של מיסד הריפורמה באמריקה, ד”ר י. מ. ווייס, ובית־מדרשו "היברו יוניון קוליג', המעמיד עד היום רבנים לעדות הריפורמיות באמריקה.

אחד הריפורמים בסמינריון הריפורמי, ד“ר ג. דייטש, היסטוריון מובהק, עברי ותיק ובקי גדול בספרות העברית, העתיקה והחדשה, בקרני במלוני והזמינני בשם הד”ר ווייס לנאום בעברית בשבת עם תפלת מנחה לפני הפּרופיסורים והתלמידים של הסמינריון.

– אבל מי יבין לדברי? – שאלתי את הפּרופיסור דייטש.

– “מנין” של דוברי עברית – ענה הפּרופיסור – יש לנו בין המורים ו“מנינים” אחדים ימצאו בין התלמידים. מספּר מסוים של תלמידינו הם צעירים, שבאו לכאן מרוסיה, ביניהם יודעי תלמוד ועברית, תלמידי הישיבות בוולוז’ין וטלז; הם יבינו לדבריו.

קבלתי את ההזמנה.

שני האחים ד“ר רייזין, שניהם רבנים ריפורמים וסופרים עברים, היו אז בין תלמידי הקוליג' בסינסינטי. הם והד”ר י. ל. מגנס בקרוני במלון ויחד הלכנו אל הקוליג'.

שלשת התלמידים הצעירים, הרבנים לעתיד, הביאוני אל הקוליג‘. על המדרגות בביאה קדמוני ד“ר ווייס וד”ר דייטש. הישיש ווייס ברכני לשלום. הוא היה אז כבן שמונים וכבן ארבעים לזריזות ולתנועה. פּניו היו רעננים, עיניו מאירות, מלאות חיים, קולו צלול – אדם סימפּטי. פּרופיסור דייטש היה דומה לפּטריארך בקומתו הזקופה, בראשו הגדול עם מצחו הרחב ובזקנו המגודל היורד על פי מדותיו. שניהם העלוני אל הקוליג’.

בעלותנו על המדרגות אמר לי ד"ר ווייס בבת־צחוק:

– עתה יקרא על עצמו את המקרא: “נביא לגוים נתתיך”…

– לא, אדוני הד"ר, – עניתי – אנכי אינני נביא והם אינם גוים.

– אם כן, – נענה הד"ר דייטש – אהיה אנכי הבוצע ואפסוק לו פסוק אחר: “ציר בגוים שולח”.

האולם היה מלא: פּרופיסורים, תלמידים ורבים ממכבדי שבסינסינטי. תפלת מנחה נפתחה ב“אשרי” באנגלית, שנאמרה לסירוגים על־ידי החזן והקהל. כל המתפּללים עמדו גלויי־ראש, חוץ ממני ומהפּרופיסור דייטש, שחבש לכבודי כפּה לראשו, שכן עתיד היה לישב ראש בשעת נאומי.

אחד מגדולי התלמידים הוציא את ספר־התורה מן הארון, גלל עד “וישב”, פרשת השבוע, ברך בתורה תחלה, דקלם שלשת הפּסוקים הראשונית בנעימה דרמטית, ברך ברכה שניה, הגביה ואחז את הספר על העמוד עד גמר העבודה.

פּרופיסור דייטש הציגני לפני הקהל בעברית צחה. הוא באר להם, כי אינני ממחנה הריפורמים ואין אני תמים דעים ועקרים עמהם. יהודי לאומי אנכי, מן האורתודוכסים הלאומיים, המטיפים לרעיון החדש של “חבת־ציון”. ובהיות כי קרא הרבה עלי בעתוני־ישראל באירופּה וגם שמע אותי נואם בבתי־הכנסיות של החרדים והכיר את כשרוני ומסירותי, החליט בהסכמת הד“ר ווייס שדברי ראוים להשמע לפני הפּרופיסורים והתלמידים ב”היברו יוניון קוליג'".

כשעה שלמה דברתי עברית לפני אחי הזרים, הזרים לי בשפתם ובדעותיהם. דברתי בנחת כדי שיבינו לדברי. וברובם הבינו לי. תארתי לפניהם את חיי מליוני אחינו מעבר לים, ברוסיה האפלה והאכזריה. ציירתי לפניהם תמונות של עצב וגם של קדושה מחיי חבריהם בני־הישיבות הממיתים עצמם באהלה של תורה, לומדים תורה לשמה ולא לשם קריירה. לא נכונו להם עדות עשירות והיכלי־תפארה, כמו לתלמידי הסמינריון באמריקה. בארתי להם, שלא באתי להתוכח עמם בעיקרי אמונה ודת, רק אחת שאלתי מאתם: הזכות לדרוש מהם, בתורת תלמידי סמינריון יהודי, להוסיף דעת בתורה ובלשון העברית, שהם־הם מקור היהדות. ילחמו בכל יכלתם בעם־הארצות המערערת את חיינו הרוחניים והמוסריים. יזכרו, כי אצלנו נהוג “שנים מקרא” ורק “אחד תרגום”. וצר לי מאד למצוא קוליג' שלהם “תרגום” בלבד ו“מקרא” כמעט שאיננו.

לבשתי עוז בקראי על פּניהם כי דברי האחרונים מובנים כמעט לכולם וקראתי:

“אחי היקרים, בני אברהם, משה ודוד, תלמידי ישעיה, הלל ורבן יוחנן בן זכאי! האינכם חשים ומרגישים כמוני את הכאב ואת הכלימה ברגע זה? מטיף מישראל מדבר עברית לפני תלמידי סמינריון יהודי ורבים מהם אינם שומעים את לשונו, מביטים עליו בעיני־תמהון, כאילו היה מדבר בשפה מתה, ביונית או ברומית וכל נאומו הוא בעיניהם דבר זה ומפליא. האם לא נכון הוא, כי במוסד לדת ישראל, כמוסד הזה, ישמע לפעמים קרובות צלצול הקודש של שפת־קדשנו? האם לא נכון הוא, כי הרבנים הצעירים היוצאים מן הבית הזה ידעו לפחות את השפה העברית? בריפורמה קימתם במחנכם “אותי עזבו”, קימו לפחות “תורתי שמרו”. בכח ה”מקרא" תוכלו לעם־הארצות, אולם ב“תרגום” היבש לא תשיבו את נפש ישראל ואת רוחו לא תחיו."

פניתי להישיש המלומד, מיסד הריפורמה, ד"ר י. מ. ווייס, שישב על־ידי, ואמרתי: “עתה ארשה לעצמי לאמר דברים אחדים למכובדי, המורה הזקן ביהדות. אדוני יודע, כי בעיר הסמוכה, במדינה זו, בקליוולנד של אוהיו, עשה אחד מתלמידיו, ראביי ג., שערוריה נוראה, שלא את לבותיהם של אחי החרדים בלבד החרידה והכאיבה, אלא אף הריפורמים הישרים בלבותם נתרגזו בחרות אפּם. הוא עשה מעשה היליני. את פּאר־מקדשנו, את ספר־התורה, הוציא מארון־הקודש והורידו לתוך המרתף ובקומה העמיד ביבליה אנגלית בארון.”

בידים רועדות ובעינים מלאות דמעה אחזתי בספר התורה, שעמדה על השלחן לימיני, וקראתי בקול:

“היא מוצאת” (בפרשת השבוע) בקליוולנד על־ידי אחד מתלמידיו המובהקים והמורה הזקן בסינסינטי חייב להתודות ולאמר: “צדקה ממני”, שכן הוא הגורם בתורתו, תורת הריפורמה הקיצונית."

ראיתי שתי טפּות־דמעה גדולות בעיניו הטובות של המלומד הזקן ואמרתי לו:

– יסלח לי, ידידי הזקן, הדברים יצאו מלבי השותת דם ולא כונתי, חלילה, להעליבו.

ד"ר ווייס קם על רגליו, לחץ את ידי בידידות ובמבטי־אלם הביע לי את תודתו.

חסל סדר העבודה. הפּרופיסורים והתלמידים הביעו לי את תודתם מקרב לב.

בצאתנו הזמין הד"ר ווייס אותי ואת האחים רייזין לבקרו בביתו. ברצון קבלתי את ההזמנה.

על שלחנו מצאתי ספרים אחדים, ביניהם “יד החזקה” להרמב“ם, ה”כוזרי" וחומש “מקראות גדולות”.

– לא פללתי, חברי הצעיר, – אמר לי ווייס – שדבריו יהיו נוגעים לי, עד שאזמינו לביתי. יראה את הספרים, שמצא מונחים על שלחני. עדים נאמנים הם, שעדיין לא נקרעתי מן היהדות ומתורתה.

– חלילה לי – עניתי – מהעלות מחשבה כזאת על לבי. רק השערוריה בקליוולנד הסעירה את רוחי.

– כן, ידידי, זהו מעשה נורא. סהדי במרומים, כי לבי דוה כלבו בשמעי את מעשי־התעתועים של תלמידי לשעבר. אבל אין הקולר תלוי בצוארי – תורה זו מ“סיני” בשיקגו נתנה.

פּתאום קם ווייס ממקומו, עיניו התיזו גצי־אש ובקול נביא קרא אלי:

– ייטיב נא ללכת אל הקיר.

הוא הקסים אותי בקולו הדרמתי. שמעתי בקולו ונגשתי אל הקיר.

– מדוע עמד ואינו מוסיף ללכת? – שאלני.

– אין אני יכול, – עניתי – הקיר עומד בפני.

– כן הם תלמידי הפּתאים. הם הרחיקו ללכת ועד הקיר הגיעו. רבים מהם מחצו את ראשם. אולם מאין דרך לפניהם, שוב ישובו. איני יודע אם אנכי אזכה לראות זאת בעיני. כבר זקנתי ושבתי. אדוני מובטח לו שיזכה. עיניו תחזינה…

פּרק ארבעים ושנים    🔗

פּיטסבורגּ היא שניה לכרכים במדינת פּנסילווניה. יושבת היא במרכז אוצרות־הטבע ברוכי־ה', שנתברכה בהם פּנסילווניה, היהלום השחור – הפּחם והגז הטבעי, המאיר לארץ, מחמם את הבתים ומניע את גלגלי התעשיה ומסלות־הברזל.

הגאון ר' ישראל ליפּשיץ, בעל “תפארת ישראל”, מזכיר בפירושו על משניות את “הררי פּיטסבורג במדינת פּנסילווניה”.

מענין לנסוע בלילות ברכבות פּנסילווניה, המתפּתלות כנחשי־עקלתון על ענקי־הרים, להציץ מחלונות הקרונות בגיאיות העמוקים ולראות בלהבות הגז הטבעי המתלקחות בין ההרים. מזהירות הן ככוכבים בשמים. ויש שנדמה לך, כי הרכבת טסה בשמים והכוכבים מאירים מלמטה. תמונה יפה, מרהיבת־עין.

כשאתה נכנס לפּיטסבורג, ביחוד למורד העיר, נדמה לך, שלא לעיר נכנסת, אלא לבית־חרושת גדול בעל מעשנות לאין מספּר המקיאות תמרות עשן עב, שחור ואפל המעיב שמים וממלא את האויר פּיח. נושם אתה בכבדות ובעוד רגעים אתה רואה את ידיך והנה הן מפוחמות. אולם לא כל העיר עם יושביה משחירים בפיח העשן. במרומי־ההרים והגבעות מסביב לעיר בנוים בתי־תפארה ונטועים גני־חמד, כמו בכל הכרכים היפים באמריקה. בפּיטסבורג אתה רואה גיהנם וגן־עדן נשקו. בעמדך במרומי־ההרים ובהשקיפך למטה, בעמק, יראה לפניך הגיהנם באשו המתלקחת ובתמרות־עשנו המתאבכות. ובעמדך למטה, בעמק, ובנשאך עיניך למעלה, אל ההרים, ושפתיך לחוש תלחשנה דברי נעים זמירות ישראל: “אשא עיני אל ההרים” – יראה לפניך גן־העדן בהדרו, בהשתרעו על הררי פּיטסבורג. לו חכמו ישכילו בני־עדן, דרי־מעלה, והשקיפו למטה וראו את הגיהנם ונתנו אל לבם… וטוב לדרי־מטה, העניים והדלים, הנמקים באש הגיהנם ובחלאתו, כי ישאו עיניהם למעלה ויראו, כי אורח חיים וטוב ואור למעלה־למעלה ויתנו אל לבם לשאוף ולקוות, כי רק השאיפה והתקוה הן סוד החיים…

סוג נאה של בעלי־תים הגונים מצאתי בפּיטסבורג בשנת תרנ"ה. ביניהם: לומדים, משכילים, סוחרים ובעלי־מלאכה, אולם רוח ישראל תחיה את כולם. מצאתי בתי־כנסיות גדולים ונאים ונאמתי בהם לפני קהל שומעים מחוגים שונים. דברי מצאו חן בלבותיהם. אגודת “חובבי ציון” גדלה פי־כמה, בתי תלמוד־התורה התבססו ובני־הנעורים התחילו מקרבים את לבם לעברית ולדברי ימי ישראל.

מי פּלל, כי בעיר הזאת יהיה שכרי עקת־לב ודאבון־נפש? וכל זה בהיותו נושא לפולמוס בעתונות היהודית.

אחד מאדוקי הסוציאליסטים, שמאלי שוטה, השליך אבן על־אודותי ב“אבענד בלאַט” הסוציאליסטי והטיל סערה בכל העתונות היהודית בשלש לשונות: אידית, עברית וגרמנית.

ב“אבענד בלאַט” נתפּרסמו דברי־רעל אלה:

“מסליאנסקי או פּגע רעה. – מפּיטסבורג כותבים אלינו: זה שני חדשים, שעירנו פּיטסבורג כמרקחה. מסליאנסקי, הפּטיש החזק, ההולם פּעם, הזריז החכם וכו' וכו' – לכבוד עצמו הוא דורש, מוציא את פּרוטותיהם האחרונות של בני־ישראל העניים, הדוים והסחופים ושל בנות־ישראל המלוכלכות וממלא כיסו כסף וזהב כאות־נפשו. מחרף את עתונינו הסוציאליסטיים, מגדף את קרל מרכס, מקלל את לסל ואת אנגלס, מאיים בדינה של גיהנם על הרדיקאלים, קוראי ה”צוקונפט“, ה”אבענד בלאט" וה“ארבייטער צייטונג” וממטיר אש וגפרית על הסוציאליזם ועל הנוהים אחרים. מי יתן ויצילנו במהרה בקרוב מצבועים וממגידי־בעלטה כמסליאנסקי וחבריו."

קראתי את דברי־השקר המגונים, כתובים בכתב אשורי בעתון יהודי ולבי עלי דוי. זה לי בימים ההם חמש־עשרה שנה מאז עליתי על הבימה ולא שמעתי מן העתונות היהודית אלא דברי שבח וזרוז. ופתאום חרפוני בדברי־שקר גסים בעתון, לפני אלפי קוראים תמימים שיאמינו לדברים.

נמלכתי עם ידידי וכתבתי מכתב לעורך ה“אבענד בלאט”. בדברי הדגשתי, שמימי לא נלחמתי ברעיון הסוציאליסטי ובמוריו. תלמידם של נביאי־ישראל אנכי, חוזי־יה: עמוס, יעשיה ומיכה, שהם־הם היו, לדעתי, ראשוני הלוחמים הגדולים לצדק וליושר ולאשור חמוץ.

לאחרי שבוע נדפּס מכתבי בה“אבענד בלאט” בצרוף הערה זו:

“מצטערים אנו, שסופרנו בפּיטסבורג הודיענו דברים לא נכונים. בחפץ לב אנו נותנים מקום לגלוי־דעתו של מר מסליאנסקי. אולם מדעתו יבין, כי עורך הוא אדם ולא אל וגם הוא עלול לטעות ככל בשר ודם. שמחים אנו לדבריו הנאמנים, מר מסליאנסקי.”

נצלתי מאש אחת ונפלתי לשתי להבות גדולות. מאויבי הסוציאליסטי נשתמרתי אנכי ונפלתי בידי מאהבי, אשר שמרני אלהים מהם.

שני העורכים של שני עתוני ידידי ר' כתריאל צבי שרהזון, עורך “העברי”, גרשון רוזנצווייג, ועורך ה“טאַגע־בלאַט”, יונה פּאַליי, היו לי ידידי־נפש. אולם אין ידידות בעתונות. גלוי־דעתי במכתבי הקטן ב“אבענד בלאט” נתן להם שעת־כושר לעשות פּולמוס גדול בענין זה ולצערני צער גדול שלא מדעתם ורצונם.

הסופר העברי השנון יצא ב“העברי” בשאלה:

“הלנו אתה אם לצרינו? במה”ע “אַבענד בלאַט”, כלי־מבטאם של הסוציאליסטים בעירנו, ראיתי מכתב גלוי מאת המטיף הלאומי ה. מסליאנסקי, אשר בו הוא קושר כתבים להדעה הסוציאלית, ומתאים הוא עם הסוציאליסטים בדעות אך לא באמונות. ומאשר אנכי מאמין כי נאציונאליזמוס וסוציאליזמוס לחוד ואי אפשר לאדם לעבוד שתי הרשויות האלה בשתוף, לכן באתי לשאול בזה את ה. מסליאנסקי לענות נגד כל קוראי “העברי” מענה על שאלתי: הלנו אתה עם להסוציאליזמוס? למען נדע. ואולי מצא דרך ישרה לפשר בין שתי הדעות האלה ואנכי לא ידעתי!"

העתונאי הגדול פּאליי יצא במאמר ראשי סרקסטי ב“טאַגעבלאַט”:

“שנים רוצים להתרצות לכל המפלגות. הנשיא מקינלי ורעוו. מסליאנסקי. ואין ביניהם אלא זה: מקינלי מרבה שתיקה ומסליאנסקי מרבה דברים. ידענו, כי מסליאנסקי הוא יהודי שומר דת, לאומי וחובב־ציון. דבר זה מפּיו למדנו. המטיף המצוין הזה חוזר על הערים ומטיף לרעיון הדתי, הלאומי והציוני. עכשיו נודע לנו, כי מסליאנסקי הוא גם סוציאליסט גמור. הוא בכבודו ובעצמו כתב זאת להסוציאליסטים בנעימה של תחנון! סוציאַליסט ולאומי? מאמין בקרל מרכס ובשלחן ערוך? נוטה אחרי תעמולה ריבולוציונית ומטיף לציון ולהשארת הנפש? איך אפשר לדבק את הנפרדים הללו?”

חציהם של שני ידידי קלעו אל השערה. היהודים החרדים החלו להרגן ומיד הרגשתי את השפּעתם. כתבתי מאמר נמרץ ב“העברי”, שבו בררתי את הדברים כמו שהם ולאחר שני שבועות העמידה אותי העתונות שוב בחזקת כשרות. “העברי” הדפּיס את תשובתי. גם ידידי המלומד פּרופ. ג. דייטש מסינסינטי יצא בשני מאמרים, אחד בגרמנית ב“דבורה” ואחד בעברית ב“העברי”. הוא מתח בקורת קשה על שני העורכים, שקפּריסה עתונאית העבירה אותם על דעתם ליתן דופי ברעם אהובם.

ה“טאַגעבלאַט” הדפיס את תשובתי בצרוף הערה זו:

“תשובתו של רבי מסליאנסקי מניחה את דעתנו. מכתבו ב”העברי" מוכיח, כי איננו נמנה עם סוציאַליסטים. מטיף הוא לרעיון הנביאים להציל עשוק מיד עושקהו ומדמה, כי גם האגיטטורים ברחוב רוטגרס עושים כן. ואין הוא יודע, כי אהבת־הפּועלים של אלה היא רק לפרוע את המוסר, להחרים את יושב בשמים, לסכסך יהודים ביהודים ולהביא לעולם מהפכת־דמים, שסופה אנרכיה נוראה. לא, לסוציאַליזם כזה לא הטיף נביא בישראל. ואין חלקו של רבי מסליאנסקי עמהם. שמחים אנו, כי מר מסליאנסקי הודיע גלוי את דעתו ויודעים אנו, כי נמנה הוא כולו על “דגל מחנה יהודה”."

שומעי ומכבדי בפּיטסבורג עשו הרבה להקל את צערי ועצבי בשעת בשעת הפּולמוס המשונה בעתונות. אחרי שני חדשי עבודתי הרוחני ערכו לי נשף יפה מאד, הגישו לי מטבע של זהב, חרותה עליה מעשה־אמן, קערת־כסף ובה שני תפּוחי זהב ולמעלה דברי הכתוב: “תפּוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו”. הרעיון הזה הגה ידידי המורה העברי מר משה רובין.

שבתי לניו־יורק.

פּרק ארבעים ושלשה    🔗

אחרי חמש שנות־רעה של טלטולי־דרך ברוסיה ובארצות אירופּה; אחרי רדיפותיה של המשטרה הרוסית החשוכה; אחרי המאסרים וזעזועי־העצבים הכרוכים בהם, גמרתי בדעתי לתור מנוחה לי ולבני־ביתי, שהיו עוד ברוסיה; למצוא לי משרה קבועה, להניח מידי את מקל־הנדודים ולחיות חיים נורמלים. תרתי וראיתי את כל הקהלות הגדולות בארצות־הברית, מהן רצו לעצרני ולהעמידני עליהן רב ומטיף. אולם אנכי הרגשתי במעמקי־לבי, כי מקומי הוא בניו־יורק; כי באלכסנדריה המודרנית די־עבודה לפני בשדה הלאומיות ואוכל להועיל לעמי ולהביא טרף לביתי.

אולם השאלה היתה: היכן? כיצד? ואצל מי?

בקרתי אחדים מבתי־הכנסיות הגדולים בימות־החול להכיר את עבודתם של מנהיגיהם הרוחניים – ונפשי סלדה בהם. נאמר כן: בקרתי את בתי־הכנסיות. אבל אין זה אמת לאמתה. את בתי־הכנסיות ממש אי־אפשר לבקר בימות החול, שכן סגורים הם כל ששת ימי־המעשה ורק בתחתיים, במרתפים, הנקראים בתי־מדרשות, מתכנסים “מנינים” אחדים של אבלים, בעלי־“יאָהרצייט” וסתם “אומרי־קדיש”, הנשכרים לאמר קדיש אחרי מתים לא להם, זקנים, נמושות הסמוכים על שלחן בניהם – ולפני הקהל הזה דורש הרב, או הדרשן, את דרשותיו יום־יום…

לא! – גמרתי בלב. – העבודה הזאת לא לי היא, לא לכך נוצרתי. לא באתי לעולם לדרוש דרשות מתות בקהל רפאים. רוחי מלא חיים וחובתי לדבר על החיים לפני שומעים חיים הדבקים בחיים וחפצים בחיים…

פּעם אחת, שחרית, נזדמנתי לביתו של נשיא בית־כנסת גדול. הנשיא מר פ. יושב בחדר־האוכל, לבוש מעיל־בוקר ושותה מתוך הרחבת־הדעת את הקפה. רב בית־הכנסת יושב ממולו ומדבר תחנונים:

– מקוה אני, כי אדוני הנשיא יודע להכיר ולהוקיר את עבודתי הקשה. עלי לדבר יום־יום לפני הקהל. בשבת ובראשון בשבת אני דורש ברבים. בשאר ימות־החול אני מלמד “עין יעקב” בבית־המדרש. ושכר עבודתי הוא רק עשרים דולר לשבוע. בביתי אשה ובנים ששה ואין השכר הזעום מספּיק לי כדי פרנסתי. לכן אבקש מלפני אדוני הנשיא שיואל נא להציע הערב באספת גבאי בית־הכנסת להוסיף חמשה דולרים על שכרי ואני וביתי נעתיר בעדו.

הנשיא גומע בנחת את הקפה ומחייך. אחר־כך קם ממקומו ונכנס לחדר הסמוך, שעמד שם כיר וכייר את הכתלים. הוא הכניס את הכיר אלינו ובמקום תשובה להרב פּתח בשיחה עם הכיר:

– אמר־נא לי, צעיר, כמה שעות ביום אתה עובד?

– שמונה שעות – משיב הפּועל.

– מה משכורתך לשבוע? – שואל הנשיא מתוך קורת־רוח.

– שנים־עשר דולר לשבוע – עונה הכיר.

– יבוא ויראה, רבנו, – פּנה הנשיא אל הרב – אדם זה עובד שמונה שעות ליום ומשכרתו הוא רק שנים־עשר דולר לשבוע והוא שמח בחלקו. ורבנו עובד שעה, שעתים ליום ומשכורתו הוא עשרים דולר לשבוע ואין הוא מסתפּק בה.

האדון הנשיא נעץ בי את מבטו לראות את הרושם, שעשתה עלי תשובתו המחוכמה אל הרב.

מבויש ונכלם כבש הרב את עיניו בקרקע ולא ענה דבר.

צער וחמה, כלימה וכאב הסעירו את דמי בקרבי, בראותי כמה ירד עמי פלאים בעולם החדש והחפשי, כמה ירד כבוד תורתו, עד שבראש עדה גדולה, המונה את מספּר חבריה למאות, יעמוד אדם חשוך וגס המעיז להשוות עבודת־הקודש של רבו למלאכה פשוטה ולדמות רב לכיר ועוד להתגאות בחכמתו! אולם לא על הפּרנס כעסתי, שכן היה האיש מפּליטי צבא־ניקוליי ודעתו קצרה, אלא על ה“קופּה של שרצים התלויה מאחוריו”, על בני־עדתו ששמוהו אלוף לראשם. פּרנס לפי הדור…

בלב דוי, מלא בושה וכליה, יצאתי מאת פּני הנשיא. תפוס־מחשבות תעיתי ברחובות־עיר וגמרתי בדעתי, שלא לקבל משרה בבית־כנסת בניו־יורק, אפילו אם יתנו לי כל כסף וזהב שבעולם.

בלכתי באיסט־ברודווי ובהגיעי לקרן רחוב דז’פרסון, עמדתי ברגש אינסטינקטיבי והתבוננתי אל הבנין הגדול של ה“היברו אינסטיטוט”, הנקרא עתה בשם “עדיוקיישאָנאַל אלייענס”. כעין נבואה נבא לי לבי: פּה בבית הזה תעבוד עבודת־רוח עשרות בשנים!…

בעמדי ובהתבונני אל בית ה“אינסטיטוט” בא לקראתי ד"ר אדולף רדין, הרב בבית־הכנסת העממי שבמוסד ודרש בשלומי:

– אדוני איננו יודע אותי, אבל אני קראתי הרבה עליו וגם היה לי העונג לשמוע את דרשתו בבית־המדרש הגדול. שמי: ד“ר אדולף רדין. מטיף הייתי בהיכל הגדול בלודז'. עכשיו אני רב בבית־הכנסת העממי של ה”אינסטיטוט". יסדנו פּה אגודה בשם “ראָשיאן אמריקאן היברו אסאָסיאיישאָן” ובשם האגודה אני מתכבד להזמין את אדוני לנאום בבית הזה.

את שמע הד“ר רדין שמעתי עוד בהיותי בלודז',כי הוא מלומד ומטיף מצוין. בחפץ־לב קבלתי את הזמנתו. וזו היתה ראשית מעמדי בתור נואם קבוע ב”עדיוקיישאָנאַל עלייענס".

ד"ר רדין היה טפּוס מיוחד לעצמו. הוא היה טוב ומיטיב לבריות ולא עבר עליו יום אחד, שלא גמל בו חסד לאיש. רבים נושעו בו בכניסתם לארץ, מי בתמיכת־כסף, מי בעבודה ובמשרה. בכל עת ובכל שעה היה מוכן ומזומן ללכת, לכתוב, לדבר ולפעול לטובת בני־ארצו הבאים מעבר לים. ורק מגרעת אחת היתה בו: היותו ברוחו משכיל מבית־מדרשו של מנדלסון. הוא האמין בריפורמה ואדוק בשפה הגרמנית, עד שגם פּה באמריקה, בהיותו מטיף ליהודי רוסיה, דבר גרמנית והיא שגרמה, ששומעיו לא הבינו אותו ולא ידעו להעריך את כשרונו בתור נואם. הוא היה הרב מטעם הרשות בבתי־האסורים. לאסירים היה כאב רחמן, מליץ בינם ובין משפּחתם והשתדל להמתיק להם את מרי חייהם.

פּעם אחת, באספת־עם, ב“קופּר יוניון” בשאלת ההגירה, הרעים ד"ר רדין בקולו במעמד פקידי הרשות ואמר: לא המהגרים פורעים את מוסר האזרחים, אלא בני העשירים, הסוררים והמורים, ההולכים בטל וחיים על ירושת מורישיהם, הם פורעים את מוסר בני המהגרים. בימים ההם, כשהעתונות האמריקנית לא היתה עדיין מורעלת ברעל השוביניזם וארס האנטישמיות, מצאו דבריו הד בכל העתונות.

התודענו ונעשינו ידידים אהובים. ארבע־עשרה שנה עמדנו על בימה אחת ורק אהבה ואחוה היתה בינינו. בשנים האחרונות שבעתי ממנו נחת, בהכירי בו שנוי בנשמתו. מאז הפּוגרום בקישינוב נשתנו דעותיו שנוי אחר שנוי. לאט־לאט התחיל כופר בריפורמה ולהאמין בלאומיות, עד שנסע לאחד הקונגרסים הציוניים. שם אצלו עליו מרוחם הד“ר הרצל והד”ר נורדו והוא נעשה ציוני גמור, יסד אגודות ציוניות ונאם נאומים נלהבים לציונות עד יומו האחרון בשנת תרס"ט. אלפי מכבדיו ומעריציו לווהו לבית־עולמו.

כאבן השואבת משך אותי ה“היברו אינסטיטוט”. כמה פעמים שכרתי את האולם לנאום את נאומי בשכר כניסה. אולם להעלות על הדעת, שאתמנה לנואם קבוע עם משכורת שנתית – דבר זה היה נמנע המציאות. הנשיא והדירקטורים היו אמריקנים במאה אחוז ויותר והזירו עצמם מן הלשון האידית. במודעות על הכתלים, המודיעות על הרצאות, אספות וחזיונות של ה“אינסטיטוט”, לא היתה מעולם מלה אחת באידית. ואיך יכולתי לקוות, כי אתמנה לנואם קבוע באידית? אולם מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. הוא משנה כל. שובר מבצרים עתיקים ובונה חדשים. משנה דעות ומחליף השקפות. מביא אנשים חדשים, אמיצי־כח, לברוא חדשות. אדם כזה נמנה למנהל ה“היברו אינסטיטוט”, ששנה את שמו ל“עדיוקיישאָנאַל אלייענס”.

פּרק ארבעים וארבעה    🔗

אחד מבני־הגלות מחונני־הכשרון, מבני עניים שמהם תצא תורה, היה ד“ר דוד בלוישטיין, המנהל החדש של ה”עדיוקיישאָנאַל אלייענס“. הוא היה מסור בכל לבו אל המוסד. ולאומי היה ברוחו. נולד בלידה הסמוכה לווילנה, למד תלמוד בישיבות עד היותו בן שמונה־עשרה, אחרי־כן נסע לגרמניה ולמד היסטוריה ופילוסופיה מפי הד”ר פיילכנפלד. בהיותו יליד־רוסיה לא הותרה לו הישיבה בגרמניה ובשנת תרמ“ו בא לאמריקה ונכנס להאוניברסיטה בהרוורד להשלים את חוק למודו. אולם לא מצא ספּוק לנפשו במדע ובספרים מתים. חיי אחיו המהגרים משכו את לבו והוא קפץ לתוך החיים הללו לעזור את העלובים בשאיפתם להעשות אמריקנים ולהשאר נאמנים לעמם ולמסורותיו. בשנת תרנ”ו נמנה לפּרופיסור לשפות שמיות באוניברסיטה ברוין בעיר פּרובידנס של רהוד איילנד.

בהיותו תלמיד האוניברסיטה בהרוורד התודע אל מר י’סי שטרויס, בנו של איזידור שטרויס, המיסד והנשיא של “עדיוקיישאָנאַל אלייענס”. שטרויס הצעיר הציג אותו לפני הוריו והוא מצא חן בעיניהם. ובשנת תרנ“ח נמנה ד”ר בלוישטיין למנהל “עדיוקיישאָנאַל אלייענס”. במוסד הזה מצא כר נרחב לעבודה לפי מחשבות לבו. תחת הנהלתו נעשה המוסד מרכז ליהודי רוסיה, כזקן כנער, וגשר המגשר את מורד־העיר עם מעלה־העיר, או, כמליצתי: “דרי־מטה” עם “דרי־מעלה”.

