י“ב בתמוז תש”י – 27.6.50
בכינוס הרופאים בירושלים
הכינוס המדעי הארצי של רופאי־ישראל הוא לא רק דבר חשוב ומבורך לגופו, אלא הוא צריך לשמש מורה דרך ודוּגמה לכל המקצועות בארץ.
מפעל האדירים שההיסטוריה הטילה על מדינה צעירה זו – קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, לא יתכן בלי מאמץ קולקטיבי מתמיד להעלות המתח החלוצי, רמת הידיעות, האיכות המדעית, כושר הפעולה, פריון העבודה וטיבה בכל משלוח־יד בישראל, – החל באנשי־מדע ועובדי־רוח וגמוֹר באנשי־עבודה ועסק.
ההשגחה ההיסטורית עושה אולי בחכמה, שאינה מגלה בראשית־המעשה הקשיים העצומים והנוראים הצפונים בדרך. אילו היו ראשוני התנועה לפני שבעים שנה ולפני חמישים שנה, מסוגלים לחזות כל מה שצפוי לנו בדרך למדינה, איני בטוח אם היה קם בהם העוז הנפשי להתחיל במעשיהם. ואיני יודע כלל וכלל אם כל אלה שנתנו ידם בשמחה ובתרועת־נצחון להכרזת המדינה, העריכו כראוי כל הבעיות האיומות שיעמדו בפני המדינה הצעירה הזאת, וכל הקשיים מהסכנות שבהם תתבוסס המדינה לאורך־ימים. יתכן שבהיסטוריה של עמים חוזר הגורל של יחידים. אין שואלים לעובּר אם הוא רוצה לבוא לעולם, ואין הילד הרך יודע מה צפוי לו בדרך־החיים לאחר שיצא מטיפולם המסור של הוריו.
אם היו תמימים בתוכנו שהיו סבורים שצאתנו מעבדוּת לחירוּת ומשעבוד לגאולה תקל על היחידים שבתוכנו, על כל פרט ופרט, את חייהם – הרי מקווה אני שכבר הספיקו לעמוד על טעותם. עצמאות ישראל, שדורנו זכה לבצע התחלתה, היא האחריות הכבדה והקשה ביותר שאיזה דור בישראל קיבל על עצמו.
הדבר הגדול ונורא־ההוד המתרחש בימינו הוא לא הקמת המדינה ולא כיבודי צבא־הגנה לישראל – אלא השבות הגדולה, ללא דוּגמה גם בהיסטוריה של העם היהודי, שבות כפולה, שבות־העם ושבות־הארץ. שיבת שבות כפולה זו רק מתחילה לעינינו, והיא מלאה קשיים, מכשולים, פגעים וסכנות לאין־סוף.
עכשיו באה אלינו שבות־ישראל שדודה, עשוקה, מקופחת, נטולת־הון ומחוסרת־כל, כאשר לא היתה אף פעם בתולדות ההתישבות החדשה. אין זו אשמת העולים – זהו גורל נידחי ישראל בתימן, בפרס, בבבל. ברומניה, במצרים, בהונגריה, בתורכיה ובשאר התפוצות רבות־המַעשקות. גלויות עשוקות ורצוצות אלה נוהרות עכשיו – אם רק מרשים להם לעזוב כלאי־גלותם – למולדת המשוחררת, והרכוש היחיד שהם מצילים ומעלים ארצה – זוהי נפשם.
יקרה היא נפש זו ולא תסולא בפז, אבל לא על הנפש לבדה יחיה האדם.
עליה רבה זו זקוקה לשיכוּן, לעבודה, לתעסוקה, לחקלאות, לחרושת, לפרנסה, לחינוך, לבריאות, לידיעת מקצוע, להשׂכּלה יהודית וכללית ועוד ועוד. מאין ימָצאו כל אלה?
בלי הוֹן למַמֵן קליטת העליה ההמונית, קיבוץ הגלויות לא יתכן. הון זה אינו נמצא בארץ, ודרושה עזרת העם היהודי בתפוצות. אבל דרושים עוד שני דברים, ושניהם אינם בחוץ, אלא בפנים, בתוכנו, בתוך נפשנו והדברים הם: מתח־חלוצי וכושר־מעשׂה.
ביסודם, שני הדברים האלה אינם אלא אחד: טיפוח האיכוּת שבהוויתנו ובמפעלנו, כלומר מאמץ מוסרי ואינטלקטואלי, נוכח המשׂימה ההיסטורית שלנו, ז. א. מאמץ עליון שאין למעלה הימנו.
טיפוח האיכות העליונה נדרש מאתנו בכל פינות חיינו, בכל מקצועות עבודתנו, בכל ענפי משקנו, בכל שירותי המדינה והציבור, בכל יחסי החברה והיחיד. בכל הליכותינו, מעשינו וצעדינו: בחקלאות, בחרושת, בבנין, בחינוך, בספרות, באמנות, בחיי הצבא ובחיי האזרחים, בימי־חול ובימי־חג, באהלנו ובצאתנו.
