דברי הקדמה לספר “עין־גב במערכה”

ההתישבות המחודשת של היהודים במולדתם היא אחד מגילויי ההעפלה האנושית הנועזים והפורים ביותר בתולדות זמננו. גמולי־אדמה במשך מאות בשנים, פזורי־אדם בכל קצווי־תבל, אמוני מסורת עירונית של דורות, – באו שבי־ציון לארץ עזובה, מדולדלת, פרועה ועניה, ובניגוד ל“חוקי” החברה והכלכלה ומתוך מרד בהרגלי עשרות יובלות, תקעו מחדש, אחרי אלפי שנים, מחרשה באדמה, היפרו רגביה, והקימו כפר עברי. זה היה הנס הגדול של ימינו, הפלא והמופת.

חוליה בשלשלת־קדומים ומעשה־בראשית כאחת – היה דבר הכפר העברי. ממרחקי־דורות וממרחקי־ארצות קסמה אהבת־מכורה לבני עם משונה פזור־עמים ולמוד־נדודים, וקול אדמה נשַמה ונכספת בקע ממעמקי לב הומה ושומר־אמונים, ומצפון ומדרום, ממערב וממזרח נהרו בודדים וחבורות, ונצמדו באהבה וביגיעה לנוף־קדומים ערירי והצמיחו חיים חדשים אשר לא ידע העם ולא ידעה הארץ זה מאות בשנים. לא באפס־יד אלא במאבק־אדירים הפכו פני האדמה והאדם – מאבק בין האדמה עשוקת־הדורות ובין האדם צמא־היצירה. רוח האנוש ועמלו גברו על איתני־הטבע המשותקים. נרתעה השממה מפני יכלתם המפרה של אנשי ההעפלה, ומסע הנצחון של ההתישבות היהודית פשט בחולות, בביצות, בטרשים, בערבה, בגיא, בעמק ובהר, וכל פגעי־הטבע לא עמדו בפניה.

אפס, לפגעי־הטבע נוספו מזמן לזמן פגעי־אדם. מחוללי השממה ושומריה לא ראו בעין יפה את הבנים הנידחים והמרוחקים אשר זינקו לפתע־פתאום מהנכר לכבוש מולדת ולבנותה, אם כי גם עדיהם הגיעה ברכת התנובה המחודשת. והיד שעשתה במלאכת הבנין וההפרחה נאלצה גם לאחוֹז בשלח־ההתגוננות. למאבק הקשה, המפרך והמתמיד באדמה נשַמה ועזובת־דורות נוסף מאבק עקוב־דמים בין חלוצי מהפכה יוצרת ומחדשת ובין מקפיאו שממה ועוֹני. ולנס הכפר העברי נלווה נס שני – נס הגבורה העברית של מגיני עבודה, שלום ומולדת.

עין־גב היא אחת הפסגות המופלאות בעלילה כפולה זו.

הישוב הצעיר הזה בין שתים־עשׂרה שנה, הראשון על שׂפת כנרת המזרחית, מקפל בתוכו הפרשה הנועזת ביותר בתולדות ההעפלה ההתישבותית של שלושה דורות חלוצי־אדמה, ועמידתו בתקופת מלחמת־השחרור – מאז סוף נובמבר 1947 עד כריתת הסכם שביתת נשק עם סוריה האויבת – עמידת ישוב מבודד, מרוחק, מנותק, תקוע כמעט במרכז ארץ האויב המקיפה אותו לאורך הכנרת במרומי צוקיה – ללא כל אפשרות של קשר וחיבור עם הישוב העברי אלא במימי כנרת המופקרים למטווח הקטלני של האויב במבצרי הריו, – עמידה זו אין לה הרבה דוגמאות גם בעלילות האדירות של הישובים החקלאיים בגליל, בהרי ירושלים וחברון, בנגב ובעמק־הירדן, אשר גבורתם הבהיקה באור־יקרות במלחמת עצמאותנו.

בחירי הנוער החלוצי שנתלקטו מקצווֹת שונות באירופה בשנת 1935 בחצר כנרת הוותיקה – במולדת הקבוצה וההתישבות העובדת בעמק־הירדן – העיזו בשנת הפורענות הגדולה, בשנת 1937, לתקוע יתד בפינה המסוכנת ביותר בקצה הארץ. כשהישוב כולו היה טרף לטירור הערבי המשתולל בארץ כאשר לא השתולל עד אז אף פעם, כשכל הדרכים היו משובשים ברוצחים ממארב, השדות הובערו בידי זדים והמוות ארב ליהודים בכל פינה, יומם ולילה, – דווקא בשעה פרועה וטרופה זו יצאו נערים ונערות אלו לגבול סוריה שבשמזרח כנרת להקים כפר חדש בתוך שממה וּמשׁוּאה, כפר של חקלאים ודייגים בצלע גבעת הסלעים ההיסטורית סוסיתא.

עוז־רוח ראשוני זה שאינו נרתע מעצמת קשיים עמד להם להתגבר על איתני־הטבע, וטבריה העיר ראתה אולי בפעם הראשונה בתולדותיה, זה כאלפיים שנה, דייגים יהודים באים אליה מהעבר השני, המִזרחי, של כנרת. אחרי נסיונות אחדים של דור ראשון להתישבותנו המחודשת אשר נכשלו – הוקם שוב גשר לארץ מזרחה, לאדמת הבשן והגלעד, ותחום החקלאות העברית הגיע מחדש עד צלעות הגולן. רק מעטים מהישובים הצעירים התנסו בנסיונות הקשים שעמדו בהם יוצרי עין־גב, אולם במלחמת הקיום הקשה נתחשל רצון־הפלדה שנתגלה בכל עזוזו במבחן העליון – במערכה נוראת־הוד נגד צבאות סוריה. עם תום המנדט והכרזת מדינת ישראל פלשו צבאות ערב לארץ. בחצות הלילה, אור לחמישה־עשׂר במאי 1948, פתחו צבאות סוריה בהתקפה על עין־גב. וכפר יהודי צעיר זה, בן אחת־עשׂרה, מנותק למעשה מכל שאר חלקי המדינה, עמד לבדו נגד גייסות סוריה המצוידים, בתותחים, אווירונים וטנקים, כשהוא מופגז ומופצץ ממרומי הגבעות המבוצרות בידי הסורים – עמד ויכול.

פרשת “עין־גב במערכה” המסופרת בספר זה בפשטות ובצניעות על־ידי עושי־המלאכה – היא פרשת אחד השׂיאים המבהיקים בעלילות־הגבורה של דורנו הצעיר, דור החלוצים והלוחמים, שבעבודתם בנו המדינה ובזרועם הבטיחו קוממיוּת ישראל, ועוד ידם נטויה.

טבריה