עוד בבוסטון התודענו ובבואו לניו־יורק הזמין אותי להרצות שורה של הרצאות בלילי־שבתות במשך שני חדשים. אל ההרצאות היה מזמין את גבאי המוסד, את הנשיא איזידור שטרויס ואת הדירקטורים: פּרופ. זילגמן, יעקב שיף, לואי מרשל, שמואל גרינבום ועוד כמה מיהודי גרמניה יושבי מעלה־העיר. לא כולם הבינו את דברי ואלה שהבינו לא הבינו את הכל. אולם די היה להם להבין את התועלת שבהרצאות כאלה להצבור היהודי. ואם לא שמעו הכל, ראו דים. ראו, כי האולם נתמלא שעה אחת קודם ההרצאה; ראו, כי שני הרחובות, איסט־ברודווי ודז’פרסון, היו מלאים בני־אדם הצובאים על האולם מאין מקום להכנס ובכל פעם היה צורך בשוטרים להשכין סדר; ראו המון בן אלף ראש עומד אחוז־קסם, זקוף עינים ואזנים, מוכן ומזומן לשמוע, ללמוד ולהבין; ראו, כי בשעה אחת נשתנה מצב־רוחם של השומעים, הנה הם עומדים עצובים ועגומים עד לדמעות ופתאום מאירים פּניהם מגיל. הם ראו והרגישו במבטי־נועם של הקהל הפּונים אלי. ושוב ראו, כי האולם הזה היה ריק ודרכיו אבלות בשעת הרצאותיהם של המרצים האנגלים. כל זה הוכיח אותם, כי לקהל היהודי אין לדבר אלא בלשונו.

מר יעקב שיף אמר פעם אחת בקורת־רוח: נפלא הדבר, מבין אני אידית בקושי, אולם את דברי מר מסליאנסקי אני מבין על בורים בשמעי אותו ובהביטי על קהל שומעיו.

ד“ר בלוישטיין הרגיש בנטיתם של גבאי ה” עדיוקיישאָנאַל אלייענס“. גם העתונות היתה בעזרתו. אולם ליתר תוקף ובטחון העיר את אזני אחד מידידי הנאמנים, רעוו. פיליפּ יחס, תלמיד־חכם, עוסק בצרכי צבור באמונה ונואם ממדרגה ראשונה, כי מהראוי שמאות מקהל שומעי יחתמו כתב־בקשה לראשי המוסד למנות אותי נואם קבוע באידית ב”אלייענס“. ידידי יחס לא חבק את ידו. במרץ התחיל בדבר ולאחר שני שבועות מסר להנהלת המוסד כתב־בקשה חתום בידי מאות איש. הכתב הזה חתם את גורלי להתקשר עם ה” עדיוקיישאָנאַל אלייענס" לעשרות שנים עד היום הזה. הד"ר בלוישטיין שלח טלגרף לביתי וברכני בשם הנשיא והדירקטורים למנויי לנואם קבוע באידית במוסדם.

נשיא “הועדה לדת ולמוסר” של ה“אלייענס”, מר לואי מרשל, הזמינני לערב אחד לביתו לשוחח אתו על הפּרוגרמה של נאומי ב“אלייענס”. מר מרשל היה אז צעיר לימים, אולם שמו היה גדול ומפורסם לא בניו־יורק בלבד, אלא בכל ארצות־הברית. בעולם הכללי היה ידוע לעורך־דין מובהק, מומחה בקונסטיטוציה ודבריו נשמעים לגדולי השופטים בארץ. ובעולם היהודים – כיהודי נאמן, לוחם לזכיות ישראל ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה.

מר מרשל קבלני בסבר פנים יפות בחדר־ספריתו. שתי שעות רצופות ישבנו ושוחחנו על מצב היהודים בארצות שונות. ביחוד התענין במה שספרתי לו על מצבם הנורא של היהודים ברוסיה החשכה. ראיתי לפני אדם גדול ויותר מזה – יהודי גדול, בעל לב חם ומוח צלול, מלא דעת בדברי ימי עמנו וספרותו. ידיעתו בעברית היא קלושה, אולם אידית הוא קורא במרוצה, מתענין בכל הנכתב ונאמר באידית ומדבר וכותב אידית בשעת הצורך. אופי מוצק, מוח של גאון עם לב טוב ורגש מלא שירה מצאתי ביהודי האמריקני הגדול.

את הפּרוגרמה שלי הצעתי לפני מרשל בקצרה: חוב קדוש מוטל על ה“עדיוקיישאָנאַל אלייענס” לעשות עבודת־משנה. בתור אזרחי אמריקה עלינו להכניס את אחינו המהגרים תחת כנפי אמריקה, כלומר: להרגיע את עצביהם המרוגזים מרוב לחץ בארצות החושך, לנער מעליהם את אבק הגלות, שיראו את עצמם אזרחים בני־חורין בארץ־החרות ויקבלו עליהם את ברכת החרות לחיות חיי שקט, יופי וטוהר, כראוי לאזרחים בני־חורין. ובתור יהודים עלינו לשמור בכל כחנו על נשמתם היהודית ועל המסורת שבידם, שעליה נלחמו ומסרו את נפשם אלפי שנה בארצות גלותם. היהודי לא יהיה לעולם אמריקני נאמן אם ישליך אחרי גוו את יהדותו. נשמותיהם, דרכי־המוסר ומדות־הצדק שלהם אינם צריכים תקון לפי רוח אמריקה, שכן הם עומדים על עיקרי המוסר העליון של תורת משה. נשמותיהם של בני ווילנה, ברדיטשב וביאליסטוק אין להם מה ללמוד מנשמותיהם של בני ניו־יורק וסן־פרנציסקו. לא אתיקה חסרה להמהגרים, אלא קצת אסתטיקה, מעט נמוס ודרך־ארץ, שבארצות מולדתם לא היה להם ממי ללמוד. עלינו לאמרק את גופות האבות וליהד את נשמות הבנים וזוהי תעודת אליהו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לאחד את שני הדורות.

מר מרשל הביע את שביעת־רצונו מהפּרוגרמה שלי. נפטרתי ממנו מתוך הדברים האלה: כדי למנוע אי־הבנה בינינו רצוני להדגיש סעיף זה: הרשות נתונה להנהלת ה“אלייענס” להעיר לי על מה לדבר,

אבל לעולם אין לה הרשות לצוות עלי מה לא לדבר.

מר מרשל ירד לדעתי. בידידות נפרדתי ממנו וברכני למשרתי החדשה. ולפי הפּרוגרמה הזאת אני עובד עד היום. ומעולם לא הפריעו אותי מתעמולתי לציונות, ללאומיות ולמסורת.

למחר יצאה העתונות וברכה את ה“אלייענס” ואותי ומשרדתי היתה שרירה וקימה.

בשם ה“עדיוקיישאָנאַל אַלייענס” עזרתי להתפּתחותם של כל מוסדות־ישראל הגדולים שבניו־יורק: בתי־החולים השונים, הכנסת־אורחים, בתי מושב־זקנים, ישיבות, בתי־יתומים, בתי תלמוד־תורה, בתי־כנסיות, בתי־תינוקות, גמילות־חסדים וכיוצא בהם. גם ב“עדת ישראל” תמכתי בעמלי. אולם כאשר יגדלו ויתפּתחו כן יעשו לאמריקנים ואזנם תכבד משמוע הלשון האידית ולאספותיהם השנתיות יקראו ה“אולדרמנים” לשעבר וה“אסמבלימנים” לעתיד.

בורא ניב שפתים יסלח להם לכולם.

פּרק ארבעים וחמשה    🔗

מקובל בידי ההמון, כי תורה־שבכתב קדמה לתורה שבעל־פּה. וטעות היא בידם. עוד קודם מתן תורה היתה בידי בני־משראל מסורת, שנמסרה מדור לדור מאברהם עד משה רבנו. והוא הדין למשניות, שהיו שגורות בפי העם עוד בימי שמעיה ואבטליון והלכו ורבו עד שבא רבי יהודה הנשיא וסדרן בכתב.

אחרי עשרים שנות עבודה שבעל־פּה אמרתי: הגיעה השעה להתחיל בעבודה שבכתב. כלומר: במקום להטיף לפני מאות שומעים, אוציא עתון לאלפי קוראים.

אמרתי ועשיתי. בשנת תרס“ב החלותי להוציא עתון גדול באידית ובאנגלית בשם “די אידישע וועלט”, בעזרת ידידי ד”ר בלוישטיין, שהיה המתווך ביני ושותפי ממורד־העיר: ישראל וולף, מר ברודה וחתני פּנחס טורברג ובין גדולי־היהודים ממעלה־העיר: לואי מרשל, פרידריך שטיין, כורש סולצברגר, שיסדנו קורפּורציה בשם “לבנון פּרינטינג קומפּ.”

מחסור בכסף לא היה. מיד קנינו את בית־המערכת והדפוס של העתון הסוציאַליסטי “אַבענד בלאַט” שברחוב רוטגרס מספּר תשע. הזמנו חבר עוזרים מטובי הסופרים והעתונאים. לעורך נמנה מר בוקנסקי – “בן־פּורת”, – לשעבר עורך ה“העראלד” וה“פאָלקס אַדוואָקאַט”. עוזריו היו: א. טננבוים, פיליפּ קרנץ, המשורר מוריס רוזנפלד, מ. כץ, א. פרומקין, המשורר העברי מ.מ. דוליצקי, מ.ד. הרמלין, ציוני, ז. קורנבליט. מלבדם השתתפו אחת לשבוע בפיליטונים ובשירים: ל. זולוטקוף – “זקף גדול” – והמשורר הפילוסופי “יהואָש” מדנוור. המדור האנגלי היה ערוך בידי המלומד הידוע יוסף יעקב’ס בהשתתפות יעקב די הז, מזכיר ההסתדרות הציונית לשעבר, וי.י. בריל, כעת עורך המדור האנגלי ב“טאַגעבלאַט”.

מר יוסף יעקב’ס היה הראשון שעשה ספירה מדעית ממספּר היהודים בארצות־הברית ופרסמה בה“אידישע וועלט”. הוא הוכיח, כי באמריקה היו אז רק שש מאות אלף נפש מישראל. מאמריו הראשיים הקנו לו שם בעתונות האנגלית דעותיו היו מתקבלות בה.

ה“אידישע וועלט” קנה לו שם גדול בתור עתון ספרותי נקי, מלא ענין וערוך בטעם ובנמוס. הוא היה העתון הראשון, שהטיף באמת ובאמונה להרעיון הלאומי בימי המעבר מ“חבת־ציון” לציונות. הוא היה העתון הראשון, שקדיש בלא מחיר חטיבה מיוחדת לנדבות הקרן הקימת. גם נתן את התרגום הראשון של “אַלטניילאַנד” להרצל.

ספּורים ורומנים כתבו בעתון שני גדולי המספּרים שבדור: נ.מ. שייקווטש – שמ"ר – ומ. זייפרט. בספּורים קטנים השתתפו טובי המספּרים שמעבר לים, כמו ברשדסקי וכיוצא בו. כח ביבליוגרפי חשוב, שאין ערוך לו בעתון יומי, היה חתני פּנחס טורברג, הבקי בכל חדרי הספרות העברית והאידית ומחונן בחוש־בקורת חריף.

יכול אני לאמר בגאון, כי ה“אידישע וועלט” הרים את קרן הסופר היהודי במשכורת ההגונה שניתנה לו וביחס השלום והאחוה שהיה בין הסופרים ובין המוציאים. וראה זה פלא! חבר־המערכת נצטרף מאנשים בעלי דעות שונות וקיצוניות, מהם לאומיים נאמנים ומהם רדיקלים מקיצוני השמאל, לשעבר סופרי ה“אבענד בלאַט” הסוציאַליסטי. כל אחד היה רחוק מחברו בדעות ובהשקפות־עולם. אולם בשעה שישבו במערכת היתה אוירה של ידידות מאחדת אותם וכולם כאחד עשו את מלאכתם באמונה.

אופינית היא שיחה אחת בין שני חברי המערכת, שהגיעה לאזני שלא מדעתם. ישבתי בלשכתי בין הערבים כתום העבודה. כל חברי המערכת כבר הלכו לביתם, חוץ משני השמאליים ק. ופ. הם ישבו בחדר השני ושוחחו ביניהם על־אודותי מבלי לדעת שאני יושב בחדרי.

– יאמר לי מר פ. – נענה ק. ושאל – מה היה לנו ולמר מ.? מדוע עפרנו עליו בעפר בעבדנו ב“אבענד בלאט”? זה לנו השנה השניה לעבוד במחיצתו ולא מצאנו בו דופי. סוער ורועש הוא על הבימה ואתנו במערכת הוא נוח, מתון, ענותן וטוב־לב. אני לא שמעתי ממנו מלה אחת בגנותו של אדם…

– הן – ענה פ. – זוהי רעת הכתות והמפלגות, הפּרוד בין אבות־הדעות, המשפּטים הקדומים הם מחודדים כל־כך והאדיקות פּרועה כל־כך, עד שכל בן־מפלגה חושב, שרק חבריו לדעה בני־אדם הם ואלה שלא נכנסו לכלל מפלגתו יצאו מכלל בני־אדם. לו ידעו והכירו זה את זה, היו חולפים ועוברים המשפּטים הקדומים וגוזמאות־ההבל לתקון עולמנו ולשפּור חיינו.

שיחתם היתה יוצאת מן הלב ובטון של “אבל אשמים אנחנו”.

מובן מאליו, כי ה“אידישע וועלט” היתה בו משום התחרות לשאר העתונים היהודים, שקדמו לו בקיומם. לא נעים היה להם לראותו בהצלחתו. כל משא ומתן יש בו התחרות. כל אחד במקצועו מתחרה עם חברו ונלחם בו. אולם מלחמתם היא פנימית. העומדים מבחוץ אינם מרגישים בה. לא כן התחרות בין עתונים. ריב כי יהיה בין עתון לעתון יתפּרץ החוצה, ברחובות קריה, לעיני אלפי אנשים. נשק להכות את האויב ולהגן על עצמם לא יחסר להעתונאים. עוזרי העתון סופריו מחדדים את עטיהם ויוצאים בקרב. גבורי־עט אלה מחכים לשעת־כושר לירות את חיציהם, המשוחים לפעמים ברעל, במחנה האויב. כי מתי יגיע להם לצאת אלי קרב ולהרעיש מבצרים לעיני אלפי אנשים? המוציאים היו אולי מושלים ברוחם, אולם “פּוטר מים ראשית מדון”. קשה לעצור בעד נחל שוטף העובר על גדותיו. יום־יום הולכת המלחמה וגדלה. מספּר הקוראים מתרבה בשעת מלחמה. קוראי עתון אחד מתחילים קוראים את העתון השני, לדעת מה אומר השני בריבו. לצערנו טבעו של אדם בכך להתענג על קלון חברו ועלבונו. ומי יודע להעליב כעתון אחד בחברו?

אנכי, מו"ל טירון, שהייתי רגיל עשרות בשנים להזהר בכבוד הצבור בעבודתי שבעל־פּה, נצטערתי מאד בהעביר אותי הגורל לעבודה שבכתב ועל־ידי עטיהם של אחרים, עטים משוחים ברעל. שעה קשה היתה לי בכל יום השעה השתים־עשרה בקראי את ההגהה האחרונה של העתון, המוכן להכנס לתוך מכבש הדפוס ובראותי את קיתונות הזלזולים והחרפות הנשפּכות על ראשי ידידי מאז, ששלום־תמיד היו בינינו. לא אחת מחקתי חטיבות שלמות, שניתי, וכאן אני שומע קול דוחק: המכונה עומדת! השעה מאוחרת! בקשתי רחמים מאת אנשי־חילי המעטים, שיהיו זהירים, מנומסים בדבריהם ובבטוייהם. אולם תמיד קבלתי תשובה אחת: הם הראו לי את עתוני יריבי מאתמול מלאים וגדושים זלזולים וגדופים עלי. קבלתי את יסורי בשתיקה.

פּעם אחת נסעתי לשיקגו. בשובי מצאתי שערוריה נוראה. “המשורר־הר־שרפה” התגעש והקיא מלועו אש וגפרית על ראש אחד מידידי הנאמנים, מוציא עתון יומי. התרגזתי מאד. בודד ומשמים ישבתי בלשכתי עד שעה מאוחרת בערב.

השעה העשירית. אני יושב לבדי. פּתאום נפתחה הדלת ו – שומו שמים! לפני עומד שונאי בנפש, מר יעקב ספּירשטיין, מוציא ה“אבענד פּאָסט”, עומד בבת־צחוקו הנעים, מסתכל בפני ומנענע בראשו. נדהמתי ולא האמנתי, כי בהקיץ אני ולא בחלום.

– יואיל נא,מר ספּירשטיין, לשבת – אמרתי. – עוז אין לי להרים פּני אליו. ביחוד אחרי ההתנפּלות עליו בגליון היום של ה“אידישע וועלט”. אולם יאמין לי, כי זה עתה שבתי משיקגו…

הוא לא נתן לי לכלות את דברי, חבקני ואמר לי מהירות כדרכו:

– כפי שאני רואה עדיין ירוק הוא כבשעת ירידתו מן האניה. מצטער הוא על דברים של מה בכך. יראה ממני, הנושן בהוצאת עתונים. אני נהניתי אתמול מהטבילה, שהטבילוהו ב“אבענד פּאָסט” שלי והייתי מוכן לקבל את חלקי היום בה“אידישע וועלט”. כל הפּולמוס המגונה הזה הוא בעיני מעין “יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו”. יצחקו אנשי־העט. צחק זה מרבה חיים. עבר יום ותגרותיו עמו. אתא ערב נעים וצח. נצא מעט לרוח הערב להצליל את דעתנו המטמטמת.

ותיכף יצאתי שלוב־זרוע עם “שונאי הנורא”. הרבה למדתי מאיש־המסחר הפּקח והמעשי הזה. למדתי, כי תמימות איננה מביאה ברכה. צריך אדם לראות את החיים בעינים אחרות…

ואמנם טפּוס מענין היה ספּירשטיין. מלא עוז ומרץ וחפץ־חיים. למראה־עין היה קפּדן ורגזן. אולם אלה שידעוהו מקרוב מצאו בו אופי נוח מאד. הוא התענין במצבו של חברו כבשלו ולא לחנם אהבוהו וכבדוהו כאב כל אלה שעבדו עמו במחיצתו ובמותו לפני זמנו בכו והמרו עליו. ועדיין זכרו חי בלב ידידיו וקרוביו.

ה“אידישע וועלט” נתקיים שתי שנים ומחצה. את שנתו השלישית לא הוציא. “דרי מעלה” ו“דרי מטה” לא ברו לכלל דעה בדבר שיטתו של העתון. ועלי להודות, כי גם אני חייב במיתתו של העתון במעוט כשרונותי להרבות את ההכנסה על ההוצאה.

אלפי דולרים ולא־מעט בריאות־הגוף הפסדתי בהעתון. סלקתי את ידי מעבודה שבכתב וחזרתי לעבודה שבעל־פּה.

פּרק ארבעים וששה    🔗

“אתונה של אמריקה” – בוסטון של מסטשוסטס – היתה חרותה בזכרוני עוד מימי רוסיה, בהיותו “קורא יקר” של “המליץ” ו“הצפירה” ובקראי את מכתביהם הנמלצים של סופריהם “מחוץ לארצנו”. בכל עת שהיו מזכירים את בוסטון היו מוסיפים מיד את שבחה, שהיא “אתונה של אמריקה”; כלומר, לא של המהגרים, היהודים, האיטלקים והפּולנים, שמספּרם רב בבוסטון, אלא של זקני ה“יינקים”, בני־בניהם של הפּוריטנים, הגולים, שנמלטו בעת צרה מאנגליה, עברו את האוקינוס האטלנטי ובנו את מדינות “אנגליה החדשה”. מקום בראש תופסת בוסטון ובספרות האמריקנית היא נקראת בשם בירת יון העתיקה –אתונה.

בוסטון היא העתיקה בערי ארצות־הברית. היא ערש תנועת־החופש באמריקה, שבאה לפרוק את עול אנגליה. עוד עומדים על תלם הבתים ההיסטוריים, שנקהלו בהם הקולוניסטים במסירת־נפש לאספות־עם לפרוק מעליהם עול הנציבים האנגלים. עוד נשמע הד־הקול: “חרות או מות!” בחלל האולם ההיסטורי “פענויאל האָל” וכיוצא בו, שהיו גיא־חזיון להמחזות הדרמטיים הראשונים של הריבולוציה.

ריח של זקנה נודף מבוסטון העתיקה בבתיה הישנים, ברחובותיה הצרים והעקלקלים. זר לא ימצא בהם את ידיו ואת רגליו. מתפּתלים הם בעגול, נאחזים זה בזה, מעין “סופו נעוץ בתחלתו”, סמל הנצח, אין־סוף…

ובדידי הוה עובדה. פּעם אחת הלכתי לנאום נאום בבית־הכנסת של “באלדווין פּלייס”. פּונדקי היה לא רחוק מבית־הכנסת. יצאתי מפּונדקי לטייל כשעה לאורך הרחוב מערבה. לא ידעתי לאן מוביל הרחוב. אמרתי: אתהלך כחצי שעה לרוח היום, אחר אשובה ואבוא לבית־הכנסת בשעה הקבועה. בלכתי שקוע במחשבותי על תוכן נאומי ובמקום חצי שעה הלכתי שעה תמימה. כשעמדתי על הדבר נבהלתי. רחוק אני כשעה מבית־הכנסת והקהל מחכה לי. הדיקנות היא אחד העקרים הגדולים בחיי. עמדתי וקראתי רכב. אוטומובילים טרם היו בארץ.

– לאן? – שואל אותי הרכב היהודי.

– לבית־הכנסת של “באלדווין פּלייס” – עניתי.

– דומה שירוק הוא – מחייך הרכב – משל למה הדבר דומה? לאדם העומד בנהר ומבקש מעט מים. הריהו עומד אצל בית־הכנסת ומבקש ממני להוליכו אליו.

משל הרכב מצא חן בעיני. שאלתי אותו:

– היתכן? התרחקתי מהלך שעה תמימה מבית־הכנסת ונמצאתי שוב עומד אצל בית־הכנסת?

– אל ישאל ואל יתמה, – ענה הרכב. – הארדיכלים הקדמונים, שבנו את בוסטון העתיקה, היו עקומי־מח ובנו רחובות עקומים. אם ילך עוד שעה אחת לאורך הרחוב יחזור ויושב למקום הזה. סובב סובב הרחוב.

בוסטון מתגדרת ב“הרוורד קוליג'” שלה. האוניברסיטה האריסטוקרטית, שהעמידה רוב גדולי אמריקה, ביניהם גם גדולים מישראל כלואי ד. ברנדייס וחבריו. רבים מהם הם בני מהגרים, בני־ישיבה מעבר לים, עילוים, שמלאו כרסם בש“ס ובפוסקים ועכשיו הם כוכבים מזהירים בשמי המדע. בימים ההם, לפני שלשים שנה, לא ידעה עדיין אמריקה את האנטישמיות המזוהמת, הפּורשת עתה את כנפיה ומעיבה את קרני האור של החרות גם בהיכלי־המדע המזהירים, כ”הרוורד קוליג‘" והעומדים בראש אינם מתביישים להראות גלוי את שנאת־ישראל שבלבם. אז לא הפלו במוסד הגדול הזה בין בן־ברית ובין אינו בן־ברית. אחוה ורעות היתה בין התלמידם מבלי הבדל גזע ודת. וכשנתכבדתי מקבוצת תלמידים יהודים לבקר את הקוליג’ קבלוני בסבר פנים יפות גם חבריהם הנוצרים והפּרופיסורים. הפּרופיסור לשפות שמיות דבר אתי בעברית צחה.

שכונת היהודים ברחובות סיילם והנובר וברחובות הסמוכים להם היא גיטו מיוחדת, הדומה להגיטו היהודית באמשטרדם ובווילנה. שכונה יהודית ממש, מלאה חיים יהודיים. בתי־כנסיות גדולים, רבנים מובהקים, חברות שונות לש"ס, למשניות ולתהלים. כמעט כל בתי־המסחר סגורים בשבת. בבית־הכנסת של “באלדווין פּלייס” מתפּללים בבת־אחת “מנינים” אחדים במקומות שונים. גם מצאתי חדרים עם מלמדי תינוקות מן הטפּוס הישן מעבר לים. – אוירה יהודית ממש גדולה ביחס מזו שבניו־יורק.

יותר מעשרים נאום נאמתי בבוסטון. הקהל הראה את התענינותו בעבודה לאומית לכל מקצעותיה. האגודות הציוניות, בתי תלמוד־תורה, מוסדות העיר כמו – “מושב־זקנים”, “בית־יתומים” ו“הכנסת אורחים” – כולם שלחו אלי חברי מלאכות להודות לי על חזקי בנאומי את ידי העוסקים בהם. שכחתי, כי באמריקה אנכי. ראיתי את עצמי באחת מערי־מולדתי החביבות, כביאליסטוק, מינסק ובריסק.

חלק הגון בעבודתי לקחו ידידי שקניתי לי בבוסטון: הרב שחור, פּקח, מלא וגדוש בחריפות יהודית; הסופר רב־הכשרון בעברית ובאידית, מר ש. פרידסון – “שפן הסופר”; העסקן החרוץ מר זלמן מרגליות, שנתקבל אחר־כך לרב בקליוולנד, נשא משרה חשובה, היה נואם מצוין וחביב על בני עירו ובני המדינה, פּעל הרבה בימי חייו המעטים ועתיד מזהיר היה נשקף לו, אולם בא המות וקפּד את פתיל חייו. יהי זכרו ברוך. בין ידידי היה גם א.ש. וולדשטיין, תלמיד הקוליג' בהרוורד וסופר עברי מובהק. אלה ועוד אחרים היו עוזרי הנאמנים ובני־לויתי על כל פסיעה ופסיעה. ולא בבוסטון בלבד עזרו על ידי, אלא נסעו אתי גם לערים הסמוכות, כמו ווסטר, פּרובידנס, שהיו בהן קהלות הגונות.

ידיד נפש מצאתי באדם הגדול, נשוא־פנים, נדיב־לב ותלמיד־חכם מר ברוך יצחק ריינהאַרץ. כשמו כן הוא. לב טהור ונשמה טהורה היו לו. ביתו היה בית־ועד לחכמים. על כל צרה שלא תבוא היתה ידו פתוחה לעזור ולתמוך. למדן מופלג היה, בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה. הוא היה אחד מעשירי־ישראל המפורסמים, שזכו לשני שלחנות, לתורה ולגדולה. בבוסטון היה אחד ואין שני לו.

משכילי בוסטון ולומדיה יסדו ביניהם אגודה בשם “כרם ישראל”. אגודה זו היתה תפארת לבוסטון. חבריה היו כולם יודעי־תורה. הם היו מתאספים ושומעים הרצאות ונאומים על נושאים שונים בהיסטוריה, מתוכחים על עניני ישראל. גם היו תומכים בידי חבריהם העניים ובמוסדות נחוצים הם היו מושכים אליהם את בני־הנעורים ונוטעים אותם ב“כרמם”, שהיה הגשר בין שני הדורות. נשיא ה“כרם” היה מר ריינהארץ. בקומתו הזקופה, בראשו הנהדר, ראש־ארי, ובזקנו המגודל, זקן־הרצל – היה נאה להיות הכורם של “כרם ישראל”.

שני חדשים עשיתי בבוסטון. וכימים אחדים היו בעיני ובעיני שומעי ומכבדי. בא יום־הפּרידה. הוזמנתי לנאום את נאומי האחרון בבית־הכנסת הגדול, כנהוג. הובילוני אחרי נאומי לחדר־המזון הגדול. ומה נשתוממתי לראות שלחנות ערוכים, מסובים רבים, ובראשם הרב בבוסטון בפניו העדינים והמלאים חן־ישראל, רבי משה זבולן מרגליות, כעת רב בניו־יורק וראש אגודת הרבנים בארצות־הברית וקנדה, ומסביבו כל נכבדי העיר. הם קבלוני בכבוד ותיכף גלו לי את הרז, כי כל הסעודה הזאת, כלומר, הבנקט, לא נערכה אלא לכבודי.

פרק ארבעים ושבעה    🔗

פילדלפיה, עיר “אהבת־אחים” בשפת יון העתיקה. בדברי־ימינו ידוע השם מימי אגריפוס המלך. הרומאים קראו את העיר “רבת בני עמון” מעבר לירדן בשם פילדלפיה. זה לי שנתים ימים בארצות־הברית. כמה פעמים עברתי דרך פילדלפיה, שמעתי בהכריז הקונדוקטור את השם “פילדלפיה”, אולם לא היה בי החפץ לרדת בעיר עם חבילת סחורתי הרוחנית, כי בעת ההיא לא יצא עדיין לפילדלפיה השם הטוב שיש לה בימינו. מספּר היהודים היה קטן ומוסדותיהם דלים בכמות ובאיכות. קהלת היהודים היתה מצערה ודלה במצבה הרוחני.

במקרה נודע לי, כי בפילדלפיה קיים ועומד בית־כנסת של יהודי רוסיה והרב בבית־הכנסת הוא רך בשנים וזקן בחכמה כאחד מזקני הגאונים. יושב הוא בפילדלפיה לא מזמן ארוך הוא בא לשם למלא את מקום חותנו הרב אליעזר קליינברג, מו"ץ בווילנה לשעבר ורב בפילדלפיה בשנותיו האחרונות. הגד הוגד לי, כי הרב הצעיר מלבד גדלו בתורה הוא חכם ונאור, מעמיק לראות בחיים, יודע הכל, מבין הכל ומשתתף בכל. לרב כזה נכספה נפשי. ידעתי אותם, את הרבנים החכמים והנאורים, אך עזוב עזבתים ברוסיה…

בשמעי זאת נסעתי מיד לפילדלפיה. ויותר ממה ששמעתי מצאתי בהרב הצעיר. בהתודענו זה לזה כרתנו בינינו ברית אהבה נאמנה הקימת בינינו ובין בתינו עד היום הזה.

פילדלפיה היא ההיפך הגמור מבוסטון. רחובותיה ישרים כדף אישקוקי, רבועים־רבועים לארכה ולרחבה. כאשר יכבד על הזר בבוסטון למצוא את דרכו ברחובותיה ובסמטותיה העקומים והנפתלים, כן יקל עליו בפילדלפיה וביום הראשון לבואו לא יוכל לתעות בה. היודע את מספּר הבית ימצאהו בנקל מבלי לשאול פּי איש. סגנון הבתים הוא חדש ומודרני. בית מועצת העיר, ה“עיריה” הוא בנין גדול ואינו נופל מן הבנינים הגדולים והנהדרים בפּריז ובברלין. רק רחובות אחדים מלאים חיים, הומים ורועשים כבקרית־תבל גדולה וכל העיר תפוסה מנוחה, שקט ודומיה כישנה את שנתה. על כן יאמר: “פילדלפיה ישנה”. וזה מוסיף לה לוית־חן. רצונך – ואתה בהמונו של כרך, כמו בניו־יורק, רצונך במנוחה – סוב לך רבועים אחדים מרחוב ברוד ולפניך מנוחה שלמה, כמו בעירה קטנה.

בלוית ידידי, הרב הצעיר לוונטל, שלא זזה ידו מידי כל ימי היותי בפילדלפיה, בקרתי את רב הספרדים, הרב שבתי מורייס. ראיתי לפני זקן נשוא־פנים, צדיק תמים ומסור בכל לבו להיהדות המסורה, לפי האופי הספרדי הטהור. האידיאל שלו היה בית־המדרש לרבנים בניו־יורק, שנוסד על־ידו.

