כ“ג באייר תשי”א – 19 במאי 1951
בכינוס ציוני ארצות הברית, ניו יורק
לאחר שלמעשה סיימתי שליחותי הרשמית לאמריקה, הריני שמח שבמסיבה ציונית זו אוּכל לדבר לא כראש-הממשלה ולא בשם מדינת ישראל, – אלא כאחד הציונים.
עד כה נמנעתי לנגוע בשאלות השנויות במחלוקת, בין שהמחלוקת היא באמריקה ובין שהמחלוקת היא בארץ. ובשתי הארצות האלה, לאשרנו, חפשי הוא האדם לדבר ככל העולה על רוחו, והוא יכול לבקר וגם לגדף את הממשלה, שריה וראשיה. ואין להתאונן על כך שלא משתמשים אצלנו במידה גדושה בזכות זו, לצורך ושלא-לצורך. כשליח ישראל נמנעתי עד עכשיו לדבר על שאלות מפלגתיות, גם של ישראל וגם של אמריקה. וכל עוד אני אורח כאן, לא אכנס בשום שאלה אמריקנית פנימית. אבל בכינוס ציוני זה נדמה לי שמותר לי, ואולי גם רצוי, לדבר בגלוי-לב על הבעיות הציוניות. וכדי שאוכל להגיד אשר בלבי, בלא סייגים מלאכותיים, אדבר בשמי בלבד, ואחריות הדברים נופלת אך ורק עלי. איני מדבר עכשיו בשם איזה גוף או בשם איזו מפלגה.
ידעתי שיש תפיסות ציוניות שונות, ובמובן ידוע כולן מוצדקות וחוקיות. כל אחד מאתנו רשאי לקבוע לעצמו אמונתו הציונית, – וכל אחד הוא ציוני טוב אם הוא נשמע בנאמנות לתביעה הציונית כפי שהוא מבין אותה. מקורה של החובה הציונית היא לא בכפיה מן החוץ אלא בתביעה מבפנים, תביעת הלב. ואם אוֹמר לכם במלים אחדות מהי תפיסתי הציונית – אין בכוונתי לומר שהיא חובה על הכלל הציוני. אני יודע שיש תפיסות ציוניות אחרות, ואני מתיחס בכבוד לתפיסות אלה – אם בעליהן חיים על פיהן ונאמנים להן.
מיום שעמדתי על דעתי הייתי סבור שלהיות ציוני – פירושו קודם כל לחיות ולעבוד בארץ-ישראל ולקשור הגורל האישי עם גורל הארץ וגורל הגשמת הציונות. ולא רק גורלו הוא, אלא – מה שלא פחות חשוב וחיוני – גורל משפחתו וילדיו. אך בזאת התחלה בלבד של הציונות ואין היא סיומה. אין אדם גומר מצוות הציונות בהתישבותו בארץ אלא מתחיל בה – כי המצוות הציוניות הן מצוות התלויות בארץ, והאדם נקרא יום יום למלא צו הגשמת הציונות, – בכל אשר הוא עושה ובכל יחס אשר הוא קובע. העמידה המתמדת לרשות ההגשמה הציונית בלי תנאי, בלי סייג ובלי שיור, זוהי התורה הציונית, כפי שאני מבין אותה. כדי להיות ציוני – יש לחיות חיים יהודיים מלאים במולדת, בסביבה עברית, בלשון ובתרבות העברית, להשתתף יום יום בבנין המולדת, לחנך את הילדים לחיים במולדת ולבנינה, להגן עליה ולהזדהות אתה זהות מלאה ושלמה. עכשיו קוראים לתפיסה זו בשם ציונות חלוצית, אולם בימי חרפי לא היה קיים מונח זה, והתואר “חלוצי” היה מיותר. זו היתה, ועודה כיום, הציונות שלי – סתם-ציונות. וציונות זו מחייבת אותי. אולם ידעתי שיש גם תפיסה ציונית אחרת, הרואה בציונות תפיסה אידיאולוגית מסוימת על עם ישראל, הרצופה רצון אמתי וכן לעזור לבנין הארץ ולכל יהודי הרוצה לעלות ולהתישב בארץ. אף זוהי ציונות כשרה. ואני אהיה האחרון להפלות בין ציוני וציוני. אבל יש לדרוש מכל ציוני להיות נאמן לתפיסתו הציונית ולמלא החובות הציוניים, כפי שהוא מכיר בהם. וכל ציוני העושה חובתו הציונית הוא ציוני טוב.