ובראש־וראשונה נדרש הטיפוח במפעל המדעי בישראל, בכל ענפי המַדע, ולא פחות מכולם – במדע הרפואה.
מדע זה, נדמה לי, המקצוע המדעי הקדום ביותר בישראל – ואולי גם בעולם. היו זמנים – בכל תקופת ימי הביניים – שזה נהפך כמעט למקצוע יהודי. אמנם בכל הארצות היה מקצוע זה צמוד למעשי כשפים, ואיני בטוח כלל וכלל אם ההיצמדות הזאת כבר נפסקה לחלוטין בימינו, אבל דווקא בתולדות ישראל הבחינו הבחנה חמוּרה בין מעשי־כשפים שהיו אסורים ובין מעשי־רופא, שעֹשה מה שעשה בכוח הטבע ובידיעת סיבת המחלות ומהותן וסגולות הרפואות השונות – במידה שידיעתו זו הגיעה. ההיסטוריונים הקדומים שלנו אשר חיברו ספר דברי־הימים ידעו להבחין, כשהם מספרים על מחלתו של אסא המלך בשנת שלושים ותשע למלכותו – שבחלֹיוֹ לא דרש באלהים כי אם ברופאים. ואחד מגדולי חכמי ישראל ומליציו בימי הבית השני, שמעון בן־סירא, משבח ומפאר יעודו של הרופא והרוקח – שבימים ההם וגם הרבה מאות שנים אחרי כך היו זהים במלאכתם.
" רְעֵה רוֹפֵא לִפְנֵי צָרְכּוֹ, כּיִ גַם אוֹתוֹ חָלַק
אֵל. ־ ־ ־ דַּעַת רוֹפֵא תָרִים רֹאשׁוֹ, וְלִפְנֵי נְדִיבִים יִתְיַצָּב.
אֵל מֵאֶרֶץ מוֹצִיא סַמִּים, וְגֶבֶר מֵבִין אַל יִמְאַס בָּם. ־ ־בָּהֶם
רוֹפֵא יָנִיחַ מַכְאוֹב, וּבָהֶם רוֹקֵחַ עוֹשֶׂה מִרְקָחַת; לְמַעַן לֹא
יִשְׁבּוֹת מַעֲשֵׂהוּ, וְתוּשִׁיָּה מִבְּנֵי אָדָם"
( חכמת בן־סירא ל"ח, א־ח).
וירמיהו הנביא הגדול ורב־התמרורים כשראה שבר בת־עמו, קרא בנהמת לבו: “הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוּכת בת עמי?” – כל כך גדל כבוד הרופא וכל כך גדלה האמונה ביכולת הריפוי בימים ההם, מאות שנים לפני היפוקרטס. והיחס לרופא וחשיבות מלאכתו מצאו להם ביטוי נהדר בדיני ישראל, כפי שניסח אותם רבי יוסף קארו ב“שולחן־ערוך”:
“נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוָה היא, ובכלל פיקוח־נפש הוא; ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואות, אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים, ־ והרופא אסור לו ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה מותר”.
דברים אלה אינם נופלים מדברי השבועה המפורסמת המיוחסת להיפוקרטס הגדול, והם מוכיחים מה רבה החשיבות שהיהודים יחסו תמיד לבריאוּת, ליקר החיים – ולחכמי הרפואה.
המהפכה המתחוללת עכשיו בחיי המוני ישראל שנעקרים סוף סוף מארצות גלותם המרודה ומתכנסים במולדת המשוחררת – מחייבת מאמץ גדול בשטח בריאות העם. הגלות היתה כרוכה לא רק בדיכוי מדיני וחמרי, בעושק זכויות ומחיקת הצלם היהודי – אלא גם בדלדול גופני והתשת הכוחות הפיסיים של המוני ישראל. המעשים המוטלים על שבי־הגולה – בנין הארץ והגנתה, דורשים קודם־כל בריאות ואיתנות גופנית. בגיוס רבבות נוער לצבא־הגנה לישראל נתגלתה תמונה מבהילה על מצב־הבריאוּת הרעוע של חלקים גדולים של הנוער שלנו, יליד־הארץ וגם העולה. העליה שבאה לארץ אחרי תום המלחמה אינה עולה בחסינותה הגופנית על זו שקדמה למלחמה, אלא להיפך. לא רק הבטחון שלנו לא יקום אם לא נדע לגדל דור עברי איתן וחסון בגופו – וכמובן לא רק בגופו, ־ אלא גם העבודה הקשה והרבה שעלינו לעשות בהפרחת השממה לא תיתכן על־ידי תשושי־גוף. המלחמה בשממה דורשת מתיחות חלוצית ואיתנות גופנית. ומדע הרפואה ונושאיו במדינת־ישראל אינם יכולים להצטמצם בבעיות של ריפוי־חולים, אלא עליהם למצוא הדרכים לחיזוק הבריאוּת והאדרת כוחות הגוף והנפש של הנוער והעם. ישראל לא תיכון אם לא תדע להגביר עליונותה המוסרית והאינטלקטואלית. היינו תמיד אומה קטנה ונגזר עלינו להישאר אומה קטנה. הוטל עלינו תמיד לעמוד בפני מרוּבים וחזקים. ופרק זה בתולדותינו עוד לא נגמר ולא יגָמר – עד שיקום חזון אחרית־הימים של נביאי ישראל. אנו נוכל לעמוד רק אם לא ניפול לכל הפחות מאחרים גם באיכותנו הגופנית. הבראה והחסנה גופנית של קיבוץ הגלויות והדור הנולד בישראל – זהו היעוד של חכמת־הרפואה היהודית בדורנו. ולא של חכמת הרפואה בלבד.