קורת־רוח מיוחדת היתה לי בכניסתי עם ידידי לבית־המשפּט. בן־לויתי לא אמר לי מי הוא השופט, אין רצונו אלא להראות לי שופט אמריקני יושב על כסא־דין ועושה משפּט. התבוננתי לשופט היושב לבוש תגא על כסא רם, לעיניו השחורות, הגדולות והמאירות, לראשו העגול המכוסה שער שחור ומסולסל, לחן הנעים השפוך על פניו השחרחרים, לבת־הצחוק הנוחה על שפתיו, למבטו החודר בפני האיש העומד לפניו להשיב על שאלותיו – והתמונה הזאת לקחה את לבי. בלחש שאלתי את הרב לוונטל:

– יאמר לי, בבקשה, כלום אין השופט יהודי מאחינו?

– לשאלה זו חכיתי, – ענה הרב לוונטל בבת־צחוק – אמרתי: אראה אם אדוני הבא זה לא כבר מרוסיה החשוכה, ממקום שאסור ליהודי להיות נושא־מכתבים או מרביץ־רחובות – אם יכיר יהודי היושב לבוש תגא על כסא־דין. הן, ידידי, הוא הכיר אותו. השופט הוא יהודי ולא יהודי סתם, אלא תלמיד־חכם ומלומד בחכמת ישראל, מתענין בצרכי כלל ישראל, לומד גמרא וכותב עברית, בעלי ספריה גדולה, מחזיק בידי מחברים מישראל, תלמידי־חכמים עניים, משוררים, סופרים המצפּים לעזרתו. מובטחני, ששמע באירופּה את שם השופט מאיר סולצברגר.

– כן, אדוני הרב, שמעתי וקראתי על השופט הזה. ומה נהדר הוא הרושם לראות בפעם הראשונה בחיי שופט יהודי. רצוני לברך “שהחיינו” ובמקום “לזמן הזה” לאמר: “והגיעני למקום הזה”. ברוכה את ארץ החופש והשויון!

עם נעילת בית־המשפּט הציגני הרב לפני השופט סולצברגר. הלכנו אתו לביתו ושם ספּרנו בתורה ובחכמה. השופט סולצברגר היה אחר־כך לאחד מידידי הנאמנים. זמן רב החלפנו מכתבים זה עם זה, ביחוד בימים שתמך ביד נדיבה את המשורר העברי הלאומי נפתלי הירץ אימבר.

בפילדלפיה מצאתי את ידיד הסופר והפּדגוג העברי מר הלל מלכובסקי, חתן הסופר הידוע י.י. וייסברג מקיוב.

אחת השעות שאינן נשכחות היתה לי השעה שבליתי בבית ההיסטורי “אולם החרות” העומד על תלו ביפיו ובהדרו בטבור העיר. באולם הזה הוכרזה חרותן של שלש־עשרה המדינות הראשונות, שבכחן ובגבורתן פרקו מעליהן את עול אנגליה. במקום ההיסטורי הזה עומד עדיין פּעמון־החרות, שהודיע לעולם את תוצאות מלחמת־החרות ונצחון הגבורים עם מצביאם ג’יאורג' וושינגטון. באולם הזה נקרא ראשונה התעודה האמריקנית הקדושה של חרות־העם, החתומה בעצם ידיהם של מיסדי הריפּובליקה הגדולה בעולם – ארצות־הברית באמריקה. “הצהרת־החרות” במקורה תלויה עד היום באולם ונקראת ביראת־הכבוד בפי אלפי המבקרים.

נגשתי לפעמון־החרות. ברגש־כבוד התבוננתי אליו וקראתי את תרגום המקרא: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”. מקרא־קודש זה, מקרא קצר בתורת־קדשנו העתיקה, חרות על פּעמון־החרות החדש, שלא עברו עליו אלא מאה שנה, העיר בי את הגאון הלאומי, את רגש־הקודש של “אתה בחרתנו”; בראותי, כי עם אמריקה הצעיר בּעמים, בּרצותו לתת שם עולם לחרותו לא מצא בּטוי נמרץ לא בקורן המושלמי, לא בברית החדשה הנוצרית, אלא בתורת־קדשנו העתיקה. יזכור זאת דורנו הבא באמריקה.

בפילדלפיה – אוכל לאמר בקורת־רוח – עזרתי לכל מוסדותיה, שנוסדו בשלשים השנים האחרונות. “הכנסת־אורחים”, “בית־יתומים”, “מושב־זקנים”, בתי תלמוד־תורה, בית־החולים “סיני”, בתי־הכנסת, הסניטריום לחולי־שחפת, האגודות הלאומיות והציניות, כמו ה“חברה לספרות העברית” – כל המוסדות האלה עזרתי, ביחד עם הרב לוונטל והעסקן מר יעקב מרגליות, ליסודן ולהתפּתחותן עד שהגיעו למה שהם בימינו.

פּרק ארבעים ושמונה    🔗

אחות קטנה היא קנדה לארצות־הברית. כמוהן היא משתרעת מן הים האטלנטי עד הים השוקט (הפּסיפי). כפופה היא לאנגליה בתור אחת ממושבותיה, אולם עומדת ברשות עצמה עם ממשלה מיוחדת ובית־נבחרים מיוחד. לפנים היה חלק ממנה ברשות צרפת. מלחמה ארוכה היתה בין אנגליה וצרפת בשל קנדה וסוף הנצחון היה לאנגליה. בין שרי־הצבא האנגלים, שצבאו על מונטריאל בשנת תפ"ד, היו יהודים רבים מן הספרדים, כמו: עמנואל די קורדובא, חננאל גרציא, יצחק מירנדא. אחרי נצחונה של אנגליה התחילו היהודים להתישב במונטריאל. בין המתישבים הראשונים רשומים השמות: לזרוס, דייוויס, אוריאל, אוריסקו, שמואל יעקוביס, שמעון לוי, אברהם פרנקס, פרנדיז די פונסיקא, יוסף בינדונא, לוי סלומון ורבים כיוצא בהם.

בשנת תקכ"ח נוסדה במונטריאל קהלת־ישראל הראשונה בשם “שארית ישראל”. ובהיות המתישבים הראשונים מצאצאי גולי ספרד ופורטוגל, נהגו בחייהם את מנהג המסורת הספרדית.

עד שנת תקצ"א היו היהודים בקנדה משוללי זכויות פּוליטיות. בה בשנה, בחמשה במרץ, אשר בחתימת־ידו מלך אנגליה את החלטת הסינט להשוות את היהודים בזכיותיהם לכל הלאומים היושבים בקנדה.

אחרי הפּרעות ברוסיה בשנת תרמ"ב נמלטו יהודים רבים לקנדה, התישבו בערים הגדולות: מונטריאל, טורונטו, המילטון וויניפּג, והכניסו לתוכן את התרבות היהודית־הרוסית. מאות אחדות התישבו על הקרקע בעזרת קרן ברון הירש.

כשבקרתי את מונטריאל בשנת תרנ“ח מצאתי בה ששת אלפים יהודים. הם נפלגו לקהלות שונות לארצות־מוצאיהם. קהלת היהודים הספרדים “שארית ישראל”, אשר נוסדה, כאמור, בשנת תקכ”ח; קהלת יהודי אשכנז, “שער השמים”, שנוסדה בשנת תרי“ח; קהלת יהודי רוסיה, “בני ישראל” נוסדה בשנת תרמ”ה; קהלת יהודי רומניה “בית דוד” – תרמ“ח; קהלת יהודי גליציה, “שערי תפלה” – תרנ”ב; “חברא קדישא” – תרנ“ה; “בית־המדרש הגדול חברה ש”ס”, “אהבת אחים”, חברה תהלים" – בו בפרק ו“היכל עמנואל” המתקיים משנת תרמ"ב. הנה כי כן מצאתי את ששת אלפים המהגרים מפורדים לעשר קהלת עם עשרה בתי־כנסיות.

“מונטריאל” הוא שם צרפתי. בגרמנית משמעו “קניגסברג” ובעברית זהו שם עירנו העתיקה “טור מלכא”, או “הר המלך”. וכשם העיר כן שמות הרחובות בצרפתית. על כל רחוב מתנוסס שם של אחד מ“קדושי” הקתולים. גם ה“נוטרדם” לא תחסר במונטריאל. צלצול השפה הצרפתית נשמע בכל מקום: באספות, בקרן־הרחוב, בבית־הדואר ובכל מוסדות הממשלה, שכן חלק גדול מן התושבים הם צרפתים, מבני־בניהם של הצרפתים הקדמונים, שהתישבו בקנדה לפני האנגלים. הצרפתית השגורה בפיהם היא הצרפתית העתיקה, השונה מהצרפתית החדשה המדוברת בצרפת.

מאז היותי בצרפת ובבלגיה לא הרגשתי ברוח הדת הקתולית כמו במונטריאל. כהנים קתולים הולכים לבושי־מדים בראש כל חוצות, תהלוכות דתיות עם תמונות־הקודש, להקות ישועיים גלויי־ראש, יחפי־רגל ולפניהם לבונה מוקטרת, פּעמונים מצלצלים ושרים משוררים. אין הצרפתים מתבוללים באנגלים, לא בשפתם, לא בדתם ולא בלבושם. שני גוים היושבים בארץ אחת. בארצות־הברית אין בחיים בין קתולים לפּרוטסטנטים. מחולקים הם בבתי־כנסיותיהם, אולם בחוץ אמריקנים הם כולם.

יפה ונהדרת היא מונטריאל ברחובותיה, בבניניה ובגניה. חן מיוחד מוסיף לה ההר היפה והמטופּח שבטבור העיר. כמלך ביפיו הוא מביט בגאון על שפל־העיר הבנוי בתי־תפארה, על הרחובות הרחבים המרוצפים יפה, על הגנים הגדולים והמוריקים עם עציהם העתיקים, רמי־הקומה והגאים עם פּרחיהם הנותנים ריח והשותים לרויה את קלוחי־המים הזורמים מן המבועים ומכסיפים באור קרני השמש. – תמונה מרהיבת־עין זו הנראית לפניך בעמדך על ההר מבארת את שם העיר "מונטריאל, לאמר: “הר מלך”…

רק שנתים ומחצה אני יושב בארצות־הברית ונפלאת היא איך נקשרתי בעבותות־אהבה אל הארץ כאמריקני מבטן ומלידה. ואולי עוד יותר ממנו. כי יליד אמריקה אינו חש באושר החרות, שכן מימיו לא טעם טעם עבדות ולחץ, מעולם לא משך בעול חוקי און ועמל של המלכות הרשע ברוסיה החשוכה. לא כן אנכי, שטעמתי טעם גלות שלמה, שגורשתי מאת פני אמי־חורגתי – “מאַטושקאַ”־רוסיה, –אני נתקשרתי בכל נימי נפשי הדוויה לארצות־הברית של אמריקה הצעירה, החפשית ורבת־האונים.

בגעגועי לארצות־הברית החלותי מרגיש מיד כשעברתי את גבול קנדה. לכאורה, ארץ חופש, ארץ שאין בה הגבלות, שאלת פּספּורטים – ואף על פי כן כשראיתי את הדגל הקנדי הראשון מנפנף על אחד מבתי־הממשלה, פרכס בי שלא מדעתי רגש־געגועים להדגל בעל הכוכבים והפּסים. יודע ומכיר אנכי, שרגש זה הוא סנטימנטליות יתרה, בלא הגיון כלל, שכן מה לי קנדה מה לי ארצות־הברית? אבל זהו מן הדברים המסורים ללב ולא למוח ולהגיון.

מלאתי כעס וחמה בהכנסי לבית־הדואר לקנות תוים והפּקיד מאן לקבל כסף־אמריקה. ולא עוד אלא שדבר אתי קשות:

– כלום אין אדוני יודע, שאין אנו שייכים לארצות־הברית. הריהו עכשיו בקנדה!

הדבר הרגיז אותי. אחרי־כן צחקתי בקרבי בזכרי, כי כדבר הזה קרה לי בקניגסברג של גרמניה. הפּקיד בבית־הדואר לא חפץ לקבל ממני כסף־רוסיה. אז לא רגזתי ולא כעסתי; נהפוך הוא, שמחתי בלבי…

ואשר לעבודתי הלאומית מצאתי אז, בשנת תרנ"ח, במונטריאל קרקע טרשים, שאינו ראוי לחרישה ולזריעה. המון בית־ישראל היה ברובו אנשים פּשוטים, מאותו הסוג שאין לו מושג של אידיאלים, צרכי־צבור וצרכי־עם. “חייב אדם ‘לעשות חיים’ ותו לא” – זהו אידיאל החיים שלהם. בני־העליה, התושבים, בין הספרדים מקהלת “שארית ישראל” ובין האשכנזים מעדת “שער השמים”, היו כולם פּטריוטים בריטים במאה אחוז ויראו להעלות על דעתם את הלאומיות הישראלית, שלא לפגום, חלילה, בפּטריוטיות הבריטית. עלובים! לא ידעו, כי בעוד עשרות שנים תיעשה בריטניה עצמה שותפה להציונות והצהרת בלפור תהיה אחד העקרים של מלכות אנגליה.

יחידי־סגולה נמצאו במונטריאל, שהבינו להעריך את קרני־האור שיצאו מן המאור הגדול ד“ר הרצל. אחד מהם היה הרב הצעיר א.מ. אשינסקי. עוד אז מצאתיו ציוני נאמן ומסור, מלא אהבת־קודש לעמו, לארצו, לדתו ולשפתו, נואם מצוין באידית, בעברית ובאנגלית, עסקן חרוץ בכל צרכי הכלל, חביב על האבות ועל הבנים, הראשונים מכבדים אותו על ידיעתו הרחבה בספרות הישנה, ואחרונים – על הבנתו בספרות האנגלית ועל סבלנותו. והוא עבד את שניהם באמונה. לפני הזקנים בחברה ש”ס הקריא שעור בתלמוד כאחד הרבנים הגדולים מעבר לים ולפני הצעירים היה נואם באנגלית על הלאומיות ועל דברי ימי ישראל.

שני לו היה בעל־בית נאה, נשיא “שער השמים”, מר לזרוס כהן, סוחר עשיר מרוסיה ובעל־נפש. הוא היה מן הראשונים שנתנו ידם להתנועה הציונית. הוא השתתף באגודת “שיבת ציון” בניו־יורק יחד עם העסקן הידוע אדם רוזנברג.

הרב א.מ. אשינסקי ומר כהן הצליחו למשוך אל התנועה הלאומית כח גדול וחשוב, אחד מראשי היהודים הספרדים שהיה אחר־כך שנים רצופות נשיא הפדרציה הציונית בקנדה – מר ק. די סולה. שלשה אלה הניחו את היסוד להתנועה הציונית לא במונטריאל בלבד, אלא בשאר ערי קנדה: טורונטו, וויניפּג והמילטון.

פרק ארבעים ותשעה    🔗

בשנת תרנ“ח [בכתב יד: תרס”ח] יעצוני ידידי הרופאים לנסוע לאירופּה למקום־הרחצה אמס, להעלות ארוכה לגרוני. שרירי גרוני מרדו מרוב עבודה. בשבעה עשר ביוני עליתי על האניה ההולנדית “פּוטסדם”. התזמורת נגנה. קרני־השמש הבוערות הציפו ים של אור על האניה ועל מאות נוסעיה, שעמדו גלוי־ראש ונפרדו ממלויהם מתוך נפנוף כובע ומגבעת. הנשים נפרדו לפי דרכן: בחיוך מעושה על השפתים וברסיסי־דמע מזהירים בעינים. האניה זזה. באויר תערובת של קולות: שריקות האניה, ברכות הנוסעים והמלוים, “היו שלום”, “צאתכם לשלום”, יוצאות מפי אנשים שונים בשפות שונות, ערבוביה של גברים, ונשים, קולות זקנים ונערים – כל זה משליך עליך רוח מיוחדת של שמחה וגעגועים. נתוק פּתאומי של אלפי אלפים נימים רוחניות המקשרות את נשמות בני־אדם באהבה ובגעגועים.

עברה שעה. האניה בוקעת בגלי־הים והנוסעים תופסים את מקומותיהם בתאיהם וכל אחד ואחד מתיחד עם נפשו. נפשי שבה למנוחתה ואני מדמה את נסיעתי זו מאמריקה לאירופּה לנסיעתי על־פּני ים זה לפני שלש־עשרה שנה מאירופּה לאמריקה. אז הייתי מהגר, אילן עקור מאדמתו שנטוע בה ועלה וגדל ארבעים שנה רצופות. סערת־חמה, רוחות־עריצים, אנשי דמים ומרמה, משרתי־רשע של צר מקשיב על דבר שקר, עקרוני בחזקת־יד ממולדתי, מבית־אבי, ממשפּחתי, מספרותי ומתרבותי, השליכוני לבטן אניה גדולה על־פני ים גדול ורחב־ידים. והאניה זרה לי בכל, זר לי רב־החובל, זרים לי המלחים, זרים לי הנוסעים, זרה לי הלשון, זרים לי המנהגים והמאכלים. עשרה ימים ישבתי ביניהם בודד ומשמים, כאלם לא יפתח פּיו וכחרש לא ישמע, בלא דעת לאן, למי ולשם מה אני נוסע – כן הייתי אז באניה הצרפתית “לאבורגניה” מאירופּה לאמריקה. מאז עברו שלש עשרה שנה. ועתה אני נוסע מאמריקה לאירופּה באניה ההולנדית “פּוטסדם”. אך, אל אלהים אדירים! מה רב היתרון לנסיעתי עתה מנסיעתי אז, כיתרון היום מן הלילה, האור מן החושך, החרות מן העבדות. עתה נוסע אנכי מדעתי ומרצוני, איש לא כפה אותי, אזרח בן־חורין אני, מחסי ומשגבי הוא העם הצעיר, בעל הריפּובליקה הגדולה והחסונה של ארצות־הברית. ולא כאלם אני נוסע, שולט אני בשפת־התבל העשירה, השפה האנגלית, שאיננה זרה לרב־החובל ההולנדי ולמלחיו. נוסע אני עם כמה מאחי, בני־עמי, אזרחים בני־חורין כמוני. רואים אנו את עצמנו בני־חורין גמורים, מדברים כרצוננו וכולנו יודעים לאן, למי ולשם מה אנו נוסעים. – קו־מבדיל זה בין שתי נסיעותי על הים מתחתי במחשבתי ושפתי מללו: ארורה העריצות, ברוכה החרות!

למחר בבוקר יצא הקול באניה, כי בלילה מת אחד הנוסעים מיתה חטופה. בן שלשים וחמש היה. את קברו הקר והלח מצא בים. כזרם־חשמל עבר רעד את הנוסעים. ביותר חרדו הנשים ותאבו לדעת מי הוא המת ומה היתה סבת מיתתו. פּניתי לרב־החובל והוא הודיע לי, כי הנוסע האומלל הוא הולנדי צעיר. הוא היה חולה אנוש עוד בטרם עלותו על האניה. רעיו וידידיו נסו להניאו מן הנסיעה, אך הוא לא שמע להם. הוא מהר לנסוע לאשתו ולבניו, שלא ראם זה כמה שנים. מלא מרץ ותקוה עלה על האניה. הוא קוה להגיע לביתו לשלום. אולם הים השפּיע עליו לרעה, לבו החולה לא עצר כח והוא נתפּש בכף המות.

“כל מה שיש ביבשה יש בים” – הורו לנו חכמינו. אף הלוית־המת יש בים. אלא שהלוית המת ביבשה אינה עושה רושם, שכן מצוים אנו אצל האדמה גם בחיינו. נוראה ומחרידה היא הלוית־המת בים.

לילה. כל הנוסעים שקועים בשנתם. רב־החובל נותן אות והאניה עומדת בלב־ים. בתא בית־החולים הכל מוכן ומזומן. הרופא, רב־החובלים וסגנו נכנסים לבית־החולים. הרופא מאשר רשמית את מות המת ונותן רשות לקברו. המלחים עוטפים את המת ביריעת־בד, מניחים אותו על קרש עבה, קושרים אותו בחבלים אל הקרש, בראש הקרש תולים חתיכת־ברזל כבדה והם נושאים את המת לקצה האניה. רב־החובל, הרופא והסגנים מלוים את המת גלויי־ראש. חרש־חרש מורידים את המת לתוך הים. הגלים נושאים אותו רגעים בחיקם ועד מהרה הוא צולל במצולות־ים. רב־החובל נותן אות, האניה מוסיפה ללכת בדרכה, רק הנוסעים מעטו באחד…

ביום הרביעי לנסיעתי נהניתי הנאה לאומית מצעיר אחד מבני־ישראל. אברהם לווין, יליד ריגה, קדש שם ישראל בעולם הקטן של האניה, שהיו בו בני עמים שונים בעלי דעות שונות על עם ישראל. מובן, שרובם היו נוטים לאנטישמיות.

מר לווין, צעיר אינטליגנטי, לא עשיר – סגן־מנהל באחד מבתי־החרושת בניו־יורק ומתפּרנס לא בריוח – קבל מכתב מעיר־מולדתו ריגה, כי אמו הזקנה חולה ונוטה למות. יודעת היא כי קרוב קצה והביעה את משאלתה לראות את בנה־יחידה בטרם תלך ואיננה. אברהם לווין, כבן נאמן, התקין עצמו בימים מועטים לנסיעה, לווה להוצאת־הדרך והוא נוסע אתנו למלא את משאלת אמו לראות את בנה יחידה לפני מותה. הנסיעה ארוכה עליו, דוחק הוא את השעה, מחשבות שונות גוזלות את מנוחתו, שנתו נודדת מעיניו ובחצות־לילה הוא מתהלך על ספּון האניה במחלקה השניה. השעה השניה. כל הנוסעים ישנים בתאיהם ומר לווין מתהלך יחידי על הספּון. פתאום הוא רואה ארנק מוטל על הרצפּה. הוא מרים את הארנק, פּותחו ומוצא בו אלפּים דולר. הוא לוקח אתו את הארנק לתאו, חכה עד אור הבוקר, עלה אל רב־החובל ומסר לו את המציאה שמצא. רב־החובל נתן בו מבט של כבוד על מעשהו ורשם את שמו בספר.

מר לווין נפרד מאת רב־החובל ועמד לרדת. פּתאום נפתחה הדלת ולתא רב־החובל נדחף אכר אחד מקליפורניה וספּר בחרדה לרב־החובל על האסון שקרה לו. הוא אבד את כל הונו, אלפּים דולר. רב־החובל שואל את האכר שאלות אחדות ותשובותיו הוכיחו, שהוא בעל־האבדה.

– הרי שלך לפניך, – אומר רב־החובל אל האכר – ותן תודה להצעיר הזה על ישרו – והראה על אברהם לווין.

האכר הנוצרי מקליפורניה נפל על צוארי הצעיר היהודי ובדמעות התחנן לפניו, כי יקח מכספּו כמה שלבו חפץ. אולם מר לווין לא נגע בכסף.

– עשיר אתה? – שאל רב־החובל את לווין.

– לא, – ענה לווין וספּר לרב־החובל מי הוא ומה מעשהו ולאן הוא נוסע.

– למה לא תקח דולרים אחדים? – שאל אותו שוב רב־החובל, – הלא יסכנו לך לעתה כזאת?

– אין רצוני בכסף שלא זכיתי בו, – ענה לווין – האיש הזה אבד את כספּו, אנכי מצאתיו וחובתי היא להשיב אבדה לבעליה. את חובתי עשיתי ואינני ראוי לתודה.

– הן, הן, – פּנה רב־החובלים להעומדים מסביבו – אילו ראה שכספּיר מחזה כזה בין יהודי ונוצרי, היה מוציא שיילוק אחר מתחת ידו.

כל הנוסעים כבדו את מר לווין. ואמנם בישרו הדר פני עמו.

פרק חמשים    🔗

בוקר בהיר וצח. נח ושוקט היום. משתקפים בו שמי־התכלת. לאטה שטה האניה על גלי־הים הקטנים. רווחים יושבים הנוסעים על שלשת ספּוני האניה. עניי־הנוסעים שבמחלקה השלישית מביטים בעיני־קנאה בנוסעים שבמחלקה השניה ונוסעי המחלקה השניה מביטים בעינים כאלה בנוסעי המחלקה הראשונה. משם נשמעים צלילי תזמורת האניה. מנגנת היא הימנונים לאומיים שונים. ההימנון הראשון היה האמריקני. להדו מחאו ה“ינקים” כף בגאוה לאומית. ההימנון השני היה ההולנדי, שכן האניה היא קנין־כספּה של חברה הולנדית. בשלישית נשמעו הצלילים החזקים של ההימנון הגרמני והגרמנים מחאו כף. וכן היה בהשמע ההימנון הצרפתי, האנגלי והאיטלקי. ואפילו ההימנון הרוסי מצא לו מוחאי־כף בין חמשת הרוסים שבאניה.

באותה שעה הרגשתי מה שהרגיש יונה הנביא בשכבו בירכתי האניה ובשאול אותו האנשים: “מה ארצך, ואי מזה עם אתה?” אמר להם: “עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה”, כלומר: ארץ אין, עם לא לי הוא, אזרח־עולם אני שלא בטובתי ורק אלהי־השמים, בורא־עולם, בעל הבירה האוניברסלית, בו כל מעיני ובו אני דבוק. אני נודד־העולם זה אלפּים שנה, הבין־לאומי בעל־כרחי, מלא כל הארצות ואחת מהן לא לי היא. יושב אני בתוך עמים רבים ועם אינני, מדבר בכל הלשונות ולשוני אני שכחתי, עובד בכל הספרויות וספרותי אני בת ארבעת אלפים שנה נטשתי, שומע כל ההימנונים הלאומיים והימנוני אני נשיתי…

כך ישבתי בירכתי האניה, בקרן־זוית והצער הלאומי קרע והרתיח את לבי. בקשתי איש לשפּוך לפניו את נפשי, להריק את לבי, אדברה אולי ירוח לי – בקשתי ולא מצאתי.

פתאום נגש אלי צעיר אחד, איש חי וזריז, בעל עינים שחורות ובוערות, זקן שחור עשוי לפי הנוסח הצרפתי, שהוסיף לוית־חן לפניו המלאים חן יהודי וחטמו, חוטם־נשר, העיד עליו ביותר, כי מזרע ישראל הוא.

– אם אין אני טועה, – פּתח באנגלית – אדוני הוא רעוו. מסליאנסקי?

– הן, אדוני, – עניתי – ומה שם אדוני?

– שמי לאָעב, הצייר. שמעתי את אדוני נואם נאום ציוני ב“קופּר יוניון” בנשף קבלת־הפּנים לכבוד יוסף כהוון הציוני מלונדון. מכר ומודע אני לישראל זנגוויל. ציוני אני זה משנים.

היתה הרוחה ללבי. מצב־רוחי נשתנה לטובה. מצאתי בו ידיד ואח לדעה. פתחנו בשיחה. כשתי יונים בארובתם, ישבנו שני הציונים בירכתי האניה ושפכנו את לבותינו זה בפני זה. התרועענו ויחד בלינו את הזמן כל ימי נסיעתנו.

* * * * *

באניה בלב־ים, כשהאדם פורק מעליו את עול הדאגות והטרדות שביבשה, כשהוא נעשה חפשי מרעש החיים ומהמונו של כרך, הוא משתנה באפיו ובמדותיו. הוא מתרועע עם הנוסעים ורואה את עצמו כילד, חסר־אונים, רך ותלוי באחרים. כל הנוסעים בכל המחלקות, בין עני ובין עשיר, בין בן־ברית ובין אינו בן־ברית, בין מאמין ובין כופר ־ הכל שוים בבית הגדול־הקטן השט על־פני מים והנקרא “אניה”. המצב הזה פּועל על הפּסיכולוגיה של האדם והוא נעשה סבלן, ארך־רוח ועלול לשמוע בנחת דברים ודעות, שדעתו לא סבלתם ביבשה.

רושם זה קלטתי בשעת טיולי על הספּון העליון של האניה. ראיתי כמרים קתולים אחדים עומדים בתוך חבורה של צעירים ואחד מן החבורה מבדח את דעת כולם, מצחיקם עד כדי היסטריקה בבדיחותיו והלצותיו. מתלוצץ הוא על הכל וביותר על הדת וביחוד על הדת הקתולית. כולם מלאו צחוק פּיהם והכמרים חייכו בנחת, אף כי קלע בהם את חציו, ראיות מדעיות מתובלות בדיחות חריפות, הלצות עוקצות ומשלי־עם נוקבים ויורדים. עמדתי משתאה לכשרון־דברנותו וביותר לרוב ידיעותיו ובקיאותו הגדולה בספרות הגרמנית. גיטה, שילר, שופנהואר, היינה, ברנה וניטשה עומדים הכן לשרתו הוא פוסק מהם פסוק לפסוק. גם הספרות האנגלית והצרפתית אינן זרות לו והוא מסתייע מדברי שכספּיר, דרווין, ספּנסר ובוקל. הוא דבר גרמנית צחה ועשירה. ברור היה לי, כי הוא גרמני חפשי בדעות, נוצרי מבטן ומלדה.

ומה נשתוממתי בגשת אלי לאחר שעה אחי־לאניה מר לאָעב שלוב־זרוע עם הגרמני ומציג אותו לפני בשם ברנרד מינץ. זה הכופר והמין, המלגלג על הדת והמוצא את אלהיו ואת דתו בספר “הכח והחומר” לביכנר – הריהו מבני־בניו של הגאון מהר"ם מינץ, אחד מגאוני ישראל בסוף המאה החמש־עשרה, התופס בתשובותיו מקום חשוב בספרות הרבנית.

כשנתודענו יותר ספּר לי, כי עדיין יש בידו כתבי־יד מאביו־זקנו הגאון. גם אביו היה ירא־שמים וגדל אותו בדת־ישראל. הוא למד בחדר, וזוכר עוד גרסא דינקותא. אולם מיום שיצא מרשות־אביו התרחק מן היהדות והיא זרה לו. הוא גרמני בגופו ובנפשו. גמר בית־ספר גבוה, עבד בצבא וכעת הוא סוחר בניו־יורק, גר במערב־העיר ודבר אין לו עם היהודים. כששאלתי אותו אם הוא יודע על התנועה הלאומית, הרעיון הציוני, הספרות העברית החדשה – הסתכל בי כזר. רק המשורר ר' יהודה הלוי ידוע לו ולא מן המקור, חלילה, אלא משירו של היינה. ולשבחו יאמר, כי ידע גם את הטעות שטעה היינה ליחס לרבי יהודה הלוי את השיר “לכה דודי” הנאמר בתפוצות ישראל בלילי־שבתות ושמחברו היה רבי שלמה הלוי, שחי שנים רבות אחריו. ובזה תמו כל ידיעותיו ביהדות.

יחד עם מר לאָעב דברנו על הטפּוס המופלא הזה ושנינו באנו לכלל דעה אחת, כי רק עם גולה אלפי שנה עלול להוציא מקרבו בנים משכילים ובעלי כשרונות כאלה ולא ליהנות מהם, כי רק בני עם עני ואביון עוזבים את מחנם ונותנים את כשרונותיהם לזרים. זוהי קללת התוכחה: “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות”…

פּרק חמשים ואחד    🔗

לפתע פּתאום הופך הים את מראהו. אתמול והיום עד חצות היו השמים שמי־תכלת, השמש האירה בהדרה, הים היה חלק כראי, ועתה לפתע פּתאום – אל אלהים, מה גדול העצב! השמש נעלמה ואיננה, אספה נגהה, השחירו פני השמים, חשכת־ערפל סביבות “פּוטסדם”, גלי־זעם, משברים אדירים, יסערו עליה מכל צד, יטלטלוה הנה והנה וככדור היא משחק למו. כל הנוסעים ירדו לתאיהם ולבם עליהם בעצב יעיק.

בערב לבשתי אומץ ועליתי על הספּון. חשוך ואפלה מסביב. מששתי כעור ועליתי על הספּון העליון, מקום רב־החובלים והמלחים. ישבתי בקרן־זוית ונפשי צללה בתהום האפלה. פתאום שמעתי קול מראש התורן, קול קורא לאט בצלילים ממושכים באנגלית:

“א־אלל איז ווע־על!”

לאמר: הכל על מקומו בשלום. קול־הקורא הזה ענין אותי. בשעת־הכושר הראשונה שאלתי את אחד הסגנים לאמר לי פּשר הקול ומאין הוא בא. והוא ספּר לי, כי בכל לילה מטפּס אחד המלחים בראש התורן ועולה ועומד על גזוזטרה קטנה. שם הוא עומד על המשמר, צופה על פני הים, מביט ומקשיב לדרך האניה בלב־ים, שלא תתנגש באניה אחרת וכל חצי־שעה הוא מכריז ומודיע: הכל על מקומו בשלום.

