לוגו
א. דורנו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עוד לא היתה בהיסטוריה היהודית תקופה מחרידה ומעודדת, טרגית והירואית, שופעת פורענויות וחורבן וגם ישע ותוחלת — כתקופה שבה אנו חיים עכשיו. המדובר בתקופת ארבעים–חמישים השנים האחרונות: מניתוק יהדות רוסיה, כליאתה ושיתוקה, דרך השמדת שישה מיליונים יהודים באירופה — עד כינוס מיליון העולים הראשון במדינת ישראל המחודשת. תקופה זו מחייבת אותנו לחשבון נפש נוקב וחמוּר, אכזרי וגלוי עינים.

אנו מהעמים העתיקים ביותר בהיסטוריה. אנו עם עמוס זכרונות גדולים ומרים, מימי עמידתנו ברשות עצמנו במולדת הקדומים, או גם לפניה, ומנדודינו הממושכים בכל ארצות תבל, שטרם נסתיימו, ומי יודע אם יסתיימו אי־פעם בכללם. לסבלנו, לקשי־ערפנו ולגבורתנו, נדמה, אין אח בהיסטוריה האנושית. מאז היותנו לעם עמדנו במאבק נואש וממושך על יחודנו ועל יעודנו, ללא מנוחה, ללא כניעה וללא נצחון מכריע וסופי.

אין עוד עם שעמד בפני מבחנים ונסיונות אכזריים ותכופים כאשר הועמד בפניהם עמנו מאות בשנים. הוא עמד במבחן של רדיפות, עינויים, ביזויים וטביחות, ששום עם אחר לא היה עומד בפניהם זמן כה רב. הוא הועמד גם בפני מבחנים רוחניים של אמונות חדשות, שצמחו, במידה ידועה, בחיק היהדות ובהשפעתה, ולהן נכבשו כל העמים שבתוכם ישבו היהודים. אף אחד מהעמים האלה לא עצר כוח מוּסרי ונפשי לעמוד בפני אמונות אלה שהיו זרות למסרתו ולעברו והם נכבשו להן מרצון או באונס. רק עמנו עמד במרדו, אם כי היה מיעוט חסר אונים, ולעתים תכופות שילם מחיר יקר בעד עקשנותו ומרדנותו.

היסטוריה זו שלנו עלולה לנטוע בנו בטחון עיור שנעמוד בכל התנאים, וכי אין כל סכנה — חמרית או רוחנית — נשקפת בעתיד לקיומנו כיהודים. נגד אשליה מטעה ומסוכנת זו יש להזהיר את כל אלה הנאמנים עם קיום היהדות.

בטחוננו בעתיד היהדות צמח והתפתח בעולם שחלף ועבר לבלי שוב, ועמו חלפו ועברו היסודות שעליהם נשען בטחון זה.

* * * * *

בארבעים–חמישים השנים האחרונות נשתנתה ההיסטוריה האנושית תכלית שינוי, ונתארעו בשני דורות אלה דברים שלא היו מעולם. סדרי בראשית וטבע לא נשתנו, אבל שונו סדרי ההיסטוריה, תנאי חייו של המין האנושי, יחסיו הפנימיים והחיצוניים, כשרו ויכלתו, מעמדו ותמונת עולמו, עולמו הרוחני והמדיני, ומה שאי־אפשר היה לקרות קודם — יִתּכן ויִתּכן מעכשיו, גם לאחרים וגם לנו.

ההיסטוריה היהודית, אם כי היא יחידה במינה, ואינה דומה לזו של שום עם אחר, אינה נוצרת אף היא בחלל ריק, היא משולבת בהיסטוריה האנושית וכפופה לחליפות ותמורות המתהוות בתוכה. בחמישים השנים האחרונות נשתנו פני היהדות, כשם שנשתנתה דמות המין האנושי כולו.

*

בחמישים השנים האלה התחוללו מלחמות עמים, שהתפשטו על־פני כל כדור־הארץ ופגעו במישרין או בעקיפין בכל המין האנושי, מה שלא קרה מעולם לפני המאה העשרים.

בתקופה זו קמו משטרים טוטליטריים, שאין דוגמתם בכל המשטרים העריצים שהיו קיימים מאז ומעולם, ומשטרים אלה עוד קיימים, מתפשטים, ועלולים להתפשט עוד יותר.

אמצעי קשר ותחבורה מודרניים קיצרו מרחקים שבין ארצות ויבשות וימים, וכל מאורע באחת הפינות שבעולם, ולו הרחוקה ביותר, מתפרסם מיד בכל רחבי תבל ועלול לזעזע כל החברה האנושית.

עוד לפני דור אחד או שנים נמצאו בכמה יערות־עד של אפריקה אוכלי אדם, ושֵׁמע הדבר לא הגיע כלל לשום ארץ אחרת, ואפילו לא ברחבי אפריקה עצמה. אבל אם בימינו הוצא להורג אחד ממנהיגי קונגו, פטריס לומומבה, נזדעזעו כל העמים, לא מהרצח כשהוא לעצמו, אלא מהסבך הפוליטי הכרוך בו, והדי המאורע עודם מהדהדים בעולם, והריב בין אישים ושבטים בקונגו נהפך לבעיה וסכנה כל־אנושית, כי השתלבות הארצות זו בזו, התלוּת ההדדית בין עמים קטנים וגדולים, חפשים ומשועבדים, הולכת וגוברת, ואין עוד עם לבדד ישכון.

