4 אוגוסט 1893
בשעה 4 ועשרה דקים ביום – יצאנו לליברפול…
מלונדון לליברפול נסיעה ברכבת המהירה ארבע שעות ודקים אחדים. הפסקות בשנים שלושה מקומות. בסוף הנסיעה טפטף גשם דק על חלון המרכבה. מחזה המקום התכסה בקלות הגשם המתעקם וירד ברוח חזקה.
אך קודם לזה – התענגתי הרבה ממחזה הטבע של הארץ, ונזכרו לי אז הדפים היפים שבספרו של טן, שבהם תאר את המקום הזה. אמנם זוהי פנה ברוכה של האקלים הממוזג, ששם האדמה רוויה דיה ומצמיחה צמחים כבירים ומגדלת אנשים חזקים. הרעננות שכמעט אין דומה לה והבהירות של הירק בימי הסתו, שהפליאה אותי כל כך בגני הלסינגפורס ושטוקלהום – שם הוא תוצאות הטיפול וההשקאה; הכר הגזוז בחרמש נשקף גם פה, כמו ברוסיה, באותו הצבע של ירק הסתו, והאלונים בעלי העלים הרחבים והמטולטלים מתנשאים ועולים על הכרים הירוקים, כאילו איזה צייר עשה בכוונה את המחזה היפה הזה. כדאי להוסיף לזה, כי כאן אין גם פינה קטנה שלא עובדה, שלא נשתנתה בידי אדם. אין גם עץ אחד שלא נטע ושלא נשתל בידי העובד. כשהנך משקיף למרחק, נדמה כאילו יער סמיך לפניך, בכל מקום ירק דשא, מקרוב – שדות, הנבדלים זה מזה בגדרים חיים של אילנות עתיקי ימים. הנה עוברת מסילה, כשדרה שבתוך הגן. והנה " קוטדז' " – כסוכה בגנה. וכל אלה הגדרים והשבילים שבין הצמחים השונים כל כך עד שנדמה לך, כי שטיח ירוק אחד לפניך, כאילו כל המרחב מכוסה ביער.
והנחלים! גם על שפתם, בכל מקום שהיתה אפשרות, צמחו עצים עתיקים עבותים. ערבות מגבילות את הנחלים בעליהן החורים, אלונים עתיקים ממלאים את גדות הנחלים עם צמרותיהם הירוקות, ויחד עם זה כל הנחלים הללו, אף לא אמה מגדותיהם לא נשארו במצבם הטבעי, שהיה להם מלפנים, ידי אדם יישרו הכל, כוונו את הכל וסדרו את הכל. אין פה נחלים שמימיהם מי אפסים או מקומות של בצה, או מקומות ששם המים סוערים ומשברים את הגשרים, כמו שנהוג ברוסיה. זמן רב הסתכלתי בחבה למרוצת אחד הנחלים הללו בדרך נסיעתי. זמן רב הוא רץ עמנו בשורה אחת בתוך גדותיו הירוקים ובאיזה מקומות גם על התלים, כמו פסי הברזל של המסילה. והנה הרכבת נכנסה אל תוך מנהרה והחושך כיסה מעיני רגע את הנחל שלי. ורק יצאה הרכבת שוב למרחב – תפשתי בלב רגש את הנחל: מה נעשה עמו? איך הספיק לעבור סביב ההר, היכן תעה, בסורו מדרכו הישרה? – ומצאתיו: הנה לא רחוק מאתנו הוא שוטף לו שמח וגדותיו שוב ירוקים בצאתו ממנהרה אחרת שהוכנה בשבילו ולשמו בעמל בני אדם, והאלונים העתיקים שוב קבלו אותו תחת צל חסותם… בשבילו הכל מסודר, בשבילו נעשו התלים, שלא יאבד בבצה, נחזקו גדותיו, שלא ישתפך לצדדים בלי תועלת על פני השדות, ועל הנחל הצר הזה והעמוק עוברות סירות, גם כן צרות, כאילו נעשו לשם צעצוע, ואניות קיטור קטנטנות, ובצפצופי־צחוק פולסות להן דרך אניות צעצועים וסירות־צעצועים על פני הנחל הצעצוע.
כל זה מניח חותם מיוחד על הטבע של ארץ אנגליה שאותו הצליחו האמנים ציירי הנוף לתאר יפה…
25 יולי 1893. בספינה באוקיינוס. בלילה.