הכרוז הדמיוני הזה השפּיע על מצב־רוחי והביא אותי לידי מחשבות והרהורים: עולמנו הקטן הוא ים זועף הנושא את דכיו ומכה גלי־זעם. כל אחד מאתנו שט על־פּני הים באניתו המיוחדת לו. ומה טוב היה אילו היינו צופים למרחוק להמנע מכל מכשול ופגע בדרך־חיינו ולקרוא פעם־בפעם: “אלל איז וועלל!” – הכל על מקומו בשלום!…

* * * * *

ושוב בוקר־קיץ יפה ונהדר על־פּני הים, שוב הרמוניה בין השמים ובין המים מתחת. ברוח נדיבה וביד פתוחה תשלח השמש את קרניה, זהרי־חמה המכסיפים ומלטפים את הגלים השקטים ומפּילים תרדמת־חלום על הים… נעלמו הגלים הסואנים והזועפים מאתמול, בפנות התחבאו, במעמקי־תהום שמו סתר למו. עתה, לאור השמש, יבושו ויכלמו מזעמם וממעשי־תעתועיהם באפלת יום אתמול.

לאטה שטה ה“פּוטסדם”, רוח חרישית נושבת בענוה, כל הנוסעים שמחים וטובי־לב, שואפים לרוחה את האויר הצח והנעים, אויר־הים ביום־קיץ בהיר.

מה גדלת ומה רוממת שמש מאירה, מה גדול כחך להחיות, להשיב נפש כל היקום! מה נאה לך שמך הקורא לך בפי אחד חוזינו: “שמש צדקה ומרפּא בכנפיה”, אכן צרי ומרפא בכנפיך־קרניך.

* * * * *

בפעם הראשונה בחיי ראיתי היום שקיעת־חמה בכל הודה והדרה על־פני הים. עמדתי בקצה־האניה, על הספּון העליון, על־יד תא רב־החובל ועיני כלפּי מערב, לחמה השוקעת. ראיתי את שמש־הערב הגדולה, שמש של אש, מלכת־היום, אוצר חיים ואור, שוקעת לאט־לאט, יורדת וטובלת במי האופק, צוללת במעמקי־תהום, רגע – הבריקו אחרוני־קרניה ואינם… השמים האדימו כאש, להבות־אש השתקפו בקצה הים באופק, כמו חפרו השמים ובוש הים על עזבה אותם השמש המאירה. עוד רגעים – והירח החור עלה. לאט ובענוה הלך לרשת את מקומה של השמש האדירה…

אחוז־קסם למראה הנהדר של מעשה־בראשית עמדתי בלי־נוע ושפתי לחשו דברי נעים זמירות ישראל:

יורדי הים באניות –

המה ראו מעשי ה'

ונפלאותיו במצולה.

* * * * *

יבשה! יבשה! יבשה! – נשמע מכל העברים באניה. כל הנוסעים בכל המחלקות צהלו ושמחו בראותם את חוף אנגליה מעבר מזה וחוף צרפת מעבר מזה. מגדלי־האור, סירות־הדוגה, סיעות השחפים הפּורחים מעל האניה ומסביבה, מבשרים לנו את בשורת היבשה הקרובה. היתה רוח אחרת באניה. בכל אשר תפנה פּנים מאירים ושמחים, פּני־חג. ביחוד נחה עליו דעתו של הליצן היהודי־הגרמני ברנרד מינץ יותר מבכל ימי הנסיעה. נתוספה חריפות לבדיחתו ושנינה להלצתו. ושוב דבר על הנושא החביב עליו. הוא תקף את הכנסיה הקתולית, התלוצץ על שני המפתחות, מפתח גן־עדן העליון, הנתון בידי פּטרוס ומפתח גן־עדן התחתון הנתון בידי האפּיפיור בווטיקן. ובין הקהל הרב המוחא כף עומדים במנוחה הכמרים העלובים, שומעים בשויון־נפש מעושה את חרפּת מקדשם ואינם משיבים.

אז למדתי להבין את כשרון־המעשה הטבוע בנפש הקתולים. מגודלים ומחונכים הם מילדותם לראות, לשמוע ולדום, כי השאון והרעש אין בהם מועיל. שקטים הם הללו, ענותנים ושפלי־רוח במקום שהם המעוט ואפילו במקום שהשלטון לפניהם הם מדברים מעט ועושים הרבה. כך נהגו בכל שנות ימי־הבינים. אלפי בני־אדם העלו על המוקד, חתכו אברים מן החיים, הרבו לעשות ומעטו לדבר. לא כן אנחנו בני־ישראל. אין אנו מושלים ברוחנו לדעת עת לחשות. תמיד אנו צועקים בקול ואפילו במקום ובשעה שאין הצעקה מועילה – ולעשות אין אנו יודעים. אין כחנו אלא בפה וזוהי חולשתנו. כמו שתאר את אפינו יצחק אבינו: “הקול קול יעקב והידים ידי עשו”. יעקב בקולו ועשו בידיו…

ה“פּוטסדם” הגיעה לחוף צרפת, לבולוניה. הנוסעים שירדו בצרפת, נפרדו מאחיהם לאניה. געגועים תקפו את הנוסעים שנשארו באניה. הם התגעגעו אל ידידיהם החדשים, שזה אתמול כרתו אתם ברית־ידידות. האדם על כל מומיו ומגרעותיו הוא בריה חברתית הנכסף לחברה, לידידות וכשהוא מתרועע עם חברו נקשרת נפשו בנפשו וקשה עליהם הפּרידה. אולם הרגשות העדינים אינם מוצאים מקום בלבו אלא בשעה שהוא עוזב את הרעש של חיי־יום־יום ונשא בחיק האם־הטבע, אז הוא רך וענוג, שלו וטוב בתינוק על שדי אמו.

מרחוק ראינו את חוף הולנדיה. בעוד שעות אחדות שטה האניה בגאון־מלכות בין חופי־הולנדיה הירוקים המרהיבים את עין כל הנוסעים. חן וקסם מיוחד על הבתים הלבנים הקטנים העומדים על חופּי לשונות־הים בהולנדיה הקטנה.

אשה צעירה אחת הולנדית, שגרה שנים רצופות בארצות־הברית, בראותה את מולדתה קראה בשמחה היסטרית: מה אהבתיך, הולנדיה, מולדתי היקרה! ומרוב התרגשות געתה בבכיה.

רושם לא־יתואר עשתה עלי קריאתה הפּטריוטית של האשה ההולנדית. מבטי נפגשו במבטי ידידי הצייר לאָעב, חבקנו ונשקנו זה את זה ושאלת־אלם רחבה על שפתינו:

איה ארצנו מולדתנו?!…

האין זה קוריוז? נסעתי באניה “פּוטסדם”, באתי לעיר “רוטרדם”, התאכסנתי במלון “וונדם” ואני נוסע לראות את העיר “אמשטרדם”. שלא מדעתי נעשיתי להולנדי.

פרק חמשים ושנים    🔗

במסלת־הברזל הגרמנית נסעתי לקלן על־יד הרינוס. לא לחנם מתגאים הגרמנים בנהרם זה. חופּיו הנהדרים, ההרים הגבוהים והנשאים משני עבריו, המצמיחים יערים עבותים, וכרמי־התנובה הגדולים – כל אלה מרהיבים את עין הנוסע. הרינוס הזכיר לי את ההודסון הנוהר בין הרים מניו־יורק לאלבני. אולם הרי גרמניה מטופּחים בידים אמונות ומלבד הדרם הטבעי הם מסמלים את המרץ הגרמני.

מקלן נסעתי לאמס. מקום־המרפּא אמס היא עירה גרמנית קטנה. רק אלף תושבים היו בה אז. אולם מלאה היא חן ויופי. בצאתך מבית־הנתיבות ובצעדך צעד אחד על אדמתה תשתאה ליפי הנוף אשר מסביבה. בתיה לא גבוהים, אך בנוים בטעם מיוחד, מעשה אמנות. רחובותיה אינם רחבים ביותר, אך נקיים בתכלית הנקיון. עצים ענפים גדלים משני עברי הרחוב וביניהם נטועים כל מיני פרחים, שושנים וחבצלות. העיר היא בעמק, בין הרים עטופים יערות־ירק. בתוך העיר עובר הנהר אמס הנופל לתוך הרינוס. בטבור העיר עומד בית־המרפא, שאלפי חולי אף וגרון באים בו לשתות מי־המינרלים הנפלאים. יום־יום באים אורחים שונים, בני ארצות שונות. ברשימת האורחים נמצאים שמות רוזנים, נסיכים ורבי־היחש. ביניהם: ברון רוזן, ציר רוסיה באמריקה, הברונית אלפונס די־רותשילד, שארת־בשרנו, עם משפּחתה. בלכתך לשוח בין השדרות הרחבות בגן תשמענה אזניך לשונות רבות ושונות כבימי בבל העתיקה. אולם שלום ושלוה בין בני־בבל אלה. כל אחד נזהר בכבוד חברו ועל כל משגה קל יבקש סליחה בצרפתית וחברו יענה ויאמר בלשונו: “סלחתי”. המתרפאים אדיבים ונוחים זה לזה ודומה, כי קשר בין־לאומי, ואולי קוסמופּוליטי, מקשר את כולם. אין שנאת גזעים, אין הבדל מעמדות, אין יחוס־אבות, רק אהבה ואחוה ושלום ורעות. הנה עומד ברון רוזן, האציל הרוסי, ומחטא את חטמו הרוסי ועל־ידו עומד חזן יהודי מעירה קטנה ומשפשף את גרונו הנחר. וכן כל האורחים המתרפּאים. מתי תגיע כל האנושות למדרגה כזו? מתי יהיו בני־האדם כה טובים ונוחים זה לזה, יד החזק לא תהיה בחלש ממנו וכל אחד יכיר בזכותו של חברו לחיות על־פּני האדמה כמוהו? מי יתן ועינינו תחזינה שלום בין גזעים, לאומים ומעמדות כמו בין המתרפּאים באמס? מתי תגיע אחרית־הימים, שחזו חוזינו ונביאינו? הה, מתי?

ארבעה שבועות עשיתי באמס וכל אותם הימים קימתי בי בעצמי דברי יחזקאל: “ואשב משמים”. דומם ישבתי, כאשר צוני הרופא, לא הוצאתי מלה מפי. ואין זו מן הקלות להפוך “מדבר” פרופסיונלי ל“דומם”. שמרתי את “לא תעשה” של הרופא ודומני, כי השתיקה הועילה לי יותר מן המים.

הואלתי להאמין, כי אלת־הזמרה נתנה משכנה באמס. רוב האורחים הם מזמרים, משחקים, אמנים, דברנים, מטיפים, בישופים קתולים, כמרים פּרוטסטנטים ונואמי־דפּלומטיה גדולים, דרשנים, רבנים וחזנים. כל האנשים האלה, הרחוקים זה מזה בדעותיהם ובהשקפת־עולמם כרחוק מזרח ממערב, נעשים כולם חברים לשתיקה. שאיפה אחת ומטרה אחת לכולם – לרפּא ולשפּר את כלי־מבטאם ולהוסיף לעבוד את עבודתם הרוחנית. ומי־המינרלים בתומם אינם מפלים בין איש לאיש ומרפאים את גרונו של האנטישמי הנלהב כגרונו של הנואם הליברלי. כן, הטבע אינו יודע קנאה ושנאה. ומה מאושרים היו בני־האדם לו למדו אל דרך הטבע.

* * * * *

עיני נתלו באיש אמיץ וחסון המטייל בין השדרות בקומה זקופה ושערו מסודר לו תלתלים היורדים על ערפּו. מי הוא המאושר הזה, שהיפות והעשירות בנשים מחזרות אחריו ומבקשות קרבתו? חקרתי ודרשתי ונודע לי, כי הוא שאר־בשרי, מבני־בניו של יעקב אבינו. זהו הטינור “הרוסי” המפורסם טרטקוב. הרבה מזמרים רוסים, בעלי שם־עולם, היו מזרע ישראל. אולם מי מזכיר את צור־מחצבתם? ורעה מזו, שהם בעצמם מעלימים את יהדותם. ושוב בא הטבע ומגלה את סודם בחטמי־נשר ובשער מסולסל…

* * * * *

אני והאמריקנים האחדים, שהתאכסנו במלון “דה פרנס”, נדברנו בינינו אור לארבעה ביולי לקום בבוקר ולחוג את חג־החרות האמריקני. שמחים וטובי־לב קמנו כולנו אזרחי ארצות־הברית, נעצנו דגלים אמריקנים קטנים בדשי־בגדינו והלכנו אל בית־המרפּא. שם נפתענו לראות דגלים אמריקנים גדולים על כוכביהם ופסיהם מנפנפים על בתי־המלון הגדולים. ותיכף הגיעו לאזנינו צלילי ההימנון האמריקני מכלי־נגינתה של התזמורת הרשמית. בקורת־רוח מחאנו כף. ולא זה בלבד, אלא כל היום נשמעו מנגינות אמריקניות ואפילו “יינקי דודל” לא יצא מן הכלל. אולם שמחתנו לא היתה שלמה בשמענו מפי הקהל, מוסיקאים מכל הארצות, כי המוסיקה האמריקנית עדיין רכה, פּרימיטיבית, לא מפותחת. ועלי להודות על האמת, כי בתור אמריקני נרגזתי לשמע הדעה הזאת, אבל אנוס הייתי להצדיק עלי את הדין. ושני טעמים בדבר. ראשית, אין אני מוסיקאי, ושנית, מצווה ועומד הייתי מן הרופא לשים מחסום לפי ואין מחאה בלא דבור…

* * * * *

יחד עם מכרי בקרנו את העיר קובלנץ, העיר איננה גדולה ביותר, מספּר תושביה הוא חמשים וחמשה אלף, אולם יפה היא ונודעה לשם במבצרה הגדול ובאנדרטה הנהדרה לזכר ווילהלם־קיסר הראשון העומדת על פרשת הנהרות רינוס ומוזל. בקובלנץ עומד ארמון המלך העתיק, שנבנה בראשית המאה השש עשרה והיה בשעתו טירת הרוזנים. השך הפּרסי ואלכסנדר השני, קיסר רוסיה, היו אורחים בארמון הזה. סגנון הבנין מבחוץ הוא פּשוט מאד, אולם האולמים הנהדרים מבפנים עם רהיטיהם היקרים מרהיבים עין המבקר. כל אולם – קירותיו מצופּים כצפוי רהיטיו. וכל אולם ואולם טבוע בחותם של ארץ ידועה ומרוהט לפי טעם בני הארץ ההיא. יש אולם רוסי, תורכי, צרפתי, איטלקי, סיני, יפּני וכיוצא בהם. באולם התורכי עומדים לוחות יקרים ועליהם חרותים בערבית פּסוקים מן הקורן, שחרת השולטן התורכי בעצם ידו. באולם הרוסי עומדים שתי תכות־זהב עם דף אישקוקי ופסלי־המשחק אף הם של זהב ויש מהם החתומים בחתימת־ידו של אלכסנדר השני. על קירות הארמון תלויות תמונות גדולות, צלם דמות תבניתם של מלכי גרמניה ונסיכיה בימי־הבינים, המביטים בגאון־מלכות על המבקר, כמו חיים כולם היום. ועתה? עתה יושב מלך גרמניה האחרון בארץ בהולנדיה, גולה מארצו ומכבודו..

פרק חמשים ושלשה    🔗

מלאו ימי־רפואתי באמס. החלפתי כח ורוח. התגעגעתי לאמריקה ולעבודתי הרוחנית ביהדות האמריקנית. בחזירתי עמדתי שוב בקלן ימים אחדים. בקרתי את המשרד הציוני ואת מערכות “די וועלט” ו“העולם”. מר ברגר, עורך “די וועלט”, ד“ר יעקב קלצקין, מנהל הקרן הקימת, והד”ר אורנשטיין מהאג של הולנדיה, קבלוני בסבר פנים יפות והציגוני לפני כל העובדים במשרד הציוני.

במשרד מצאתי את הצייר המפורסם פּיליכובסקי מפּריס. הוא מעריץ את האמנות היהודית ומסור בכל לבו אל היהדות. אחרי שיחה ארוכה שאלני הצייר:

– אדוני רוצה לראות את חדרו של הד"ר הרצל? את החדר העברנו הנה, חדר־עבודתו של המנהיג הציוני כמו שהיה בחייו, על רהיטיו ועל ספריו, הריהו כאן במשרד.

הוא פתח פּתח גדול. ומה נשתוממתי לראות תמונת־חיים של הרצל בכל שעור קומתו, כמו שהיה עולה על במת הקונגרס. התמונה היא מעשה־אמנות ומציגה הרצל חי מראהו היפה, מראה־מלך, בעיניו השחורות והחודרות ובראשו הנהדר, ראש נסיך־קדם. התמונה היא מעשה ידי פּיליכובסקי. הוא צייר אותה על־פּי בקשת הקונגרס הציוני בתור אנדרטה היסטורית.

כאב עמוק הרגשתי בהתבונני אל הכסא ואל המכתבה שישב עליהם גדול־ישראל במאה התשע עשרה, כתב את “יודענשטאַט” ו“אַלטניילאַנד” וחלם את חלום עמו הקם לתחיה.

אחר־כך ירדתי למשרד הקרן הקימת. שם הראיתי את “ספר הזהב”, מעשה־אמנות עשוי בטעם הסגנון היהודי. דפדפתי בו ומצאתי מספר מסוים של שמות ציונים ידועים הנכתבים לזכר עולם.

ד"ר בודנהיימר, העומד בראש הקרן הקימת, מסור בכל לבו ובכל נפשו אל הרעיון הציוני ואל הקרן הלאומית. בשיחה ארוכה עמי הציע הצעה אחרי הצעה איך להרבות את הכנסת הקרן. נעים לראות את מסירותם של הציונים הגרמנים אל הרעיון הציוני.

* * * * *

בעשרים ושמונה ביולי בבוקר שב דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית וממלא מקומו של הד"ר הרצל, ממסעו ברוסיה, שנסע להתראות עם ראש־השרים סטוליפּין ולבקש מלפניו לחדול מלרדוף את הציונים. בצהרים בקרתי את וולפסון במשרד ובליתי עמו כשעה. דברנו על הציונות בכלל ועל התנועה באמריקה בפרט. וולפסון עשה עלי רושם טוב בהדרת פּניו ובמראהו הטפּוסי, מראה בעל־בית חשוב ונכבד. הוא היה יודע ספר, טוב ונוח לבריות ונואם מצוין בגרמנית ובעברית – בקצרה, יהודי רוסי ספוג התרבות הגרמנית, פּקח, מעשי ומכיר את מקומו.

מענינת היתה שיחתו עמי על מזכירו בימים ההם, נחום סוקולוב, שעזב את קלן לשבועות־מספּר. בשבתי במשרד על־יד אחת המכתבות לקחתי עט בידי לרשום דבר־מה בפנקסי.

– העט הזה שבידי אדוני – אומר לי וולפסון – יודע הרבה לספר על עבודתו, שמר סוקולוב מעביד אותו יום־יום. בשבע בבוקר הוא כותב מאמר ראשי בגרמנית בשביל אחד העתונים המקומיים הערוך על־ידו. בשמונה הוא שותה כוס חלב, מטייל קצרות, יושב שוב ליד מכתבתו וכותב מאמר באנגלית בשביל ה“דז’ואיש כרוניכל”, או עתון אחר. אחר־כך הוא כותב מאמר בפולנית, שהיא שפת־אמו, בשביל עתון פולני. בשתים עשרה הוא סועד סעודת ארעי, נח כחצי שעה ופונה לעריכת “העולם” בעברית וה“וועלט” בגרמנית עד שש לפנות־הערב. אחרי פת־ערבית הוא פורש לעבודתו הפרטית, לפעולתו הספרותית בשפות שונות ובספרויות שונות.

כך תאר וולפסון את עבודתו היום־יומית של מר נחום סוקולוב.

בערב נתקבלתי מאת דוד וולפסון בדירתו הנאה. שם מצאתי את ד“ר קלצקין, ד”ר אורנשטיין והצייר פּיליכובסקי. דוד וולפסון היה ראש המדברים בחבורתנו הקטנה, חצי “מנין” של ציונים מסורים. חמש שעות רצופות הקסים אותנו בשיחתו. כשהתחיל מתאר לפנינו את פּעולות הד“ר הרצל במסעיו, שהיה בהם בן־לויתו, נראו דמעות בעיני כולנו. כל־כך מלבב ונוגע עד הנפש היה התיאור, עד שהיה נכנס גם ללב אנשים נייטרליים ומעמידם על האבדה הגדולה שאבד עם ישראל במות הד”ר הרצל.

אחר־כך מסר לנו וולפסון פרטים מנסיעתו ברוסיה ומשיחתו עם סטוליפּין. הוא דבר עם ראש־המניסטריום הרוסי בגלוי־לב. וכששאל אותו סטוליפּין: אם יכול הוא לערוב את התנועה הציונית, שאין בה סוציאַליסטים ואנרכיסטים? החזיר לו וולפסון: כלום יכול הוא לערוב את פּקידיו, שאין ביניהם אנרכיסטים? “לא” – ענה סטוליפּין. אם־כן – הוסיף וולפסון – איכה ידרוש ממני המיניסטר לערוב עשרות אלפים בני־אדם שאינם תלוים בי, כי כל אחד ואחד מהם יהיה עמי תמים דעות והשקפות?

כשהזכיר וולפסון בשיחתו עם סטוליפּין את ששת מליוני היהודים הגרים ברוסיה, העיר סטוליפּין:

– טעות היא להעמיד את מספר היהודים ברוסיה על ששה מליונים. יואל נא להודיע בשמי, כי בארצנו יושבים למעלה משבעה מליונים יהודים.

גם שאר השרים קבלו את וולפסון בסבר פנים יפות ולבו היה סמוך ובטוח, כי יעמדו בדבורם ולא יוסיפו לרדוף את הציונים.

כבר היתה השעה השלישית לאחר חצות־לילה ודוד וולפסון הטוב התחיל שוב מתאר לפנינו תמונות ואפּיזודות מחיי הרצל. אחת מהן הלהיבה אותנו ובלשון החסידים הייתי אומר הביאה אותנו לידי “עלית נשמה”.

– כשנסענו, הרצל, עליו השלום, ואנכי לארץ־ישראל, – פתח וולפסון בטון דרמטי – הפלגנו מפּורט־סעיד בלילה. כולנו ידענו, כי בבוקר נגיע ליפו. אנכי, כיתר הנוסעים, ירדתי לתאי ושכבתי לישון. הרצל נשאר למעלה, על הספּון. אני ישנתי שינה עמוקה. פּתאום, בשלש לפנות בוקר, אני שומע קול קורא:

– דוד, דוד! ישן אתה? – ויד מלטפת את פּני – דוד, רצונך לראות את אמנו ציון? קום, השחר עלה על מגדלי יפו, הם מאירים לנו מרחוק.

קמתי על משכבי ונשתוממתי. הרצל עמד לפני הדור בלבושו כהולך לקבל פני מלך. בפנים מאירים ובעיניו הבוערות הוא אומר אלי:

– קום, דוד, התלבש ונצא לקראת אמנו.

התלבשתי. עלינו על הספּון העליון ולעינינו נראו ראשי מגדלי יפו הקורצים אלינו מרחוק. נפלנו איש על צוארי רעהו, נשקנו איש את רעהו ושפתינו לחשו: ארצנו, אמנו ציון!

* * * * *

למחר נסעתי שוב להולנדיה, לרוטרדם. התאכסנתי במלון “ווינדם” ועליתי על האניה “אמשטרדם” לשוב לאמריקה.

לארץ ישׂראל

א. – הפּרידה

שלישי בשבת, שלשה במאי, תרפ"א.

בעוד שעה תפליג ה“אקוויטניה” מן הנמל הניו־יורקי. הטירה השטה הגדולה תכניס אותנו, אלפי נוסעים בני ארצות ולאומים שונים, לתוכה, תשאנו על פני הים הגדול והסוער ותביאנו לעברו השני. שם יפרדו הנוסעים לאלפי דרכים ואולי לא יראו עוד איש את רעהו ולעולם לא יהיו עוד נתונים ביד מנהלת אחת – בידי רב־החובל.

אני ורעיתי עומדים על ספּון האניה. קשה ונהדרה היתה שעת הפּרידה. עשרים ושבעה בנים ובני־בנים, ידידים ורעים רבים באו ללוותנו לנסיעתנו לארץ־ישראל. נשיקה, לחיצת־יד, דמעה, בת־צחוק נעימה, חבוק, מבט־אלם – כל זה מצטרף לנעימה אחת לצליל אחד: צאתכם לשלום, צאתכם לשלום! וכל־כך מנעים־מכאיב הצליל לאזניך עד שנדמה לך, שלא אהוביך בלבד, אלא אלף האלפים העומדים על הרציף, הרבבות הבוקעים ברחוב, כל ניו־יורק – כולם קוראים לך: צאתך לשלום, צאתך לשלום!…

מצב־רוח מיוחד שולט מסביבנו. האויר מלא אהבה, געגועים ועצב. כל נוסע מוקף קרובים וידידים. חבוקים ונשוקים. ברכות מאליפות בשפות שונות מתרוממות אל על ונדמה לך, כי שומע אתה את כל השפות האלה…

רגש מיוחד תקף אותי בעלותי על ה“אקוויטניה”. ראיתי את עצמי נשא פתאום לעולם אחר, עולם קטן וזר, אך יפה, נעים ונחמד. ולא אני בלבד הרגשתי כזאת, אלא מובטח היה לי, שכל הנוסעים מרגישים כמוני. הה, לו היו כל באי־עולם כנוסעים ב“אקוויטניה”, מה טובים ומה נעימים היו חיינו עלי־אדמות! אז לא היו שרי־המדינות מתכנסים לאספות, גרמניה לא היתה למס, פולין לא היתה צוררת את בני־ישראל, הסינטורים באמריקה לא היו עסוקים בנעילת דלת הארץ והיהודים – מי חכם ויגיד מה היו אז היהודים? רבון העולמים! – הרהרתי בלבי – למה לא יבינו בני־אדם, כי כל חייהם בעולם הם בבחינת הזמן כנסיעה באניה בבחינת המקום? יום־יום אנו נפרדים איש מרעהו, אך אין אתנו יודע מי הוא הנוסע ומי הם המלווים…

נמשכתי אחרי מחזה־פרידה. מה גדול ונהדר הרגע! זקן כבן תשעים ומעלה. הוא בא מרוסיה לאמריקה לפני שלשים וארבע שנה. עכשיו הוא עולה לארץ־ישראל למות בה ולהקבר באדמת־הקודש. בנים ובני־בנים באים להפּרד מאביהם, מסבם. דמעה נוצצת בעיניהם. בפעם האחרונה הם רואים את פני אביהם האהוב. אולם הזקן לא יבכה ולא יוריד דמעה. לבו טוב עליו. חג לו היום. עולה הוא לארץ־אבותיו למות בה. הלא זה היה חלום־תקוותיו מאז ומעולם. מה תשאל נפשו עוד? זקן הוא ושבע־ימים, זכה לראות בנים ובני־בנים, שלשים ורבעים. את כולם הוא אוהב, נכסף לראותם, להיות בקרבתם. אולם חש הוא, כי ימיו ספורים, שומע קול רחל אמנו הקוראת לו: בואה אלי, בני, ומות בחיקי… והוא נפרד מבניו ועולה למות בחיק אמו, אם ישראל המבכה על בניה כי אינם ומחכה לשיבת בנים לגבולם.. ונחמה אחת בפי הזקן:

– מה לכם בוכים? הרי אני נוסע למות בארץ־ישראל…

אולם בנים – בנים הם. וביותר משעה שהם עומדים על הרציף הקשה של הנמל הניו־יורקי, רואים הם את אביהם הישיש נוסע ונסע מהם ובמסתרים יבכה לבם ומזיל את העינים דמעה. ועוד הפּעם הם מחבקים ומנשקים את אביהם.

היוכלו להרגיש מעין הרגשת אביהם הזקן?

והנה הגיע הרגע האחרון. צפירת האניה שרקה, עוד מעט ישתלשלו החבלים ויסתלקו הגשרים המגשרים את האניה עם הרציף. המלוים העומדים על האניה נחפּזים. נשיקה אחרונה, ברכה אחרונה. מה גדול, מה קדוש הרגע!

ה“אקוויטניה” נותקה ממוסרותיה. אין קשר בינה ובין הרציף. החבלים האחרונים נותרו. הגשר האחרון הורד. לבדה עומדת היא, עולם בפני עצמו וברשות עצמו. אולם האנשים על ספּון האניה ואלה על הרציף אחוזים וקשורים באלפי נימים. כל אחד טועם עוד את טעם הנשיקה החמה, מנשיקות פי אהובו וחביבו. אלפי לבבות פּועמים כאחד וכל סלוק גשרים לא יפריד ביניהם… הנה עומדים על הרציף עשרים ושבעת בנינו ובני־בנינו. אי כח בעולם אשר יפריד בינינו? מסתכל אני בפני אשתי. עומדת היא על־ידי דוממת ומביטה בעיני־אם על בניה. פּניה מביעות עצב. כמה קשה הפּרידה בין אבות ובנים.

שריקה, זמזום, והטירה זזה ממקומה. בקושי, מתוך אנחה היא זזה… כנראה, קשה על כל אחד לעזוב את מקום־מנוחתו… אולם האניה נעה לאטה ומאוששת, בגאון־מלכות. בטוחה היא בדרכה ומתגאית בעולמה המיוחד. אלפי מגבעות וממחטות מנפנפות באויר. קריאות שונות בשפות שונות נשמעות בחלל, מתערבות זו בזו ונבלעות ברעש.

ברגע האחרון אני נותן את עיני בקרובי ובמכרי. הנה בני, הנה חבורת ציונים ובידיהם דגלים יהודים ואמריקנים. הנה באי־כח מוסדות שונים: בתי־חולים, בתי תלמוד־תורה, בתי־יתומים וגני־ילדים. כולם באו לברכני לשלום בצאתי. כמה תודות ירחש לבי להם. אשרי אדם שידידים רבים לו ומה טוב ומה נעים בהתאספם כולם מסביבך בצאתך לדרך רחוקה ובדרך לארץ־ישראל.

– שלום, מסליאנסקי ורעיתו! הידד! – אני שומע קול־מצהלת חבורת ציונים המנפנפים בדגליהם היהודים והאמריקנים. ופה מגיע לאזני קול בני, מכרי וידידי – כולם, מברכים אותנו בכל טוב. ומכולם, מכולם אני נפרדים בברכה מלב ונפש. דרך האויר אנו שולחים את ברכותינו אלה לאלה. ממחטות ומגבעות מנפנפות באויר, במקום המלים ההולכות הלוך ורפה. עוד מעט ופנים לא יראו לנו, זולתי דמויות. מתרוממות ידים, מנפנפות ממחטות, מגבעות – והכל מתערבב, מתמזג. ה“אקוויטניה” שטה בגאון מלכות על ההודסון הרחב, אל האוקינוס הרחוק…

מאמץ אני את עיני ומביט אל הרציף ואין אני רואה דבר. העיר ניו־יורק הגדולה והיפה משתרעת לנגד עיני ומזכירה לי, כי גם היא בקרובי תמנה ועלי לאצול גם לה ברכה בצאתי לדרכי.

– היי שלום, ניו־יורק!

כולנו העומדים על הספּון מרגישים בלאות התוקפת אותנו. כל־כך אמוץ־עצבים, כל־כך סערת־רוח. לאט־לאט פורשים הנוסעים כל אחד לקרן־זויתו המיוחדת לו. גם אנו עיפים ויגעים ופורשים לפנתנו המיוחדת לנו לימים אחדים בעולם קטן זה, ששמו “אקוויטניה”.

ב. – ב“אקוויטניה”

רביעי בשבת, ארבעה במאי.

