הַסּוּס וְהַסִּיס / יהודה ליב גורדון

בִּהְיוֹת בְּנֵי הָאָדָם

שָׂפָה אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים

לֹא נִכְשְׁלוּ בִּלְשׁוֹנָם

וְלֹא נֶחְלְקוּ בְּרַעְיוֹנָם;

וּמִיּוֹם נִפְלְגָה הָאָרֶץ

לִלְשֹׁנוֹתָם לְגוֹייֵהֶם

הִרְבָּה כּוֹשֵׁל בֵּינֵיהֶם

וַיִּרְחַב הַפָּרֶץ.

יֵשׁ גַּם בְּנֵי עַם אַחַד

יוֹשְׁבֵי מְדִינוֹת שׁוֹנוֹת,

אֵין לָהֶם לֵב לְיָחַד

מֵחֵלֶק שְׂפָתַיִם וְרִיב לְשֹׁנוֹת:

הָאֶפְרָתִי מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת

לֵאמֹר שִׁבֹּלֶת

אָמַר סִבֹּלֶת –

וַיֹּאחֲזוּ בוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ,

וּבֶן-וָואהלִין קָרָא חִירִיק

בִּמְקוֹם שֶׁבֶּן-לִיטָא קוֹרֵא שׁוּרֻק

וּלְבֵית-דִּין הֱבִיאוּהוּ.

שְׁנֵי סֹחֲרִים בַּדֶּרֶךְ אָרָחוּ

אֶל אַחַד הַיְּרִידִים יָרָדוּ,

וּשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו הָלָכוּ

אַף אִם לֹא נוֹעָדוּ.

הָאָחָד תֵּימָנִי מֵעִיר " מֵלִיטָא "

הַשֵּׁנִי מִצָּפוֹן מֵעִיר מִלִּיטָא;

זֶה בָּא לִמְכּוֹר סְחוֹרָתוֹ

וָזֵה לִקְנוֹת סְחוֹרָה מְגַמָּתוֹ.

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הַצְּפוֹנִי:

"אֱמָר-נָא לִי, אֲדֹנִי,

מַה-חֶפְצְךָ בַּשּׁוּק וּבשְׁבִיל מַה בָּאתָ?"

וַיַּעַן הַדְּרוֹמִי: רְצוֹנִי

לִקְנוֹת סִוס ¹טוֹב בְּמָנָה אוֹ בְּמָאתַיִם. –

"לֹא יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ

(הַדֹּבֵר בּוֹ יַעֲנֵהוּ),

יֵשׁ אִתִּי סִיס כָּזֶה, תַּאֲוָה לָעֵינַיִם,

אִם תַּחְפֹּץ בִּמְחִיר זֶה קָחֵהוּ".

וַיַּאֲמֵן בּוֹ הַקּוֹנֶה וַיֵאוֹת

וַיִּקְנֵהוּ מֵאִתּוֹ בְּלִי רְאוֹת,

וַיִּתֵּן כַּסְפּוֹ שְׁתֵּי מֵאוֹת.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְמָחֳרָתוֹ

הֵבִיא הַמּוֹכֵר אֶת סְחוֹרָתוֹ –

כְּנַף רְנָנִים נֶעֳלָסָה

נֶהְדָּרָה בְּנֹצָתָהּ.

וַיֹּאמֶר הַתֵּימָנִי בְּתִמָּהוֹן:

הֲרַמַּאי אַתָּה אוֹ מֻכֵּה שִׁגָּעוֹן?

לֹא סִיס הַיּוֹשֵׁב בַּכְּלוּב קָנִיתִי

כִּי אִם סִוס הָעוֹמֵד בָּאֻרְוָה אִוִּיתִי. –

"לֹא, טָעַן הַצְּפוֹנִי, לֹא רִמִּיתִיךָ,

כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי;

סִיס אָמַרְתָּ בְּפִיךָ

וְסִיס הֵבֵאתִי בְּיָדִי".

וַיִּנָּצוּ יַחְדָּו וַיָּרִיבוּ

וּדְבָרָם אֶל הָרַב הִקְרִיבוּ.

הַקֹּנֶה תָּבַע שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַמָּעוֹת,

לְפִי שֶׁהִטְעָהוּ בְּיוֹתֵר מִשְׁתוּת,

אַךְ הָרַב פָּסַק שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא שְׁטוּת,

וּלְפִיכָךְ – אֵין הַמֶּקַח מֶקַח טָעוּת.

הַקּוֹרֵא בְּוַדַּאי

יִקְרָאֵנִי בַּדַּאי,

כִּי הֲיִתָּכֵן

שֶׁבִּשְׁבִיל נְקוּדָה קְטַנָּה אַחַת

יָבֹאוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים

לִמְרִיבָה מִתְלַקַּחַת

וּלְבֵית-דִּין יִהְיוּ עוֹלִים?

אָכֵן

מֶה כָּל הַמַּחֲלֹקוֹת שֶׁהָיוּ בִּיהוּדָה

אִם לֹא בִּשְׁבִיל אֵיזוּ אוֹת אוֹ נְקוּדָה.

פֵּרוּשִׁים קְלוּשִׁים וְדִקְדּוּקִים דַּקִּין,

אֵתִין וְגַמִּין אֲכִין וְרַקִּין?

בִּשְׁבִיל מַה בְּשָׁנִים רִאשׁוֹנוֹת

נִקְרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל לִקְרָעִים

וַיְהִי לְכִתּוֹת שׁוֹנוֹת

לִפְרוּשִׁים וּצְדוּקִים, רַבָּנִים, קָרָאִים?

גַּם בְּיָמֵינוּ עָתָּה

מַה כָּל הַקְּטָטָה

בֵּין יַעֲקֹב בְּנָהּ שֶׁל “מוּשָׁה” ²

וּבֵין יַעֲקֹב בֶּן אֶלְקָנָה?

יַעַן לֹא יֹאמַר “כֶּתֶר” בִּקְדֻשָּׁה

וּבְקַדִּישׁ – “יַצְמַח פֻּרְקָנָא”!