אנו עדים בימינו אלה לתופעה המהפכנית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית: יבשות, עמים ושבטים, שהיו כפופים עשרות ומאות שנים לשלטון זר, הולכים ומשתחררים.

לפני פחות ממאתים שנה היו כמעט כל הארצות בארבע יבשות של העולם הישן והחדש: אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה, כפופות לשלטון אימפריאליסטי של ארצות אירופה: בריטניה, רוסיה, צרפת, ספרד, פורטוגל, תורכיה, הולנד ובלגיה. גם באירופה גופא היו כמה עמים משועבדים לחזקים מבין שכניהם.

יבשת אמריקה היתה הראשונה לפרוק מעליה עול זר, תחילה באמריקה הצפונית, כאשר קמה אחרי מלחמת הקוממיות האמריקנית ברית המדינות המאוחדות באמריקה; תחילה היו אלה שלוש־עשרה מושבות בריטיות, ובמשך הזמן התפשטו מהאוקינוס האטלנטי עד לאוקינוס השקט, והגיעו לאיי האוקינוס; ועכשיו מונה הברית חמישים מדינות מאוחדות. מארצות הברית התפשטה תנועת ההתעצמות לשאר ארצות אמריקה בדרום ואייה במערב ובמזרח.

עוד בראשית המאה העשרים היו רוב עמי אסיה וכמעט כל עמי אפריקה כפופים לאימפריות אירופיות. במלחמת העולם הראשונה נשתחררו כמה מעמי אירופה, שנכבשו על־ידי שכניהם התקיפים: פינלנד, פולין, הארצות הבלטיות (האחרונות נבלעו אחר־כך שוב באימפריה הרוסית הקומוניסטית), עמי אוסטריה־הונגריה ועמי ערב המשועבדים לכובשים העותומנים. באסיה נשתחרר תחילה הענק הסיני. אחרי מלחמת העולם השניה נתפרקה האימפריה הבריטית באסיה; הודו, פקיסטן, בורמה וציילון יצאו לרשות עצמן בימי ממשלת הפועלים באנגליה, לאחר המלחמה. כעבור כמה שנים נתפרקה האימפריה הצרפתית באסיה ההודו־סינית: ויאטנאם, קמבוֹדיה ולאוס נשתחררו אף הן. ולפני שנים אחדות פרצה רוח ההתעצמות ברחבי אפריקה. שנה שנה קמות מדינות חדשות ביבשת השחורה — ותהליך ההתעצמות של אפריקה עודנו נמשך1. המדינות החדשות הקמות באפריקה הן ספק עמים, ספק עֵרֶב שבטים, שאין להם שפה משותפת וּמסורת לאומית מלכדת, וארצם אינה אלא שם גיאוגרפי, שנתיחד על־ידי הכובש הזר, ללא כל דבק פנימי, דבק היסטורי ותרבותי, פרט ללשון של השליט הזר שעולו נפרק. קמות יחידות ריבוניות מסוג חדש, שההיסטוריה עד ימינו כמעט לא ידעה אותן, והן הולכות ומתרבות, והשפעתן ורשמן בזירה הבינלאומית מתגברים והולכים.

השתחררות עמי אסיה ואפריקה חושפת ומבליטה בעיה כאובה וחריפה, לא פחות אולי משלטון עם בעם, והיא, הפער הרחב שבין ארצות עשירות, מפותחות ותרבותיות באירופה ובאמריקה הצפונית, ובין ארצות עניות, נחשלות ועשוּקות חינוך באסיה ובאפריקה.

״המלחמה הקרה״ בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי עדיין מאפילה במידה ידועה על הניגוד הבולט בין העמים ה״שבעים״ ובין העמים ה״רעבים״, אולם ניגוּד זה הוא, לאמיתו של דבר, הבעיה הבינלאומית הגדולה של ימינו, ובמידה רבה בעיה זו היא המזינה את המלחמה הקרה, כי שני הצדדים נאבקים ביניהם על נפש האומות והמדינות הצעירות.

ארגון האומות המאוחדות, שהוקם לפני שש־עשרה שנה הולך וגדֵל והוא מונה כבר קרוב למאה חברים; מתרבים בו החברים מארצות אסיה, ואפריקה, ומספרם יגדל בשנים הקרובות. שם הארגון: ״אומות מאוחדות״ לא לגמרי הולם את אפיו האמיתי. האומות בארגון זה אינן מאוחדות, עקרונות מגילת האו“ם אינם מחייבים את חברותיו, ואין בארגון הכוח, הסמכות והרצון להפעלת העקרונות. מדינת ישראל הרגישה בחולשה זו עוד ביום קומה. ארצות ערב הכריזו, שילחמו בהחלטת עצרת האו״ם על הקמת מדינה יהודית, ושמונה שעות אחרי הכרזת המדינה, עם צאת השלטון הבריטי מן הארץ פלשו צבאות ערב לישראל; ואם כי שתי המעצמות האדירות, ארצות־הברית של אמריקה וברית־המועצות של רוסיה, היו בתוך הרוב שהחליט על הקמת המדינה היהודית, לא נמצאה אף מדינה אחת שנקפה אצבע למנוע פלישת הערבים. הפולשים אף לא נתבעו לסגת. אף מועצת הבטחון של האו”ם, שלפי המגילה, כל חברה של האו"ם חייבת לציית להחלטותיה, לא מיחתה עד היום בידי מצרים, שחסמה תעלת סואץ בפני אניות ישראל מתוך ניגּוד בולט להחלטת המועצה, שנתקבלה פעמַים, האומרת כי השיט בתעלה פתוח לכל העמים בלי הבדל.