עם הקמת המדינה אפשר היה לעורר שאלה: היש עוד צורך בתנועה ציונית? האם נתגשם החזון הציוני במדינה היהודית?
נדמה לי שי רק תשובה אחת לשאלות אלה: מדינת ישראל אינה עדיין הגשמת הציונות, ויש צורך גם עכשיו – ואולי ביתר שאת – בתנועה ציונית. עד כאן, נדמה לי, יש הסכמה כללית בתוך כל החוגים הציוניים.
אולם איני בטוח שיש גם דעה אחת בתוכנו על מקומה של המדינה ועל מקומה של התנועה הציונית לאחר קום המדינה, כי המדינה שידדה מערכות ההיסטוריה היהודית, ויש שמאורעות מהפכניים מקדימים את המחשבה.
ואתחיל מדבר שהוא ודאי מוסכם אף הוא: המדינה והציונות אינן זהות, כי המדינה היא גם יותר וגם פחות מציונות.
המדינה היא יותר מציונות. אין תקומת המדינה אך ורק פרק בתולדות התנועה הציונית, ואין היא כיבוש ונכס ציוני בלבד. היא מאורע מרכזי בחיי העם היהודי בעולם, והיא נוגעת לכל יהודי באשר הוא. זהו מפנה מכריע בהיסטוריה הארוכה שלנו. במשך כל ארבעת אלפי שנות תולדותינו לא היו לנו מאורעות רבים כמוה. בה באה ההיסטוריה היהודית על תיקונה. בה נתקיים – בראשיתו – חלום כל הדורות, ותוצאותיה יעמדו עד סוף כל הדורות, כל עוד יהיה עם יהודי. בה רואה כל יהודי, ציוני ולא-ציוני, נכס יקר ואהוב שהעשיר את חייו, שהגביה קומתו, הרים כבודו וחיזק מעמדו בעיני הגויים, והוסיף לו משהו גדול ונאצל שחסר לו – ביודעים ובלא-יודעים, – כל הימים. ואני מדבר על יהודים שאינם עומדים לעלות היום או מחר, ואין אולי בדעתם לעלות בזמן מן הזמנים לארץ. איני יודע מאורע אחד שאיחד כל כך לבות העם היהודי – כמו שאיחדה מדינת ישראל. וזוהי המעטת דמותה וסילוף הרעיון הציוני כאחד אם מישהו ינסה להפוך את המדינה לנחלת בתנועה הציונית בלבד. העם היהודי הוא יותר מהתנועה הציונית. מדינה היא הנכס הגדול ביותר שיש עכשיו לעם היהודי בכללו, מלבד היותה תקווה אישית של מאות אלפים יהודים, השואפים להיבנות במדינה ולבנותה.
אבל המדינה היא גם פחות מהציונות, באשר הציונות היא חזון, והמדינה היא עובדה. אמנם עובדה מהפכנית, דינמית ועשירת-תוצאות, אבל מוגבלת בשטח, בסמכות, ביכולת ובתנאי מציאות.
המדינה מוגבלת בשטחה, ושלטונה מצומצם בתחומים מסוימים. המדינה מדברת רק בשם תושביה, וחוקיה חלים רק עליהם. בתוך תחומיה היא ריבונית, אבל בריבונותה זו אינם משתתפים כל היהודים, אלא מיעוט לא-גדול היושב בארץ. אין סמכות המדינה חלה באיזו מידה שהיא על יהודים בחוץ-לארץ, ואין יהודים אלה יכולים להשתתף בהנהלת המדינה. כחברה באו"ם מחווה המדינה דעתה על כל הבעיות העולמיות, ואין דבר אנושי זר לה; וכל יהודי בעולם – ולא רק יהודים בלבד – רשאי לחוות דעתו על כל הנעשה בישראל. אך אין כוח וזכות למדינה לחייב מי שאינו יושב בתוכה, ואין סמכות וכוח למי שאינו חי במדינה להשתתף בהכרעותיה המדיניות והחוקיות.
אבל אין מחיצה בין מדינת ישראל ובין העם היהודי. להיפך, מדינת ישראל היא מדינה “ציונית”, זאת אומרת: היא פתוחה לכל יהודי. לכל יהודי באשר הוא יש הזכות לעלות לארץ; זכות העליה אינה תלויה בחסד המדינה, כמו בכל ארץ וארץ. אין מדינת ישראל יכולה לשלול מיהודי זכותו לעלות. זכות זו ישנה לכל יהודי באשר הוא יהודי. לשם כך הוקמה המדינה, וזהו טעם קיומה. אין מדינת ישראל מוסמכת להטיל איזו שהיא חובה על יהודי היושב במדינה אחרת, אבל היא חייבת לקיים זכותו של כל יהודי לעלות ארצה – אם היהודי רוצה בכך. בזאת שונה מדינת ישראל מכל המדינות, וזהו מובנו של חוק השבוּת – החוק היסודי העיקרי המבטא מהותה ההיסטורית המיוחדת של מדינת ישראל.