ערבה עלינו שנתנו בלילה הראשון באניה. מלאים רשמי־פרידה ושכורי אויר־ים – לא יכלה לנו השינה וכל הלילה תעתעונו חלומות, חזיונות על הרציף וחזיונות על הים, באזנים צלצלו עוד הדי הברכות של המלוים. אולם גברה אושת־הים ותעט אותנו במעטה תנומה ערבה.

בוקר. עלינו על הספּון. נוסעים אחדים כבר ישבו על כסאותיהם. מעל לראשינו שמי־תכלת אין־סוף. מתחת – ים־תכלת, מכה גלים ומתמזג עם שמי־אין־סוף. האניה בכחה הגדול חוצה את דכיי־הגלים הסוערים, הקופצים ורוקדים וקולעים מסביב לאניה זרי־כסף עם נקודות ירוקות־דהות. וכך שטה לה ה“אקוויטניה” בבטחה ובגאות כבת־מלך על פני האוקינוס אין־סוף.

ילד כבן־חמש מדלג ומשחק על ספּון האניה. אשתי תופסת אותו בידו ושואלת אותו:

– לאן אתה נוסע, ילד?

– לארץ־ישראל, – עונה הילד ועיניו השחורות והעמוקות, עיני בן־ישראל, תוהות ומסתכלות באין־סוף של שמים ומים המוליך אותו לארץ הקדושה.

אולם לאחרי שעה קלה כוסו השמים בעבים ובשרו גשמי־זעף. הנוסעים מהרו לרדת מעל ספּון־האניה.

* * * * *

חמישי בשבת, חמשה במאי.

עולם קטן היא האניה בלב־ים. כל צורת החיים הסוציאַליות שביבשה משתקפות בעולם קטן זה ב“זעיר־אנפּין”. יש לנו ממשלה גמורה המושלת על “עם” בעל מעמדים שונים. רב־החובל הוא השליט. הסגנים והמלחים הם חיל־הצבא. משמעת גמורה באניה. כל הנוסעים מכל המחלקות מכבדים אותם על כחם ושלטונם. המחלקה הראשונה היא האריסטוקרטיה שבאניה, המביטה מגבוה על שאר הנוסעים, כהבט בני־אלהים על בני־אדם. המחלקה השניה היא המעמד הבינוני. אל המחלקה הראשונה היא מביטה ממטה למעלה ואל המחלקה השלישית – ממעלה למטה. המחלקה השלישית היא המעמד הפּרוליטרי, המביטה ממטה למעלה אל שתי המחלקות ובמבט של קנאה ושנאה. – עולם קטן עם כל שאלות־הנצח של העולם הגדול. ואף על פי כן אין האנשים זרים זה לזה. למרות המחיצות בין המחלקות מרגישים הנוסעים רגש של קורבה, של אחוה זה לזה; מרגישים, כי כולם נתונים בידים אחדות: בידי השמים, בידי הים ובידי רב־החובל…

* * * * *

ששי בשבת, ששה במאי.

העולם הקטן – ה“אקוויטניה” הגדולה – קם פתאום לתחיה. אחרי שני ימים גשומים יצאה השמש בכל הודה והדרה. השמים התבהרו ונראו בעצם טוהר־תכלתם. גם הים נח מזעפו ותוספת־תכלת למראהו. וכשהסתכלתי דרך האויר המזוקק סביב־סביב לקצות השמים והמים המתלכדים, דומה היה עלי, כי שתי קערות־תכלת מכסות זו את זו וביניהן נשאת ה“אקוויטניה”, – “משלוח מנות” מאת הטבע אל היוצר…

כולנו פה על האניה חיתה רוחנו לקראת השמש. מקטן ועד גדול, מן הזקן בן־המאה עד הילדים הקטנים חכלילי־הלחיים – כולם יצאו ממחבואיהם ועלו על הספּון לקבל את פני האורח החביב, את השמש הבהירה והחמה עם שני שמי־תכלתה, שמים ממעל ושמים מתחת, ולשאוף רוח צח.

עם ידידי מר כהן, ציר בני־סלונים, בקרתי היום את המחלקה השלישית. הבקור עשה עלינו רושם קשה. אנשים מענים את כחם בדרך בצפיפות ובדוחק. וכל זה על דולרים אחדים. במחלקה השלישית ראינו נוסעים רבים, שמקומם יכירם במחלקה השניה והראשונה. וכנגדם ישנם בשתי המחלקות העליונות בריות גסות, בריונים ושכורים, שמקומם במחלקה רביעית.

השאלה הנצחית: עליונים למטה ותחתונים למעלה.

* * * * *

ראשון בשבת. שמיני במאי.

בזמן האחרון פרצה, לדאבוננו ולחרפתנו, מגפה בעמנו, – הלא הוא המשחק בקוביה. בערים ובבתים, במסלות־הברזל ובאניות בלב־ים, בכל מקום שאחינו בני־ישראל מתכנסים הויה בהם יד המגפה הזאת.

גם ב“אקוויטניה” התלקח המשחק בלהבות־אש. בערב הראשון נעשו כתות־כתות וישבו מסביב לשלחנות ושטן־המשחק רדה בהם בכל שלטונו. חשבתי, כי המשחקים הם בני העמים השונים הנוסעים באניה. אולם בשמעי את הלצותיהם הגסות ובהביטי למראה־פניהם נוכחתי, כי רוב המשחקים הם אחינו בני־ישראל, מעוט הנוסעים באניה. שני הימים הראשונים היו כשורה. קשה היה להוציא משפּט מי הם המרויחים ומי המפסידים. חוזר היה הגלגל מאחד לשני. אולם ביום השלישי וביום הרביעי נודע הדבר, כי המשחק אינו מן הרגילים ואינו שוה לכל המשחקים. יש ביניהם זאבים וכבשים, גוזזים וגזוזים. ביחוד נראו בכל שעור־קומתם משחקי ניו־יורק, כפירים נוראים, שהתנפּלו בצמאון־דם על הכבשים וגזזו את צמרם על עורם ועל בשרם. וביותר נתחלל שם שמים ושם ישראל על־ידם בחטפם ברשתם אכר מקליפורניה, שהיה בידו פנקס־המחאות מחברת “אמריקן עכספּרס” בסכום של אלף דולר. בשש שעות מלא האכר את כל המחאותיו ומסרן לידי המשחקים. כל הנוסעים שהיו באותו מעמד, מלאו כעס וחמה על האכזרים ואנו, היהודים, דמנו רתח בקרבנו מבושה וכלימה.

על האניה נמצאת חבורה של יהודי הונגריה, אנשים אמידים, הנוסעים למולדתם להמציא עזר לקרוביהם ולבני־משפּחתם, שנדלדלו בשנות־המלחמה. מהם נוסעים להביא את קרוביהם לאמריקה, שכן בארצם אבד להם כל משען בחיים. ונפלאת היא! כל הנוסעים האלה מתנכרים ואינם מראים במאומה, כי מזרע ישראל הם, בנים לאותו העם הנרדף על אמונתו במולדתם, בהונגריה, כמו בפולין, באוקריינה ובשאר הארצות. מדברים הם ביניהם רק הונגרית, שרים שירי הונגריה ומתגאים במדיריותם יותר מן המדירים עצמם. ובהביטי ביהודים הללו אני אומר ללבי: קשה לשכוח את שיר “מה יפית”, שנבלע בבשר ובדם. אפילו נחלי־הדם, שצפו על אחיהם בהונגריה, לא הדיחו את שיר “מה יפית” מעל שפתותיהם. ומי יודע, אולי בבואם לארץ מולדתם ובראותם בעיניהם את אשר עוללה האנטישמיות ההונגרית המגונה לאחיהם־בשרם, יבושו ויכלמו ממדיריותם? זה דרך אחינו: רק למראה עיניהם יאמינו.

* * * * *

שני בשבת, תשעה במאי.

כזרם חשמל עבר בכל הנוסעים בקרוא ילד פתאום בקולו הצוהל: צפּור! צפּור! כולם כאחד קפצו על רגליהם בצהלה: צפּור! צפּור! זו היתה הצפּור הראשונה, שראינו אחרי ששת ימים של שמים ומים. הרגש שתקף אותנו היה בו מעין הרגשת נח בשעתו, בשוב אליו היונה ועלה־זית טרף בפיה.

מעתה נראו הצפּרים תכופות. הן רחפו מסביב לאניה כמלאכי־מרום, כפורשות כנפי־חסותן על האניה.

מצב־רוח של כובד־ראש שלט באניה הלילה האחרון. כל אחד הרגיש בקרבת היבשה והתיחד עם נפשו. אפילו הקלפנים סיימו את משחק־השטן ולבשו צורה של בני־אדם.

ג. – בצרפת

שלישי בשבת, עשרה במאי.

בשבע בבוקר עגנה ה“אקוויטניה” בשרבורג של צרפת. האניה עמדה רחוק מן החוף, שכן אין לה לשרבורג נמל הראוי לאניה גדולה כ“אקוויטניה”. בסירה קטנה הורידו את הנוסעים להובילם אל החוף.

ערבוביה ומהומה שלטו ברדת הנוסעים מן הסירה על החוף. מדרגה לרדת בה לא היתה והנוסעים היו אנוסים לקפּוץ מעבר לסירה. הנשים והילדים נשאו על כפּים. צוחה וצעקה בכל החוף. נשים מרוגזות־עצבים פחדו וצוחתן בהנשאן לא הוסיפה חן לתכונת הירידה על היבשה. שלא מדעת נזכרנו, אנחנו האמריקנים, בסדר השולט באמריקה בנמלים, ברציפים, במסלות־הברזל עם הקריאתם של הממונים “וואַטש יור סטעפּ!” (שמרו צעדיכם!) – ובלב עלה רגש הקורא: ברוכה את, אמריקה!

הרכבת הובילה אותנו משרבורג לפּריס. לעינינו טסים ועוברים שדות ומראות־נוף המרגיעים בחלומם הנסוך עליהם, לפי המסורת האירופית.

* * * * *

רביעי בשבת, אחד עשר במאי.

באנו לפּריס.

השם פּריס מסמל זה עידן ועדנים יופי, אסתטיקה וקסם. אנחנו, בני־ישראל, יודעים את פּריס מימי ילדותנו מהרומן של אייז’ן סו “מסתרי פּריס”, בתרגומו של קלמן שולמן. ומי שקרא את ספרו של מנדלשטם “פּריס” הקושר כתרים לעיר וליושביה, נושא בחבו הערצה לבירת צרפת, לזוהר תרבותה. אולם, אנחנו האמריקנים, חשנו מעין אכזבה בבואנו לפּריס. לא ראינו בעינינו מה שחזינו בדמיוננו. ואולי משום שהרבינו צפּיה. אמנם העיר היא יפה, נקיה, שדרותיה נהדרות ועשירות. אולם, לדעתי, אינן עולות ביפין על השדרה החמישית ו“ריוורסייד דרייוו” שבניו־יורק. ובנוגע להנוחיות שהורגלנו בהן בניו־יורק, היתה לנו כאן, בפריס, אכזבה גמורה.

יחד עם מר שפּירא, בא־כח “האיאס” בפריס, בקרתי את המשרד הציוני. שם מצאתי את ידידי ד"ר ל. מוצקין ובליתי עמו כשעה בשיחה מענינת, ביחוד על המצב בציונות ועל הקונגרס בקרלסבד הממשמש ובא.

* * * * *

חמישי בשבת, שנים עשר במאי.

התבוננתי לעבודת “האיאס” בפּריס ועלי להודות, כי שבעתי נחת מפּעולותיה. בא־כחה בפריס, מר שפּירא, הוא מלא מרץ ומסור לעבודתו, אינטליגנטי ומתהלך עם המהגרים כאח גדול. הוא מורה להם את הדרך, מלמדם, מנחמם ומעודדם ומקיל מעליהם את יסורי־נדודיהם.

לפני עזבי את פּריס בקרתי שנית את המשרד הציוני. שם היתה לי שעת־כושר להתודע אל הפּרקליט הידוע גרוזנברג ובליתי עמו בשיחה על מצב היהודים ברוסיה. האדם הגדול הזה עשה עלי רושם עמוק. עוד לא ראיתי אדם מלא אש ומרץ כמותו. בדברו על מצב אחינו ברוסיה נתזו גצי אש וצער מפיו, עד שעמדו דמעות בעיני שנינו. בשיחתנו נזכר המעונה מנדיל בייליס, שלמד עליו גרוזנברג סניגוריה בימי־הדין בקיוב, בהעליל משרתי הצר ניקוליי את עלילת־הדם הנמבזה. שם ישראל היה מוטל בכף־מאזנים. גרוזנברג הרגיש אז, כי עיניהם של כל ישראל, של כל האנושיות הפּרוגרסיבית נשואות אליו. והוא התאמץ בכל כח־רוחו לנצח את הסטרא השחורה, שידה היתה בעלילת־הדם. המשפּט הזה הביא אותו לידי מחשבות על גורל עם ישראל והוא התקרב אל הרעיון הלאומי.

שנים מידידי־נעורי בקרוני היום במלוני: מר יצחק ניידיץ מפּינסק ומר הלל זלטופּולסקי מקיוב. שניהם בנים נאמנים לעמם, ציונים מובהקים עוד מתקופת חבת־ציון, מימי פּינסקר וליליינבלום. דברנו ארוכות על כל הקרוב ללב כולנו: על הציונות, על בנין הארץ ועל קרן־היסוד – מולדת־רוחם של ניידיץ וזלטופּולסקי.

אשתי העירה לי, כי בשני הימים שבלינו בפּריס לא ראינו תינוקות בעינינו.

– היכן הם – שאלתי את מר שפּירא – הצרפתים הקטנים?

הוא הסביר לנו, שמלבד מיעוט הלידות בצרפת, המסכן את קיום האומה, באה המלחמה ועשתה שמות בבני־הנעורים. ובכלל נוהגים הצרפתים שלא להוציא את התינוקות לחוץ, מפּני סכנת הרחוב ההומה. איך שהוא, בבואך מניו־יורק המלאה תשואות ילדים, תשתאה לראות את חילופה הגמור בפריס.

הנסיעה מפּריס למרסייל היא נעימה מאד. מראות־הנוף יפים מאותם שבין שרבורג ופריס. הרים ועמקים יראו חליפות והעין תשבע יופי. ונפלאת היתה בעינינו, שבכל הדרך לא נראתה אף פרסה, לא פרה ולא סוס, לא שור ולא כשב. הכפרים הגדולים שוממים. פּני האכרים מביעים עוני וצער. כיתומים ואין־אב יעמדו ליד בתיהם הקטנים באין להם רעם־בעירם. עקבות המלחמה נראות בצרפת בכל עבר ופנה.

העיר מרסייל עושה רושם מקסים במקוריותה. עיר עתיקה בעלת עבר היסטורי. גני־העיר, השדרות והאנדרטות לאין מספּר מספּרים לך דברי ימי צרפת למאות בשנים ועד ימי־הבינים יגיעו. ההרים הלבנים והגבוהים על חוף הים יעמדו כשומרים עתיקים מסביב לעיר, שומרים לראש מלכת צרפת הדרומית.

* * * * *

מחר אנו עולים באניה “ספינכס”, המפליגה אתנו לחוף ארץ־ישראל.

מה יפעם הלב!…

ד. – ממרסייל לאלכסנדריה

ששי בשבת, שלשה־עשר במאי.

אנו נוסעים באניה המוליכה אותנו לארץ חמדת אבות… ה“ספינכס” שטה בגאון מלכות על ים־התיכון השקט ומשתעשעת עם הגלים הקטנים כאם עם ילדיה. משני עברי היבשה נראית חופּי צרפת ואיטליה – סיציליה. וממעל להם מתנשאים הרים גבוהים אשר שיאם לעב יגיע. ראשיהם לבני־שלג מזהירים בזוהר השמש ונראים כמחייכים לקראתה לטופי קרניה. והנה שוקעת השמש לפאת ים וראשי ההרים הלבנים נצתים ובוערים כגחלי־אש ענקים, בוערים, בוערים ואינם אוכלים…

הים התיכון שקט מהים האטלנטי. מימיו עמוקים, תכולים, נוחים ורכים. מרגיש אתה, שהנך הולך וקרב אל המזרח, לארץ השמש. השמים הולכים ותכולים, הולכים ושקופים ונחלי־זוהר מציפים את האופק…

הלב הולך ופועם מעצמת הרגש, שבכל רגע ורגע אתה הולך ומתקרב לארץ־אבות, לארצך, אשר אליה נכספת כל ימי־חייך ומסביבה רקמת את הנעימים בחלומותיך…

* * * * *

ראשון בשבת, חמשה עשר במאי.

כל הנוסעים נפלגים לגוייהם וחבורות־חבורות הם קונים להם מקום באניה. רוב מנין הם הצרפתים והם רואים את עצמם כאדוני המקום. מלאים הם כל האניה ובגאון הם מהלכים בכל מחלקותיה. הרי האניה שלהם, רב־החובל שלהם והשפה הצרפתית בנועם צלצולה נשמעת בכל פנות האניה. בין הנוסעים ישנם מספּר הגון של ערבים וסורים. מתיחדים הם לעצמם, מספּרים ומשתעשעים בלשונם. וכל מה שהאניה הולכת ומתקרבת אל המזרח, לבם הולך וטוב עליהם. ברגש אינסטינקטיבי הם מרגישים את קרבת המזרח, נחיריהם מתרחבים, מריחים הם את ריח המזרח, ריח ארצם, ריח ביתם…

במחלקות השניה והשלישית נוסעים עשרות צעירים מבני־ישראל. ביניהם חבורה של חלוצים. אחוה גמורה שולטת ביניהם. כולם מתונים, רצינים וחן מיוחד, חן ישראל, נסוך על פניהם. מושכים הם עליהם את תשומת־לבם של הנוצרים והמושלמים והללו מביטים עליהם בכבוד. הכרת פני החלוצים תען בהם, כי יודעים ומרגישים הם, שנסיעתם אינה נסיעה מצויה, נסיעה של חול, אלא נסיעה אצולה, נסיעה של חג, של קודש – יונים עפות אל ארובותיהם מימי־קדם. משיחותי אתם ראיתי, כי החלוצים, גבורי־רוח אלה, מתאמצים להשכיח מלבם את עברם המר והקשה, את ההרפתקאות שעברו עליהם בשנות־החרום. את נהרי נחלי הדם, שצפו בהם אחיהם ואחיותיהם; אף מסיחים הם את דעתם מן הצרות והתלאות הצפויות להם בארץ העתיקה־החדשה, לא תבעתם עבודת־הפּרך באבנים ובלבנים ובכל עבודה בשדה – רעיון אחד, מטרה אחת לפניהם: לבנות את בית־חיינו בארץ־ישראל, לסול מסלות, לרצף רחובות, לחפור תעלות, לבנות בתים, לזרוע שדות ולנטוע כרמים ולקומם את הבית הלאומי, בית נאמן לעם ישראל הגולה. יודעים הם, בני־ציון, כי אמם אינה עשירה, גם עליה עברה כוס־הגלות כעל בניה, גם היא היתה למרמס לרגלי בוזזים ושכולה וגלמודה תחכה לבניה כי יבואו אליה והיא תעלה ארוכה לכל מכאוביהם. והם באים אליה, חלוצי־הבנים, המנערים מעל רגליהם, רגלי־נודדים, את אבק הגלות בת אלפּים שנה לעמוד הכן על האדמה ולאחוז באת ובפטיש ולמסור את נפשם על בנין הארץ.

* * * * *

רביעי בשבת, שמונה עשר במאי.

תגלית חדשה גלינו היום באניה, דבר שלא ידענו כל ימי נסיעתנו. גלינו מחלקה רביעית לנוסעים. התמונה אשר נראתה לעינינו עשתה רושם נורא על כולנו. במעמקי האניה, תחת המחלקה השלישית, בחורים אפלים, צפופים בני־אדם, נוסעים עניים. קבורים הם חיים ונדונים בחבוט־הקבר. שפלי־רוח ונכאי־לב הם שוכבים בחוריהם האפלים באין אויר לנשימה. את ארוחתם מגישים להם בקלחת גדולה וכל אחד שואב את חלקו לפנכתו. אחרי האכילה חייב כל אחד לשפשף את פּנכתו ואת כפּו ולקחתן אתו לחורו עד הארוחה השניה. וחיים כאלה קרויים חיים!…

ה“ספינכס” מתקרבת אל המזרח. מרגישים אנו את קרבתו בשמים ההולכים ובהירים, בים ההולך ותכול ומשתרע כשטיח־תכלת, באור השמש ובצחוקו ההולכים וגדלים ובאופק ההולך ומתרחב לאין־סוף. – עולם חדש ושמים חדשים.

* * * * *

חמישי בשבת, תשעה עשר במאי.

אלכסנדריה, העיר העתיקה והנאוה מימי־קדם, נראית אלינו מרחוק, במגדליה הצרים והגבוהים, של המסגדים המושלמים והנוצרים בסגנון הבניה המזרחית. למעלה מהם נשקף מבצר נפּוליאון העומד על הר בטבור העיר וארמון השולטן העומד על חוף־הים. על הנוסעים, למן המחלקה הראשונה ועד הרביעית, עלו על הספּון לראות בקרוב האניה לחוף העיר המזרחית הראשונה. עלינו, על הנוסעים היהודים, עשתה אלכסנדריה רושם מיוחד, שכן לא יכולנו להסיח דעתנו מן הרעיון, שעומדים אנו בגבול הארץ התופסת אצלנו מבחינה היסטורית את המקום השני אחרי ארץ־ישראל. הנקל להזכיר בפני אדם מישראל את השם מצרים! יום־יום אנו מזכירים את מצרים בתפלותינו. בלמדנו “חומש” בחדר הורדנו את יוסף אהובנו מצרימה. אתו הובלנו בידי המדינים ואתו השתטחנו על קבר רחל אמנו. שם שכבנו גם בכינו באזני אמו המבכה בכי תמרורים על בניה. אתו הלכנו מצרימה. שם עונינו באשר עונה, בבית־פּוטיפר ובבית־האסורים, עד אשר זיכנו לראותו משנה למלך במצרים ומשביר לכל עם הארץ. אתו יצאנו לקראת אביו יעקב הזקן ולקראת אחד־עשר אחיו בבואם אליו מכנען. על־ידו עמדנו על מטת אביו במותו ושמענו בצוותו לשאתו ממצרים ולקבאו בקבורת אבותיו בשדה המכפּלה אשר בחברון. עם כל בית יעקב לוינו את המת, שבנו מכנען וישבנו בארץ גושן במצרים. שם עבדנו בחומר ובלבנים מאתים ועשר שנים עד שבא משה רבנו, שנולד במצרים והוציאנו משם באותות ובמופתים ובזרוע נטויה למען הביא אותנו לארץ אבותינו. – ועתה אנו מובאים באניה שנית לחופּי מצרים ודומה עלי, כאילו ארכה נסיעתי שלשת אלפי שנה…

ה. – מאלכסנדריה ליפו

ששי בשבת, עשרים במאי.

אנו עומדים באלכסנדריה של מצרים. העיר עושה רושם מקסים. מעל האניה אני מביט על העיר ונשא על כנפי־דמיוני לשנות־קדם. לעיני עומדת אלכסנדריה של מצרים מימי הבית השני, בימים, שתפסה את המקום השני אחרי ירושלים. אלכסנדריה היתה הגדולה שבקהלות ישראל בכל דברי ימי עמנו עד ניו־יורק. באלכסנדריה היה קיים מקדשו של חוניו, שעמד למעלה ממאתים שנה. במשנה מפורשת הודו חכמינו בקדושת הקרבנות בבית־המקדש באלכסנדריה. ורבי שמעון בן שטח במכתבו ליהודה בן טבאי כתב: “מנאי ירושלם לאחותי אלכסנדריה”. באלכסנדריה חיו ופעלו היהודים ההלניים ובראשם הפילוסוף היהודי ידידיה האלכסנדרוני (פילון היהודי), ויצרו את הפילוסופיה הניאו־אפּלטונית. באלכסנדריה נוצר תרגום השבעים, שגלה לעמי העולם את המאור שבתורתנו ואחד את שתי התרבויות העתיקות, תרבות ישראל ותרבות יון, התרבות האתית והתרבות האסתטית.

ובעמדי על ספּון האניה שקוע בדמיוני על תפקידה הגדול של אלכסנדריה בדברי ימי עמנו, הגיעתני הבשורה המחרידה, כי הנוסעים היהודים ההולכים ליפו אסור להם לעמוד באלכסנדריה ואפילו לא לרדת מן האניה לשעה קלה. אילו ירד עלינו פתאום רעם משמי־התכלת של מצרים לא היה מחריד אותנו, הנוסעים היהודים, כאשר החרידתנו הבשורה הזאת. ירדתי למחלקתי. כעדר צאן, אחוזי־פחד וכפופי־ראש, נתכנסו כל הנוסעים היהודים ובאו אלי אל המחלקה הראשונה, ביניהם גם הזקן בן־המאה, ועיניהם אלי, שאשתדל לתבוע את זכותנו ולהעביר את רוע הגזרה. ואני גם אני קצר־יד הייתי, גם עלי יצאה הגזרה. אולם נחמתים ועודדתים, בקשתי להרגיע את הרוחות שלא ידעו מרגוע.

כמלאך מושיע הופיע אלינו באי־כח המשרד הציוני. הוא לקח מידינו את תעודותינו והבטיח לנו להשתדל מלפני הקונסול האמריקני ולהסיר את כל המכשולים מעל דרכנו ליפו. הבטחתו הרגיעה מעט את רוח הנוסעים. אולם בינינו לבין עצמנו הודיע לי, כי כמעט אפסה תקוה ממנו להכנס לארץ. ממשלת ארץ־ישראל סגרה את שערי הארץ בפני החלוצים בשל הפּרעות ביפו באחד במאי.

ובדברו הוציא מכיסו את גליון “הפּועל הצעיר” המתאר לפרטיו את האסון הגדול ביפו עם רשימת ל"א ההרוגים ובתוכם הסופר העברי הגדול י.ח. ברנר. זרם דמעות פרץ מעיני למקרא הידיעה על האסון הלאומי. רוב הקדושים הם חלוצים מקרוב באו לארץ, מהם לא נערו עוד את אבק־הגלות מעל בגדיהם. מה איום הוא המות בבואו על מפתן החלומות המתקיימים וביד מרצחים החותרים תחת תקוותינו וזכיותינו. חלוצים קדושים!

כל הגליון של “הפּועל הצעיר” מוקדש להסופר העברי הגדול י. ח. ברנר, שלא חדל לקרוא את בני־עמנו לאת ולחרמש, לנטוע את כרם־ישראל בארץ־אבות. והלוחם האמיץ והאמן הגדול הזה נפל לפני בני־עולה. כל שורה ושורה הנכתבת עליו היא זרם דמעות. והנקל היה לו להציל את נפשו מידי הרוצחים. אולם לא חפץ לעזוב את חותנו הזקן ואת חבריו. יהי זכרו ברוך.

* * * * *

בעמדנו על ספּון האניה הגיע לאזנינו קול רעש גדול מהעיר אלכסנדריה. כוננו את משקפותינו וראינו על הגגות אנשי־חיל ותותחים. הרחובות מלאים המון מפגינים. מכבי־אש זורקים עליהם קלוחי־מים ממכונותיהם. רושם מיוחד עושה תמונה כזו מרחוק. הפּרעות ארכו עד הערב. בלילה שמענו יריות רובים ואקדחים. אמרו לי, כי פּרעות הם מן הדברים הרגילים באלכסנדריה. הערבים מתקוממים לפרקים נגד הממשלה האנגלית. המרד האחרון ארך עד שהמצביא אלנבי נתן צו מקהיר לירות במתקוממים. בחצי שעה נפלו מהם כמאתים איש ואש־המרד שקעה.

* * * * *

ראשון בשבת, עשרים ושנים במאי.

קמנו משנתנו וראינו את עצמנו בתעלת סואץ על־יד פּורט־סעיד. מעשי ידי אדם להתפּאר היא התעלה המחברת את הים התיכון והים האדום ועמם – הודו ואירופּה. לא לחנם קנה לו המהנדס פרדיננד דיליספס שם־עולם בהיסטוריה.

התחנה האחרונה. האניה זזה ממקומה. לבות הנוסעים היהודים פּועמים. מחר בבוקר תחזינה עינינו את אמנו ציון. מחר נהיה ביפו, אם לא יהיה מעצור בלונדון. הלילה האחרון באניה היה ליל־נדודים. חלומות־הזיה תקפוני. ההכרה, כי אני עולה ממצרים לארץ־ישראל הלהיבה את דמיוני ונוסף על זכרונות החדר יצר מלאך החלומות בלילה האחרון יציאת מצרים ב“זעיר אנפּין”.

* * * * *

שני בשבת, עשרים ושלשה במאי.

שמש־פּז עלתה לקראתנו מקצה האופק ותשלח את קרניה בצחוק־חן על־פּני ים־התכלת הגדול והשקט ודומה היה, כי השמש הערה עוגבת על ים־התיכון האחוז בחבלי־שנה ושולחת את קרניה לטבילת שחרית.

האניה שטה מהירות לקראת השמש. הנה נראה לעינינו פּס של זהב. מאמץ אני את עיני ורואה את חול שפת־הים ביפו. עוד רגעים מועטים ולעינינו תגלה העיר בכל הודה והדרה. טובלת בים־שמש נשקפת יפו כמלכת־קדם.

בעמדי על ספּון האניה ובהביטי מול פני יפו ההולכת ונגלית לעיני, נזכרתי באפּיזודה, שספר לי דוד וולפסון בהיותי אצלו בקלן. כשנסע וולפסון עם הרצל לארץ־ישראל הגיעה האניה לחוף יפו באשמורת הבוקר. וולפסון ישן את שנתו בתאו. פתאום הוא שומע את קולו המקסים של הרצל: “דוד, ישן אתה?” וולפסון פוקח את עיניו ורואה לפניו את הרצל הדור בלבושו כהולך לקבל פני מלך. “רצונך לראות את ציון אמנו? – אומר לו הרצל – קום וראה את האורות הקורצים אלינו מיפו עירנו”. וולפסון קם, התלבש ועלה על הספּון. בעמדו על־יד הרצל נשען על המשענת ראה שתי טפות־דמעה גדולות מזהירות בעיני הרצל ומתגוללות ויורדות על זקנו הנאה. ובהביטי עתה על מול פני יפו, בת אמנו, ראיתי את הרצל בעמדו על האניה ודמעות מזהירות בעיניו… וכל כך קרוב היה לעיני, עד שדומה היה עלי, שהוא עומד על אניתנו ומלווה אותנו בדרכנו לציון… פּניתי כה וכה והרגשתי דמעות בעיני….

עומדים אנו לרגלי ציון אמנו.

ו. – יפו

שני בשבת, עשרים ושלשה במאי.

ה“ספינכס” השמיעה את קולה והד ענה לעומתה מן האופק הגדול והרחב והאור. סירה ובה פקידי ממשלת ארץ־ישראל שטה ובאה אל האניה הגדולה, שהשליכה עוגן במרחק מיל מן החוף. הפּקידים התחילו מבקרים את תעודות היורדים ליפו. חבורתנו היתה בת עשרים איש. כולם התקינו עצמם אל הטקס הרשמי. להפתעתי הגדולה נגש אלי אחד מן הפּקידים, יהודי, קורא אותי בשמי ומתיצב לפני: רודניק מייקטרינוסלב. הוא גר בארץ־ישראל זה עשרות בשנים וכעת הוא סגנו של מר שיינקין, ראש ועד־העליה.

כל חבורתנו, למן הזקן בן־המאה, העולה למות בארץ ועד הילדים הקטנים, בני האבות ההולכים לבנות את הארץ, סבבוני גם סבבוני, אל עיני יביטו ואחוזי־רעד כשיות נאלמות יחכו לגורלם. בנים שבים לגבולם ועל המפתן בביאה יאחזמו רעד. על מה ולמה? במי האשם?

הפּחד לא ארך. ישבתי אצל השלחן על־יד הפּקידים ועד מהרה נתבקרו כל התעודות וניתן רשיון הכניסה לכל הנוסעים. נמחה הפּחד מעל כל פּנים. רואה אני דמעות־גיל בכל עין. מכל צעד ועבר מביעים לי תשואות־חן. אולם הלב מעיק. בני־ישראל שמחים בהנתן להם הרשיון להכנס לארץ־ישראל… ואולי אין הצדק עמי ברגשותי אלה? בני־ישראל שמחים בהיותם זוכים לדרוך על אדמת־הקודש בארץ־ישראל.