בארגון האו“ם מתארגנים גושים מסוכסכים ועוינים זה לזה, ועם ריבוי חברי האו”ם — מתרבים הגושים, ויש שהם מחלקים ומפלגים עמים בתוך ארצם, כפי שרואים בויאֶטנאם, בקוריאה, בגרמניה. הויכוחים והסכסוכים באו"ם אינם סובבים כל עיקר על תקנות אדם ועקרונות המגילה שלה, שלהלכה היא מחייבת כל חברי הארגון, אלא על אינטרסים גוּשיים, שאיפות השתלטות, וספֵרות השפעה. הריב, מקורו גם בניגוּדים אידיאולוגיים, גם בניגוּדי אינטרסים ממלכתיים וגם בניגוּדי גזעים.

ואם כי התואר ארגון אומות מאוחדות אינו מתאים לתכנו — מתרקמת בכל זאת מעין מרוּת אנושית עליונה, ולא קל למדינות בודדות, קטנות וגדולות, לעמוד בפניה ולמרוד בה, אבל מרוּת זו אינה קבועה, והיא רחוקה לעת־עתה מלהיות אובייקטיבית, ויש בה לא מעט מן השרירות והמקריות וגם מקיפוח החלש. בדרך כלל התנהגות או“ם אינה כפופה לעקרונות המוצהרים במגילה, וסמכותו תלויה לא מעט בצירופים מקריים וזמניים של הכוחות הפועלים בתוכו לפי נסיבות חולפות. ואף־על־פי־כן עצם קיומו של ארגון האו”ם מוכיח על צורך בינלאומי של השתלבות והתחשבות הדדית; ואם הקריאה לדו־קיום לא תהיה רק סיסמת תעמולה, והמלחמה הקרה תפוג ותבוא התקרבות של אמת בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי — נתכנו עלילות גדולות לאדם לקירוּב לבבות ולהשכנת שלום בין העמים.

* * * * *

התמורות הגדולות של דורנו אינן מתמצות אך ורק בשינויים במפת כדור־הארץ ובחליפות ביחסי עמים. הכיבושים המופלאים של המדע השימושי והמהפכה המרחיקה לכת בתמונת הטבע והעולם שהוריש לנו המדע הצרוף מראשית המאה העשרים ועד היום — והמהפכה עדיין רחוקה מאד מלהגיע אל קצה — העמידו את האנושות על סף תקופה חדשה, ואין יודע אם סף רוָחה וישע או סף חוּרבּן וכליון.

עקרונות המדע הפיסי שנחשבו כנכסי צאן ברזל באוצר המחשבה של שלוש מאות השנים האחרונות, מימי גליליאו וניוטון, נתערערו ונשתנו. תורת הקוַנטים של פלאנק ותורת היחסוּת של איינשטיין בעשור הראשון של המאה העשרים, והשתלשלות מעמיקה של תורות אלה עד ימינו, שינו המושגים היסודיים של המדע — מושגי זמן, חלל, חומר ועוד, וגילו פנים חדשות בעולם הגדול והקטן — במַקרוקוסמוס ובמיקרוקוסמוס; השימוש הטכנולוגי בגילויי המדע הצרוף נתן בידי האדם מכשירי שלטון על איתני הטבע, שיש ביכלתם להגדיל לאין שיעור הרָוחה, הבריאות, פריון העבודה, מהירות התחבורה והקשרים בין ארץ לארץ, ואולי גם בחלל מערכת השמש, ויש בכוחם גם להמיט אסונות ופורענויות, וגם כליון גמור על האנושות, שאי־אפשר היה להעלות על הדעת לפני יובל שנים.

תמורה גדלה והולכת נתחוללה במעמד אנשי המדע והטכנולוגיה בחיי החברה והמדינה ובזירה הבינלאומית. המדע משולב בימינו בכל צרכי החיים — במשק, בבריאות ובבטחון. המדע הצרוף וחיי המעשה הם עכשיו מִקשה אחת. כיבושי המדע מתערים בצרכי יום יום, יונקים מהם ומשפיעים עליהם. וערכם המעשי של אנשי המדע, אחריותם החברתית והמוּסרית, הם בימינו גדולים כאשר לא היו מעולם.

במולדת המחשבה המדעית וראשית הפילוסופיה, ביוָן הקדומה, רבצה תהום בין אנשי ההגוּת והמחשבה ובין אנשי העבודה והמלאכה (ארכימדס מסירקוסה היה יוצא מן הכלל). אף הגדול והמופלא בהוגי יוָן, אפלטון, שהקדים את בני דורו בכמה רעיונות נועזים כמעט באלפי שנים, כגון בשויון האשה — התיחס בבוז אריסטוקרטי לאנשי העבודה, גם לאלה שהיו בני־ חורין. התיאוריה — ההתבוננות המחשבתית והפּרכּסיס — המעשה, היו שני עולמות נפרדים. המצב בימינו הוא ההפך הגמור מזה.

המחקר המדעי והישגיו אינם עוד ענין אינטלקטואלי מופשט בלבד, המספק בעיקר צרכי הרוח והמחקר של יחידי סגולה, אלא גורם מרכזי, אשר יחד עם יגיע הכפים, הוא תנאי ראשי להתקדמותו של עם תרבותי. העובדים בשדה, בסדנה, במכרות, בים, בבנין — צריכים להיות שותפים בהבנת התהליכים הטבעיים והנחות היסוד המדעיות שעליהם מושתתת עבודתם. עבודתו של פועל נבון יש בידה לתרום לא מעט לתורתו של בעל מקצוע ולשכלול מכשירי מחקרו.