למדינת ישראל יש זיקה לעם היהודי. זיקה זו טבועה בעצם התהוותה וקיומה של מדינת ישראל, וכל יהודי בישראל יש לו זיקה כפולה: זיקה למדינה וזיקה לעם ישראל כולו. איני מדבר בשם אחרים, ודברי אינם מחייבים מישהו, ורשאים בני ארצי לחלוק עלי, אבל אני רוצה להגיד לכם, כאזרח ישראל, שזיקתי לעם ישראל קודמת לזיקתי למדינת ישראל, ובנאמנותי הכפולה – נאמנותי לעם קודמת, כי המדינה היא אמצעי לעם, ולפי שעה קלטה המדינה רק חלק קטן של העם, ואסור למצוא סיפוק במדינה כמו שהיא, אם כי זה מאות ואלפי שנים לא היתה לנו אף מדינה כזו, ויש לשמור על נכס יקר זה שיצרנו במאמצי לא-אנוש, ושהצלנו במלחמת הגבורה של הנוער שלנו, אבל המדינה אינה מטרה לעצמה, ואולי ביתר דיוק –אינה אך ורק מטרה לעצמה. היא אמצעי ומכשיר, מכשיר מרכזי ועיקרי, אם כי לא היחיד, לחזון הציוני.
ומהחזון הציוני אנו עדיין רחוקים. החזון אינו מוגבל; הוא אינו כלוא בתחומי מקום וזמן, אינו כפות למציאות קיימת, כי כל מציאות מבחינה היסטורית משתנית וחולפת. גם אנו, ברצוננו ובכוחנו, משנים אותה, וגם גורמים שאינם תלויים בנו ושאין לנו גם שליטה עליהם פועלים בלי-הרף על המציאות ומשנים אותה. ולכן מציאות קיימת אינה כובלת, אינה מגבילה ואינה מונעת חזון – אם אין הוא נמנע מתוכו. והחזון הציוני הוא יותר ממדינה זו הקיימת והגדלה. חזון הגאולה, כפי שראה אותו העם היהודי, אינו מכוון לחלק מן העם, ואינו מצטמצם אפילו בתחומי עם ישראל. גאולת ישראל משולבת בגאולת האנושות, וחזון אחרית-הימים של נביאינו היה לו אופי אוניברסלי, כלל-אנושי, מבלי להפסיד ומבלי להמעיט תכנו היהודי המיוחד.
היקום החזון הזה? מתי יקום? היקום במלואו? – אין איש מאתנו יודע או יכול לדעת, אבל אנו נכספים לו כאשר נכסף העם היהודי למשיח. חזון-הגאולה היהודי הוא חזו משיחי, ועצם הצפיה לבואו והאמונה בבואו הן כוחות מַפרים בתולדותינו, ואם אין אנו יודעים מתי יקום החזון במלואו, הרי אנו יודעים – ויש צורך שידיעה זו תמלא כל הוויתנו ותדריך אותנו לקראת העתיד – שאנו עדיין רחוקים ממלוא החזון, והעובדה שנוצרה אינה אלא התחלה; וכל עוד העם היהודי ומדינת ישראל אינם זהים – יש צורך בתנועה ציונית.
היתכן שכל העם היהודי יתרכז בציון? – אין לי ספק באפשרות הדבר, אם כי לא אקח על עצמי להגיד שהדבר בוא יבוא, שהוא מוכרח לבוא, או שהוא עשוי לבוא.
בהיסטוריה היהודית קדמה התפוצה לגולה. גם בימי הבית הראשון וגם בימי הבית ההשני היתה “תפוצה” יהודית במצרים, בטרם גלו היהודים לבבל. ובימי שיבת ציון הראשונה – בימי זרובבל, עזרא ונחמיה – לא כל היהודים שבו. רוב יהודי בבל נשארו במקומם. התפוצה היהודית גדלה ביחוד בימי הבית השני, ולפני חורבנו נפוצו יהודים בכל האימפריה הרומאית – באסיה, באירופה ובאפריקה. את מספר הנפוצים לפני החורבן, מעריכים בחמשה מליונים, אולי יותר ממספרם של היהודים שישבו בארץ.