… ביום ההוא נגן לו האוקיינוס את מנגינתו הכבירה. הוא היה כולו שחור, ועל פניו הוצתו לרגעים וכבו ראשי הגלים המתרוממים ויורדים… צפונה של הספינה, שמשם נשב הרוח היה השאון עולה בריתמוס. הגלים התנפלו וכרגע השלכו אחורנית1 ונופצו בשאון תחת הגלים החדשים שעלו עליהם. נפלא לראות את לבנת התלמים הללו, נדמה לי כי דליקה גדולה עולה ובאה עד מכסה האניה, ואחפש בעיני אחרי פּנס חשמל, בחשבי שהאור בא מתוך הספינה. אך טעיתי. הים לבדו נגן והאיר בעצמו. מהרה נוכחתי כי כך הוא, בראותי כי בתהום הרבה עגולים מאירים, שהיו עולים יחד עם הגלים ומתרפסים על דפני הספינה, וגם שחו לפנים, כמו תולעי יוחנא. מצד השני של הספינה היתה התנועה לא כל כך גדולה, אך המראה עשה עלי רושם עוד יותר עמוק. כאן הגלים לא התנפלו על הספינה, אבל רצו ממנה והלאה. התהום הנראה כאילו הוא מגון פיאוליטי נבקע פתאום בזרם פוספורי והזרם הזה נדחה ושטף לו בשאון מהספינה והלאה, ולו נוגה וזוהר. לפעמים הגלים כאילו יצאו במחול ואת ראשיהם הורידו אל תוך התהום ונבלעו שם, ואחרים באו וירשו מקומם, ואלה כאילו ברצון חפשי זרמו להם אל כל אשר היה רוחם ללכת. ומבלי משים תקפני רגש של מסתורין, בהביטי אל תוך חיי סתר אלו, הצפים ועולים מתוך תהום נסתר. נדמה היה, כי שם מי שהוא ומתרגש על ספינה זו שבאה ומעיזה לסלול2 לה דרך ולהפריע את הריתמוס הנצחי בשאון לא יפה של גלגלי המכונה ומקלקל את יפי הגלים ההולכים להם בדרכם הנצחי. ונדמה כאילו התהום הוא המביט בזעף והוא השולח את מרגליו, שמסתובבים על יד הספינה עם הפּנסים הקטנים שלהם… הם מסתובבים, מביטים, רוגזים ושבים אל ירכתי התהום, בנשאם עמהם גם הם את סוד הנסתר, שתוקף גם את האדם המביט אליהם ואל המצולה, שהגלים יורדים ושוקעים בה.
10 באוקטובר 1893.
אנית3 הקיטור “בולגריה” הביאה אותי ואת ילדותי לחוף אודיסה.
עוד בלילה פגש אותי הים השחור לא בפנים שוחקות. מסולין יצאנו כשהיה האויר שוקט, אך באמצע הלילה הקיצותי מתוך תנודת הים, שקשוק הגלים ואנחות הספינה. בתי סוניה קראה לי בקול חרד: אבא, אבא!
מה לך ילדתי?
– אנחנו לא נטבע?
– מה את מדברת, ה' עמך, ילדתי.
– הלב כואב לי.
הבינותי את פירוש המלות הללו, ובטרם שהספקתי לקחתה על זרועותי, והנה התקפה של מחלת הים פגעה בה, וממנה עברה גם אלי – למרות בטחוני שכבר עשיתי חוזה עם סערת האוקינוס.
וביום השני נגלו עוד סיבות יותר מורגשות להכנעה. כך היתה לי פגישת המולדת.
הספינה הגיעה עד החוף ועמדה. באולם הכללי נערך השולחן. בשביל מי? בשביל פקידי המכס.
המתינו זמן רב. לסוף באו הפקידים. הז’נדרמים קבלו את הדרכיות, התחילו ההכנות. כרגיל, מתחילים לחפש במחלקה הראשונה, אבל היום היתה איזו מבוכה אצל הז’נדרמים. בעמדי מלמעלה ראיתי כי ז’נדרם אחד מהר אל חברו, שעמד על החוף, לחש לו משהו, והלה מהר לרוץ לאיזה מקום. בעוד זמן קצר נודע כי מחכים לביאת הקולוניל שר הז’נדרמים. במעשה יונה הנביא הפילו גורלות לדעת בשלמי הסער הזה, ואנכי גם בלי גורל הבנתי, כי הסער הזה קם בשבילי. ואולם מצפוני היה נקי וכמו כן ארגזי ומזודתי, ולפיכך הלכתי לי עם ילדתי אל התא לאכול שם ארוחת הבוקר. בתוך כך התעסקו הז’נדרמים בחיפושים במחלקה השלישית. מזה אפשר היה להבין, שהקולוניל בא הנה בשביל מי שהוא מהמחלקה הראשונה.
סוף כל סוף בא הקולוניל והתחיל לבקר את הדרכיות. הוא קרא בשם כל אחד ודרש, כי יציגו לפניו את כל בני המשפחה, ובחן אם שוים האותות הרשומים בדרכיות עם פני בעליהם. לסוף שמעתיו קורא את שם משפחתי. יצאתי.