גילוי האמת המדעית היא מטרה לעצמה, וגם אמצעי למטרה: להגביר שלטון האדם בטבע למען התעלותו הרוחנית, החברתית והמוּסרית של האדם, העם, המין האנושי.

בקרב כמה אנשי מדע של הדור החולף, אשר קיבלו עיקרי חינוכם ברבע האחרון של המאה הי״ט, שוררת דאגה רבה למראה התפתחות המדע בימינו. הם רואים מעין ריצת אמוק של המדע לקראת התנוונות. המדע מתפצל, מתפרט לקטנות, ואין מדען מבין את חברו. הפילוסופיה לעומת זאת, מתפשטת מכל תוכן ריאלי, ועלולים להגיע לידי כך שהמומחה המקצועי ידע הכול על לא כלום, והפילוסוף ידע לא כלום על הכול. גישה פסימיסטית זו אינה מוצדקת.

כהסתעפות המדע יש ברכה רבה — כי הספציאליזציה פותחת אפשרות לחדירה מעמיקה לפרטי הפרטים של סודות המיקרוקוסמוס שאין כמעט גבול לקטנותו, ולהיקפים המתרחבים של המַקרוקוסמוס שאין כמעט גבול לגדלו, והעולם החי עומד בין השנים. אולם דוקא ספציאליזציה הכרחית ומועילה זו מחייבת יצירת רקע רחב של דעת וחכמה כוללת שתהיה נחלת כל אנשי המדע, ולא רק שלהם, אלא של העם כולו.

במידה שנרחיב דעתו של האדם העובד, במידה שנגדיל חדוַת העבודה ופריונה, במידה שיסודות המדע יהיו נחלת העם כולו — בה במידה ישגה ויתעמק המחקר המדעי; ודוקא מפני שהמדע הוא עכשיו גורם ראשוני בבריאות העם, בבטחון המדינה ובבנין המשק — יש לאמץ ולהגביר הקשר ההדדי בין אנשי העבודה ובין אנשי המדע, ויש צורך להנחיל רקע מדעי יסודי לכל אדם.

אולם המדע, עם כל חשיבותו הרוחנית והחמרית, עומד לפי עצם מהותו וטבעו מעבר לטוב ורע. בכוח המדע אפשר לתפוס ולהסביר תופעות הטבע, ואפשר להגביר שלטונו של האדם על הטבע שמחוצה לו (ואולי גם שבתוכו), אבל אין ביכולת המדע ואין זה יעודו לומר לאדם מה הדרך שיבור לו בחיים; ומלבד, אולי, חיפוש האמת, שהוא תנאי מוקדם למדע ומהווה ערך מוּסרי נעלה, הרי ערכי המוּסר האנושי, החברתי והבינלאומי, אינם נובעים מהמדע ואינם מוּכחים מתוכו. הישגי המדע עלולים להביא ברכה למין האנושי והם גם יכולים להביא חוּרבּן עליו. עץ הדעת טוב ורע אינו צומח על קרקע המדע. המדע חותר לחשוף סודות הטבע, ובעזרתו יודע האדם איך לעשות מעשהו. אבל אין המדע מסוגל להגיד מה המעשה שעליו לעשות.

אולם אין מדע בלי אנשי מדע. ואיש המדע אינו מכונה חושבת והוֹגה, אלא אישיות בעלת אחריות מוּסרית גבוהה. המשבר שהפסימיסטים בדורנו תולים במדע — אינו משבר המדע. אם נוצרה פצצת מימן, שיש בידה להחריב את העולם התרבותי — אין זו אשמת המדע; זהו משבר המדיניות הבינלאומית, שאינה בנויה על עקרונות המוסר של נביאי ישראל — עקרונות השלום, החרות, הצדק והאחוָה האנושית. על אנשי המדע — ולא רק עליהם— למנוע הפרדת כיבושי המדע, כלומר הישגי התבונה האנושית, מעֶרכי המוּסר, כלומר תביעות המצפּוּן האנושי, החלק האלוהי שבאדם. עד היום לא נחשׂף סוד התבונה האנושית המסוגלת להכיר, בגבולות מסוימים ההולכים ומתרחבים, — מבנה הקוסמוס וצבאו. לא נחשף גם סוד המצפּוּן האנושי המכשיר אדם למסור נפשו על ערכים היקרים לו מחייו. אבל שניהם קיימים, ואיש המדע לא יעשה שליחותו באמונה ולא יהיה ראוי לתפקידו, ופעולתו לא תהיה לברכה, אם יחד עם הגבּרת כּושר המדע והרחבת הדעת הצרופה לא ישקוד על טיפוח הערכים המוּסריים שיש להניח ביחסי אדם וביחסי עמים. את עץ הדעת טוב ורע יש לנטוע בנפשו של כל איש, כשם שיש להנחיל לכל איש יסודות המדע.

* * * * *

נקפח את האמת אם נאמר שגדולת יוָן הקדומה הצטמצמה בשטח התבונה והיופי בלבד. בכתבי אפלטון, אריסטו ופלוטינוס אנו מוצאים ערגה עמוקה לטוב ולצדק. ונקפח את האמת אם נאמר שגדולת היהדות העתיקה היתה רק בבשורה הדתית והמוסרית של נביאי ישראל. ספרי המקרא שופעים יופי עילאי וחכמה רבתי.