ההבדל בין תפוצה ובין גולה אינו הבדל מוחלט. כל תפוצה עלולה להיפך לגולה. יהודי גרמניה במאה התשע-עשרה לא ראו עצמם בגלות, אבל מה שקרה בגרמניה אינו מוכרח לקרות בכל ארץ.
יהודי אמריקה אינם מועמדים עכשיו לעליה המונית. אם טוב הדבר או רע – הרי זו עובדה; ויש לראות עובדות כמו שהן, אם כי אנשי חזון אינם חייבים ואינם רשאים להיכנע להן ולקבלן כעובדות נצחיות. אפשר לשנות עובדות, ויש לשנותן. אבל איני שותף לאותם הציונים בישראל הרוצים להפחיד את יהודי אמריקה בהיטלר, בפרעות, באנטישמיות. הפחדה זו לא תביא לידי עליה. וההפחדה כשהיא לעצמה אינה מוצדקת. איש אינו יכול לערוב ליהדות אמריקה – שתעמוד לעולם במצבה הקיים. אבל כל אנלוגיה מיכנית שמעבירים מארצות אירופה לארצות-הברית – היא מוטעית. תולדות אמריקה שונות לחלוטין מתולדות אירופה, וכל בני אמריקה מהגרים הם, או בניהם של מהגרים, וכל הנסיבות ההיסטוריות והגיאוגרפיות בעולם החדש הן שונות, אם כי אין לי ספק בשותפות הגורל של העם היהודי באשר הוא.
ברור שאין יהודי אמריקה מועמדים, עכשיו בכל אופן, לעליה המונית, ובנידון זה אין הבדל בין יהודי אמריקה ובן יהודי רוסיה – אני מדבר על יהודי רוסיה בימי הצאר, – או יהודי ארץ אחרת. היתה ברוסיה תנועה ציונית גדולה, התנועה הציונית, אבל ציוני רוסיה והמוני היהודים ברוסיה לא חשבו כלל על עלייתם לארץ; עלו רק מעטים; וגם מגרמניה, לפני היטלר – עלו רק מעטים. ובכל העליות, של המועטים ושל המרובים כאחד, פעלו תמיד שני גורמים, ושניהם יחד: החזון והמצוקה. אפילו עליית המועטים לא באה מתוך חזון בלבד. אין זה מקרה שאנשי ביל"ו באו לאחר הפרעות הראשונות ברוסיה. כוחו של כל אחד משני הגורמים שונה לגבי אנשים שונים; אצל בודדים מכריע החזון, אצל המונים – המצוקה, אבל שניהם מצורפים תמיד, ויכול אדם להיות ציוני – ואינו עולה, ויכול אדם לעלות – ואינו ציוני. יהודי תימן, נדמה לי, לא קנו אף פעם שקלים ולא היו חברים בהסתדרות הציונית, והכל עלו ארצה; כמובן, לא מתוך מניעים אידיאולוגיים, אלא מתוך מצוקה גדולה, – אבל לא בלי חזון, והחזון אצלם הוא אולי יותר עז ועמוק מאשר אצל רבים מאתנו, כי הכיסופים המשיחיים פעמו ביתר עוז ושאת ביהדות תימן; והוא הדין בנוגע ליהדות פולין, רומניה, בבל, מרוקו ותורכיה ועוד ועוד.
בלי החזון היתה המצוקה מוחצת, מנוונת ומכניעה את היהודים; בלי החזון היו יהודים אולי בורחים מתימן – אבל לא היו עולים לארץ. כיסופים משיחיים הם שמשכו, אבל הם בלבד לא הספיקו; אלמלא הלחץ, התלאה והמצוקה שעקרו המוני יהודים מארצות מגוריהם – לא היתה באה עליה המונית.
עם הקמת המדינה, אמנם קם גורם חדש: הכוח המושך של המדינה, ויתכן מאוד שבעתיד לא יפול כוח זה מכוח המצוקה לגבי העליה, אבל בתקופת-בראשית זו במדינה, כשהקשיים עצומים והעול כבד, וגם הסכנות לישראל ובישראל לא מעטות, והמשק לא נתיצב, ואנו רחוקים עדיין מעצמאות כלכלית, ואנו עומדים בהנחת יסודות – אין הכוח המושך נותן עדיין אותותיו, אם כי אני מאמין שבעתיד כוח זה ילך ויגדל, ורבים יבואו לארץ, מפני שימצאו בארץ כל מה שהיה להם בארץ מגוריהם – ובנוסף לכך ימצאו עוד משהו גדול ויקר שלא ימצאו בעולם כולו; ומשום כך אני מאמין שרבים מאמריקה יעלו גם בלי מצוקה.
