לֹא־תֹהוּ בְרָאָהּ – לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ.

(ישעיה מ“ה, י”ח)

– – וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה

וְנָתַתִּי, מֵרֹאשׁ יֹנְקֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף, וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל

הַר־גָּבֹהָּ וְתָלוּל. בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתְּלֶנּוּ,

וְנָשָּׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶּרִי, וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר, וְשָׁכְנוּ

תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר, כָּל־כָּנָף, בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו

תִּשְׁכֹּנָּה.

(יחזקאל י“ז, כ”ב–כ"ד)

ממשלת מדינת־ישראל חייבת לדאוג לחיי־עולם לא פחות מלחיי־שעה. אין זו מדינה שרירה וקיימת של עם שוכן על אדמתו מימים ימימה. אין גם האדמה בארץ זו מיוּשבת ובנוּיה. זוהי מדינה ציונית, המצוּוה על מעשה־בראשית. והמעשה הוא כפול: קיבּוּץ־גלוּיות ובנין־השממה, שתי משׂימות שאין להן כמעט דוגמה בהיסטוריה, ולא יבוּצעוּ בלי מאמץ עליון, חמרי ומוסרי, בלי תנופה ויזמה נועזת. אבל יש הבדל בין שתי המשׂימות. קיבוּץ־גלוּיות עומד מאחוריו לחץ אדיר של העולים, צרכיהם ורצונם. העליה מוּפעלת בכוחה הפנימי ולא בלבד בכוח עזרה מן החוּץ. בזרם־העליה מתגלה כוח דינַמי של עם צמא מולדת ועצמאוּת. העולים הם גורם פעיל, וקליטת העליה, על כל קשייה העצומים, בנוּיה לא בלבד על כשרון המשק ועזרת העם והמדינה, אלא נשענת בשורה הראשונה על יצר־הקיום וכושר־היצירה של העולים עצמם. ברוח אלה נתגבר במוּקדם או במאוחר על חבלי־העליה.

לא כן הפרחת השממה. המדבּר דומם וקולו לא נשמע, והוא עומד בשממונו מאות ואלפים בשנים, ולא עוד שהוא מתפּשט ומתרחב, ובלי יזמה נמרצת ומתוּכננת של המדינה הציונית אין לו תקנה.

מסוּפּקני אִם ציבורנו, לרבות הציבור החלוצי, ואם התנועה הציונית על מנהיגיה וראשיה, מַשׂיגים ויודעים מה גדולה השממה במדינת־ישראל, מה רבה סכּנתה ומה עצוּמה המלאכה לתיקוּנה. אנו רואים בסיפוּק רב הישובים הירוקים והפורחים, שבנינו לפני היות המדינה ולאחר הקמתה, אין אנו שׂמים לב במידה הראוּיה לגודל השממה והעזוּבה, שנעשו בידי־שמים ובידי אדם: ההרים החשׂוּפים והקרחים בסביבות ירושלים ובגליל, שטחי הטרשים המרוּבּים בשפלה, בעמק ובבקעה, החולות הכבדים והנודדים בעמק החוף, ועל כולם – ערבות הדרום והנגב, שאנו כוללים בשם לא־מדוּיק: הנגב, התופסות כשהן לעצמן למעלה מחציו של כל שטח המדינה.

עד לפני שנה ומחצה לא אנו היינו אחראים לשממה זו. זרים שלטוּ בארץ ונכרים בעלו אדמתה. היתה לנו הכרה מעודדת ומוצדקת, שאם יש בארץ כתמים מוריקים ופורחים – ידינו עשוּם. גאוותנו היתה על הפינות המעטות אשר הפרינו והפרחנו. השאר היה ברשות זרה. השממה שימשה לנו הוכחה לצדקת תביעותינו ההיסטורית.

עם הקמת מדינת־ישראל נהפכנו מתובע לנתבע. מעכשיו אנו אחראים לארץ זו. השממה תובעת עלבונה מאתנו, והעזוּבה הממוּשכת תיזקף על חשבוננו.