אולם לא לשוא פחדנו פחד. השטן בא מעבר אחר אשר לא פללנו לו. פּתאום נודע לנו, כי הערבים בעלי הסירות, המורידים את הנוסעים מעל האניה, עשו קנוניה ביניהם שלא להוריד את הנוסעים היהודים. אלה היו צירים אחרונים של חבלי הפּרעות ביפו. השמועה הזאת הממתנו כרעם. מצבנו היה נורא. כל הנוסעים הנוצרים והמושלמים כבר הורדו ועשרים יהודים נשארו באניה כחייבי ישיבה מחוץ למחנה. מה זאת? לא נאמין למשמע אזנינו. אנו עומדים כפופי־ראש ואדומי־פנים מבושה ומעבירים על מבטיהם של שאר הנוסעים ההולכים לבירות.

מר רודניק, בא־כח ועד־העליה, מבטיח לנו, כי יביא מיפו סירה מיוחדת להוריד אותנו. אנו עומדים ומחכים. חמש שעות חכינו. את חמש השעות האלה לא אשכח לעולם! כחמש שנים היו בעיני, חמש שנות ענוי ועלבון. אי־הסבלנות בי ומסביבי פולח את הלב. התינוקות געו בבכיה. הנשים מיללות, הזקן בן־המאה נאנק ונאנח, החלוצים עומדים סביבי, צרורותיהם בידיהם ושותקים ביגון קודר. וסבלנותי אני כבר הגיעה לקצה…

והנה נראית מרחוק סירת־הממשלה – ותחי רוחנו. יודעים אנו, כי היא באה להורידנו. קצין הסירה נותן פּקודה לאנשיו ובעוד רגעים מועטים אנו יושבים כולנו עם מטעננו בסירה המובילה אותנו אל החוף. אנו יורדים ביפו ברגשי־תודה אל המפעל הציוני. הרופא מרכיב בנו אבעבועות ואנו נוסעים לתל־אביב, למלון “גנוסר” של בן־נחום.

תיכף לבואי למלוני באו לקבל את פני ידידי מאז: בצלאל יפה, ז. ד. לוונטין, א. ז. רבינוביץ, ד“ר מטמן־כהן, ד”ר א. ש. וולדשטיין, ד"ר חיים הררי, מ. קריטשבסקי ומרדכי בן הלל הכהן. אל אלהים! מה רבה השמחה! ים־זכרונות של שלשים שנה הציפו עלי ידידי בהזכיר לי כל אחד את בקורי ופעולתי בעיר־מולדתו ברוסיה. הזכרונות נבעו כמעין נובע והלב רחב ורחב. הם היו כצרי ללבי הפּצוע מירידתי אל החוף.

כל ימי חיי לא אשכח את רושם הערב הראשון בארץ־ישראל. בשבתי על מרפסת המלון, לאור הירח המאיר, מול חוף הים ובשאפי לתוכי את האויר הזך והרך, ראיתי את עצמי כנשא לארץ־פלאים, לארץ־אגדה. לפני מונח דבר שבדפוס. מבטי נופל עליו. אני קורא… לאור הלבנה אני קורא… לילה? רואה אני – מעל לראשי תלוים שמים, ירח וכוכבים. כן. לילה. ליל ארץ־ישראל. שואף אני לתוכי את האויר, את הלילה… באזני מצלצלים דברי רבי יהודה הלוי:

“חיי נשמות אויר־ארצך”…

אחרי טיול קצר עם ידידי ד"ר לווין־אפשטיין ברחוב הרצל ובשדרת רותשילד התנפלתי עיף ויגע לתוך מטתי ושנתי ערבה לי הלילה הראשון בארץ־ישראל.

* * * * *

שלישי בשבת, עשרים וארבעה במאי.

היום בקרתי את הגמנסיה העברית “הרצליה”. ד“ר בוגרטשוב, ממלא־מקום הד”ר מוסינזון, עם כל חבר המורים קבלוני בסבר פנים יפות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי בתחיתה הגמורה של השפה העברית. המבטא הספרדי מוסיף לה חן מיוחד וצלצולה הוא כמוסיקה יפה.

בכללה עשתה הגמנסיה עלי רושם טוב. הבית הוא יפה ונהדר. המורים מומחים הם כל אחד במקצועו. התלמידים מתנהגים בנמוס ויודעי־משמעת. אולם שאלותיו של “אחד־העם” ב“אמת מארץ־ישראל” לא נפתרו עדיין ובקרתו היא חריפה כשהיתה. בגמנסיה מורגש חוסר קדושה, חסרה קדושת רוח הנביאים. קדושת התנ"ך עוד אינה. ובמקום שאין קדושה יש חולין. ולא כל יהודי, אפילו אם הוא לאומי בלבד, סובל זה, קל־וחומר ליהודי דתי. אחדים מן התלמידים התאוננו לפני על החולין השולטים בגמנסיה. העומדים בראש חייבים לעמוד על הדבר ולעיין בו.

* * * * *

רביעי בשבת, עשרים וחמשה במאי.

יחד עם מרדכי בן הלל הכהן ועם הד“ר נופך בליתי את הערב בביתו של מר ז. ד. לוונטין, מנהל האפ”ק. בעל־הבית נוהג עוד את מנהגי בעלי־הבתים הותיקים עם טובת־עינם באורחים. בהרחבת־הדעת, על כוס תה רוסי, ישב והביע את דעותיו על התנועה הציונית בזמן הזה. רבות בקר במהלך הציונות. כחובב־ציון זקן משנות־השמונים וב“בטול היש” של קונסרבטיבי אדוק בטל את המעוף של מנהיגינו החדשים ובבוז להחלוצים בקר את סדרי־חייהם, את חגיגותיהם ואת שיריהם. אילו היה הדבר בידו היה חוזר אל חבת־ציון. האורחים לא הסכימו לדעות בעל־הבית. כהן הזקן ונופך הצעיר סתרו את דעותיו. הם דברו באומץ, מתוך הכרה. אולם לוונטין עמד על דעתו.

* * * * *

חמישי בשבת, עשרים וששה במאי.

היום ל“ג בעומר, החג הלאומי הגדול, שקבל בעשרות השנים האחרונות זכות־אזרח בארץ־ישראל, ביחוד במושבות. החרדים חוגגים ברוב פאר והדר את ה”הלולא" של ר' שמעון בן יוחאי. ב“רחובות” חוגגים בכל שנה את החג הלאומי. אולם השנה שבת חג ומועד מפני הפּרעות ביפו, מאבל על הקדושים, שדמם לא נקרש עדיין. כל הארץ שרויה בצער ובאבל. ואפילו הגמנסיה לא חגגה את חג־האילנות כראוי לו.

חזיון מעציב הוא הצנזורה על העתונים. רושם מעיק עושות החטיבות הריקות על עמודי העתונים.

ז. – פּתח תקוה

ששי בשבת, עשרים ושבעה במאי.

מר גיסין, הפּרקליט הידוע ממוהליב, הזמיננו לבקר את פּתח־תקוה, מרחק של שעתים בעגלה מיפו. הדרך היא נהדרה, עוברת ליד שרונה, המושבה הגרמנית שהיתה עזובה בימי־המלחמה ככל המושבות. אחרי המלחמה שבו אליה בעליה הגרמנים והיא עולה כפורחת. כרמים ופרדסים מתנשאים מסביב, עדרי בקר וצאן וחמורים רועים באפריה. ושלא מדעתך אתה חש כאב בלב: נחלתנו נהפכה לזרים. יודעי־חן קובלים על מנהיגינו ועל רשלונותם. בימי המשבר עמדה המושבה להמכר. אולם מנהיגינו החמיצו את השעה.

באנו לפתח־תקוה עם הערב־שמש. הובלנו למלון “ירקון”, שבעליו הם בני גיסין. המלון עשה עלינו רושם טוב בהיותו מוקף עצים וירק.

בני־גיסין שלשה הם, כולם ציונים ותיקים זה עשרות בשנים. אחד מהם הוא ראש הועד במושבה. השני, בעל־המלון, קרה לו אסון גדול. בנו הבכור, אבשלום, חביב־המושבה, בן נאמן לעצמו ולארצו, נפל ראשון בין ארבעת חללי הפּרעות ביום כ"ז ניסן, בהתנפּל הערבים על פתח־תקוה להכחידה. אבשלום עמד בראש גבורי־החיל, שיצאו להגן על מולדתם בפני הרוצחים הערבים. בעמדו בראש חילו פגע בו כדור ממחנה הערבים ונפל חלל.

ובכמה שלות־רוח ומנוחת־נפש ספּר אבי הגבור על מות בנו. השתאיתי לראות עד כמה מתגאה האב בבנו, שנפל בקרב בהלחמו למולדתו, לעמו. והזקנה, סבת אבשלום, מה נהדרה היא בצערה החרישי, בדממת־יגונה. לא. אין צער ואין יגון לפניה. דומה, חדוה, ברכה לאל בשמים, נסוכה על פניה הקמוטים מזקנה אך מביעים הוד גאות. ספּור המאורע על מות אבשלום הזיזו דמעות מעיני. הזקנה הרגישה בדבר ואמרה לי בתוכחה:

– לא, ידידי, לא לבכות אנו צריכים אלא לשמוח. ברוך המקום, ברוך הוא, שזכה אותי לעת זקנה לראות בעיני אחד מבני קרבן על מזבח ארצנו. ואם ארץ־ישראל תשאל עוד קרבנות ממשפּחתי, נכונים אנו לתת ולתת עד טפּת דמנו האחרונה.

לעולם, לעולם לא אשכח את אש־הקודש, שבערה באותו רגע בעיניה. הסתכלתי בפני הזקנה הגאה ואמרתי לנפשי: מדה זו אינה אלא בבתו של עם, שהוציא מקרבו עוד לפני אלפי שנים נשים כמרים וכדבורה.

כל פתח־תקוה מתגאית בנצחונה על הערבים. כנגד ארבעת החללים ושנים־עשר הפּצועים במחנה ישראל, נפלו מן הערבים מאות ואלפיהם נסו בבהלה. חזר ונשנה הנס של “רבים ביד מעטים” מימי החשמונאים.

* * * * *

ראשון בשבת, עשרים ותשעה במאי.

בפתח־תקוה ישנן למעלה מארבעת אלפים נפש. פתח־תקוה היא הזקנה במושבות. בבית־קברותיה מצא מנוחה נכונה רבי מרדכי גימפּל יפה הרב מרוז’נוי, אחד מגדולי חובבי־ציון. במושבה בית־כנסת גדול. כשעליתי אתמול, בשבת אחרי קריאת־התורה, על הבימה לישא את נאומי, ראיתי את עצמי בשכבר הימים עומד על הבימה בבית־הכנסת בווילנה או בביאליסטוק. באוירה היא יהודית גמורה, ספוגה קדושת־שבת, עד שאתה מרגיש את הנשמה היתרה בכל חושיך. הקהל לא ישב אלא עמד, כמו שנהוג בתפוצות־ישראל.

רב המושבה, הרב ציטרון, הוא אחד המצוינים. הוא חתנו של הרב יוסף רוזן מדווינסק, ה“רוהטשובי”. ואף כי חותנו מתנגד בכל תוקף להציונות, מסור הרב ציטרון בכל לבו ונפשו אל הציונות והוא אחד המזרחים הפּעילים בארץ־ישראל.

מר פּנחס מהר, אחד מזקני המושבה, הוליכני במושבה לארכה ולרחבה. הלב רחב משמחה למראה בית ישראל, קרקע ישראל ואוירה יהודית גמורה. קדושת־השבת, מנוחה עליונה שלמה מרחפת על הרחובות ועל הבתים, על הגרנות ועל הרפתות, על שור ועל חמור. הכל נחים וטובלים במנוחת שבת.

בנוגע ללשון מחולקים האבות והבנים. האבות מדברים אידית והבנים מדברים עברית ומלה אידית לא תצא מפיהם. מכריחים הם את הזקנים לדבר עמהם עברית. והבנים תקיפים בדעתם, שכן מרגישים הם שלהם העתיד.

יפה היתה אפּיזודה זו. מרת גיסין הזקנה אחזה בזרועותיה בת־נכדה, תינוקת כבת שלש ושמה גאולה. הזקנה דברה אידית והתינוקת אמרה לה: דברי עברית. ובאמור לה הזקנה, כי איננה יודעת לדבר עברית, התרגזה התינוקת ואמרה לזקנה: ראי, סבה, שניך שבורות מן השפה הקשה שאת מדברת. דברי עברית כמוני ותהיינה שניך שלמות כשני.

אין רע בלא טוב. אחרי התנפּלות הערבים על פתח־תקוה לא נשאר במושבה אף פּועל ערבי אחד. החלוצים תפסו את מקומם. בני־המושבה נשבעו שלא להעסיק עוד פועלים ערבים.

* * * * *

שני בשבת, שלשים במאי.

אישיות מצוינה מצאתי במר גרזובסקי, מחותנו של הנציב העליון סיר הרברט שמואל. גרזובסקי הוא בעל כשרונות גאוניים ורבי־צדדים. בן ישיבת וולוז’ין לשעבר, מוח חריף, בעל זכרון נפלא. לפני עשרות שנים בא לארץ־ישראל והתחיל לעבוד כפועל פּשוט. אחר־כך היה למורה, חבר ספרי־למוד בשיטת עברית בעברית, שנתקבלו בכל תפוצות־ישראל. הוא חבר גם מלונים אחדים. וכעת הוא עוסק בעניני ממונות ומשמש סגן האפ"ק. פגשתי אותו בבית הציוני האמריקני ווילסון והיה לי העונג לבלות אתו שעות אחדות. שיחתנו היתה על ענינים שונים ומיד ראיתי, כי לפני אדם בעל שכל בריא. מר גרזובסקי אין דעתו נוחה מהנהגת ועד־הצירים. הוא בקר אותו קשה. גם מתנגד הוא להתנועה החדשה לבנות את הארץ על יסודות סוציאליים. הוא מוכיח בעובדות, כי כל הקבוצות לא הצליחו ורק בעלי־הון יבנו את הארץ.

ח. – ראשון לציון, רחובות ומקוה־ישראל

שלישי בשבת, שלשים ואחד במאי.

אתמול בקרתי את ראשון לציון, צבי תפארת מושבות הברון. ואמנם ראשון לציון היא מושבה נאה ואפשר להוסיף – ועשירה. חיים בה חיי־ריוח מאה אכר ומהם מוצאים לחמם עוד מאה בית.

ידידי מר גלוסקין, מנהל היקב הידוע, הוליכנו בכל שלש הדיוטות של היקב והראה לנו את כל המכונות ותשמישן בתעשית היין, קליטת הענבים השלמים, דריכתם בגת, “גלגול המחילות” של העסיס המתגלגל ועובר דרך צנורות רבים ושונים ממרומי הדיוטה השלישית עד תחתיות המרתף הקר, עליתו שוב למעלה עד שהוא מוצא מקום בחביות הגדולות בתור “יין כרמל” המשובח המפרנס מאות אכרים ומשמח מאות אלפים מבני ישראל בכל תפוצות־הגולה. בעמדך ביקב הגדול ובהשתאך לתכונתו ירחש לבך תודה וברכה להנדיב הידוע והוא קורא בקול: יחיה ויאריך ימים!

לא יכולתי להשיב את פני ה“ראשונים” ונעתרתי להם לנאום בערב ב“בית עם”. מאיר מאירוביץ, מזקני הביל"וים, ישב בראש. זקן הוא האיש ונשוא־פנים ועל פני כל הישוב יכבד. “בית־העם” היה מלא מפה לפה. בראשית נאומי ראיתי בת־צחוק על שפתי השומעים בגלל הברתי האשכנזית הזרה להם. אולם לאט־לאט חלפה בת־הצחוק וכבדי־ראש שמעו כולם לדברי, גם האכרים, גם הפּועלים וגם החלוצים. בדברי נגעתי בשאלת העבודה העברית ואמרתי, כי ימי שאול המלך, שנאמר בהם: “וירדו כל ישראל הפּלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו ואת מחרשתו” – הימים ההם בל נשיב. עלינו לפעול בכחותינו אנו. אז היו הפלשתים המתקדמים ואנחנו הנסוגים. נהפוך הוא היום. אנחנו בני תרבות אירופּית והערבים יושבי־חושך.

* * * * *

מראשון נסענו לרחובות. בני המושבה מתגאים, שבנו את מושבתם בהונם וביגיעם, בלא עזרת אחרים. מיסדיה היו אנשים סוחרים מוורשה, שנצטרפו לחברה בשם “מנוחה ונחלה” ובראשית תנועת “חבת־ציון” עלו לארץ־ישראל ויסדו את המושבה הנהדרה הזאת.

ברחובות היתה לי פגישה נעימה. פּה פגשתי את ידיד־נעורי אהרן אייזנברג. שלשים וחמש שנה לא ראינו איש את פני רעהו. חבקנו זה את זה ורגעים רצופים לא יכולנו להנתק איש מאחיו. ככה עמדנו מבלי דבר דבר ורק עיני שנינו זלגו דמעות. בנעורינו היינו אחים ברוח, בנים לרעיון אחד קדוש. מעין של זכרונות־נעורים נפתח, זכרונות מתקופת חבת־ציון, מהאספה בקטוביץ. אייזנברג הצעיר, הלמדן, מלא חבה לציון, עלה לארץ־ישראל לחצוב באבן ולסבול יסורי־קדושה וענויים גדולים של תקופת־החלוצים הראשונה. ואותו הדור עומד עכשיו לפני בדמות איש בא בימים, רחב־גרם ובעל־קומה, ראשו ראש־אריה גדול ונאה, עיניו מביעות פּקחות וכולו מלא מרץ והכרה. תופס את המקום הראשון בישוב החדש. הוא ראש “אגודת נטעים”, ראש הועד ברחובות זה כמה שנים ומשתתף בכל הועדים של ההסתדרות הציונית. גדולי המנהיגים נמלכים אתו, שכן בקי הוא בכל עניני הישוב החדש. בלינו שעות אחדות והן עברו עלינו כרגעים.

רחובות מצוינת ביושביה. כמעט כולם בני־תורה, משכילים, הוגי־דעות, סופרים. פּגשתי שם מזקני חובבי־ציון, מר חרל"פ, בעל המלון, מר פּדבה מבריסק דליטה, מר בלומברג מדווינסק, – כולם מן הותיקים בתנועת חבת־ציון.

אכרי רחובות מתגאים בנצחונם על הערבים בימי־הפּרעות. בצדק קוראים האבות את בניהם בשם: המכבים החדשים. גבורי־רחובות קימו את הכתוב: אחד מכם ירדוף אלף – עשרות בני־חיל מן המושבה הניסו אלפי ערבים. הדור החדש בארץ־ישראל גדל לכח, לאומץ־רוח ולזקיפת־קומה, מלא הכרה, שרגליו עומדות על אדמתו. בראותך את בני־הארץ גבורי־החיל לבך מתמלא אמונה ותקוה, כי לא רחוק היום ובית־חיינו בארץ־ישראל איתן יהיה וישראל ישב לבטח.

* * * * *

ראשון בשבת, חמשה ביוני.

אתמול נאמתי בבית־הכנסת בתל־אביב, לבקשת ידידי וגבאי בית־הכנסת. דברתי עברית. זה היה למחרת יום פרסום הצהרת הנציב העליון, שהיא כעין פּירוש וביאור להצהרת בלפור. מצב־הרוחות מדוכא. לדבר בפני הקהל בשעה כזו אין זו מן הקלות. הרגשות מעורבים. אין הצבור יודע מה תהיינה תוצאותיה של הצהרת שמואל. יש אופּטימיסטים, שאינם רואים כל רע בהצהרתו. לדעתם, כל הדברים המהודרים המכוונים אל הערבים אינם אלא תכסיס של הפּוליטיקה האנגלית והצהרת בלפור במקומה עומדת. וכנגדם יש פּסימיסטים הרואים את הדבר דרך משקפים כהות. רואים הם בהצהרה הסברת־פּנים להערבים ואנטיפּטיה ליהודים. בפחד הם רואים את הנולד בקרוב וידיהם רפות. רגשותי אני מעורבים. רצוני לקוות לטוב. מאמין אני, כי כונת הנציב היא לטובתנו. אולם המציאות סותרת…

* * * * *

היום בקרנו את מקוה ישראל. רושם יפה עשתה עלינו החוה הזאת. הסדר בעבודת־האדמה, פני התלמידים הבריאים והרעננים, נוי השדרות והבתים, צלצול השפה העברית בפי החקלאים היהודים – כל אלה החיו את רוחנו והוסיפו אומץ.

ביראת־הכבוד עמדנו לפני קברו של מיסד מקוה־ישראל, שמת בשנת תרמ"ג. שלשים ושמונה שנה עברו מיום מותו ומצבת־קבורתו עומדת כביום הוקמה תחת עצים עבותים ופרחים נותני־ריח ומעליה מזהיר השם קרל נטר, מיסד בית־הספר הראשון לחקלאות בארץ־ישראל.

ט. – ירושלים

נוסעים אנו לירושלים.

כשישבנו ביפו ברכבת המובילה אותנו לירושלים דומה היה עלי, כי אני נוסע שנית לארץ־ישראל; לא, נוסע ראשונה לארץ־ישראל… כי מה ארץ־ישראל אם לא ירושלים?…

נוסעים אנו. הרכבת מתרוממת על הרי־יהודה, מתפּתלת ועולה. מרגיש אני בעלית נשמתי… מדלגת היא על ההרים, עוברת את הרכבת והנה היא בירושלים, אם כי גופי הוא ברכבת. הרי כל אדם מישראל בכל מקום שהוא – נשמתו בירושלים…

להיות בהרי־יהודה הוא להיות בעולם־קסמים. כבר הייתי בימי־חיי בהרים רבים־רבים, אולם מה הם לי לעומת הרי־יהודה? הררי־אל, פּלאי־אל! רק פּה, בהרי־יהודה, אתה רואה פלאי עם־סגולה, שנגלה אליו האלהים ועל־ידו, על־ידי התנ"ך, לכל העולם כולו. מביט אתה בהרי־יהודה ורואה עין־בעין את רוח־הקודש החופפת עליהם. מכיר אתה כל אבן וכל מערה על־פי אלפי האגדות, שנתרקמו סביבן. אתה מתעלה מעלה־מעלה ושמשות מלוא־עולם שופעות אור מעל לראשך…

והנה באנו בשערי ירושלים. מה נעים לקרוא בעברית את שמות תחנת ירושלים ופרבריה.

– הנה הר־ציון, מגדל־דוד – קורא בן־ירושלים העומד על־ידי. עיני טופחות, מקור־דמעה נפתח ואין אני יכול להתאפּק… אלפּים שנה תעיתי והנה אני בבית־אמי ובחיק־הורתי…

*

שלישי בשבת, שבעה ביוני.

שחרית עלינו על גג מלון אמדורסקי וירושלים בהדרה נראתה לעינינו. הנה הר־הבית, הר־הצופים, הר־הזיתים, מגדלי־מסגדים, של נוצרים ושל מושלמים, שטופים זהרי־חמה – הכל, הכל מתמזג למחזה־קסם, שעין לא ראתה מחוץ לירושלים.

עם רבי מיכל טיקוצינסקי, ראש־הישיבה, הלכנו אל הכותל המערבי. סמטות צרות ועקומות, מקורות מלמעלה, מלאות סחי ומאוס, הומות מהמון אדם ובהמה, מובילות אל הכותל המערבי. רגשות משונים יתעוררו בך בעברך את הדרך הזאת ובעמדך פתאום לפני כותל גבוה, עתיק־ימים, בנוי אבנים גדולות ועתיקות ובאומרים לך: זה הכותל המערבי, זו שארית בית־מקדשנו, זכר לגדולת עם ישראל בימי־קדם.

אני עומד כפוף־ראש ודמעות ושוב דמעות…

ומתעוררים רגשות ושעיפים עולים בלולים. – הה, כותל עתיק־ימים, כותל־הקודש, עלוב וקודר! האין אתה סמל עמי העתיק, הקודר והעלוב?! מבין אבניך הגדולות, השחורות והנוראות מציצים בי צער, יסורים ועוני של עם ישראל באלפּים שנות־נדודיו; צער־הגלות הגדול והעמוק, מהול בדמעה ובדם נתאבן בכותל המערבי. אנחות פּורצות ממעמקי לבך וחש אתה, כי אלה הן אנחות בנות אלפּים שנה, אשר רק למראה הכותל המערבי תתפּרצנה. קולות שונים של גברים ונשים, שנתכנסו לפני הכותל הנטוי מקצוי־עולם, עולים בלולים ותפלה אחת בכל פה: גאולת ישראל והרמת קרן ישראל…

ובעמדי לפני ה“כותל” ובראותי את תמונות־העצב עלו על לבי דברי גדל־המחשבה “אחד העם”, בעמדו על אדמת־הקודש הזאת:

“… באתי ערב־פּסח ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני “העצים הואבנים”, שארית מחמדינו מימי־קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל ה”כותל“. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפּללים בקולי־קולות. פּניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם השונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עדים הנה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכח, – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”

“ולו באה בי באותה שעה רוח רבי יהודה הלוי ויכולתי לקונן כמוהו על שבר בת עמי, היתה קינתי מתחלת לא “ציון” כי אם –”ישראל".

עברנו כל שערי הר־הבית מארבע רוחותיו. התבוננו לכל הבנינים ולמסגד עומר העומד במקום קודש־הקדשים. כמה יכאב הלב באומרים לך: רק מנגד תראה את נחלתך מימי־קדם ושמה לא תבוא. בצער ובעצב שבנו משם.

בראותי את בתי־היראה והארמונות הנהדרים של כל העמים אשר בירושלים עלו על לבי דברי הפּזמון בסליחות: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר־האלהים מושפּלת עד שאול תחתיה”. כל עם ועם יש לו בירושלים ארמנותיו הנהדרים, בנוים כמו רמים על ההרים ונחלת־ישראל חרבה ובזויה ושוממה. הה, מה קשה לראות בקיום דברי הכתוב: נחלתנו נהפכה לזרים.

עוד שלשה בקורים עשיתי היום: בקרתי את הרב קוק, את “בצלאל” ואת ועד־הצירים. בועד־הצירים מצאתי רק את הד"ר אידר.

* * * * *

השעה, שבליתי עם הגאון קוק בביתו, לא אשכח לעולם. כל ימי־חיי זכור אזכרנה עוד. נער הייתי, גם זקנתי ורבנים רבים ראיתי, רבנים גאונים מן הטפּוס הישן ברוסיה, רבנים מתקדמים בארצות־המערב באירופּה – ואחד מהם לא עשה עלי רושם עמוק כהאישיות האצילית והקדושה של הרב קוק. תארו הנהדר, עיניו החולמות המלאות קדושה וצער־האומה, דבריו המלהיבים בעברית צחה ושוטפת על ענינים שונים ועמוקים, דברים עשירי־תוכן בתלמוד, בחקירה, בקבלה, מלאי חזיונות־שירה, דמיונות מחמדים ומלבבים, ספוגי צער־הגלות ושמחת־הגאולה. – כל זה מקסים אותך ודומה עליך, כאילו אתה שומע את אחד מנביאי־ירושלים בימי־קדם; לא תוכל לפצות פה, רק אזניך קשובות לשמוע ולשמוע דברי אלהים חיים השוטפים כמי־נחל מפי איש־הרוח הגדול היושב לפניך ומקסים אותך במבט־קדשו.

יפה ונהדר היה המחזה כשנכנס אבי הרב בשעת שיחתנו. הרב קם על רגליו ולא ישב עד שישב אביו לימינו. זהו קיום מצות כבוד־אב.

אולם הרב קוק הוא מהיר־מחשבה. רעיונותיו מתרוצצים במחו הגדול, רצים זה לפני זה ועוברים זה את זה, עד שבגמר דבריו אין אתה יכול לסכם את רעיונותיו ולעמוד על הקוטב שבהם, שכן אף הוא עצמו אינו יכול למשול בהם ולהביאם לידי ממש. ושלא מדעתך אתה נזכר ברעיון גלגול־הנשמות של הקבלה ואתה רואה לפניך נשמתו של הגאון, החוקר והמקובל רבי משה חיים לוצטו, שנתגלגלה בהרב הגדול קוק. נשמה שהיתה מסוגלת לחבר “מסלת ישרים” ו“לישרים תהלה”, “מגדל עוז” ו“קל”ח פתחי חכמה" – נשמה כזו מסוגלת להחיות גאון ורב־צדדים כהרב קוק. וכשם שהיה רבי משה חיים לוצטו נשגב מבינת בני־דורו, כך נשגב הרב קוק מבינת בני־דורו בירושלים…

כשנפטרתי ממנו נתן לי לזכרון את ספרו “אורות מאפל” מוקדש לי בעצם כתב־ידו.

הרב קוק עוסק בצרכי־צבור ומשתתף כמעט בכל המוסדות בירושלים. הוא מתענין בהם באהבת־אש ותומך בהם בכל חום נשמתו הגדולה.

ראוי הרב קוק להיות למופת לכל רבני דורנו.

י. – מערת־המכפּלה

חמישי בשבת, תשעה ביוני.

יחד עם הרב ג. סילוורסטון מוושינגטון נסענו היום לחברון. כביש נאה סלול מירושלים לחברון והנסיעה עליו נוחה ונעימה. עברנו מקומות היסטוריים רבים. הנה “ברכות שלמה”, שתוקנו שוב בידי הממשלה ומשמשות אוצר־מים לירושלים.

אחרי שתי שעות הגענו למערת־המכפּלה. לפנינו עמד בנין גבוה וגדול, עתיק־ימים ומדרגות רבות וגבוהות מוליכות פּנימה. אולם לצערנו, אסור ליהודי לעלות למעלה מן המדרגה השלישית.

ובעמדי כפוף־ראש לפני מערת־המכפּלה נזכרתי בדברי יורש־העצר רודולף, בן פרנץ יוסף קיסר אוסטריה, שכתב על מערת־המכפּלה בספרו “מיין אָריענטאַלישע רייזע”, ואלה דבריו:

“… כשבאתי לחברון הלכתי מיד אל מערת־המכפּלה. הרגשתי, שרגלי עומדות לפני קברי אבות־ישראל הקדושים. כרעתי על ברכי וזרם דמעות פרץ מעיני ובבכיי קראתי ממעמקי־לבי: אב קדוש, אברהם, אשר נשיא־אלהים קרא עפרון החתי שמך לפני שנות אלפּים ואשר חפץ לתת לך חנם אין־כסף אחוזת־קבר לקבור את שרה אשתך הנשיאה ואתה לא אבית – שא עיניך וראה את העשוי לבניך: מפוזרים ומפורדים בכל הארצות, נתונים בידי מרצחים להרוג ולאבד, למכה ולחרפּה. שעל־אדמה לא ינתן לבניך גם בכסף ובזהב. נורא הוא חלקם בין העמים על פני תבל. אב קדוש, אברהם, בי נשבעתי, כי אעמוד לימין בניך האומללים בעלותי על כסא־המלוכה.”

את הדברים האלה דבר בן־מלך מעמי־הארץ בעמדו לפני מערת־המכפּלה. ומה יענה אחריו אדם מישראל, מבני־בניו של אברהם אבינו, שעבר ארחות־ימים, נסע אלפי מילים לשפוך את לבו השותת דם על קברי אבותיו – ואין לו רשות לגשת? ערבים פּראים, מזוהמים, ערומים למחצה, עומדים על המדרגה השלישית, מקליהם בידיהם וחוסמים לפניך את הדרך לירושתך מלפני שנות אלפּים. מה עמוק מחץ הלב, מה גדול העלבון!

בלב דוי הלכנו לראות את קברו של אבנר בן נר, אצל המערה. משם שבנו ונסענו לבית־לחם ובדרך עמדנו על קבר רחל. השמש פּתח לנו את הפּתח ונכנסנו פנימה. פּתאום עמדנו. לאור הכהה של נרות־השמן האירו דברי ירמיהו: “קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה”. עינינו זלגו דמעות.

מימי לא טעמתי טעם בכיה כבכיתי בחיק אמנו…

* * * * *

ששי בשבת, עשרה ביוני.