בינתים העליה ההמונית, הצפויה למדינת ישראל, היא מארצות מזרח אירופה ומארצות האיסלם, ואני מקווה שבעשר השנים הבאות נגיע לישוב של ארבעה מיליון, ולבטחון צבאי, מדיני וכלכלי. זהו לדעתי השלב המכריע בביצור המדיני מבפנים ומבחוץ. במידה רבה תלוי הדבר אם בתקופה זו תינתן האפשרות ליהודי רוסיה לעלות ארצה, ואם תימשך בלי הפרעות העליה מרומניה ומשאר ארצות מזרח-אירופה. אם כי אנו עומדים עכשיו בפרק של עליה רבת-ממדים שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת ובשום זמן אחר – הרי מקורות העליה לישראל בעתיד הקרוב הם מוגבלים. בארצות האיסלם יש עוד כמיליון יהודים, ויש להניח כמעט בוודאות שברובם הגדול יעלו ארצה בשנים הקרובות. בלי אפשרות העליה ליהודי רוסיה – אנו עלולים לעמוד בפני עליה מצומצמת.
ברגע זה כאילו אין סיכויים לעליית יהודי רוסיה, אבל אין לנו כל יסוד ודאי להסתלק מהתקווה שיהדות זו עוד ינתן לה למלא תפקיד בחיי המדינה ובחיי העם היהודי כולו. ואם שערי רוסיה יפתחו והיהודים יורשו לעלות, אנו יכולים לצפות שבמשך עשר שנים נגיע לישוב של ארבעה מיליונים ואפילו נגיע לכך יהיה זה מיעוט של העם היהודי, ואוכלוסייתה של מדינת ישראל תהיה גם אז קטנה מזו של רוב ארצות המזרח התיכון; אבל ישוב זה יהיה נושא את עצמו מכל הבחינות, ויוכל לפתור בעיותיו המדיניות והכלכליות בכוח עצמו. קליטה של שלושה מיליונים נוספים ידרשו במשך השנים כשבעה ביליון וחצי דולר, ובלי עזרתה המלאה של יהדות אמריקה לא יתכן דבר זה, אבל אין זה דבר שהוא למעלה מיכלתם המשותפת של המדינה והעם היהודי.
ואני אומר במתכוון המדינה והעם היהודי, כי העזרה למדינת ישראל היא עכשיו ענינו של כל העם היהודי החפשי, וקודם כל של יהדות אמריקה. אין אדם צריך עוד להיות ציוני למען הגיש עזרה כלכלית ומדינית למדינת ישראל. אני מאמין שכל החוגים היהודיים, מלבד קבוצות קטנות מחוסרות ערך ממשי, מוכנים להושיט עזרה לישראל, כי מדינת ישראל יקרה לכל, והכל רוצים בהצלחתה, בבצרונה ובבטחונה. ואיני מתאר לי ציוני שיצטער על כך.
והיתה זאת זכותם של ציוני אמריקה שידעו להפעיל את יהדות אמריקה ברגעים מכריעים לפני קום המדינה, והתנועה הציונית פה צריכה לראות כאחד הנצחונות הגדולים שלה שלגבי עזרה לישראל אין עוד הבדל בין ציוני ובין לא-ציוני.
מהו איפוא היחוד הציוני, במה שונה ציוני מלא-ציוני, ומהו תפקידה המיוחד של התנועה הציונית באמריקה?
מספרים בשם לורד סמואל שאמר: “היהודים הם כמו כל הגויים, אלא בתוספת כלשהי”. כך הציונים לגבי ישראל: הם כמו כל היהודים אלא “בתוספת כלשהי”. כוונתי לציונים שאינם מקבלים מה שקוראים עכשיו בשם ציונות חלוצית ואינם רואים בעליה לארץ חובה ציונית אישית. ציונים אלה אינם רואים צורך להזדהות בגופם עם מדינת ישראל – כי רק מי שיושב במדינה מזדהה אתה, קובע את גורל המדינה, כשם שהמדינה קובעת גורלו. ידידי ד“ר ברט, הנמצא פה אתי, יכול להטיל עלי חובות, כשם שאני יכול להטיל עליו, – כי שנינו אזרחים במדינה ושנינו מצביעים בבחירות לכנסת ועל-ידי-כך אנו קובעים חובותיו של כל אחד מאתנו. אולם הד”ר חורגין, שהוא ציוני לא גרוע מד“ר ברט וחבר ב”מזרחי" כמוהו – אינו יכול להטיל עלי חובה, כשם שאני איני יכול להטיל עליו. הוא יכול לייעץ לי מה לעשות, הוא יכול לחוות דעה, להביע דברי בקורת, אבל אין הוא יכול לחייב אותי, כאשר אני אינני יכול לחייב אותו, כי הוא אזרח אמריקני, ואני יכול רק להביע משאלה לגביו; אם הוא רוצה – ימלאה, אם לא ירצה – לא ימלאה.
