משותק למחצה עסק הערבי הצעיר במכירת אדמה שחורה לבעלי בתים בעיר בשביל גינות הנוי אשר להם. את האדמה הטובה הזאת חפר מתוך קרקעיתו של ואדי לא רחוק, הטעינה על חמורו בשני שקים מלאים, אחד מזה ואחד מזה, עלה וצירף כאן גם את עצמו וברכיבה הגיע אל לקוחותיו. ביגיעות על־אנושיות עלה לו הדבר, תוך רעידות וּפרכּוּסים.
שבילים עקלקלים ותלולים, מעלות ומורדות, אבנים וטרשים, אבל החמור רגליו דקות וחזקות וכפותיהן רגישות ומששניות. בזריזות מפליאה הוא בורר לו את קטעי האדמה הרכה, עולה ויורד והילוכו תחת כובד משאו אֵיתן. בעליו הנכה יכול לבטוח בו.
כבלעם בשעתו, בכל זאת, לא נמנע הערבי מלהכותו. לכך, כנראה, הספיקו כוחותיו עדיין. ניטלטל אילך ואילך, כל עוד נשמה באפּו, ראשו מורכן, ובטוריה שבידו, בה חפר את האדמה, דירבּן ו“חצב” בירך הבהמה המסכנה הסבלנית. מיצמץ בשפתיו דרך חיבה כביכול – והכה הכה ופצוע. והנה הפשיל החמור ראשו כלפי מעלה והתחיל נוער ארוכות, ללא סוף – ספק צהלה ספק יללה – – האם ידע אשר יקרה עתה?
רוכבו נפל אחור ולא קם.