שבנו לארץ לא בזכות־אבות בלבד. הוכחנו לעצמנו ולאחרים, שארץ שוממה וחרבה זו אנו בלבד מוּכשרים ורוצים להחיותה, לבנותה ולהיבנות בה. כי רק בזאת ניוושע. עשינו עד כה מעט, השליטים הזרים והבעלים הנכרים לא הניחו לנו לעשות יותר. השלטון הזר והבּעלוּת הנכריה אינם עומדים עוד למכשול לנו, ומעכשיו ניבּחן במעשינו. ובמעשינו בלבד. המבחן יהיה לא צבאי בלבד, אף לא כמה עולים נקלוט. אחד המבחנים – ואולי המבחן המכריע והקובע, – יהיה כמה אדמה נבנה ונַפרה.

חשבוננו עם העולם וחשבון העולם עמנו עדיין לא נגמרו. הכרה זו צריכה להדריך מנוּחתנו. נשמיע באזני עצמנו אזהרה חמורה, ואַל נתעייף משנֵן אותה השכם והערב; עוד יש מערערים על עצם קיוּמה של מדינת־ישראל. ויש מערערים על תחוּמיה המוּרחבים של מדינתנו. אל נזלזל בעירעורים אלה. תשובה הגיונית בלבד, אף תשובה צבאית בלבד, אינה מספּקת. כבודן של תשובות אלו במקומו מונח. אבל כוחן יגדל אִם נשנה פני המציאוּת. עלינו לאַמת הטענה הציונית – הציונית בה"א הידיעה – שאנו בוני הארץ ומחיי השממה. ויותר משיש כאן צורך כלפי חוץ – יש כאן צורך כלפּי פנים, כּלפי עצמנו, כלפי עתידנו. עתידנו מוּתנה ביכלתנו להפרות אדמת מדינה זו. והפראת אדמה – פשוטה כמשמעה: בנין עפר האדמה.

כעם, שחי מאות בשנים בערים ובכרכים ונגמל מהטבע, אנו עלוּלים לשכוח אמת פשוּטה ואֶלמנטרית, שכל צרכי האדם ומחסוריו: מזון, לבוּש, בית, כלים, מכונות, עתונים, ספרים וכל חומר גלמי – באים מהאדמה (לרבות הים). נהיה עצמאים ובטוּחים במידה שנוציא מרבית צרכינו מהאדמה (והים) שלנו. בחיק האדמה גנוּזים מחצבים, שמנים, מלָחים ואוצרות אחרים, ויש לגלותם, לעבּדם ולהכשירם לשימוּשנוּ ולצרכינו המרוּבים. אולם עשרה הגדול והראשי של האדמה – זהו עפרה הפורה, החי, המצמיח עשב וירק ועץ עושה־פרי למינו אשר זרעוּ בו; עפר פורה זה הרוּס וחרב ברוּבם הגדול של שטחי ארצנו, ותקנתו בדרך אחת: בנטיעת עצים. לא באלפים ובמיליונים – אלא בעשרות ובמאות מיליוני עצים. האדמה הפוריה המעטה, שנשארה לפליטה, תספיק אולי בקושי לדורנוּ. עלינו, גואלי הארץ ומשחרריה, לדאוג מעכשיו לדורות הבאים: להגבּיר פּריון אדמתנו בממַדים רחבים. זאת אומרת: נטיעה רבתי. עלינו לנטוע לפחות מאה אלף רבבות עצים על שטח של חמישה מיליון דונם כרבע משטחה של מדינתנו.

★

המרגלים ששלח משה ממדבּר פּארן לתור את הארץ ולראות

"הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה, – – – הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ

עֵץ אִם אַיִן"

(במדבר, י"ג).

נראתה להם הארץ אחרי סיוּר של ארבעים יום, כארץ זבת חלב ודבש. ובספר דברים ניתן לנו תיאוּר הארץ:

"אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנוֹת וּתְהוֹמוֹת יוֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן

וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְּמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא

תֶּחְסַר כָּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ

תַּחְצֹב נְחשֶׁת"

(דברים, ח' ז־ט).

דברים אלו, נאמרו על־ידי עדי־ראיה, שהכירו את הארץ מקרוב וחיוּ בה, ואין ספר נאמן על ידיעת הארץ כספר הספרים. אולם מאז נאמרו הדברים האלה – זה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה עברו מאז הלכו אבותינו במדבר – נשתנו כמה דברים, והארץ, שאנו חוזרים אליה עכשיו, אינה דומה בתחוּמיה ובמצב אדמתה לארץ, שכבש יהושע בן־נון.