הה, הפּעמונים! צלצוליהם טורפים את דעתי.

בשום עיר מערי רוסיה לא שמעתי צלצול פּעמונים כמו בירושלים. יום ולילה מתנשא מעל ירושלים צלצול איום הגוזל את מנוחתך ביום ושנתך בלילה. כששמעתי בפעם הראשונה בירושלים צלצול פּעמוני בית־יראה עברה צמרמורת בבשרי. נורא היה הצלצול ואימים הלך עד שדומה היה עלי, כי ימי־הבינים נתחדשו והפּעמונים קוראים את הנוצרים להקהל מסביב ל“אוטו־די־פי” ולראות בשרפת היהודים הכופרים… הה, הפּעמונים! מאות בשנים קראו לרדוף את עמנו, לשפוך את דמנו, להעלות על המוקד את אבותינו ולנפּץ את עוללינו – הנפלאת היא אם דמו של יהודי יסער בקרבו בשמעו את צלצול הפּעמונים האלה?… במי האשם, שאין היהודי יכול לשמוע בשויון־רוח את צלצול הפּעמונים? יבואו הנוצרים וישיבו. עוד בימי־ילדותי הייתי שומע את צלצול הפּעמונים וזכורני, כי תמיד היה לבי מפרכס בקרבי להֵדם, גם בטרם ידעתי את דברי ימי עמנו. בדמי נשאתי את דברי ימי ענותנו והם התעוררו שלא מדעתי.

בשבתי שנים רבות באמריקה, שאין צלצול הפּעמונים נשמע בה כמעט וכשהוא נשמע אין הוא מטיל אימה, אינו מפחיד, הבתים הרמים והנשאים גודרים בעדו והוא גווע בארבע אמותיו – בשבתי בארץ הזאת שכחתי את הפּחד הנורא. אולם בבואי לירושלים, במקום שפּעמוני בתי־היראה מושלים בכפּה, אחזני שוב אותו הפּחד הטמיר וצלצול הפּעמונים מדריכני מנוחה למן הרגע הראשון…

לילה. הנך שוכב במטה ועורג למנוחה. יודע אתה, כי בירושלים הנך, בעיר הקודש, עטרת תפארת ישראל, קרית חנה דוד; העיר שגדלה חוזים ונביאים, תנאים ואמוראים, גבורים אנשי־שם למן יואב בן־צרויה עד שמעון בר־כוכבא; העיר ששני בתי־מקדש היו קימים בה כאלף שנים; העיר שחוברו ונוגנו בה מזמורי־הקודש של ספר תהלים – והיום תשמענה אזניך צלצול פּעמוני הנצרות לכתותיה, הבת הסוררה לדת ישראל, שינקה את שדי אמה ונשכה את פּטמותיהם עד זוב דם!… כל צלצול וצלצול נוקב את לבך ומעורר בך מחשבות איומות, אפלות…

* * * * *

שלישי בשבת, ארבעה עשר ביוני.

לשבת, ערב שבועות, הוזמנתי להישיבה הגדולה “מאה שערים”. אחרי קריאת־התורה נאמתי לפני קהל גדול של אלפי איש, שמלאו את הישיבה מפה לפה. רבים עמדו בחצר מאפס מקום בפנים. נאמתי עברית יותר משעה. אולם הקהל דרש, שאדבר לפניהם גם באידית. עברית, עברית! – צעקו הצעירים בכל כחם. והצעירים ידם על העליונה בארץ־ישראל ודבריהם נשמעים. בקשיות־ערפּם הם מחיים את השפה העברית בכל עבר ופנה וברכה על ראשם. אולם ברגע זה לא יכולתי לעשות רצונם. מלאתי את חפץ הזקנים, אחרי שהרגעתי את רוחות הצעירים.

דברתי על הצורך באחדות בירושלים ועל הנגע של פּירוד־לבבות, שפּשה בקהלת הקודש ועושה בה שמות. גם בחוגי החרדים שולטת שנאה כבושה בין בית־קוק ובין בית־זוננפלד: הגאון והצדיק קוק אינו מוחזק ירא־שמים לבית־זוננפלד ואש־המחלוקת בוערת ומתלקחת.

יא. – בחורבת רבי יהודה החסיד

שלישי בשבת, ארבעה עשר ביוני.

חג השבועות של שנת תרפ"א יהיה חרות בזכרוני כל ימי חיי. זכיתי לכבוד ולעונג לישא נאום בגדול שבבתי־הכנסיות בירושלים, בחורבת רבי יהודה החסיד, במעמד הנציב העליון, אליעזר בן מנחם סיר הרברט שמואל.

אמת, מה עלץ לב ישראל לראות שר־השרים בארץ־ישראל יושב עם אחיו בבית־הכנסת למן הבוקר עד הצהרים ומתפּלל בצבור על תחית עמנו וארצנו. ובהגיע החזן לקדושה וקרא בקול בוכים את השאלה העתיקה בת אלפּים שנה: “מתי תמלוך בציון?” ראיתי, כי פני הנציב היפים קדרו ובעיניו נשתקפה השאלה המכאיבה בכל מרירותה. נראה היה, כי הפּרעות ביפו ותשפּוכת דמי־ישראל עשו רושם כבד על הנציב והוא מיצר בצרת עמו.

תחת חופּת־כבוד, בין ארון־הקודש ולבימה, ישב הנציב ומצדיו ראשי הרבנים, הרב קוק – מימינו והרב יעקב מאיר – משמאלו. תמונה זו הזכירה לי ימים מקדם, ימי ראש הגולה בבבל וסיעת חכמיו. יפה ונהדרה היתה התמונה.

אחרי קריאת התורה עלה הגאון קוק לפני ארון־הקודש ודרש דרשה עמוקה מענינא דיומא. אחריו עליתי אנכי ונשאתי מדברותי אל הנציב. אני דברתי עברית והרב יעקב מאיר תרגם לצרפתית. דברי היו בקשה אל הנציב בשם העם. בארתי לו, כי נציב הוא לא רק בארץ ישראל הקטנה עם שש מאות אלפי הערבים ומאת אלף היהודים אשר בקרבה, אלא נציב הוא לכל עם ישראל כולו המפוזר והמפורד בכל קצוי עולם ומספּרו מגיע לארבעה עשר מיליון. נציב יהודה! – קראתי מעומק לבי – אתה ידעת, כי מן השמים שמוך למגן לעם ישראל הנודד; לבך יחוש, כי רבבות אלפי עינים, עיני אחיך באשר הם, אליך ואל עזרתך נשואות, כי ראשון אתה לנציבי ארץ־ישראל מימי הרומאים, זה כאלפּים שנה. ידענו, כי משרתך כבדה ורבת־אחריות, אולם שומה עליך לחוש בכל עת את דופק עמך המעונה, אזניך תשמענה תמיד את דברי אלהים ליהושע בן־נון: “חזק ואמץ אל תירא ואל תחת כי ה' עמך”, ותמיד תשוה לנגדך את נשיא־ישראל נחמיה, אשר גם מצבו היה כמצבך, בלחץ צרי יהודה ובנימין. גורל יהושע וגורל נחמיה היו כגורלך ואנחנו תקוה, כי גם אתה תמלא את משלחתך כמוהם ותשיב את עם ישראל לארץ־ישראל. יחי עם ישראל! תחי ארץ ישראל! יחי נציב ארץ־ישראל!

– הידד! הידד! – קראו אלפי השומעים בתשואות. זקנים ונערים, יראים וחפשים – עיני כולם זלגו דמעות־גיל. זה היה רגע קדוש, מלא התרוממות, שעוד לא היה כמותו בחורבת רבי יהודה החסיד.

כשירדתי מעל הבימה קם הנציב מכסאו, מתחת חופּת־הכבוד, ובשתי ידיו לחץ את ידי. נרגש היה עד לדמעות. הוא הודה לי בפני הקהל ואמר לי באנגלית:

– אתה אמן־הדבור, לך הכשרון והסגולה, דבריך פּעלו על הקהל ועלי עד לדמעות. תהי־נא ידך לעזרנו! עזור לי להרבות סבלנות בעמנו. סבלנות, סבלנות – זאת נחוצה לנו לעת כזאת.

החזן ברדקי התפלל תפלת מוסף בכונת־הלב ומצב־רוחם של המתפּללים בשעת תפלת “ומפּני חטאינו” – אין לתאר.

אחרי התפלה הלך הנציב ועמו הרבנים, דוד ילין ונכבדי העדה למלון אמדורסקי לקידוש היום. על השלחן נשאו נאומים הרבנים ומר ילין. הנציב ענה באנגלית וד"ר עליאש תרגם לעברית. וכה אמר הנציב:

הנואם מאמריקה, מר מסליאנסקי, המשילני ליהושע בן־נון. וראו זה פּלא, אמש העירה לי אשתי, הלומדת עתה את כתבי־הקודש במקורם העברי, על המקרא הזה ביהושע וגם היא אמצה את רוחי באותם הדברים. אבל, רבותי, בינו־נא, מה ביני לבין יהושע. יהושע נלחם בחרב ואל שדי היה בעזרו. ממני יבצר הדבר. חרבי מונחת חתומה בבית־הנבחרים בלונדון וגם חבר־הלאומים יש לו זכות־בעלים עליה. לא בחרב נכבוש עתה את ארצנו, כי אם בדעת, בבינה ובהשכל ועל כולם – בסבלנות. בהם נבנה את ביתנו הלאומי המובטח לנו מפּי ממשלת בריטניה על־ידי בלפור. לו היו לנו בארץ שש מאות אלף בני־ישראל ומאת אלף בני־ערב, כי עתה היו פני הדברים שונים. אולם נהפוך הוא. הם, הרוב, באים בטענות ובתביעות הצודקות לדעתם ומהראוי לשמוע אותן בסבלנות. ומדה זו חסרה, לדעתי, לעמנו.

כשיצא הנציב מן המלון קבלה את פּניו משמרת־כבוד של המשטרה. רגלי הלך אל ארמונו בהר־הצופים.

הרבה חשבתי על הרגע המרומם בחורבה, הרבה הפכתי בדברי הנציב במלון בשעת הקידוש. מלא ספקות ופקפוקים הייתי בימים האחרונים. אולם הדמעות בעיני הנציב בבית־הכנסת ודבריו היוצאים מן הלב בשעת הקידוש – הוכיחו לי, כי הנציב הוא אחד מן הבנים הנאמנים לעמנו ואחד המאמינים באמונה שלמה בעתידנו. הוא קורא: סבלנות, סבלנות. מה הוא רואה את נקודת־האחיזה היחידה ברגע הקשה הזה. אחריות משרתו מצוה עליו כן. צר לו מאד, שאין הוא רואה בעמנו את הסבלנות הדרושה ברגע זה. רצונו שנגיע למקומו ונבין את קושי המצב. וזוהי חובתנו. אולם גם עליו להבין, כי בשעה שרוב מנין ישראל שותת דם זה שבע שנים; בשעה שעשרות אלפים מבני־עמנו מתגוללים בראש כל דרך ונתיבה, הולכים יחף לארץ תקותנו ובבואם לשערי הארץ והנה השערים סגורים בפניהם; בשעה שדמי אחינו נשפּכים לעיני השמש בידי פראי ערבים, כמאורע ביפו – כשישים הנציב לב לכל זה ישכיל ויבין, כי בשעה כזו אין לרסן את סבלנות העם כרצונו וכיאות אולי לענינינו.

הן, יש צורך בסבלנות, אבל יש גם צורך לעמוד על דעתנו ועל מצב־רוחנו ועל אחת כמה וכמה שיש צורך ביד תקיפה כנגד המרצחים הערבים…

יב. – המוסדות בירושלים

רביעי בשבת, חמשה עשר ביוני.

בקרתי למעלה מעשרים מוסד בירושלים, ביניהם הישיבות הגדולות: “עץ חיים”, “תורת חיים”, “מאה שערים” ו“שערי שמים”. הישיבה האחרונה היא מיוחדת במינה וכמדומני אין דוגמתה בכל העולם. עיקר הלמוד בה הוא בחכמת הנסתר, הקבלה לפי שיטת האר“י. מראה הישיבה היא תמונה מיוחדת במינה: חצר קטנה וצרה, יצירת־דמיון, מכילה את כל הישיבה על כל מחלקותיה. כאן בית־התפלה, כאן המקוה, שתלמידי־הישיבה טובלים בה כל יום, וכאן, במערות אפלות וצרות, ללא אור וללא אויר, יישנו בלילה. ואף על פי כן הם תמיד שמחים וטובי־לב, פּניהם מאירים באור האמונה שבלבם, שממשיכים הם שפע מן המקור של האר”י הקדוש. מקובל בידם, שהאר"י נולד בחצר הקטנה הזאת ובמקוה שבה היה טובל את טבילותיו.

אני והרב סילוורסטון הוזמנו לישיבה לתפלת מנחה של חול. אל אלהים! כמה ארך־רוח וסבלנות! תפלת שמונה־עשרה בלחש ארכה כשעה. מאריכים הם בבטוי כל מלה ומלה עד שהם מכוונים את כל הכונות והצרופים הכלולים בה לפי תורת האר“י. אחרי התפלה בלחש התחילה חזרת הש”ץ על־ידי רבי שמעון בעצמו, רבם בנסתר. כאן ראינו תפלה בכונה מה היא. בכל שם ומלכות האריך רגעים וכשהוציא את השם מפּיו היה כגבור הכובש מבצר.

כך היא דרך־החיים של המקובלים. חיים הם במערות, במעמקי האדמה ומתעלים בנשמתם עד שערי שמים. אמנם גום כחוש ורזה, פּניהם כתומים כקלף, גבם כפוף ושריריהם רופסים, זקנה קפצה עליהם, אולם בעיניהם מבהבהת אש לא־מזה, שאינה נראית בעיני אחרים. ממריאי־שחקים עלובים! בארץ אין להם חלק אלא במקוה של האר"י…

כל המוסדות שבקרנו עשו עלינו רושם טוב. בתי־החולים, הישיבות, בתי תלמוד־תודה, מושבי זקנים, המוסדות לעורים, לחולי־רוח ולחולים שאין להם רפואה – כולם קדושים, כולם נחוצים. ואם כל המוסדות קודש, שלשת בתי־היתומים – קודש־קדשים הם. “בית־היתומים של דיסקין”, המרביץ בין חניכיו תורה עם דרך־ארץ ומלבד למודי־הקודש לומדים היתומים אומנויות שונות; “בית־היתומות” המלמד את היתומות מלאכות־כפּים, מעשי־רקמה להתפּאר ו“בית־היתומים ציון”. בבית־יתומים זה ראיתי תמונה מרהיבת־עין, “קבוץ גליות” בזעיר אנפין. יתומים מכל קצוי־ארץ: מרוסיה, מפּולין, מאוסטריה, מרומניה, בהם אשכנזים וספרדים. יש ביניהם גם אסופים. היצורים העלובים הללו אוספו בחוצות ירושלים בימי־המלחמה הנוראים. מיסד המוסד החשוב הזה הוא העסקן הידוע הרב אברהם יוחנן בלומנטל, שמסר את כל חייו על המוסד. בית־היתומים הוא בשכונת־הבוכרים היפה. הבית, הנקרא “בית חפץ”, גדול ונהדר כארמון, החדרים מרווחים ונקיים, האויר צח, היתומים בריאים, נקיים, רעננים ושמחים. הם שרו שירים יפים בעברית במבטא הספרדי, הלשון המאחדתם ומקרבתם זה לזה, אם כי בנים הם לאבות המדברים בלשונות שונות.

בקרנו את “הדסה” האמריקנית. בית־החולים שלה – “בית־החולים רותשילד” לשעבר – הפליאנו בסדריו. פּעולת “הדסה” היא מצוינת ומביאה תועלת רבה. מצאנו שם מאות אנשים עומדים ומחכים לעזרה רפואית. הרופאים והאחיות מטפּלים בחולים באהבה ובמסירות. “הדסה” יש לה סניפים בצפת, בטבריה, ביפו ובמושבות. בראש “הדסה” עומדת האשה נדיבת־הרוח מרת הנרייטה סולד מאמריקה. כמלאך משמים תשמור על המוסד. במסירות אידיאלית תעבוד יומם ולילה. סולד היא גאון נשי אמריקה ועבודתה ב“הדסה” תכתב באותיות של זהב בדברי ימי התנועה הציונית.

למעלה מארבעת אלפים יתומים בארץ־ישראל נתמכים בידי יהודי אמריקה. רובם חיים בבית אמותיהם האלמנות, או בבתי קרוביהם.

מר גולדסמיט, יהודי הולנדי ומרת ברגר, המפקחת על היתומים, הובילונו ל“בית חנוך עורים”, המתנהל על־ידי מרדכי לדרר. מצאנו שם עשרות עורים בני גילים שונים, מתינוקות בני־שש עד אנשים באים בימים, העושים במלאכות שונות בשיטה מצוינת. המוסד ראוי באמת לשבח.

“בית־החולים לחולי־הרוח”, בהנהלת מרת ילין, מאושר מטעם הממשלה בתור מוסד הגון ונחוץ. “בית־היתומים דיסקין” טוב ויפה מאד. הגאון הזקן שוקד על תקנתם של מאתים היתומים וממלא את כל מחסורם.

“ועד הסיוע”, מיסודו של ה“דז’יונט”, על־ידי מנהלו ד"ר די־סולו פּול, הציל את הישוב בירושלים בימי המשבר הנורא אחרי המלחמה. מלבד ארבעת אלפי היתומים והיתומות ומלבד “בית חנוך עורים” המקבלים את כל תקציבם ממקור־העזרה האמריקני, נתמכו עוד אלפי נפשות שהיו צפויות לרעב. “הועד הדתי” המתקיים מאת “ועד־העזרה המרכזי” בניו־יורק בתקציב של עשרת אלפים דולר לחודש, תומך בידי רבנים, מורים ומלמדים ותלמידי־חכמים.

יג. – בצאתנו מירושלים

חמישי בשבת, ששה עשר ביוני.

דעת־הקהל בירושלים נרגזת מאד לפעולותיו של “ועד הצירים”. מאשימים אותו שלא עשה דבר למן הצהרת בלפור. אומרים, שהדבורים הגבוהים והחגיגות התכופות הרגיזו את הערבים ומהם לפרעות ביפו תוצאות. מאשימים את העומדים בראש, שלא הבינו להתהלך עם הערבים ובאומרים להם, כי מהראוי להתחשב עם שש מאות אלף התושבים לעומת מאת־האלף ממנו – יענו ויאמרו: “לנו הארץ” ומן המציאות יעלימו עיניהם. הבקורת על “ועד־הצירים”, המגיעה לאזני, צודקת, כנראה. אולם המרחיקים ללכת ותולים את הקלקלה של מאורעות־הדמים בחגיגות ובדבורים הגבוהים של הציונים – מגדישים את הסאה. מאורעות־הדמים ביפו ובמושבות יש להם נמוקים פּוליטיים עמוקים והגורם הוא יותר בשסוי אויבים מן החוץ מאשר בתלונות העברים מבפנים.

* * * * *

ראשי ה“מזרחי”, ד"ר שיינפלד ואחרים, ערכו משתה במלון אמדורסקי לכבוד סיר סטוארט סמואל, אחיו של הנציב. גדולי הרבנים, הספרדים והאשכנזים, ובראשם הרב קוק, היו מסובים. כולם דברו בשבחו של האורח. הרב קוק היה ראש־המדברים. כשנקראתי אני לדבר את דברי, שמתי אל ירושלים פני, הזכרתי את גדולתה מימי־קדם ואת ימי עניה ומרודיה למן העת אשר הנשר הרומי נעץ בלבה את חרטומו החד. ומה גדול משוש ירושלים עתה בשוב אליה בניה מכל קצוי ארץ ואחד מגדולי בניה, אחי האורח, יושב על הר הצופים בארמון ווילהלם קיסר והוא מושל ירושלים! הבעתי תודה לסיר סטוארט שמואל על עבודתו הטובה בעד עמו, על פּעולתו בארץ פּולין ועל פּתשגן־כתבו לממשלת בריטניה.

* * * * *

ששי בשבת, שבעה עשר ביוני.

היו לי בקורים נעימים. בקרוני במלוני מורי הסמינריון: ד“ר מוהליבר, ח. א. זוטא וא. מ. בורוכוב. כל אחד מהם גדול במקצועו המדעי וכל אחד מהם נושא בעול התנועה הציונית. גם בקרוני ידיד־נעורי המשורר ל. יפה ואשתו והד”ר יוסף קלוזנר ואשתו. השבתי להם בקור בבתיהם ושעות נעימות בלינו בזכרונות־נעורים.

הייתי באספה, שהוזמנתי אליה על־ידי הסופר ר' בנימין רדלר. האספה היתה בספריה הלאומית. הנושא – הגנה עצמית. הרגע היה קשה מאד־מאד. מאורעות־הדמים ביפו ובמושבות פעלו קשה על יושבי ירושלים והם טכסו עצה לעמוד בפני הערבים הצמאים לדם. מצב־הרוחות היה מדוכא. באספה השתתפו בעלי־בתים, סוחרים ואנשי־ספרות בעלי־שם. כולם ישבו כפופי־ראש. אני סרבתי לדבר. קשה היה לי הדבור. הגנה עצמית – בירושלים!

* * * * *

ראשון בשבת, תשעה עשר ביוני.

קהל רב בא אתמול לחורבת רבי יהודה החסיד להתפּלל עם אחי הנציב. אנכי הוזמנתי לבא ולנאום, אולם מצב־בריאותי עכב. אני ואשתי והרב סילוורסטון הלכנו אל הכותל להתפּלל ולהפּרד מכותל־הקודש, זכר לגדולתנו, זכר לחורבננו. מצאנו שם “קבוץ גליות” בזעיר אנפּין. הנה עומדת חבורה של יהודי־תימן עם נשיהם וטפּם, סדוריהם בידיהם ומתפּללים במבטאם בהשתפּכות הנפש וקוראים בכל כחם: “אור חדש על ציון תאיר”. לא רחוק מהם עומדים יהודים ספרדים ומתפּללים בכונה, בנחת־רוח ובחן המיוחד לספרדים. על פני החצר הקטנה מתהלכים יהודים אשכנזים, לבושים לפי הנוסח הירושלמי, קפּוטות ארוכות בעלות צבעים קולניים, חבושים כובעי־שער, וקוראים מזמורי תהלים בנעימה עגומה השוברת את הלב. לא רחוק ממנו עומד יהודי בוכרי זקן עם בני־ביתו ובן־זקוניו, נער בן שתים־עשרה, אוחז סידור בידו, דמעות רותחות נוזלות על פּניו הרעננים והיפים ופיו ממלמל: “ותחזינה עינינו בשובך לציון”…

נמשכנו אל כותל־הקודש כאל אם זקנה ואהובה. התרפּקנו על האבנים העתיקות והתפּללנו ברגש, בדמעות, בנעימה. מימי לא טעמתי טעם תפלה כמו בשבת ההיא.

סימנו את תפלתנו. הרגשנו, כי עומדים אנו בפעם האחרונה לפני הכותל. נפלנו אפּים על הכותל הקר ונשקהו מנשיקות פּינו. הה, אבנים קדושות! כמה קבים דמעות רותחות הוצאתם מבני־ישראל!

בשקט, בנחת, מלאי רגש־קודש נפרדנו מן הכותל. פּתאום נגשה אלינו אשה צעירה בעינים דומעות ושאלה אותנו ברוסית אם שומעים אנו את שפתה. כן, שומעים אנחנו. ומי היא?

– אני בת־עמכם ולא בת־עמכם – עתה האשה הצעירה – אולם גורל אחד ואסון אחד לי ולכם קראית אנכי. אבותינו נתפרדו בשל חלוקי־דעות בדת ובאמונה ושונאינו בימינו בידם הקשה מאחדים אותנו שנית.

היא הוליכה אותנו לבית־הכנסת הקטן של הקראים, לא רחוק מן הכותל. בית־הכנסת קיים למעלה מאלף ומאתים שנה. בקיר קבוע לוח ברונזה לכבוד “ענן הנשיא”. בית־הכנסת ריק ושומם, כי רק חמש משפּחות נשארו מכל עדתם.

* * * * *

את היום הזה הקדשתי לבתי־הספר. בקרתי את הסמינריון, שמוריו הם: דוד ילין, ד“ר מוהליבר, בורוכוב וזוטא. ראיתי בהוראת שעורים רבים: תלמוד, תנ”ך, ידיעות־הטבע, כימיה וגיאוגרפיה. שפת־הלמודים בכל השעורים היא עברית עם טרמינולוגיה שלמה כמו בכל השפות החיות. משם הלכתי עם מר ילין לבקר את בית־הספר למל. הבנין נהדר והסדר מצוין. הילדים רעננים ושמחים. ראיתי בהוראת שעור בדברי־הימים מפּי בת אוסישקין, שעשתה את מלאכתה במומחיות רבה. גם בקרנו את בית־הספר לבנות ובית־המדרש למורים. המורה לתלמוד הוא מר א. מ. ליפשיץ.

בערב הוזמנו מאת ראש ועד־העיר, מר ילין, לאספת הועד־הפּועל, שנקראה לכבודנו. כל המשא־ומתן והוכוחים הם, כמובן, בעברית עם כל החוקים הפּרלמנטריים, כמו בכל השפות החיות. מר ילין בקשני לבאר לפני חברי הועד את המחלוקת שבין ההסתדרות הציונית האמריקנית ובין ההסתדרות הציונית העולמית. מלאתי את בקשתו ובארתי להם, כי המחלוקת איננה אישית, אלא מלחמה של שתי השקפות, שתי שיטות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הציונות המקורית, ששרשיה יונקים מן ה“חדר”, מחבת־ציון, אין זווגה עולה יפה עם הציונות החדשה, הקרה, מעשה־סוחר, שנוצרה בזמן האחרון.

* * * * *

שני בשבת, עשרים ביוני.

בחמש בבוקר עליתי על גג מלון אמדורסקי לסקור עוד סקירה אחת, סקירה אחרונה, על עיר־קדשנו. ושוב נראה לעיני המראה הנהדר. הנה הרי־הקדוש, הר־הבית, הר־הזיתים, הר־הצופים; והנה מעבר השני הר־ציון ומגדל־דוד על־יד שער יפו. שמש ארץ־ישראל כבר האירה בכל הודה והדרה. ביד נדיבה פּזרה קרני־זהב להאיר את כל מקומות־הקודש האלה, להוסיף חן על חנם וקסם על קסמם בהפּרד מהם בן־גלות בצער ובגעגועים.

היי שלום, ירושלים עיר־הקודש! יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שאזכה לראותך לעת זקנתי וימיך טובים מאלה. הבני בידי בניך־בוניך והיי אם נאמנה לבניך הפּזורים בכל קצוי־תבל. היי שלום, אמנו ציון. ואני אשתחוה ואכרעה לפניך ואנשק את עפר ארצך.

* * * * *

הרכבת נושאת אותנו מירושלים למצרים.

יד. – קהיר

ששי בשבת, עשרים ואחד ביוני.

קמנו בבוקר – ואנחנו בקהיר, בבירת מצרים. שכרנו לנו מורה־דרך, ערבי ושמו עבדלה. איש בא בימים אך מלא חיים ומאמין אדוק בנביאו. מדבר אנגלית לא־רעה ומבאר כל דבר לאשורו כפּרופיסור וכהיסטוריון.

– זו גושן, – הוא אומר לנו בעברנו פּרור מפּרורי קהיר – פּה הושיב יוסף את יעקב אביו ואת אחיו בבואם אליו מכנען. זה גן־גושן – הוא מורה באצבעו על גן נחמד, מלא פרחי־קדם ועצים מגוונים, שלא ראינו כמותם בשום ארץ.

עוד חמשה רגעים ואנו עומדים בקצה מדבר סהרה. השתוממנו לפלא־הטבע. פּתאום כלתה תבל חיה, אין אות חיים, האדמה ותנובתה, העצים, התמרים, הפּרחים, הססגונים נותני־הריח – הכל נעלם מאחרינו ולעינינו נשקף המות. רואים אנו אותו על גבעות החול הצהוב השטוף קרני־שמש והבוער כאש הגיהנם. – שמים וחול. אין אות חיים. לא עץ ולא עשב, לא עוף ולא רמש. דומה, יוצר מעשי־בראשית, אלהים חיים ובורא הכל, כלה פה את מלאכתו ואת הנשאר הותיר לשטן, אמן ההרס והכליון… עוד פסיעה אחת – והחיים מאחרינו והמות מלפנינו.

למעלה מיכלתנו היתה העליה במעלה ההר אל הפירמידים על החול הלוהט. לרגע היינו לבידואינים ושלשתנו, הרב מוושינגטון, אשתי ואנכי, רכבנו על הגמלים. הערבי קיים מה שנאמר “ויברך את הגמלים” ובקומם על רגליהם הניעו אותנו תנועה גדולה. גבהנו פתאום וראינו את הפּירמידים בכל מלוא־גדלם. תשעה הם והספינכס משמאלם. הגדול שבהם גבוה למעלה ממאה רגל וכפי שהבטיח לנו עבדלה הריהו מצבת־זכרון לרעמסס הראשון. בגאון יביט על הפּירמידים הקטנים כאב על ילדיו.

ירדנו מעל הגמלים ונקרב אל מצבות־האבן בנות ארבעת אלפים שנה, שמצרים הקדמונים עצרו כח וסבלנות לבנותן. נפלאת היא, איך נבנו המצבות הגדולות האלה בלא מכונות ורק בידי אדם. נשגבה מבינתנו. בעמדך לפני הפּירמידים תוקפים אותך רגשות לא יתוארו. לא לחנם הורה באצבעו נפּוליאון בונופּרט, ברצותו לחזק את ידי צבא־חילו, על הפּירמידים וקרא:

– ארבעת אלפי שנה מביטות עליכם!…

רגש של יראת־הכבוד ויחד עם זה גם רגש של מורא ופחד תוקף אותך בעמדך לפני מעשה לא־אדם בידי־אדם. שלא מדעתך אתה נזכר בעבדות אבותינו במצרים, בעבדם עבודת־פּרך בחומר ובלבנים ובנאקתם הנשמעת מתוך דברי הכתוב “ויאנחו בני־ישראל”. כמה כפופה קומתם וכמה עמוקה אנחתם של בני־אדם הבונים מצבות־אבן כאלה למושלים עריצים.

אחר חצות־היום בקרנו את קהיר העתיקה המלאה שרידי חרבות מימי הרומאים. שם ראינו את בית־הכנסת הישן על שם אבן עזרא. באמצע בית־הכנסת גדורה בימה קטנה ועל לוח־ברונזה המשובץ באבן שיש חרות, כי במקום הזה התפלל משה אל ה' להסיר את הנגעים מעל פּרעה ומעל עמו.

אחר־כך בקרנו מקדשים עתיקים של שתי הדתות בנות דת ישראל. ראינו את המסגד המושלמי ובו שלש מאות וששים וחמשה עמוד כמנין ימות־החמה. גם ראינו את בית־היראה הנוצרי עם מערותיו, שלפי האגדה התחבאה שם מרים ובנה בברחה מפני הורדוס, ככתוב בספר האונגליון.

* * * * *

רביעי בשבת, עשרים ושנים ביוני.

את היום הזה הקדשנו להמוזיאון בקהיר. בו שמורים: תמונות, אלים, אלות, זכרונות מהאמנות המצרית העתיקה, המענינים את כל התיירים בלא הבדל לאום ודת. אולם דבר אחד יש בו המענין ביותר אדם מישראל ועל אחת כמה וכמה אדם מישראל שלמד בחדר ועוד בילדותו הכיר בדמיונו, דמיון־ילד, את פּרעה מלך מצרים הרשע, ששחט תינוקות ישראל והתרחץ בדמם וצוה: “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, ליאור נילוס, המלא נחשים ועקרבים. ועתה בבוא אדם מישראל להמוזיאון בקהיר מראים לו את פּגר פּרעה עטוף בד וחנוט ועל ארונו כתוב: “פּרעה שלחץ את בני־ישראל”. והתייר מבני־ישראל רואה את פּני־פּרעה השחורים, פּנים בני ארבעת אלפים שנה, עם השנים השלמות והלבנות – ובהתבוננו לכל זאת יקרא מלבו שלא מדעתו:

– הה, רוצח! זדון לבך השיאך להכחיד את בני־ישראל מן הארץ ועתה הנך שוכב לראוה לבני־בניהם. שכב בבשתך, רוצח!