אולם נביאי ישראל עמדו על הסוד העליון של ההוָיה, הסוד שאין למעלה ממנו, ואין לו ראשית ואין לו תכלית, הסוד שישעיהו ביטא אותו במשפטים קצרים וממצים:

״אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים…

כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי ה׳ וְאֵין עוֹד, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא

חֹשֶךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אֲני ה׳ עוֹשֶׂה כָּל אֵלֶה״.

וכשאיוב התבוסס ביסורים ושאל במרי שיחו:

״… אֲדַבְּרָה

בְּמַר נַפְשִׁי. אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ: אַל תַּרְשִׁיעֵנִי! הוֹדִיעֵנִי —

עַל מַה תְּרִיבֵנִי. הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק? ״

ענה לו אלוהים מן הסערה:

״אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הַגֵד — אִם יָדַעְתָּ

בִּינָה?… הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי, תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָק? ״

ואז ענה לו איוב מתוך יאוש והכנעה:

״יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל, וְלא

יִבָּצֵר מִמְךָ מְזִמָה״.

לנביאי ישראל ולתלמידיהם לא היה צורך וענין במחקר פעולות הטבע וגילוייו המופלאים, כי הם ידעו התשובה העליונה והסופית והסתפקו בתשובה זו: ״אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה כָל אֵלֶה״.

אולם כשהתחדש רוח המחקר והתהיה בשלוש מאות השנים האחרונות השתתף הגאון היהודי, מימי שפינוזה ועד איינשטין ותלמידיו, בהאדרת המדע לכל מקצועותיו, אם כי בעילום שמם היהודי: שפינוזה כתב לטינית ונחשב על אזרחי הולנד; איינשטין, פול ארליך והרץ נולדו בגרמניה ונמנו עם חכמי גרמניה; פרויד נולד באוסטריה וספריו נכתבו בגרמנית; קרל מרכס הטבילו אביו בעודו ילד והוא כתב בבוז ובשנאה על עמו היהודי; מיליקן ורוברט אופנהימר נחשבו על אנשי המדע האמריקנים, רק בישראל יצאו אנשי המדע והחוקרים היהודים מאלמוניותם; זהו רק אחד הגילויים והתוצאות של תקומת עמנו בארצו.

* * * * *

המאורע היהודי הגדול בדורנו, ואולי בכל הדורות, הוא התחדשות המדינה העברית.

באותו הזמן בערך שקמה מדינת ישראל נתעצמו באסיה ארבע מעצמות: הודו, פקיסטן, בורמה וציילון. אולם תקומת ישראל אינה דומה לתקומת הארצות האלה ולא למדינות החדשות שקמו בשנים האחרונות ותקומנה בעתיד הקרוב באפריקה. הולדת המדינות החדשות באסיה ובאפריקה היא פרי פריקת השלטון הזר. עמי המדינות החדשות ישבו בארצם מאות בשנים, ורק לפני עשרות או מאות שנים שועבדו על־ידי קיסרות אדירה באירופה. וכשנאלצה החולשת האירופית להסתלק — הועמדו העמים ברשות עצמם. לא כן ישראל. העם היהודי היה מנותק מארצו, פיסית, מאות שנים והיה מפוזר, וברובו הגדול הוא עדיין מפוזר, בכל רחבי תבל, והמדינה היהודית המחודשת — ובזאת היא יחידה במינה — היא פרי שיבת־ציון.

תורשה וסביבה הם שני הגורמים העיקריים בחיי אנוש וגם בחיי עם. התורשה בחיי אדם היא ביולוגית. זוהי העברת התכונות הטבעיות של האב והאם לבניהם ולבנותיהם. בחיי עם התורשה היא היסטורית: הורשת התרבות, הזכרונות והחזון של דור אחד למשנהו. גם הסביבה יש לה משמעות יותר רחבה ומורכבת לגבי עם, מאשר בחיי איש, ויש שהיא מקיפה כל המציאות הבינלאומית של התקופה; וככל שהמציאות הבינלאומית משולבת יותר ורחבת היקף — ובימינו מציאות זו היקפה כהיקף כדור־הארץ — כן מורכבת יותר הסביבה המשפיעה ומרובת סתירות פנימיות.

מעטים העמים בעולם ששני גורמים אלה פעלו בתוכם בכוח כה רב ומתוך התרוצצות כה טרגית כאשר פעלו בחיי העם היהודי. זהו העם היחיד במזרח התיכון הממשיך את מסורתו הלאומית זה ארבעת אלפים שנה. מצרים נטשה לשונה ותרבותה, עמי כנען — אפילו שמם נמחה מעל־פני האדמה; עמי אשוּר ובבל זכרם נשאר רק בחרסים ובכתבות בתלי ערים. ארם — שרידי לשונו נשארו רק בתפילות של שבטים מעטים. רק העם היהודי שוב מדבר בארצו בלשון שדיברו אבותיו לפני אלפי שנים, וכל תרבותו המקורית והלאומית היא מורשת הספרות המקראית שנוצרה בימי בית ראשון ובמקצתה בימי בית שני. הסביבה של העם היהודי היתה עוינת כמעט בכל הזמנים, ואם כי היהדות לא נשתחררה לגמרי מהשפעת הסביבה, לא בימי בית ראשון ושני, וּוַדאי לא בימי הנדודים בגולה, לא נכנע העם היהודי ללחץ הסביבה, לא ללחץ רוחני ולא ללחץ גופני.