הארץ היעוּדה לא כללה ארץ אדום. משה הזהיר את בני ישראל, שלא יתגרוּ בבני עֵשׂיו היושבים בשעיר, בדרך הערבה, מאֵילת וּמעציון־גבר ועד ים־המלח,

“כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר”

(דברים, ב', ה).

ואמנם בני־ישראל פנו ועברו דרך מדבר מואב. וגם על ארץ מואב ציווה משה בני־ישראל לבל יתגרו בם מלחמה,

“כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עֵר יְרֻשָּׁה”

(דברים, ב, ט).

והכיבוש בימי יהושע התחיל לאחר שעברו את הירדן ממזרח, מול יריחו.

מדינת־ישראל עכשיו תחוּמיה שונים לגמרי מהתחוּמים הקדוּמים, וחצי שטחה הוא הנגב וארץ אדום, שאין בו נחלי מים ועיינות ואינו מגדל חיטה ושׂעורה וגפן ותאנה וזית, אִם כי יתכן מאוד, שאבניה ברזל, וידוּע, שמהרריה חצבוּ נחושת בראשית מלכוּת יהודה, ובמפרץ אֵילת על־יד עציון־גבר היה בית־מצרף להיתוּך נחושת לשלמה המלך. בית־מצרף זה נתגלה בשנים האחרונות על־ידי החוקר היהוּדי נלסון גליק.

נשתנו לא התחוּמים בלבד. חל שינוּי עצום באדמת ארצנו גם בגבולות השטח, שנראה לאבותינו כארץ זבת חלב ודבש. כובשים זרים – רומאים וביצנטים, פּרסים וערבים, צלבנים וסלג’וקים, מַמלוכים, מצרים ותוּרכּים – פּלשו לארץ בזמנים שונים בזה אחר זה, דילדלוּ ושיעבדוּ את הישוב והרסו והרחיבו במישרים ובעקיפים עשרה הראשי של הארץ – את אדמתה.

הנוסע לירושלים רואה עוד עכשיו בהרים סימנים בולטים של מדרגות – טיראסות בלעז, – שלא נעשו בידי הטבע אלא בידי אדם. בהרים אלה חי ישוב יהודי צפוף בימים קדומים, ועשה בהרים מדרגות לשמור על עפר ההרים ולעבּד כל שעל אדמה. מדרגות אלו נהרסוּ, והגשמים והרוּחות סחפו לאט־לאט האדמה הדשנה, שהיתה מקור ברכה ליושבי ההרים עזי־הנפש ואוהבי־העבודה, וההרים נחשׂפו ונשמו. על קרחות ההרים האלה עוד נמצאים גיתות עתיקות ובתי־בד, שבהם עבדו יוגבים וכורמים יהודים. עכשיו הם עזוּבים, וההרים קודרים וערירים.

כרמים, גנים, פרדסים, כרמלים, חורשות ויערות, היוּ בימי התנ“ך הדרה וגאונה של ארץ־ישראל. אפילו במדבר־יהודה היו חורשות מרוּבות, ובהן הסתתר דוד בברחו מפני שאוּל. יער הנגב נזכר כמה פעמים בתנ”ך.

דברי הנביאים – ישעיהו, ירמיהו, הנביאים האחרונים וכן משוררי התהילים שופעים שירת היער והחורש.

ביערות המרוּבים ורחבי־הידים בארץ רבצוּ כל חיות־טרף. סיפורי התנ"ך מעידים על דוּבים, זאבים, נמרים ואריות השוחרים לטרף ביערות ארצנוּ.

"עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם,

נָמֵר שׁוֹקֵד עַל־עָרֵיהֶם, כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף"

(ירמיה, ה', ו)

– ממליץ ירמיהו באחד ממשאיו. גם מיכה מדבר על

"כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרַי צֹאן, אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס

וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל"

(מיכה, ה' ז).

אין ספק שדיבר כך מתוך נסיון חייו.

עמוס, שהיה בּוֹקר ובוֹלס שקמים ובא מאחרי הצאן להינבא לעמו ישראל, משתמש בדבריו בהרבה משלים מחיי אריות וכפירים, שבלי ספק הכיר אותן מקרוב.

