כי ישאלך עליה בנך מחר… אך מי יודע, אם ישאלך, כשלא תפתח לו היום. ובאמת, פה ושם מתעוררים לפתוח לו – תלמידים בכיתות של קטנים ניתנו להם פנקסאות והם מביאים בהם בולי הקרן הקיימת – וילנה וּוארשה, לוּבלין וקראקא, לבוב וברודי. תמונות של בתי־כנסת ורחובות – מראה עינים. י. קרני כתב דברים חמים על הבולים הקטנים ועורר לעשות יתירה – ספרים קטנים על הקהילות וחייהן. גם עתה, כנראה, תעשה הקרן הקיימת. גם ראיתי נחום דרימר טורח בכך.

ב    🔗

פה ושם נראה עתה בבימות, אם ז’ורנַל, אם עתון, דיוקן של איש־ישראל החרוט ביד אמן – מעשה הרמן שטרוּק. ושוב הקרן הקיימת – בכלל־הבולים גם כמה דיוקנאות משלו. כלום אין להוציא ספר מיוחד משל ציורי שטרוּק על יהודי פולין וליטא ולהפיצו ברבים, ביִחוּד בין בנינו? ואולי מאסף נבחר של ציורי אמנים אחרים – אור פנינו בגלות פולין.

ג    🔗

אין להשרות אוירה של אהבה וזכרון בין הקטנים, אם אינה בין הגדולים. והכוונה אינה לאותו מנהג שנתפשט, שאפילו הוקבע לו טרמינוס מיוחד: ההתיחדות עם הגולה, ודמותו אקדמיה, אסיפת־אבל, קימה לזכר החללים. מנהג זה סכנת השגרה, המִצוה המלומדה, אורבת לפתחו. הכוונה יותר לפינת היִחוּד שבין נפש הבן ונפש האם שהוא מתאבל עליה – כשאין בינו ובין יגונו אלא תפילה, שיר, דיוקן.

ד    🔗

מה שאין בכוחו של הציבור בכללו ובפרטיו יש בכוחו של השליח, היודע להיות שליח ציבור ושליח נפשו כאחת. הסופר – לא מעט מקסמי פולין העדינה מקופלים בעמל רוחו. גם בשנים האחרונות הועלו לפנינו גלילות פולין לקהילותיהם, מהם בסיפור ושיר – כן, למשל, אחרית אורה וצלה של בוצ’אץ' לש“י עגנון, זבורוב עיר מולדתו של ר' בנימין, טלוסט הזערערת לשמשון מלצר, גראיוה עיר הזפּתים לאבן־זהב, בצל הדורות בסביבי קוצק לאברהם נחתומי; מהם ברשימה וזכרון – כן, למשל, גלינא לאשר כורך, סטרליסק לדב טוניס; מהם במאמרים הפזורים בעתונים כפנינים בחול – כן, למשל, קולומיאה לא.י. ברוור וכיוצא באלה. זה מקרוב גם נתיחדו מדורים מיוחדים לקהילות – תחת מדור ביאליק בא השנה ב”כנסת" מדור הקהילות ובו מסות על קהילות פולין; “גזית” מיחדת שערה לכך וכדומה.

ה    🔗

זה מקרוב גם ספר מיוחד – “וארשה 1939” למסטבוים. פאנוראמה – סופרים, עתונאים, עסקנים. שלל פרצופות. לא נשכח גם מי שהשיכחה התאכזרה לו עוד בחייו. נשמה־נר, נר־נשמה. לא פאֵר־חשמל, כי אם תום־שעוָה.

ויש שכל מַעיינם בפולין. למשל, משה מארק הוא מן הסופרים שאינם חיים אלא את הטרגדיה הזאת והוא מנסה להקיפה בכמה דרכים. לפני שנתיִם “יוֵן־המצולה החדש”, זה מקרוב מאמר־הפתיחה ב“כנסת” על חורבן יהדות אירופה, ומאמר ב“תיו שין גימל”, ובכתובים – סיפור, מחזה.

ו    🔗

גם התיאטרון זע. חיבורו לספרות שלנו הוא קלוש מדי, אבל המהפך שהתחיל מורגש בה אי־אפשר שלא יהא מורגש בו. דייך במחזות שלום עליכם ש“הבימה” הציגתם, שתבין, כי לא כדרך שהסופר וענינוֹ נראו להם לפנים הם נראים עתה. מהפלגת הגרוטסקי, שכמעט קשה לראותה היום, ב“האוצר”, דרך שפעת־העממי של “עמך” עד כובד־היגון של “טוביה החולב” רבה הדרך. כאילו לא שלום עליכם אחד הוא אלא, לפחות, שלושה. אין צריך לומר, כי לא הוא שנשתנה, אלא מפרשיו נשתנו.

ו“אוהל”, שנפתה לפני כמה שנים לאותה בכחנַליה של תיעובים “יאשע קאלב” – ניחַם גם הוא. עתה הוא הולך אצל “יערות פולין” של אופאטושו. אמת, הריאליסטיקה של תיאור חצר קוצק יש לה שביל אל שלאחריה – לתיאור חצר ניֶשֶׁוֶה, אבל כאן יש גם רומַנטיקה, ולפעמים בעיקר רומַנטיקה, שיש לה שביל אל שלפניה – אל סיפוריו של י.ל. פרץ. אמת, כאן ריאליסטיקה ורומנטיקה לא זכו לאותה מזיגה שמצוּינות בה המיניאטורות ההיסטוריות על אליהו בחור ויום ברגנשפוּק ודומיהם, אך החתירה ישנה.

אם יעמוד הכוח למחוק ברפרטואר את “יאָשע קאלב” (הה, כמה כעסנו כשוַנדה מלצר פירסמה את פרקי “יבשה שחורה” על חיינו בפולין ואילו מה שאסרנו עליה התרנו לי.י. זינגר) ימים ידברו. או אז תקוּים בחינת מודה ועוזב – ירוחם. על־כל־פנים “ביערות פולין” היא ראשית הודיה. נקווה, המשך יבוא.

ז    🔗

ובאחרונה: פולין – סיפורי־אגדה של ש"י עגנון. אינם מצויים במגילת־ספר מיוחדת. האין ראוי להוציאם בעיטורים היאים להם? כי ישאלנו בננו היום…

[ו' אדר תש"ד]