ומשום כך אין “המזרחי” באמריקה יכול לחייב אותנו בארץ על עניני דת, ואין “פועלי ציון” באמריקה יכולים לחייב אותנו בעניני פועלים, ואין הכלליים באמריקה יכולים לחייב אותנו בשאלות ההון או החינוך.
אין זאת אומרת שאין ערך לדעתם. כבר אמרתי שלמדינת ישראל יש זיקה אורגנית לעם היהודי, והיא רואה את עצמה כנחלת העם, ולא רק כנחלת תושביה, ולכל יהודי וודאי לכל ציוני, יש הזכות המוסרית להשמיע דעתו על כל הנעשה בארץ, ואם גם אין לדעה זו סמכות רשמית וכוח מחייב, אין זאת אומרת שאין לה משקל מוסרי, אבל אין אדם נעשה ציוני בניו-יורק רק מפני שהוא נותן עצות טובות לישראל. מציוני נדרש משהו נוסף, ואנסה להגדיר את המשהו, את ה“תוספת כלשהי” כהגדרתו של לורד סמואל.
א. חינוך עברי. אם הקשר הציוני עם מדינת ישראל הוא משהו יותר מקשר של סתם יהודי, ואם אין זה קשר שברגש בלבד, אלא שבהכרה היסטורית ושבהכרת שותפות גורל ואחדות שבלב – הרי אין קשר זה ממשי ובר-קיימא בלי חינוך עברי. לא תשלום דמי חבר לארגון ציוני או קניית שקל, – אלא זיקה לתרבות העברית המאחדת כל הדורות וכל קיבוצי היהדות היא הביטוי הפנימי של “המוֹתר” הציוני. בלי טיפוח הלשון והתרבות העברית נהפכת הציונות בגולה לכלי ריק.
ב. טפוח תנועה חלוצית. גם כשאין תנאים לעליה המונית, ודווקא משום כך, – יש הכרח פנימי לתנועה הציונית לטפח תנועה חלוצית. אין לי כל ספק שיש אפשרות לפעולה חלוצית בקרב הנוער היהודי באמריקה; הסתדרות “החלוץ” הראשונה הוקמה לא במזרח אירופה אלא בארצות הברית. בשלהי מלחמת-העולם הראשונה עלו מארצות-הברית מאות חלוצים; ובלגיון היהודי היו אז שני גדודים של יהודי אמריקה. גם בצבא־הגנה לישראל היו מאות מתנדבים מהנוער היהודי באמריקה ובקנדה. וקצין יהודי אמריקני היה המפקד על חזית ירושלים-לטרון; ומפקד יהודי מקנדה עמד בראש כוחותינו ששחררו את הגליל וגרשו את קאוקג’י מהארץ. וחלוצים אמריקנים מוסיפים לבוא ארצה. והתנועה הציונית באמריקה תדולדל ותתנוון אם לא נושיט יד נאמנה לטיפוח תנועה חלוצית.
כסעיף-משנה לעליה חלוצית אני רואה עליית מומחים. עליה חלוצית דרושה, לדעתי, לציונות אמריקנית לא פחות משהיא נחוצה למדינת ישראל. העליה ההמונית שבאה עכשיו, בניגוד לעליה שבאה לפני המלחמה, אינה מביאה אתה כמות המומחים ובעלי-המקצועות הדרושים לישוב הגדל. אין מורים וגננות, אין מהנדסים וחימאים, אין אחיות, אין פועלים בעלי-מקצוע ממדרגה ראשונה במידה הדרושה. ויש סכנה עצומה שתרד כל רמת תרבותנו, חינוכנו, משקנו ובטחוננו. רק באמריקה יש מומחים, בעלי איכות מובהקת ובכמות הדרושה; ידעתי שבלי יצירת תנאים מסוימים מצד המדינה לא תועיל כל עזרתכם. בלי שיכון וטיפול מתאים מצדנו – המומחים שיבואו לארץ יתאכזבו וישובו כלעומת שבאו. ודרושה פעולה משולבת מצד הציונות האמריקנית והמדינה כאחת למען גייס המומחים הדרושים ולמען יצירת התנאים המתאימים לקליטתם.