– אני חייב להודיעו פקודת הדפרטמנט. יואיל נא לחתום, כי הודיעו לו שהוא חייב להתיצב בפטרבורג ולנסוע ישר שמה, מבלי לסור לנובגורוד התחתונה. איפה החפצים שלו?
חתמתי. הביאו את החפצים שלי. בתא שלטה דומיה. – מאומצת ומנוולת. אותה הדומיה שידועה לי מצד ההמון הרוסי, הנוכח בעת חיפושים של ז’נדרמים. כולם ידעו פחות או יותר את שם משפחתי, ידעו כי אנכי “סופר רוסי מפורסם”, וכולם היו מעונינים לראות איך הז’נדרמים יחפשו בכיסיו. באמת זו היתה בקורת המכס, אבל יחד עם זה גם חיפוש. ראשית כל שאלני הקולוניל, אם אין עמדי “ספרי טרפה”, שאותם צריך לקחת ממני. שאלה מיותרת וטפשית. אנכי השבתי, כי בין כך ובין כך לדברי לא יאמינו ובודאי שיעשו חיפוש אצלי, ולפיכך אני חושב שיותר טוב שלא לתת שום הבטחות. חפשו.
חפשו. הפכו את הכל, לקחו ביד כל פיסת ניר, פתחו נירות מקופלים, הביטו אל תוך מכתבים, – דבר שאינו לפי חוק בקורת המכס. אמנם הקולוניל היה קצת עדין, אבל הז’נדרם, גור־כלב ה התחצף יותר מהמדה. הוא תפס קופסא שבה היו מונחות בובות. הילדות שלי מחו נגד זה.
– אלה הן הבובות שלנו. למה הוא לוקח את הבובות שלנו?
– הרפו ילדות. לא נעשה להן כל רע.
– מה זה? אלוי הבובות לא שלו הנה.
נטשה הנועזה ביותר, עברה על פני צרור של חפצים וחטפה את הקופסא, ובפחדה שמה תצטננה הבובות כסתה אותן בשמיכות שהז’נדרם ביקש להפכן ולחפש תחתיהן. הפובליקום, גם אותו הפובליקום הרוסי, הביע את אהדתו ל“מחאת הילדה שלי לפקיד ממלכתי בעת שהוא עושה את חובתו”.
תיכף לזה בא לידי המחפש ספר.
– זהו ספר שלי, קראה סוניה. – למה לקח את ספרי?
הקולוניל הרגיש הראשון במצב הטפשי והתחיל לעצור בעד חריצות גור־הכלב. אנכי הרגשתי כי פני להבים, מרגיש כי ההמון מלא בושה וגועל נפש, הילדות בוכות: “אל נא תסע אבא לפטרבורג, אל תעזוב אותנו”. סוף כל סוף הכל נגמר. הקולוניל שנתבייש בעצמו לא נגע בפסות הניר שחתכתי מעתונים שונים.
– חדל! – קרא הקולוניל אל גור הכלב, שבקש לגזול גם את זה… רק הדבר הזה היה חסר לי שיגזלו ממני כל מה שהכינותי במסעותי באמריקה בשביל עבודתי הספרותית העתידה. מאסון זה נצלתי כמדומני רק מפני שהקולוניל נתבייש מהתקפת הילדות, ועי"ז ניצל החומר הספרותי מידי הז’נדרמים.
“כלום לא נמצא דבר חשוד”, נשמע גם עכשיו, כמו תמיד אחרי החיפּושים הרבים שנעשו אצלי בימי חיי, אך בלבי נצטבר הרבה מאד מכל המחזה המגואל הזה..
ככה היתה חזירתי למולדתי, אחרי פרידה ארוכה ונסיעה רחוקה.
4 נובמבר 1893.
אתמול היה לנו יום קשה של אבל ודמעות. תמונת לולו (ילדה קטנה של וו. ק.) שלנו. התיצבה שוב נגד עינינו. בתוך משפחתנו, בכל פרטיה, וצער האבדה נתחדש כמאז. הילדות שלי לא ידעו עד היום שהיא מתה. חשבתי לגלות לפניהם את השמועה הרעה אחרי שתתחזקנה מעט. צר היה לי להדאיב את נפשותיהן ולערבב את שמחתן בתוך הטבע היפה של הדרום. המשרתת המסכנה סבלה הרבה משמוע את פטפוטי הילדות, שתמיד הזכירו את שם אחותן הקטנטנה והכינו לה מתנות. אתמול הקיצותי מתוך רגש קשה. החלום מעורר לעתים קרובות את הצער ההולך וקהה. על עיני, כנראה, עוד לא נתיבשו הדמעות. נטשה (בתו הצעירה, בת ארבע) הרגישה בזה ראשונה ושאלה: בכית?