מלחמת־האזרחים הראשונה בישראל – בין אנשי דוד ובין אנשי אבשלום – ניטשה ביער אפרים, “וירב היער לאכל בעם מאשר אכלה החרב ביום ההוא” (שמואל ב', י"ח, ח). ואבשלום עצמו מצא את מותו תחת שוֹבך אֵלָה גדולה, שנאחז בה ברָכְבו על הפּרד.

השפלה – שטח הגבעות המנמיכות והולכות מהרי יהודה עד עמק החוף בסביבות גזר ולוּד – היתה עשירה בזיתים ושקמים. וכשסופר דברי הימים רוצה להפליג בכמות העצומה של ארזים, שהיו לשלמה המלך, הוא אומר:

“וְאֶת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב”

(דברי הימים ב', ט, כז).

בימי המנדט לא היו בשפלה אלא שלושה ישובים יהודים: הרטוב, חוּלדה וכפר־אוריה. בימים קדוּמים היה כאן ישוב גדול, וספר יהושע מונה ארבע־עשרה ערים בשפלה:

אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה וְזָנוּחַ

וְעֵין־גַּנִּים, תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם. יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם, שׂוֹכֹה

וַעֲזֵקָה, וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם

(יהושע ט"ו, לג־לו).

כל השטח הזה נכבש בימינו על־ידי צבא־ההגנה לישראל ונמצא בשטח המדינה עד לכיש, מרשה ובית־גוברין בדרום, ועד גזר ושעלבים (סלביט) בצפון. הגבעות ברוּבן הגדול חשׂוּפות וקרחות, אִם כי לא במידה מדכאת כזו של הרי ירושלים.

עמק החוף היה והנהו החלק הפורה ביותר בארץ. מיטב אדמות החוף מכוּסות עכשיו חולות – זרם חולות נישא מהנילוס במצרים ושטף הים מעלה אותו לחופי ארצנו. בהרים הבלתי־מוּגנים נסחף העפר הפּורה על־ידי הגשמים ורוחות והוזרם הימה, ובאדמת עמק־החוף הפוריה משלח זרם הים חולותיו העקרים והנודדים, ועמק החוף נהפך בהרבה מקומות למדבר־חולות.

יותר מכל נפגעוּ שטחי הדרום, שבהם עמדה ערש ההיסטוריה היהודית בימי האבות, ושם התחילו אבותינו הראשונים במפעלי השקאה: חפרו בארות וכשסתמוּן פלישתים ומילאון עפר, שבו וחפרוּ תוך מריבות ושטנות של שכניהם. הבאר הראשונה, שנחפרה בלי ריב, נקראה בשם רחובות – ועדיין שׂרידי רחובות (לא זו שבימינו על־יד ראשון־לציון, אלא זו שנזכרה בתנ"ך מימי יצחק אבינו (בראשית, כ“ו, כ”ב) נשמרים בערבות הנגב. אין זה הישוּב החרב היחיד, שעקבותיו נשארו בנגב בדרומה של באר־שבע. העיר צפת בנגב (לא זו שבגליל, שאין לה זכר בתנ"ך) נשתמרה עד ימינו על רחובותיה, בתיה ובורותיה, אִם כי היא ריקה מאדם ומבהמה, שוממה וערירית, בלי כל נפש חיה; סביבותיה זרוּעות עקבות כרמים ונטיעות, אבל – סגר עליה המדבּר. מדבּר זה מתפשט על פני מיליוני דוּנם מגבול סיני במערב ועד גבול עבר הירדן במזרח.

למעלה מעשרים מיליון דונם נמצאים עכשיו בתחוּמי מדינת־ישראל – כארבע חמישיות של מערב ארץ־ישראל. בשנת יסוּד המדינה – בתש“ח – לא עיבדנו אלה 700.000 דונם. בשנת תש”ט הוּרחב שטח העיבּוּד והגענו עד 1.180.000 דונם בערך. גם הערבים הישראליים עיבדו באותה שנה כ־390.000 דונם, וכל השטח המעוּבּד הגיע ל־1.570.000 דוּנם, כלומר, פחות משמונה אחוּזים של שטח המדינה. עד סוף תש“ט הוּקמוּ 130 ישובים חדשים, ובשנת תש”י עומדים להקים 150 ישוּבים חדשים, ושטח האדמה המעוּבּדת יורחב, ונגיע אולי לעשרה אחוּזים בתחוּם המדינה. אִם נתקין השקאה בדרום – יוסיף השטח המעוּבּד להתרחב, אולם במאמץ הגדול ביותר לא נעבּד בשנים הקרובות למעלה מעשרים אחוּז. וכי יכולים אנו להניח 80 ואפילו 70 אחוז משטח המדינה בשממונו?

מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה:

“פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָׂדֶה”

(שמות, כ“ג, כ”ט).

סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית־השדה נתווספו בימינו חית־האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת־ישראל, המצפה לשעת־הכושר הראושנה להכשילנו ולהכריענו. הסכּנות, שאָרבו לנו לפני 14 במאי 1948 ולאחריו, לא חלפוּ, אִם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת־בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדֵלה השממה גדֵלה הסכּנה.

ויש גם סכּנה פנימית: ריכּוּז אוכלוסינו בכמה כרכים ודילדוּל ישובינו במרחבי המדינה.

לפי נתוּני המפקד ב־8 בנובמבר 1948, נחלק הישוב היהודי בארץ: 71.6% בשלושה אזורים עירוניים (תל־אביב, חיפה, ירושלים), 28.4% בכל שאר אזורי הארץ.

אִם ניקח האוכלוסין הבלתי־חקלאיים בלבד נמצא, שהיחס בין האוכלוסין “המרוּכּזים” בכרכים לבין האוכלוסין “המפוזרים” בכפרים ובעיירות היא יחס של 18:82. אין יחס כזה בשום ארץ שבעולם. בשוויצריה היחס הוא כמעט הפוּך. הישוב “המרוכז” הוא 22.2%, “המפוזר” – 77.8%. בבלגיה: “המרוכז” 27.3%, “המפוזר” 72.7%. באנגליה: “המרוכז” 48%, "המפוזר 52%. הדוגמה הקרובה ביותר לישראל היא אבסטרליה, ואפילו כאן הישוב “המרוכז” הוא 64.5%, “המפוזר” 35.5%.

לפיכך קבעה לעצמה ממשלת ישראל בקווי־היסוד של תכנית פעולתה, שהוּגשה לכנסת ואושרה על־ידה בתחילת מארס, 1949 – סעיף מיוחד האומר: “איכלוּס מהיר ומאוּזן של שטחי המדינה דלי־האוכלוסין ומניעת ריכוז מוּפרז בכרכים”.

בשיכון החדש ההולך ונבנה עושה הממשלה מאמצים לשינוי היחס בין האוכלוסין המרוכזים למפוזרים. משלושים אלף יחידות־הדיור הנבנות בשנה זו – מחציתן תהיה במושבות ובנקודות־התישבות בכל הארץ. אחוּז זה ילך ויגדל ביחידות השיכּוּן, שתוּקמנה בעתיד הקרוב. המגמה היא לפזר שלושה רבעים מהיחידות החדשות, שתוּקמנה בשנה הבאה, בכפרים ובעיירות, ממטוּלה ועד אֵילת. ברוּר, שתהליך פיזור האוכלוסין מוּתנה קודם־כל בגורמים כלכליים, כלומר באפשרות תעסוקה ובשיכון.

לא כל ענף־עבודה כלכלי ניתן לקיימו בכל פינה מפינות הארץ. יש תעסוּקה המרוּתקת לאיזור מסוּים: תעסוקה הקשוּרה בקרבת נמל, רכבת, מרכזי שלטון ופקידוּת, תעסוקה מקבּילה לגודל האוכלוסין, כגון שירוּתי מסחר ומקצועות חפשיים.

נטיעת־עצים אינה קשוּרה באחד מהגורמים הנזכּרים, ואפשר לעשותה בכל פינות הארץ – אם יש אדמה מוּכשרה להצמיח עצים. נטיעות יש להן עוד יתרון כלכלי גדול אחד: כוּלן עבודה, וכמעט שאין להוציא פרוּטה על חומר גלמי, שאינו בארץ. ואם לשם קליטת עליה אנו זקוּקים לעבודה זמנית, שתעסיק אלפי עולים עד שיסתדרו בקביעוּת באחד מענפי המשק – הרי אין עבודה הולמת כעבודת הנטיעה, שאינה מצריכה כמעט כל הוצאות נוספות על שׂכר העבודה. עבודה זו תשמש מנוף ועזר להתישבות בשטחים חדשים.