אולם העם היהודי נתיחד בגורם נוסף: כל העמים בימי קדם ראו את תור הזהב בעבר, ואילו נביאי ישראל לימדו את עמם להפנות מבטיהם לעתיד, ונטעו בלבו החזון המשיחי, חזון הגאולה הלאומית והאנושית, הצפוי באחרית הימים.

מדינת היהודים בימינו היא יצירת שלושת הגורמים האלה, והיא אולי המדינה היחידה בעולם שאפשר להגיד עליה: בראשית היה החזון. אם היה בימינו, ובמשך עשרות יובלות, עם, שלא היה לו כל סיכוי סביר, ולכאורה גם לא היכולת הפנימית להקים את מדינתו, הרי זה העם היהודי, המפוזר בכל העולם כמיעוט קטן בקרב עמים נכרים, תלוי בחסדי זרים, מנותק מאדמה ומעבודה וגמול מכושר ממלכתי במשך דורות, זאת אומרת, משולל כל התנאים המוקדמים לכינון עצמאות ממלכתית.

גם מבחינה מציאותית לא קל היה לראות את ארץ־ישראל כמדינת היהודים בעתיד. זה למעלה מאלפּיִם שנה שלטו בארץ זו כובשים זרים — רומאים, ביצנטים, פרסים, ערבים, נוסעי הצלב, מונגולים, מצרים, תורכים ובריטים. אמנם רוב הכובשים לא השאירו עקבות רבים בארץ, אולם הכיבוש הערבי במאה השביעית שינה לא רק פני הארץ, אלא גם פני כל הארצות השכנות, מדרום תורכיה ועד קצה המערבי של אפריקה הצפונית, על חוף האוקינוס האטלנטי. בכל השטח העצום הזה התפשטה דתו של מוחמד, שצמחה בחצי־ האי ערב במאה השביעית, ועם הדת המוסלמית התפשטה גם הלשון הערבית והשכיחה כמעט לחלוטין לשונות ארם, בבל, מצרים, לוב, טונים, אלג׳יר, מרוקו; שרידי הישוב הכפרי היהודי בארץ אחרי מלחמות הרומאים, נבלעו, תוך הכיבוש הערבי, בעם המוסלמי דובר הערבית.

לפני מאה שנה לא היה אף ילד יהודי אחד בעולם שלשון אמו היתה עברית. בארץ לא היה אף כפר עברי אחד. הישוב היהודי הקטן והדל בארץ היה מרוכז בערים אחדות, פרט למשפחות בודדות בכפרי הגליל, והתפרנס רובו מן הצדקה ומיעוטו ממלאכה וממסחר. הארץ עצמה, רובה היתה דלה וחרבה; תושביה הערבים: המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, עיבדו השטחים הפוריים המעטים בארץ — בעמק, בשפלה ובהר; רמת־החיים היתה ירוּדה מזו שבכל ארצות אירופה, שבהן ישב רובו הגדול של העם היהודי במאה התשע־עשרה. השלטון העותומני, שרדה בארץ ארבע מאות שנה עד שגורש בשנת 1917 על־ידי הבריטים, דאג רק לסחוט כל מה שאפשר מהישוב המדולדל לטובת האוצר בקושטא והפקידים התורכיים המעטים בארץ.

מיליוני יהודים המפוזרים בכל קצוי תבל התפללו שלוש פעמים ביום: ״תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ — ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין — ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״. אבל רק מעטים ובודדים היו מוכנים לשוב בעצמם לציון. והישוב היהודי הקטן בארץ לא נבדל לטובה מכל ישוב יהודי אחר בגולה, ויש שנִפלה לרעה, באשר רובו התפרנס מן הצדקה.

הציפיה לחרות, לקיבוץ גלויות ולשיבת־ציון בכל הדורות לא היתה רק פסיבית, ומצאה ביטויה לא רק בתפילה. מזמן לזמן קמו תנועות משיחיות שהסעירו את היהדות בכל רחבי הגולה והמוני ישראל היו מוכנים לעזוב מושבותיהם ולשוב לציון, אולם ה״משיחים״ טעו או הטעו, והעם עדיין לא ידע לסמוך על עצמו ולהפעיל את רצונו ומרצו בכיווּן המעשי שיוליך למטרה.

מלחמות השחרור הלאומיות והחברתיות של עמי אירופה ופועליה במאה התשע־עשרה השאירו עקבותיהן בלב יהדות אירופה, שבאותה מאה היתה רוב מנינה ורוב בנינה של יהדות העולם. החזון המשיחי, חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, שליוָה את העם היהודי בכל נדודיו יחד עם ספר הספרים, פשט צורתו המיסטית והפסיבית של ימי־הבינים ולבש צורה חדשה, פעילה, צורה של מאמצי גאולה מכוּוָנים, בראש וראשונה על־ידי שיבת־ציון והתישבות חקלאית על אדמת המולדת.

בינתים נשתנה העם היהודי בשמונים השנים האחרונות, ובעשרים השנים שלפנינו הגיע לשיא הפורענות והשואה — וגם לשיא הנחמה והישע.

השינויים שחלו בעם היהודי הם כמותיים ואיכותיים, שינוי מגורים ומעמד, ולא תהא זו הגזמה אם יֵאמר שבימינו נוצר עם יהודי חדש שמעולם לא היה כמותו.