קהיר בשני חלקיה, העיר העתיקה והעיר החדשה, היא תמונה זוטה של שתי תרבויות. העיר החדשה בהמון קרונות־החשמל והאוטומובילים, בארמנותיה הנהדרים, ברחובותיה הרחבים והארוכים והרצופים, בגניה הגדולים והיפים – כל זה מזכיר את פּריס, ברלין, ווינה, לונדון ואתה רואה את עצמך כמו בעיר אירופּית מודרנית. אולם בנסעך חצי שעה וברדתך לקהיר העתיקה יראה לפניך המזרח העתיק על דלותו ועל זוהמתו. בני־אדם ערומים למחצה, יחפים, מסואבים, בלא הכרת־אדם, פּושטים יד גרומה ושחורה, רצים אחריך וקוראים בקול משונה: בקשיש! בקשיש! זה מזכיר את חברון ואת העירות והכפרים הערביים בארץ־ישראל. גם שם ראיתי תמונות כאלה.

לדעתי קהיר היא העיר היחידה בעולם המכילה את שתי הקצוות של המערב החי והמזרח הגוסס.

טו. – אלכסנדריה – טריאסט – ווינה

ששי בשבת, עשרים וארבעה ביוני.

ארבע שעות במסע נסענו מקהיר לאלכסנדריה. המסלה עוברת דרך שדות־תנובה. לא הר ולא חול, רק שדות, שדות זרועים בר, טבק, צמר־גפן וקני־סוכר.

עוד בילדותנו שמענו על יאור־הברכה נילוס העולה ומשקה את ארץ מצרים ומשימה כגן רוה. כי בארץ מצרים לא ירד הגשם. אולם אין אתה עומד על הפלא הזה עד שאתה רואה אותו בעיניך. ואחד מגדולי פלאי־הטבע יראה לפניך בהסתעף הנילוס לאלפי אלפים תעלות ונחלים המשקים כל כברת־אדמה וכל הארץ עולה כפורחת.

ובראותך את הארץ הפורחת הזאת תעלה מחשבה על לבך: אולי הגדיל ה' לעשות עמנו לו גרש את המצרים ממצרים והנחיל לאבותינו ארץ חמדה טובה זו?… אולם המחשבה הזאת תחלוף חיש. מי בא בסוד ה'? רק לו נתכנו עלילותיו.

באלכסנדריה פּגשתי את ידיד־נעורי מר בננסון ממינסק, אחד מחובבי־ציון הותיקים מימי פּינסקר. זקן הוא האיש, למעלה למשבעים, אולם מלא מרץ ואש־נוער. נעימה היתה פגישתנו. כל ידיד־נעורים שאני פוגש בדרכי מעורר בקרבי זכרונות מיוחדים מימי־הנוער ובכל פעם אני חי שנית בימים הראשונים הטובים.

* * * * *

היום עלינו באניה האיטלקית “הוליון”, המוליכה אותנו לטריאסט. פּגשנו פה את מר בלום מירושלים, סוחר פּקח, חבר ועד־העיר ויודע את הישוב הישן על כל מגרעותיו. גם פּגשנו פה את המהנדס ווילבושביץ, אחד ממיסדי “שמן” – בית־חרושת לשמן בארץ־ישראל. אדם מענין ועושה רושם. אחד מחובבי־ציון, תלמידו של הרמן כהן ומן ההולכים בדרכי טולסטוי, מאמין באלהות, אולם על־פּי דרך פילוסופית מיוחדה. יש לו השקפת־עולם משלו, פּרי מחשבותיו ודעותיו.

* * * * *

שני בשבת, עשרים ושבעה ביוני.

טריאסט. עיר־החוף האוסטרית לשעבר ועיר איטלקית מימי־המלחמה ואילך – עושה רושם נאה. ואופי הוא, אין להכיר בפני העיר, שזה לא כבר היתה ברשות אוסטריה. אין זכר להחיים האוסטריים ולתרבותם. טריאסט היא כיום עיר איטלקית בשפתה, בתרבותה ובכל צורות־החיים, כאילו אחרת לא היתה מעולם. העיר נאה מאד, רחובותיה רחבים ובתיה בנוים בטעם ובסגנון נאה. הנמל הוא דופק־החיים שבעיר והרי־התנובה מסביב לעיר נותנים לדופק קצב מיוחד.

בטריאסט יושבים יהודים איטלקים במספּר הגון. יש להם בית־כנסת גדול ויפה. ברחוב אי־אפשר להכיר בהם את מוצאם היהודי. בשפתם, בהלוכם ובכל נמוסי־החיים הם איטלקים גמורים. יגעתי למצוא עקבות גדולתם של חכמי־ישראל באיטליה, עטרת גאות היהדות האיטלקית – ולא מצאתי. הרוח הלאומי כמעט כלה ואיננו. ועד כמה שרחוקים יהודי איטליה מחכמת־ישראל נאמנים הם ליהדות יותר מן היהודים הצרפתים. בלב היהודים האיטלקים עומם עוד הזיק הדתי, תמימים הם ואין בהם לוחמי התבוללות כהריינקים וסיעתם בצרפת. יהודי איטליה אינם לוחמים באלהי ישראל לא בגלוי ולא בסתר; אנשים שקטים ותמימים הם, רובם מקיימים את מצות התורה ואם אינם פּועלים בחיוב להיהדות אינם גם מן הסותרים.

אחדים מבני ארץ־ישראל, סוחרים מבני הישוב הישן, בדרכם מלונדון נזדמנו כאן בפונדק אחד עם ראשי הציונות ומיד נתגלע וכוח עז. כל אחד בקר את השני, כל אחד בא בטענות צודקות וכולם כאחד מתרגזים ומתקצפים.

* * * * *

שלישי בשבת, עשרים ושמונה ביוני.

הדרך ברכבת מטריאסט לווינה הוא אחד הדרכים היפים, שהנוסע עובר בהם בימי־חייו. הכל מסביב כבארץ־קסמים. הרים ועמקים, יערות ונחלים עוברים לסירוגים כביד קוסם. אינך מאמין למראה־עיניך, כי כל זה בהקיץ ולא בחלום הוא. האַלפּים הקטנים, להוציא מכלל האַלפּים הגדולים שבשווציה, יש להם קסמם וחנם המקסימים בסודיותם. העמקים שטוחם כשטיח מזרחי. מראה־פּלאים היא שקיעת־החמה באלפּים. ראשי ההרים נצתים לאטם מקרני־השמש האחרונות והנה הם דולקים באודם־אש ודומה, כי כל החיים בהרים הפכו אש. אט־אט כבים רוכסי־ההרים, גוססים וגועים… ורק אי־שם בשפּולי הרקיע נוצץ כעין הקשת… בתי־האבן הקטנים בעמק נוצצים מול השמש הגוועת ונראים ככוכבים זרועים על הארץ… פּה ושם מתפּתלים ערוצי־נחלים היוצאים מבין ההרים.

* * * * *

ששי בשבת, אחד ביולי.

פּה בווינה, בירת אוסטריה והונגריה לפנים, נראה חורבן מלחמת שבע־השנים בכל תקפו. העיר יפה, נהדרה, אולם בני העיר עושים רושם קשה על הזר. סובבים בחוצות אנשים חורי־פנים, כבויי־עינים, כפופי־גב, לבושי־בלאות, בגאון שבור, בלא מרץ ובלא אומץ. בכל מקום באירופּה ראיתי את עקבות המלחמה ואיומיה, אולם חורבן ומעוט־דם כמו באוסטריה העניה לא ראיתי בשום מקום. אוסטריה לקתה ולוקה מיד המלחמה יותר מכל הארצות. ממלכה גדולה בת ארבעים מליון נפש השאירו לה ששה מליונים עם רצועת־ארץ קצוצה וגזורה. ונותרה אוסטריה כאי שומם.

ווינה, הקריה העליזה, עטרת תפארת בית־הבסבורג, היתה למפלצת־תמונה, משולה לראש גדול העומד על גוף צנום ודל עם רגלי־קש… על כל פסיעה ופסיעה אתה מרגיש בשבר הגדול ובמשבר הנורא. ברחובות, במלונים, בבתי־המזון, בבתי־הבנק ובכל בתי־המסחר מקטון ועד גדול יילל החורבן. גם חיי היהודים בווינה אבלים כהחיים הכלליים. בכל מקום, בבתי־הכנסיות, בהיכלים, באגודות ובחברות, אתה מוצא את בעל־הבית היורד, הרוס־המעמד, שאין לו כח אפילו לפשוט יד.

כן. אם לפני המלחמה לא סמלה ווינה את אוסטריה, כסמל פּריס את צרפת, הנה עתה ווינה צלם דמות תבניתה של אוסטריה כולה: ראש גדול המפרכס על גוף צנום, גדם וקטע…

טז. – בווינה היהודית

ראשון בשבת, שלשה ביולי.

עשרות אלפי פליטים מאחינו בגליציה ובפולין ממלאים את רחובות ווינה. לבושים הם לפי הנוסח הישן, קפּוטות ארוכות, פּיאות ארוכות ומסולסלות ומכנסים קצרים. הפּליטים הללו מסתדרים לאט ומוציאים פרנסתם. אולם רע ומר הוא מצבם של מאות החלוצים העניים, בני־הנעורים, מיטב כחות עמנו הדל, שהתמכרו באש־אידיאל לרעיון תחית עמנו ויצאו בתנאים קשים לדרך המובילה לארץ־תקותם – בני־הנעורים האלה, בני־פורת, מתגוללים בווינה, בלא מוצא, כי סגורים שערי הארץ לפניהם בשל הפּרעות ביפו ובמושבות.

איום ונורא הוא מצבם של החלוצים. כאלף נפשות, בהן בעלי־משפּחה, גברים, נשים ויונקי־שדים, מתגוללים בקסרקטין. עדת ישראל בווינה והד"ר צ. פּ. חיות בראש עושים הרבה לתקנתם. אולם תקותם הנכזבה, הטלטול בדרך שבועות וחדשים, המזון הצר שהם אוכלים אחת ליום וחוסר האויר – כל זה מחליש את גופם, מרפה את רוחם וכצללים יהלכו בחוצות־עוצב בווינה.

* * * * *

שני בשבת, ארבעה ביולי.

יום אתמול, שלשה ביולי, כ“ז סיון, תרפ”א, ישאר באוצר זכרונות חיי עד נשימתי האחרונה.

במשרד הציוני פּגשתי את מר מרדכי בן־הלל הכהן ואת מר אברהם לווין ואשתו ממונטריאל של קנדה ויחד עם אשתו ועם מר בלום מירושלים נסענו לבית־הקברות של עדת ישראל בווינה לבקר את קברו של המנוח־החי ד"ר הרצל. לא זכיתי לראות את נגיד־ישראל בחייו. והנה אנו עומדים כולנו כפופי־ראש ובעינים דומעות דמעת־קודש על קברו הרענן שעל־יד קבר אבותיו. המלה הרצל הבריקה לעינינו מעל אבן־השיש הגדולה, המצבה הקרה לגדול־ישראל בדורנו, אשר דרך ככוכב על שמי־ישראל הקודרים וכבה בלא עתו.

כעשרה רגעים עמדנו כאלמים על הקבר. היתה לנו עלית־נשמה. ראינו את עצמנו בעולם אחר, עולם עליון, עולם טהור שאין בו לא תרמית ולא שפיכת־דמים. כפסילי־אבן עמדנו על הקבר הקדוש, איש מאתנו לא הניע אבר. ראינו לפנינו עטרת ישראל טמונה בארבע אמות אלה בבית־הקברות בווינה.

כמתוך תרדמה הקיצותי ואמרתי מלים אחדות. אחר־כך אמר מרדכי בן־הלל הכהן בטון דרמתי:

– העלה נעלה את עצמותיו מזה אלינו לארצנו, כאשר שאל מאתנו. שמור נשמור את הבטחתנו.

קשה מאד היתה עלינו הפּרידה מן הקבר. ראינו את עצמנו קשורים אליו והרגלים לא נשאו מעל הארץ. פּסענו לאחורינו ופנינו אל המצבה עד שנעלמה מעינינו.

יחד עם מר לווין נסענו לבקר את הד"ר א. קמינקה, שכבר בקרני פעמים אחדות.

ד“ר קמינקה קנה לו זה כבר שם בספרות העברית. תרגומו את הומר לעברית, שנדפס ב”כנסת ישראל" לשפ“ר, יחד לו את מקומו עוד לפני שלשים שנה. בילדותו נקרא בשם העלוי מברדיטשב. הוא תלמודי גדול ומלמד שעור בבית־המדרש הישן בווינה במקום שהרביצו תורה שני גדולי־ישראל: רבי אייזיק הירש ווייס, בעל “דור דור ודורשיו”, ורבי מאיר איש־שלום. ד”ר קמינקה מלא מרץ כצעיר לימים. הוא מזכיר סניף חברת “כל ישראל חברים” בווינה. מצבו החומרי הוא כמצב של כל הפּרופיסיונליים בווינה – חיי צער ולחץ, רק כדי קיום הנשמה והגוף.

* * * * *

חמישי בשבת, שבעה ביולי.

היום בקרתי את הרב בווינה, המלומד ד“ר צבי פרץ חיות, נין ונכד להגאון המפורסם רבי צבי הירש חיות. אשרי הנכד, שאינו מבייש את זקנו. הד”ר חיות הוא גדול בתורה וגדול במדות ובמעשים טובים. כל חייו מסורים לצרכי הכלל. הוא הרוח החיה בכל עדת ישראל. אין דבר נעשה בלעדו. ובווינה יש, ב“ה, מה לעשות. אין מחסור בצרות. פּה, בווינה, נמצאים עשרות אלפים פּליטי פּולין וגליציה, פה מתגוללים כאלף חלוצים ועוד כהנה. וד”ר חיות לא ייעף ולא יגע. הוא עובד למעלה מכחותיו, נזקק לכל ושומר על הכל. היום ספּר לי במנוחה, כי נקנה בית עם כברת־אדמה לא רחוק מן העיר. שם יגורו החלוצים כל ימי שבתם בווינה ושם ילמדו את ידיהם לעבודת־אדמה.

הד“ר חיות הוא אחד הציונים הנאמנים בדורנו. בשיחתנו על המאורעות בארץ־ישראל אמץ את רוחי בהשקפתו האופּטימית על המצב בכלל. שמחתי לשמוע דברים ומחשבות נשגבים על הציונות מפי ממלא מקומו של הרב הראשי הד”ר מ. גידמן, שהיה ידוע בהתנגדותו אל הציונות. אילו היו לנו בכל מרכזי־ישראל הגדולים רבנים כהד"ר חיות, היינו ממהרים להגיע אל ארצנו.

הכרתי לדעת את פּעולתה של מרת אניטה מילר והשתאיתי לה, להאשה הגדולה הזאת, למרצה, לחום לבה, לב ישראל, ולמסירותה. מרת מילר היא אחת הנשים הגדולות בדורנו. פּעולותיה על שדה הצדקה והחסד בימי־המלחמה ולאחריהם – גדולות מלהכתב. איני יודע אשה אחרת מבנות ישראל, שהרבתה לעשות לטובת נגועי המלחמה וביחוד לעזרת היתומים האומללים, כמרת מילר החביבה על הכל. ואמנם כמה גדולים מעשי אלהינו המקדים רפואה למכה. באוסטריה האומללה, בווינה העלובה, במרכז הצרות והיסורים, במקלט הפּליטים והיתומים של יהודי פּולין, גליציה ואוקריינה – פּה קמה אשה כאניטה מילר השוקדת על תקנתם וטובתם של כל האומללים.

* * * * *

ראשון בשבת, עשרה ביולי.

במקרה פּגשתי פה את ידידי ד“ר ח. י. עפּשטיין מניו־יורק, המשתלם בווינה במקצועו. בשבת הלכתי עמו לבקר את האדמו”ר מטשורטקוב, הידוע ומפורסם בעולם־החסידים ואלפים נוהים אחריו מכל העולם כולו. הרבי קבל אותנו בסבר פנים יפות. כשעה שוחחנו עמו על עניני־ישראל שונים. הוא איש חכם ומעשי, נוטה לישוב ארץ־ישראל, אולם מתנגד אל הציונות ואפילו אל המזרחים, על התחברם אל הציונים הרחוקים, לדעתו, מן היהדות ביחוסם אל הדת. אין הוא יכול להסכים עמהם. בכל אש נשמתו הגדולה התמכר אל “אגודת ישראל”, שהיא, לתקותו, תפעל לארץ־ישראל יותר מן הציונים. ולואי!

יז. – מווינה לקרלסבד

שני בשבת, אחד עשר ביולי.

אתמול בקרתי עם הד“ר עפּשטיין את הדרמטורגן הגרמני־היהודי הגדול ריכרד בר־הופמן, מחבר הדרמה הידועה “חלום יעקב”. עתה הוא עוסק בכתיבת דרמה חדשה “דוד ויהונתן”. עונג רוחני היה לנו לבלות שתי שעות עם הדרמטורגן עשיר־הרוח. מה חריף מוחו, מה עמוק מבטו ומה גדולה הערצתו להלאומיות הישראלית! בלא ידיעת השפה העברית, בלא חנוך עברי, מגודל ומחונך באוירה זרה – ואף על פי כן ידע לרדת לעומק רוח התנ”ך, לעמוד על חיי ישראל ולצור בכשרון גאוני את מצב ישראל בעמים בצורת האחים־התאומים יעקב ועשו. רק אדם בעל נשמת־הרצל יכול להגיע לזה. ובר־הופמן יש לו נשמה כזו. אין הוא ציוני גמור, שכן אמן הוא העומד מעל המפלגות. אולם מה רחוקה דעת האדמו"ר על הציונות מדעתו של הופמן, כרחוק טשורטקוב מווינה. הראשון שואל מעם כל ישראל, שיהיו ציונים כדעתו וכרצונו והאחרון שואל מעם ישראל, שכולם יתנו ידם אל הציונות ואז לא תהיה מפלגה ציונית, אלא תנועת־עם וכל עם ישראל ישאף לארץ־ישראל.

גם בבית האמן הזה הרגשתי בעניות הנוראה השולטת בכל ווינה. דר הוא בארמון משלו, יש לו עוד בתים אחדים – ובכל זאת מצבו החומרי קשה מאד, שכן הבתים בווינה אוכלים את עצמם. וישנם בווינה הרבה פּרופיסיונלים ממדרגה עליונה ורבי־כשרון החיים חיי עוני וצער.

בשבת הלכנו אל ההיכל הגדול, אולם מצאנו את דלתותיו נעולות. יד העדה אינה משגת לקיים את ההיכל כראוי. החזן הידוע מורגנשטרן התפלל בחדר שני של בית־הכנסת. נהניתי מאד מתפלתו של מורגנשטרן. וביותר השתאיתי לו בהכירי את אפיו ואת ידיעתו הרבה בספרות העברית. צר מאד לראות אנשים בעלי כשרונות כאלה חיים חיי־צער בשל הוולוטה. הה, הוולוטה! היא מלת־הקסם של כל החיים בווינה. בני־אדם הוגים בה בקומם ובשכבם, בשבתם ובלכתם, הוגים בה ביום וחולמים עליה בלילה. הסוחרים הקטנים, פליטי גליציה, מתרוצצים כדבורים מסביב לבורסה, ממלאים את בתי־הקפה, קונים ומוכרים דולרים ומרקות, פרנקים וכתרים. ובכל יום רוח סערה באה. שער־הכספים עולה ויורד חליפות ומירידה ועליה זו, מחליפות חליפים אלה, מפּרק המחליף כתר במרקה, דולר בפרנק – מתפּרנסים אלפי גולים. רצים הם מרחוב לרחוב, מקלם בידם וראשם סחרחר, קונים ומוכרים. מהם מוצאים לחמם ומהם אין להם אלא עשן סיגריותיהם שאינם מוציאים מפיהם.

* * * * *

קרלסבד, חמישי בשבת, ארבעה עשר ביולי.

מה מהירה במלאכתה מאת העשרים! דומה שיושבת היא באוירון, עפה במרומים ומהירה במלאכתה, עושה בחדשים מה שעשו המאות החולפות בעשרות שנים. כמה מעשים גדולים נעשו בשבע השנים האחרונות. ארצות חרבו ושממו, מלכים הורדו מכסאותיהם, כסאות־מלוכה נופּצו, עטרות הותכו, אלפי־אלפים בני־נעורים ירדו לטבח – ובעת ובעונה הזאת נבנו ארצות חדשות, נוסדו מלוכות וריפּובליקות ועולם חדש קם ויהי. מסופּקני אם תשע עשרה המאות אשר חלפו הרבו לעשות בדברי ימי העולם כרבע הראשון של המאה הזאת, מאת ההרס והבנין, הכליה והיצירה.

בקרלסבד הקטנה, במקום־המרפּא האוסטרי, הידוע בעולם, נראית בתמונה זוטה עבודת־העולם המהירה. לשעבר התנוסס שמו של פרנץ יוסף קיסר על כל הבתים בקרלסבד, על הגנים ועל הרחובות; הנשר של השושלת ההבסבורגית פּרש את כנפיו על כל הארמונות ומעיני־הרפואה. וכעת אין זכר ואין שארית לתפארת בית־הבסבורג, כאילו לא התנוססו פה מעולם הנשרים וסמלי הקיסר. כולם נעלמו. שמות הרחובות והמעינות נשתנו. האנדרטות לזכר בני־הבסבורג עטופות שחורים וסמויות מן העין. ו“עבד כי ימלוך”, השפחה טשכוסלובקיה, הריפּובליקה החדשה, מתנשאה כבעלת־בית מימים רבים, בחילה, במשטרתה, בדוארה, בשפתה, בבגדי־השרד הקולניים במנהגיה ובנמוסיה, כאילו הגיעה למלכות בששת ימי־בראשית.

ובבואך מארץ־ישראל, מארץ בת ארבעת אלפים שנה, הקנויה קנין היסטורי ומוסרי לעם בן ארבעת אלפים שנה, לטשכוסלובקיה החדשה, יקרע לבך לראות מה בין עם משועבד היושב על אדמתו לעם גולה הנעקר מארצו ומפוזר ומפורד בכל קצוי ארץ.

* * * * *

ראשון בשבת, שבעה עשר ביולי.

מחזה לוקח־לב הוא לראות פעמים ביום, בשחרית ועם הערב־שמש, בעמוד האורחים בשורה ארוכה מבית־המרפּא עד בית־המעין ומימין עד באר־הארמון. עשרות אלפים גברים ונשים, מכל ארצות־תבל, בני לאומים, גזעים, דתות וצבעים שונים, זקנים וצעירים, גבוהים ונמוכים, בעלי־בשר וכחושי־גוף יפים ומכוערים, לבושים בגדים שונים, מדברים בכל הלשונות – כולם עומדים בשורה, כוסות ופכים בידיהם ובנחת־רוח הם עוקרים את רגליהם אחד אחרי חברו עד שהם מגיעים אל המעינות, במקום שעומדות עשרות נערות קטנות ועובדות בזריזות ובשיטה. הנערות נוטלות מידו של כל אחד את כוסו, או פכו, האורחים מוסיפים ללכת עד קצה המעין ושם מקבל כל אחד את כוסו מלאה מים ואין כוס מתחלפת בכוס. האורחים עם הכוסות המלאות בידיהם עוברים שוב בשורה ובחזירתם הם גומעים את המים. זמזום חרישי ישמע מפי הגומעים בקצב צלצול המוסיקה של התזמורת המנגנת פעמים ביום ומלוה את תהלוכת השותים.

בהביטך אל פני השותים תכיר מיד מי הוא חדש מקרוב בא ומי כבר קבל זכות־אזרח בתורת שותה־מים. החדש גומע מכוסו, מעוה את פּניו ומסתכל זעומות בכוס, שלא הנעימה עליו את מימיה המלוחים. אולם הרגילים בשתיה נותנים בכוס עינם מתוך קורת־רוח; גומעים הם מתוכה בהרחבת־הדעת, באמונה שלמה, שהמים מעלים ארוכה לתחלואיהם.

יח. – על סף הקונגרס הציוני

ששי בשבת, עשרים ושנים ביולי.

בימים האחרונים לא כתבתי את רשימותי, כי קשה עלי הכתיבה. המחלה הנוראה “נוריטיס” אחזה בידי הימנית, הכותבת. היסורים גדולים מאד. רופאי הטוב דוקטור קולר, – אגב: ציוני נאמן, נשיא הציונים בקרלסבד – נותן לי תרופות שונות להקל את יסורי: אמבטות, חשמל, רדיום, סמי רפואה וגם זריקות מורפיום להקהות את עצבי ולשמרני מלילות נדודים.

כן, לצערי, עלי להפּרד מיומני לזמן לא־קבוע, מבלתי יכולת לרכז את מחשבותי מחמת יסורים.

הה, אל אלהי ציון! כל ימי חיי לא שכחתי את ירושלים ולמה תשכח ימיני?!

* * * * *

ראשון בשבת, עשרים ושמונה באוגוסט.

יותר מחודש ימים לא כתבתי את יומני. המחלה הנוראה “נוריטיס” גזלה ממני את מכונת־כתיבתי, את ימיני, לחודש ימים. אולם מימי־קרלסבד הברוכים, רדיום וחשמל השקיטו את מכאובי וידי מוסיפה לאחוז בעט ולרשום את רשמי יום־יום.

קרלסבד הפכה, לרגלי הקונגרס הציוני השנים־עשר, ירושלים זוטה. האורחים המתרפּאים כבר מלאו את ימי־רפואתם ויצאו את קרלסבד. האחדים שנשארו דומים לצפּרים מאחרות. אלמלא הקונגרס הציוני היתה קרלסבד לובשת זה־כבר את פניה שלאחרי עונת־הקיץ והיתה עירה טשכוסלובקית יפה עם מלונות נהדרים ונעולים, בתי־אוכל סגורים ושדרות עזובות. אולם את שנת תרפ"א תכתוב קרלסבד בדברי־ימיה כשנה יוצאת מן הכלל. בראשון לספּטמבר יפתח הקונגרס הציוני השנים־עשר ולרגלי הקונגרס דופק עורק החיים בעיר בכל תקפו, המלונות ובתי־האוכל הומים מאדם, על המעינות צובאים פּנים חדשים של שותי־מים. השדרות בגנים מלאים המון מטילים וכל העיר אומרת חג והתרוממות־הרוח.

* * * * *

שלישי בשבת, שלשים באוגוסט.

אוירת הקונגרס הולכת ומורגשת מרגע לרגע. גדולי האורחים, אישי הלאום, כמעט כולם כבר באו ומספּר הצירים הולך וגדל. אומרים, כי כבר הגיע לשש מאות. הצירים מפּולין ומגליציה מתחילים טועמים את טעם הוולוטה. הם הביאו אתם אמתחות מלאות מרקות הנמסות בין האצבעות בחלופן לכתרים טשכוסלובקיים, למחיר חמש עשרה מרקה בכתר אחד, שערכו פחות מסנט אמריקני. ובכל זאת אין הוולוטה מעכבת את הצירים. סיעות־סיעות הם באים מפּולין ומגליציה, מלאים מסירות מלהיבה לרעיון הגדול של תחית עם וגאולתו.

בין צירי פּולין נראים רבנים רבים, חסידים ואנשי־מעשה הנמנים על ה“מזרחי” ובראשם מר ה. פרבשטיין מוורשה. כולם לבושים ארוכות ותו־ה“מזרחי” מעשה־ברונזה מתנוסס בדשי בגדיהם.

אוירת הקונגרס הולכת וחזקה. שלא מדעתך היא גורפת אותך לתוכה ואתה מרגיש בקרבך נשמה יתרה. מכל עבר וצד תשמענה אזניך צלילים שונים המרוממים את רוחך וממלאים אותך מחשבות. מצב־רוח הקונגרס! מי ציר ולא ידענו?

זה עשרות שנים לא שמעו אזני את הצלצול השפה הרוסית. היום בלכתי תחת הקולונדה אצל באר־“מילברון”, שמעתי פתאום מאחרי קול נעים הידוע לי מדבר רוסית יפה ומצלצלת. פּניתי לאחורי וראיתי לפני זקן בעל־צורה, גבה־קומה, מגודל זקן רוסי, הולך שלוב־זרוע עם מנחם אוסישקין. עוד מבט – והכרתי בו את ידידי מאז, מלפני שלשים שנה, את הרב מטעם הממשלה בייליסבטגרד, מר וולדימיר טיומקין, אחד מראשי “חובבי־ציון” בימים ההם, בימי פּינסקר וליליינבלום. ואופי הוא, בו ברגע הוא הכיר אותי. “טיומקין!” “מסליאנסקי!” – נשמעו בבת־אחת קולות־גיל יוצאים מלבותינו. אחרי ברכת־שלום לבבית התהלכנו שלובי־זרוע רגעים אחדים. ובלכתנו חדשנו את זכרונות ידידותנו מלפני שלשים שנה. ושוב חלפו לפני תמונות רחוקות־קרובות, רגעים חביבים ומלבבים מן הימים ההם, ימי ההתלהבות של “חבת־ציון”.

הה, הזכרונות, מה נעימה עלי פגישתם!

* * * * *

רביעי בשבת, שלשים ואחד באוגוסט.

משפּחת הציונים הולכת וגדלה מרגע לרגע. מארבע כנפות הארץ באים בניה אל הקונגרס הציוני המתכנס להניח יסוד חדש לפעולה מעשית בתנועתנו. הנה חבורת צירים מאיטליה, מתהלכים ומדברים בשפתם המוסיקלית. אומרים, כי הם ציונים נאמנים ומסורים. ביניהם התהלך אחד מגדולי דורנו, מדבר אתם בשפתם ומתרגם את דבריהם לאחרים – זהו חביב־הקהל ד"ר פּ. חיות, הרב הכולל בווינה.

– האמריקנים כבר באו! – עוברת הבשורה ממחנה למחנה. הכל שמחים בחברי המלאכות האמריקנית. כל הצירים, בלא הבדל ארץ, כתה וסיעה, בדעה אחת, כי תשועת ארץ־ישראל לא תבוא לא מן הפרנק, לא מן הכתר ולא מן המרקה, אלא מן הדולר העצום. הכל מביטים ביראת־הכבוד אל הצירים האמריקנים, שבידם המפתח אל הדולר העצום העתיד לבנות את ארץ־ישראל לעם ישראל.

המפתח אל הדולר… כן, מהראוי שיהיה בידינו. אם כן הוא? מי יודע?…

– השמעתם? ביאליק כבר בא. בעיני ראיתיו – אני שומע צעיר אחד מבשר לחבורה של עברים ועבריות העומדת על־יד ה“שוצענהויז”.

הבשורה הזאת עברה ביניהם כזרם־חשמל. מעין של שמחה נפתח לפניהם בשמעם, כי משוררם־חביבם, שכבר בכינוהו וספדנוהו על־פי ידיעת העתונים, הוא עמהם ועמנו בקרלסבד. ביאליק חי וקים ויוצר למען העם. והעם הריהו אוהב אהבה רבה את משוררו הלאומי.

מסביב לביאליק נתאספו משוררים, הוגי־דעות, פּובליציסטים ומספּרים, כגון: ד"ר י. קלצקין, ז. שניאור, ה.ד. נומברג, מ. קליינמן ועוד רבים. כולם מכבדים, כולם מעריצים את המשורר הגדול חיים נחמן ביאליק.

והנה קברניטי הציונות: פּרופ. חיים ווייצמן ומר נחום סוקולוב. “קבוץ הגלויות” בזעיר אנפּין, בחירי עם ישראל, מביטים אליהם ביראת־הכבוד ומיחלים לשמוע מפּיהם דברים גדולים ונכבדים מחר עם פּתיחת הקונגרס השנים־עשר, – הקונגרס הראשון אחרי הצהרת בלפור וסן־רימו.

* * * * *

חמישי בשבת, אחד בספּטמבר.

היום נפתח הקונגרס הציוני השנים־עשר.

זוהי נסיעה ארוכה וקשה בדרך מארץ־ישראל…

בנסיעה זו לא אוליך עמי את הקורא…