נטיעה רבתי תספק שני צרכים יסודיים של בנין הארץ:

א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשׂיפת ההרים, תעצור תנוּדת חולות הים, תגדיל הלחוּת ומתינוּתו של אַקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.

ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקוּלי בטחון וצרכי התישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.

עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרונותיהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת־הטרשים, שאינם ניתנים לעיבּוּד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר־שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שׂדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבוּלות.

נשיב להרינוּ הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים החיוּניים והיקרים ביותר – בעצים.

היו עד עכשיו התחלות חשוּבות ומבורכות, שנעשו בעיקר על־ידי הקרן הקיימת. בכמה מקומות, ביחוּד בגליל, נשארו יערות עתיקים, שאינם צריכים אלא שמירה והגנה וקצת טיפול. אולם מפעל הנטיעה, שיפריח השממה בממדים מכריעים – עודו לפנינו. והוא מחייב גיוּס יכולת רבה, כספּית ומקצועית, של המדינה והעם. כקליטת העליה ההמונית אין ביכלתה של המדינה בלבד לבצע מעשה כביר זה של נטיעת חמישה מיליון דוּנם.

אולם גיוס כספי ומקצועי בלבד לא יספיק – צריך גיוּס התנדבוּת של כל הנוער כולו. כל הנוער, מגיל רך ועד תקוּפת שירוּתו בצבא ועד בכלל, צריך להתחנך לבנין־הארץ על־ידי הכשרת כל ילד ונער, כל ילדה ונערה לטפל בשתילים ולנטוע עצים. כל נער ונערה בישראל צריכים לדעת מלאכה זו ולעשותה שנה־שנה במשך כמה שבועות בעונת־הנטיעה, מראשית ימות־הגשמים. על יד כל גן־ילדים, בית־ספר עממי ובינוני, בכפר ובעיר, יש לקיים משתלה, וכל החניכים צריכים לעסוק בנטיעה תחת השגחת מדריכים מוּמחים.

יש לעקור המנהג המשוּבּש, שנשתרש אצלנו, שט"ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי־הספר, מתוך הנחה מוּטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבוּת האדמה כל ימות הגשמים, ולא בסופם בלבד.

הנטיעה על־ידי חניכי בתי הספר צריכה ליעשות לא יום אחד בשנה, אלא במשך שבועות או חדשים, לפחות שעה אחת ביום, ולוּ שעה קלה. כל נער ונערה בישראל צריך לדעת לנטוע בעצם ידיו ולטפח העץ שנטע. זה צריך להיות חלק מהחינוך, שניתן לדור הצעיר – חינוּך לעבודה, לאהבת המולדת ולאהבת הטבע. העץ הוא פאר הטבע, ובו מתגלם יותר מבכל חי, לרבות אדם ובהמה, הכח החיוני המוּפלא והמאריך ימים של הטבע היוצר והמחַיה. יש עצים, כגון ארזי הלבנון, שמאריכים ימים חמשת אלפים שנה ומעלה. מה ידמה לעץ, שראה בחייו את נוח ואברהם אבינו ויהושע בן־נוּן ודוד המלך ויהודה המכבי וצבא ההגנה לישראל והעם היהודי החוזר בפעם השלישית לארצו המשוּחררת – ועדיין הוא שתוּל וצומח ומוריק ומזריע זרע! ומה רב הגאון וההדר, שמשַווים העצים לנוף!

בפואימה האדירה של איוב מוּקדשים לכוח האלמות הנטוּע בעץ הפסוּקים הנהדרים האלה:

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם־יִכָּרֵת, וְעוֹד יַחֲלִיף, וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל.

אִם־יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרָשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ. מֵרֵיחַ מַיִּם יַפְרִיחַ,

וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ־נָטַע. וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ, וַיִּגְוַע אָדָם ואַיּו?

(איוב י"ד, ז־י')

ניטע עצים בכל כברת־ארץ לא זרועה, ונגוֹל חרפּת השממה מעל אדמת המולדת. תפרח הארץ ותיף,“והיה מדבר לכרמל, והכרמל ליער יחשב”.