עד המאה השבע־עשרה ועד בכלל היה העם היהודי עם מזרחי בעיקרו, מרוכז ברובו הגדול באסיה ובצפון אפריקה. החל מהמאה השמונה־עשרה החל לגדול חלקם של יהודי אירופה. בסוף המאה השמונה־עשרה מנו היהודים בכל העולם כשנים וחצי מיליונים. מהם ישבו כמיליון בארצות אסיה ואפריקה, וכמיליון וחצי בארצות אירופה, מהם למעלה ממיליון באירופה המזרחית. היהדות המזרחית ריבויה הטבעי היה קטן מאוד, מחמת התמותה הרבה של התינוקות. לעומת זאת גדל הריבוי הטבעי בקרב יהודי ארצות אירופה, שבהן נשתפרו תנאי הבריאות. בשנת 1880 הגיע אחוז יהדות אירופה לשיאו. היהודים בעולם מנו אז כשבעה מיליונים ושלושה רבעי מיליון, מהם ישבו 88,5% היינו 6,858,000 יהודים. באסיה ובאפריקה לא נמצאו אז יותר מ־620,000, היינו 8%, כרבע מיליון יהודים ישבו מעבר לאוקינוס. בשנת 1881 החלה הגירה יהודית גדולה מאירופה לאמריקה, ובמקצת לארץ־ישראל. עד שנת 1914, שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצאו מאירופה לאמריקה שלושה מיליון יהודים, ומשנת 1914 ועד 1939 (ראשית מלחמת העולם השניה) עוד מיליון אחד. למרות הגירה המונית זו היה רובו של העם היהודי עד שנת 1939 מרוכז באירופה — בערך 9,000,000 מתוך 16,000,000. השואה הנאצית בימי מלחמת העולם השניה השמידה שני שלישים של יהודי אירופה, ומרכז הכובד הכמותי של היהודים עבר ליבשת אמריקה, בעיקר לארצות־הברית.

השמדת שני שלישים של יהדות אירופּה היתה שואת הזוָעה האיומה והגדולה ביותר בהיסטוריה לא רק מבחינת ממדי הטבח בלבד. בשואה זו נחרבו ונעקרו מרכזי התרבות, החברה והחכמה של יהדות העולם, נסתמו ויבשו מקורות החיוּת והתחיה של העם היהודי, קוצצו כנפי השכינה היהודית, דולדלו מעינות היצירה ונשמדו אוצרות רוחניים וכוחות חלוציים שאין ערוך ליכלתם ואין תשלומים לאבדנם.

נשמדו ששת המיליונים שהיה ברצונם, ביכלתם, בכשרם, בהונם ובאוצרם הרוחני והחלוצי לבנות המדינה היהודית לגאון ולתפארת.

השואה לא רק הקטינה קומת העם היהודי בשליש, אלא פגעה בּבבת־עינו הרוחנית ועיקמה דמותו ההיסטורית. המיליונים הנשמדים היו נושאי הלפיד של היהדות הנצחית, היוצרת, המתחדשת, נושאת חזון התקומה ואוצרת עצמת התקומה. שש מאות רבוא אלה הניחו היסודות הראשונים לחידוש הבית השלישי. הם ציפו ויִחלו להקמת המדינה היהודית במולדתם העתיקה. הם הרגישו בכל חריפות הרגשתם היהודית את חרפת הגלות ואסונה, והם טיפחו החזון והרצון לבנות מחדש מולדתם העזובה וההרוסה ולעשותה למקור גאוָה ואבן שואבת לכל בית ישראל באשר הוא.

* * * * *

היהודים שנהרו בהמונים גדולים מאז 1848 מאירופה לאמריקה — היווּ אחרי מלחמת העולם השניה מרבית העם היהודי בעולם. בארצות־הברית קם מרכז יהודי גדול, עשיר, רב השפּעה מדינית, כאשר לא היה מעולם בגולה. מצב היהודים בארצות אמריקה הצפונית שונה בתכלית ממצב היהודים בארצות אירופּה, גם בארצות שהכירו בשיווּי־זכוּיות מוחלט ליהודים. רוב חושבי אמריקה, בדומה ליהודים, הם מהגרים בני דור אחד, שני דורות או קצת יותר; ההתבוללות באירופה המערבית היתה כרוכה בהתכחשות ליהדות, ואילו באמריקה אין צורך בכך. האומה האמריקנית הורכבה מגלים גלים של מהגרים מארצות שונות ורבות באירופּה, מכושים שנחטפו באפריקה ונמכרו לעבדים לבעלי האחוזות בדרום, או ממהגרים מארצות אסיה. אחרי ישיבה של חמש שנים באמריקה יכול כל מהגר להיות אזרח שוה־זכויות. כאן מתקיימות מסגרות סגורות של עדות ושל דתות שונות, והסגירה חלה גם על יהודים, אבל היא אינה אנטי־יהודית בלבד. יהודי אינו חייב להתכחש ליהדותו למען היות אמריקני גמור. יהודי רוסיה, גם אחרי שבתם ברוסיה מאות שנים לא חשבו את עצמם לרוסים, והוא הדין יהודי פולין, רומניה, תורכיה וארצות הבלקנים. הם ראו עצמם כעם אחר, וכך נראו בעיני העם השליט. לא כן באמריקה.

אין זאת אומרת שההתבוללות בפועל היתה קטנה באמריקה מזו שבאירופה המערבית, אולם קיום ריכוזים יהודים עצומים בערים גדולות — ניו־יורק, שיקגו, פילדלפיה, לוס־אנג׳לס ואחרות סייעו להמשכת הוָי יהודי והכּרה יהודית, אם כי אלה לבשו יותר ויותר צורה אמריקנית. גם זרם ההגירה היהודית לאמריקה, שלא פסק עד מלחמת העולם השניה, חיזק ההכּרה היהודית ביהדות ארצות־הברית.

