אחרי כשנתיים ביקרתי שוב בבית המשפּחה הקטנה בירושלים, שהידידוּת בינינו נמשכת מימים ראשונים, ושׂמחתי לראות את ההורים הנאצלים, כיצד הספּיקו להתאושש מאבלם הכבד על בנם־יחידם יוסף, שנפל במלחמת־השחרוּר. גם אילנה היפהפיה, אחות יוסף והדומה לו מאוד, אשר נישׂאה לאיש בּינתים, חייכה לקראתי והיא חובקת בן. היא, אילנה, לא בּכתה אז, בהגיע הבשׂוֹרה הרעה, אלא שתקה, מכוּנסת בתוך עצמה, שתיקה שיש בה כדי לתַנוֹת הרבּה יותר מכל בכיה שבּעולם – והנה עתה ילד לה, ילד חמוּדות וּשמו – יוֹסף.

גזע יפה הוא מתחילת ברייתו, ויוסף, זה העלם העדין והמלבּב, שכל כּוּתוֹנת עליו נראתה כ“כתוֹנת־הפּסים” של בן־שמו הראשון, ניבּט עכשיו כאן מכל פּינה בצילוּמיו בגילים שונים, למן ימי ילדוּתוֹ, ימי בּית־הספר, ועד ימיו האחרוֹנים, בּהיוֹתוֹ עומד בּמערכה. האם הענוּגה, שעודנה שמוּרה בּיפיה אף היא, לא התאפּקה וחזרה לספּר עליו ועל מכתבו האחרון, בו ביקש, כהרבה מחבריו, “לא לבכּוֹת” – ותוך כּך רטבוּ עיניה. ככה ביליתי שם כל היום תוך זהרוּרים וכתמי־אופל בּערבּוּביה.

לפנות ערב נפרדתי מהנפשות היקרות לי וּפניתי אל האוטובוּס ההולך לתל־אביב. בּעוד יוֹסף חי, היה מלווה אותי בּדרכּי זוֹ ונוֹשׂא את מזוודתי. עתה הלכתי לבדי דרך הסימטאוֹת הירוּשלמיות, המלאות כּל מיני רוכלים וּפוֹשטי־יד, והירהרתי משתאה: מהיכן, מהיכן שאבו הנערים את כל הכוח והגבוּרה והמעוּף?

עד כה ועד כה ואני בתוֹך האוֹטוֹבּוּס. הרים וגיאיוֹת בצד הדרך מימין, הרים וגיאיוֹת וּמדרונות רבּי־הוֹד וּמרתקי־עין. בּרושים בודדים, תמירים וענוּגים כנערות, חבוּקים בזרועות אילני־המחט ויחד עמהם הם מתנועעים ברוּח. אבני־ענק בתוך דשא, אבנים נהדרות, כחלחלוֹת, אזוֹביות – עליהן רובצים צללי ילדותנוּ וּטלליה… בעונג הייתי מניח ראשי על אחת מהן, יעקב אחרי “בוא השמש” – –

וּברגע זה הבינוֹתים.