ג. על הציונים ליצור קשר חי בין יהדות ארצות-הברית לבין ישראל. תלמידי בתי-הספר הבינוניים והגבוהים צריכים ללמוד לפחות עונה אחת בבתי-הספר בארץ, ויש לקבוע סידורים של תיירות המונית וביקורי-נוער במדינה.
ד. השקעות הון. ציונות שאינה בנויה על הזדהות אישית עם מפעל ההגשמה הציונית חייבת לפחות להניח ביסודה השתתפות בבנין, ולא רק על-ידי מתן עזרה או הנעת יהודים אחרים לתת עזרה. לא די בהשתתפות במגביות ובהפעלת המגביות, דרושה גם השתתפות ישירה של ההון האישי.
בלי חינוך עברי, בלי השתתפות חלוצית ובלי השתתפות הון – אין תוכן לציונות.
אני רואה בדאגה ובחרדה את התחליף המפוקפק שהמציאו כמה ציונים באמריקה לשותפות-אמת, לשותפות ממשית עם מדינת ישראל בהגשמת הציונות – תחליף “ההזדהות מרחוק” עם מפלגות שונות בישראל. אין להניח, ואין גם לרצות, שבקרב ציוני אמריקה, כמו בקרב כל הציונים היהודים, לא יהיו חילוקי-דעות בעניני חברה, דת, רוח, תרבות, מדיניות וכו', וכל יהודי באמריקה, וכמובן כל ציוני באמריקה, יש לו זכות להשקפתו הדתית, החברתית והמדינית, אבל מסופק אני אם יש ברכה בנסיון של מפלגות או סיעות בציונות האמריקנית ל“הזדהות” עם תביעות מפלגתיות של חוגים ומעמדות בארץ לגבי מדינת ישראל.
אתחיל מהדתיים. יש לרבים מאתנו בארץ ויכוחים עם חברינו מה“מזרחי” ומ“הפועל המזרחי” על מקומה של הרבנות במדינה, ואם יש להשליט את הדת בכוח המדינה. זוהי מחלוקת לשם שמים, וכל אחד מאתנו יש לו זכות כאזרח המדינה הנושא בעולה ובמצווֹתיה, להטיל דעתו על חבריו בדרך דימוקרטית. אבל מפקפק אני אם “המזרחי” באמריקה יש לו הזכות להטיל דעתו על מדינת ישראל. היהדות מחייבת לגור בארץ ולדבר-בלשון-הקודש ולקיים את המצווֹת התלויות בארץ. חברי “המזרחי” בארצות-הברית משחררים את עצמם ממצווֹת אלו, ואיני יודע מהי זכותם המוסרית – והמדובר הוא רק על זכות מוסרית – להטיל על תושבי ישראל מצוות שנראות בעיניהם ואינן נראות בעיני תושבי ישראל? והוא הדין בנוגע לכל יתר המפלגות בציונות אמריקה.
זכורני, כשהייתי בפעם הראשונה בארצות-הברית, בימי מלחמת העולם הראשונה, ונזדמנתי לועידת פועלים יהודים בשיקגו שהיתה מוקדשת לארץ-ישראל, הכניס האגף השמאלי של פועלי-ציון הצעה לדרוש מפועלי-ציון בארץ-ישראל שיכירו באידיש. הודעתי לועידה שאם גם לא הם בלבד, אלא כל הפרולטריון היהודי בחוץ-לארץ יחליט על אידיש – נמשיך לדבר עברית. מי שרוצה לדבר אידיש בארץ-ישראל, יבוא-נא לשם וידבר אידיש. שמחתי אז שהועידה בכללה, שהיתה מורכבה ברובה הגדול מלא-פועלי-ציון, קיבלה דעתי.
ציוני הגולה בכלל, וציוני אמריקה ביחוד, יעשו משגה כבד אם תחת לשתף עצמם עם הכללי, המאחד והעיקרי בבנין המדינה ובהגשמת הציונות – עם צרכי העליה, ההתישבות, הבטחון והתרבות העברית – ישתפו עצמם במפלג, במַפריד, בשנוי במחלוקת בקרב תושבי מדינת ישראל.