רובה הגדול של שארית יהדות אירופה — המרכז היהודי ברוסיה — נוּתק מהעם היהודי לאחר פרוץ המהפכה הבולשביסטית באוקטובר 1917, חדשים אחדים לאחר המהפכה הדימוקרטית, שהעניקה ליהודים בפעם הראשונה שוויון־זכויות בארץ זו. המשטר הבולשביסטי הביא בהדרגה, ביחוד אחרי מותו של לנין, לידי השתקה מאונס של כל ביטוי יהודי בברית־המועצות: נסגרו העתונים היהודים, בתי־הספר, נאסרה השפה העברית. נפסק כל קשר בין יהודי רוסיה ובין היהדות העולמית, ואם כי בימיו של לנין הוכּר התיאטרון העברי ״הבימה״ כאחד התיאטרונים הממלכתיים, וגם ניתן אישור רשמי לארגון ״החלוץ״, הרי נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה אחרי מותו של לנין. גם העליה לארץ נאסרה, למעשה, לגמרי. משנבלעו הארצות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה) בברית־המועצות ערב מלחמת העולם השניה — נגזר אֵלם גם על יהדות ארצות אלה.

* * * * *

ראשוני העולים ויוצרי הישוב החדש בארץ בארבע מאות השנים האחרונות היו יהודי ספרד שגורשו מארצם בסוף המאה החמש־עשרה ורובם הגדול התישב בקיסרות העותומנית. ארץ־ישראל נכבשה על־ידי העותומנים בשנת 1516, וגולי ספרד יצרו שני מרכזים: בצפת ובירושלים. צפת נעשתה למרכּז גדולי חכמי הקבלה. דון יוסף נשיא, ממקורביו של השולטן סוליימן המחוקק (1520 — 1566) קיבל ממנו רשיון לבנות את טבריה וליַשב את סביבתה. נסיון זה חוּדש במאה השמונה־עשרה (1742) על־ידי ר. חיים אבולעפיה מאיזמיר. העליה האשכנזית הניכרת הראשונה היתה עלית החסידים בשנת 1777. בראשית המאה התשע־עשרה (1805) עלו לארץ תלמידי הגאון מוילנה. עליה חלוצית החלה בעיקר בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, זו היתה בעיקרה עליית יהודי אירופה והם הניחו היסודות למדינה שקמה בשנת 1948. יהדות אסיה ואפריקה, שמילאה אחרי חורבן בית שני מקום ראשון בתולדות היהדות ובעיצוב ערכיה, וגם יהדות בבל, מצרים וספרד, שעמדה בראש היהדות בימי הבינים עד המאה הט״ו והט״ז — ירדו מגדולתן עם ירידת העולם הערבי והמוסלמי והשתעבדותו והתנוונוּתו במאות האחרונות.

* * * * *

שואת יהדות אירופּה, התעלוּת יהדות אמריקה ותקומת מדינת היהודים — אלו הן התמוּרות הגדולות שהפכו בדורנו פני העם היהודי, גורלו, מעמדו ועתידו.

שלושת הגורמים בהיסטוריה היהודית: תורשה, סביבה והחזון המשיחי, שפעלו מאות שנים בנפרד, ולרוב מתוך סתירה והתנגשות הדדית, התלכדו בנקודת מוקד אחת של יזמה חלוצית, שנתעוררה ביהדות אירופּה במאה הי״ט. ולאחר ששוֹע יהודי מבריטניה, ממוצא איטלקי, משה מונטיפיורי, קנה לראשונה פרדס בסביבות יפו, למען קרב יהודי הארץ לעבודת אדמה, (1856), ולאחר שאגודה יהודית צרפתית בראשותו של כְּרֶמְיֵה (״חברת כל ישראל חברים״) יסדה בית הספר החקלאי הראשון במקוה־ישראל (1869) — באו חלוצי ירושלים והונגריה, יואל משה סלומון ויהושע שטמפר וחבריו, והניחו היסוד לכפר העברי הראשון בשם רב־המשמעות והקולע: פתח־תקוה (1878); ולא עברו שנים מעטות וחלוצי יהדות רוסיה ורומניה יסדו כפרים נוספים ביהודה, בשומרון ובגליל (ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, 1882) — ובאלה נסללה מסילה חדשה, נאמנה ויעילה לבנין מתרחב ומקורי, שכמוהו לא היה ולא יכול היה להיות בשום קיבוץ יהודי בגולה: ישוב מעוּרה באדמת המולדת, בונה משקו בזיעת אפו ובתבונתו, מגן על בטחונו בכוח עצמו, מדבר בלשון עמו המקורית ומכשיר עצמו לעצמאות ממלכתית. בני עיר נעשו לעובדי אדמה; גמולי עבודה הפכו להיות פועלים; בלוּלי־לשון החיו שפתם הלאומית שלא השתמשו בה בדיבור מאות בשנים; שבטי עם מפוזרים תלויים בחסדי זרים — יצרו גרעין של עם אחיד עומד ברשות עצמו.

ליחידים הבודדים שהתחילו במעשה הנועז הזה לפני למעלה משמונים שנה, נוספו לאט לאט עשרות, מאות, אלפים ורבבות, והפלא המדיני הגדול ביותר של המאה העשרים קם ויהי: מדינת היהודים נולדה מחדש במולדת העברית הקדומה.



  1. ראה לעיל ״לקראת עולם חדש״. עמוד 314 ואילך.  ↩