הַיַּלְקוּט עַל הַשֶּׁכֶם

וּמַטֶה עָבֶה בַיָּד,

אֶתְהַלֵּךְ לִי בָאָרֶץ,

אֲנִי הַדָּל הַנָּד.

אֶתְהַלֵּךְ לִי בָאָרֶץ,

בְּשָׂדֶה, הַר וָגָיְא,

וּזְמִירוֹת גִּיל וָחֹפֶשׂ

אֲזַמֵּר עִם כָּל־חָי.

וּכְחֹם הַיּוֹם בַּיַעַר,

אֲבַקְּשָׁה לִי צֵל עָב,

שָׁם שַׁאֲנָן אֶשְׂתָּרֵעַ

עַל מַצַּע דֶּשֶׁא רָב.

אָז אָהֲבָה לִי יָשִׂיחוּ

עֲלֵי כָּל־עֵץ וּסְבַךְ,

כָּל־עוֹף, כָּל־רֶמֶשׂ־קַיִץ

יַחְשְׁבֵנִי לוֹ לְאָח.

מָה־טּוֹב לִנְדֹּד בַּקַּיִץ,

לִרְחֹק מִתְּשׁוּאוֹת עִיר!

צֵא הֵנָה, יוֹשֵב קֶרֶת –

פֹּה יֹפִי, דְּרוֹר וָשִׁיר!