רחל כצנלסון מזכירה, ברשימתה “לחשבוננו”, את “השנים המעטות שבין אסון לאסון, כשאנחנו, קלי־האמונה, שוכחים את הכל”. היא מוסיפה בסוגריִם, כי לנו “די בימים של הפסקה כדי לשכוח” (“דבר הפועלת”, שנה ז‘, חוב’ 2).

ודאי, שאנחנו מצוּיה בנו כאותה שיכחה. היא היתה גם מצוּיה בדורות קודמים. כמונו כמותם, היינו בורחים אליה, שלא לראות באכזריותה של גזירת החזרה. נחטא לאמת, אם נאמר, כי הבריחה לא היתה גם לטובתנו. ביחוד בימינו אלה, כשמכוּונת אלינו לחי־הזעם של פני ההיסטוריה, אנו עלולים ביותר לחטא כזה. אלא צא וראה, מה בינינו, דורות אחרונים בישראל ובין דורות ראשונים בו. הם – היתה להם השיכחה כתרופת ארעי שביד, ואנחנו – כלומר דורות שלאחר מאוַיי האֶמנציפציה ומאמציה – היינו נוטים לעשותה כיסוד־קבע שבנפש. הם לא שכחו את טעמו של בית־העבדים ועמלו ולחצו על שום טעמה של שירת־הים. אדרבה, הם עירבו בטעמו של בית־העבדים הרחוק את טעמם ובנות־טעמם של כל בתי־העבדים הקרובים; הם נתנו באנחות בוני פיתום ורעמסס את אנחות כל הגלוּיות. כל־שכן שלא שכחו טעם־אפר ואבל על שרפת בית־הבחירה וכל השרפות, שאכלו גופם ונפשם וגוילי־קדשיהם בכל גלוּיותיהם, נתוספו כלשונות־אש, אם מועטות ואם מרובות, לשרפה הגדולה ההיא. לא, את עיקרו של דבר לא שכחו.

ב    🔗

וגם אנחנו, חובה עלינו שנלמד שלא לשכוח. קשה אותה שיכחה, שהיא מאבות־הנזיקין לעם בימי־עבדותו, ומאבות־הטומאה לעם בימי־חירותו. מיסודי תורתנו הוא, לשמור את ישראל שההיבּריס של שירת־הים לא תעשה אותו פרעה. על־כן אותה הזהרה חוזרת: כי גר היית בארץ מצרים. צא ומנה מה עצומה ומכרעת תעודתה של קבוצת־התיבות: זכור, היזכר, זכרון בספר־הספרים.

שכן הוא, הזכרון, שהוא מצוה גדולה, יסודית, הוא בנין־אב לאותה שכנות צפופה של צמדי־החוָיה, שאתה מוצאה בלוח־הימים של ישראל.

ג    🔗

ועתה, כהערת־סיום, מעשה שהיה כך היה: סודה של אותה שכנות צפופה נגלה לי מפי נערה קטנה, מסיחה לפי תומה, שנזדמנה לי ליד בית־ספרה. היא עמדה, ילקוטה על שכמה, בקצה הרחוב ופניה עצבים. שאלתיה: את עצובה, שהמורה השליכה אותך מן הכיתה? אמרה: לא, היום היו רק שתי שעות־לימודים. שאלתיה: את עצובה, שהמורה חולה? אמרה: לא, היום עשרה בטבת. שאלתי: ואם עשרה בטבת מה? ביקשה לבאר לי. מדיבוּרה הכרתי, כי היא מבנות עולי־אשכנז. התלבטה בביאורה ונוקשה בלשונה. באחרונה אמרה לי: זה בית־המקדש, שנבנה לפני שבועיִם, בחנוכה, כבר רוצים להחריב אותו. היא סיימה בנעימת־עצב, שלא ריטטה כמותה בכל אותם ששמעתים מקוננים בלילי תשעה באב, וסיומה בשאלה קטנה: אתה יודע?

ד    🔗

שאלה קטנה, פשוטה. אבל היא השאלה.

[ב' אייר ת"ש]