ב“הזדהות” זו עם המפלג והמַפריד לא תביאו כל ברכה לארץ ולמדינה, ותזיקו לציונות האמריקנית עצמה. על התנועה הציונית להפעיל את יהדות אמריקה למען המדינה, למען העליה, למען ההתישבות, למען קיבוץ גלויות. רק אם התנועה הציונית “תזדהה” בעיני העם היהודי עם צרכים ומפעלים היסטוריים אלה – תכבשו את היהדות ותעמדו בראשה. לא הוויכוח והריב המפלגתי במדינת ישראל קוסם להמוני היהודים – אלא המפעל הגואל המבוצע על-ידי המדינה. ורק הזדהות עם המפעל הזה תמשוך ותחנך, ולהיפך – ככל שהציונות תתרחק מהעיקר, מהמאוחד והמאחד, ותזדהה עם המפריד והמפלג – תרחיק מעליה המוני העם ותגזור על עצמה כליה.
לציונים בגולה יש יתרון אחד על בני הארץ: המרחק. מרחק המקום, כמרחק הזמן, מאפשר פרספקטיבה נכונה יותר בראיית הדברים, מה שאין לבני הארץ החיים יום יום בתוכם של הדברים.
בישראל מתרחשות עלילות אדירות ומופלאות, שגם בהיסטוריה הארוכה שלנו קשה למצוא דוגמתן. ודווקא תושבי ישראל, הקשורים כל אחד למקומו ושקועים בדאגות יום יום – לא תמיד רואים ומעריכים הגדולות והנצורות המתרחשות סביבם. דווקא העובדה, שכל חייהם הזדהו עם המפעל הציוני – היא החוצצת ביניהם מלראות היקפו וגדלו של המפעל, כי כל אחד נתון בעבודה “הקטנה” שלו ובדאגותיו היומיומיות. גם צבור המפלגות והעתונות בארץ כאילו אינם משגיחים במעשה ההיסטורי העצום המתחולל לעינינו, – כי הם כפופים לענינים הפעוטים, הארעיים והחולפים, הממלאים חייו היומיומיים של כל אדם ואדם. ולא מפני שהם גרועים מכם וראיתם לקויה והם לא רואים כל זאת; אני סבור שהם טובים בלבם1 – אבל הם קרובים יותר מדי למעשה, הם עומדים בתוך תוכו של המעשה, כל אחד בשלו, והפרטים ו“הקטנות” מאפילים על ההיקף ועל הכללי. כל אחד רואה קודם-כל מחסוריו, תלאותיו, קשייו, והם לא מעטים, ולא בנקל יחלופו, ואין דעתו פנויה ואין לבו נתון למעשה הגדול והכביר המשנה את פני הארץ ומניח יסוד חדש לעתיד חפשי של המוני ישראל ושל עם ישראל כולו.
יש גם ירושת-העבר מעציבה ומחלות גלותיות שלא נתרפאו עדיין מהן גם במדינת ישראל. הבאנו אתנו מהגולה הרגלי התפוררות, אנרכיה, חוסר אחריות ממלכתית, חוסר ליכוד לאומי, חוסר הבחנה בין טפל לעיקר, בין ארעי וקבוע. אני מאמין שמשך הזמן ניגמל מתכונות נפסדות אלה ונקנה לעצמנו סגולות ממלכתיות של עם עצמאי ואחראי. אולם בינתיים אנחנו שקועים במריבות פעוטות ובסכסוכים מנופחים. אבל לבני ארץ-ישראל מותר, כי גם הגרועים שבהם מלאים מצוות כרימון – הם עובדים, יוצרים, מקימים משק, לומדים או מדברים עברית, מגבירים כוח בטחוננו; אבל “המזדהה” מרחוק עם הריב המפלגתי – מזדהה אך ורק עם השלילי, עם הפגום, עם הפסולת – וללא כל הצדקה פסיכולוגית ורעיונית. כי לכם, שאינכם מוטרדים מהקטנות ומפגיעות יום-יום של קשיי המפעל – ניתן לראות כל הדבר הגדול והמופלא שנעשה במדינת ישראל, ורק מתוך “הזדהות” נפשית עם כל אותם הדברים הגדולים המאחדים את תושבי המדינה וקובעים ערכה ומעמדה ההיסטורי, רק מתוך שותפות נאמנה עם כלל המדינה – תיכון תנועה ציונית באמריקה.
הציונים שאינם יכולים עדיין להזדהות בגופם ובנפשם עם מפעל ההגשמה הציונית במדינת ישראל יצליחו לקיים תנועה ציונית פוריה ומַפרה אך ורק אם ישתפו עצמם בלא תנאי פוליטי ובלא סייג מפלגתי עם מפעלה של המדינה בקיבוץ גלויות ובמיזוגן, בפיצוח הארץ ובנינה, בטיפוח התרבות העברית ובקיום בטחונה ושלומה של מדינת ישראל.
-
כתם דיו על המילה. ניחשתי… ↩