קשה להפריד בימינו בין מדע למדע, וכל החכמות יונקות זו מזו. לתגליות הכימיות והבקטריולוגיות של לא־רופא כפאסטר היו אולי תוצאות יותר גדולות לרפואה מכל ההמצאות והתגליות הרפואיות שנעשו עד ימיו ולאחריו ע"י רופאים מומחים. כל עובדי־המדע –והחינוך ואנשי־המדינה וראשי־הצבא בישראל מצוּוים על מצוות הבראת העם וחיסונו הגופני – אולם על רופאי ישראל לעמוד בראש הפעולה ולהדריכה, ועל ממשלת ישראל לתת להם כל העידוד והעזרה הדרושים לכך.
ועוד דבר אחד נדרש מרופאי ישראל בארצם המשוחררת: גאולת הספרות הרפואית העברית מכל הדורות,שמוּנחת בקרן זווית במוזיאונים ובספריות בנכר.
אין הספרוּת העברית במקצוע זה יכולה אולי להתחרות בקדמותה עם הספרוּת המצרית, אם־כי אין כל ספק שעוד בתקופת הבית הראשון היתה חכמת הרפואה נפוצה בישראל, ויתכן שספרוּת הרפואה העברית קדמה לספרוּת יוון. משנה עתיקה מספרת שהמלך חזקיהו גנז ספר הרפואה, והודו לו החכמים, כי יותר מדי סמך הציבור על ספרים אלה. אולם קיימים מאות כתבי־יד עבריים בכל מקצועות הרפואה והתרופות והסמים, שרק מעט מזעיר נתפרסם עד היום, כתבי־היד שנתחברו מלפני 1400 או 1300 שנה ואילך.
וַדאי, איש לא ילמד היום חכמת הרפואה מספרי אסף הרופא, שבתי דונולו, יצחק בן שלמה הישראלי או הרמב"ם – אם להזכיר רק שמות ארבעת הראשונים והגדולים, ־ כשם שלא ילמד זאת מספרי היפוקרטס וגלינוס, וכשם שלא ילמד בּיואולוגיה מספרי אריסטו ותיאופרסטוס.
אבל אין רופא עברי ואין משכיל עברי פטור מידיעת השתלשלות התורה הרפואית בישראל – ומה עשו חכמי ישראל בתקופות שונות למען הפצת חכמת הרפואה והאדרתה.
כל זמן שעם ישראל היה כולו בגלוּת גלתה גם חכמת־ישראל. עם קום מדינתנו הגיעה שעתה של חכמת־ישראל שבכל הדורות להיגאל.
ממשלת ישראל החליטה לצלם מכל כתבי־היד העברים הנפוצים במוזיאונים ובספריות שבכל העולם ולרכז אותם בירושלים – למען יהיו לעיני חכמי־ישראל בארצם.
צילומם ואיסופם של כתבי־היד העברים – זהו רק צעד ראשון בגאולת חכמת־ישראל. עיבוד החומר העשיר הזה ופירסומו – זה ענינם של עובדי־המדע ומכוני־המדע. ונדמה שזוהי חובת־הכבוד של רופאי ישראל לגאול ולפרסם כתבי־היד העברים בכל מקצועות הרפואה, מאסף הרופא ועד התקופה האחרונה.
עלי לציין בהוקרה העבודה החשובה שנעשית על־ידי החכם זיסמן מונטנר, שהחל בפירסומם של הכתבים הרפואיים של הרמב"ם ושל שבתי דונולו. אולם אין זו עבודה לאיש אחד – ולוּ גם המוכשר והמסור ביותר. על כלל הרופאים לעשות מלאכה זו, ואני מקווה שממשלת ישראל תיתן להם העזרה הדרושה לכך.
וברכתי לכינוס מדעי זה של רופאינו, הראשון במדינת־ישראל, שיעלה קרן החכמה הרפואית בישראל ויעלה רמתה המדעית לשׂיא הרצוי והאפשרי ויקדם בריאות העם, ויגביר חסנו הגופני והרוחני, ויציב שם ויד לחכמי־הרפואה העברים מכל הדורות על־ידי פירסום כתביהם בהארה מדעית־היסטורית.