כ“ז באדר ב' תשי”א – 4 באפריל 1951

התכנסנו הפעם להרכין ראשנו ברעדה ובאהבה, בצער ובגאון, על קברות חללי “הראל”. בכל הארץ, מקצה-הצפון ועד הנגב, נסוכים מעשי-הגבורה של עמנו; כל שעל-אדמה, רטוב מדם בנינו, ואיש לא יבחין בין דם לדם, בין לוחם ללוחם. אך בכל מלחמה יש מערכות מכריעות. כן היה הדבר במלחמת-השחרור לישראל. המערכה על ירושלים היתה נקודת-המוקד של מלחמתנו על קוממיותה ועתידה של אומתנו וארצנו.

זו היתה קודם-כל מלחמה על הצלת הישוב הגדול ביותר בין הישובים היהודים הנצורים. אולם חשיבות המערכה היתה לא רק במספר יהודי ירושלים; אלא בערכה ההיסטורי, המוסרי, הפוליטי והאיסטרטגי של עיר-העולמים. אויבינו ידעו נכונה, שאם ירעיבו את ירושלים – יוכלו לה, ויתכן שבכך יכריעו כל המלחמה. המערכה הגורלית על ירושלים החלה לא ע“י צבא-הגנה לישראל ולא בכוחה של מדינת ישראל; קדמה פעולת ה”הגנה" וקדמה גבורת “הראל”-פלמ“ח, לכינונו של צבא-הגנה לישראל ולתקומת המדינה. אילמלא ידעו בחורי הפלמ”ח, בגבורתם הצנועה והפשוטה, לשמור על הדרך לירושלים; ואילמלא כבשו יחידות ה“הגנה” ופלמ"ח את הדרך לירושלים, לא היינו יכולים להתכנס היום פה או במקום אחר בארץ. עלה בגורלי לנסוע בימים ההם תכופות בין תל-אביב וירושלים, והשתאיתי על הגבורה הטבעית, הצנועה והפשוטה, של נערינו ונערותינו, מלווי השיירות ופורצי המצור, כאילו לא היתה כל סכנה, כאילו היה זה טיול.

הדי גבורה עילאה זו עודדו את כל שאר הלוחמים, את כל הישוב. כשהאויב הצליח לנתק בפעם הראשונה את ירושלים, עוד היה קיים פה השלטון המנדטורי, ועוד חנו בארץ למעלה מ-75.000 חיילים בריטיים. ירושלים היתה צפויה לרעב, ובעקבותיו אולי גם לחורבן. ובימים אלה, כששה שבועות לפני קום המדינה, בא מבצע “נחשון”, ששימש נקודת-מפנה במלחמתנו. במבצע זה השתתפו 1500 בחורים ובחורות שלוקחו בחוזק-יד ובאכזריות מחזיתות אחרות. נכבשה הדרך לירושלים – ובירתנו ניצלה. ושוב נוּתק הקשר. ועלה בגורלי לעלות עם השיירה האחרונה לירושלים באותו ערב פסח, ושוב ראיתי את בחורינו בפשטות-גבורתם, בהעזתם הצנועה, כשיצאו לערער ולכבוש עמדות-המשלט של האויב בנבי-סמואל והראדר. כמה מהם נפלו אז ולא זכו לראות בנחמה הגדולה.

על חטיבת “הראל” הוטלו תפקידים נועזים ומסוכנים בנקודת-המוקד – לא רק להגן על ירושלים, אלא לכבשה ולשחררה. חטיבת “הראל” יחד עם חטיבות אחרות שימשו מבטח-עוז לירושלים הנצורה.

מעשי-גבורה אלה יעמדו לעד בנשמת האומה, זה המקום הנאמן היחיד, שישמור זכר גיבורינו. ידעתי שכל זה לא ישקיט ולא יפחית הכאב והיגון של האמהות והאבות השכולים. עם ישראל אינו יכול להחיות הבנים והבנות היקרים שנפלו, ואין בכוחו לגמול האבדה ולרפא שברה. אך יודע אני שלא רק אֵבל עמוק בלבכם אלא גם רגש גאון ואהבה, והעם היהודי כולו שותף לרגשות אלה. יקר-הבנים אשר נפלו, נתנו לעמנו את מולדתו ועצמאותו. ותפארת גבורתם תעמוד לעד. בלב העם יחָקק זכר הגיבורים האלה. יחד אתכם ירכין העם ראשו על קבריהם, יחד אתכם ישא זכרונם וישמור אותו לנצח.