– מה את מדברת, בתי? וכי ראית את אבא בוכה?
– ראיתי… בכית על לולו.
כל כך קשה להסתיר דבר מילדים. גם סוניה (הבכירה) הכירה כבר מה שהוא מאסוננו. “כשהנך מזכיר את לולו, אמא בוכה”. ואף על פי כן לא ידעו את האמת. ורק אתמול החליטה המשרתת להגיד להן. והנה הגיע לאזני קול בכיה וצעקת יאוש.
– מה שם?
– איננו רוצים, איננו רוצים כי לולו תמות.
סוניה בקשה מאתנו שנחדל מבכי… אם כך, חדלי את מבכי, אמרו לה. והיא אמנם התאפקה. אנכי ראיתי בפניה אותות של התאמצות. והיא, לתמהוני, משלה ברוחה הרבה יותר מאשר נטשה אחותה. אכן סוניה היתה מלפנים עסוקה ביותר עם נאדיה קרובתה בקומה התחתונה, ונטשה שעדיין לא נתקבלה בתוך חברתן היתה מצחקת תמיד עם לולו, ולפיכך הרגישה יותר באבדה. והיא דורשת רק אחת: “אני רוצה, שתהיה כאן, אצלנו, איני רוצה שהיא תהיה לא חיה. לאמה אמרה נטשה, כי יש מים חיים כאלה, שאם יזו מהם עליה היא תקום לתחיה”. הצער שלה הוא עמוק וחזק מאוד.
אני הצעתי תרופה. לא היה די אומץ בלבי לעזוב את הילדה לנפשה בפני הפרובלימה הערומה של המות, מבלי לרכך אותה משהי. אנכי אמרתי, כי אכן אמת הוא כי לולא אצל האלוהים, כי טוב לה שם עמו, וכי היא מרחמת עלינו, וכי היא רואה ושומעת מה שאנו מדברים. דבר פלא הוא לראות עוד בימי הילדות היותר רכה כבר את סימני האופי המיוחד של כל תינוק. על פי מבטה של סוניה ניכר היה, כי הלגנדה הזאת השפיעה עליה והשקיטה את המית רוחה, אבל נטשה הראתה חששות ובקורת.
– היא רואה!.. איך אפשר שתראה, אם היא כבר איננה חיה? המושג הנורא הזה של אי־חיה, ביותר לנפש יקרה, שגם לי קשה לסבלו וגורם מכאוב נורא – הביא לי חרדה, בראותי שהוא כבר מקנן במוחה הרך של נטשה. אנכי תפשתי מה שנמצא מוכן תחת ידי ואמרתי, כי הגוף איננו חי, אבל הנשמה אצל האלוהים רואה ומרגשת.
סוניה יודעת, כי בשמים יש פרחים וכו'. אבל נטשה גם על זה באה בבקורת:
– איזה פרחים, אחרי שאין שם אדמה.
ובפעם אחרת שאלה: עד השמים כל כך מרחק גדול – בודאי מיל, איך אפשר שלולו תראה אותנו?
– האלוהים הוא טוב, אמרה סוניה.
– לא טוב, אומרת נטשה: אם טוב הוא, למה עשה שבני אדם ימותו? הנה לקח את לולו. יחזיר אותה לנו!
התקפות של צער חוזרות ונעורות אצלה כמעט תמיד, אחרי כל משחק ושעשוע, שאנו משתדלים להעסיק אותה, להסיח דעתה ממחשבת התוגה. הרגש העמוק הזה שמצאתי בילדתי שחשבתיה תמיד לאגואיסטית, נגע עד נפשי. היא איגואיסטית, כמובן, באופן ילדותי: “לי, בשבילי, זהו בארגז שלי”, היא שונה גם עכשיו ואעפי"כ שוכן בלבה רגש אהבה עמוק וחם. בעת ארוחת הצהרים קמה פתאום ממקומה, נגשה בחפזון אלי, לפתה את צוארי בידיה הקטנות ובלחש (כמעט בקושי נשמעו דבריה באזני) אמרה: “והיא שם עצובה בחשבה על אודותינו. שמעת”? אנכי עניתי: אחרי שהיא רואה ושומעת, אין לה סיבה להיות עצובה, והיא בודאי רק מרחמת עלינו על שאנו בוכים…
גם קודם היא לא מצאה ספוק בלגנדה זו: לא טוב לה שם, אמרה נטשה, היא כל כך קטנה. היא רוצה אלינו!
אחר כך באה4 המינקת מהכפר. מסכנה – בראשונה מת הילד שלה ועכשיו היא באה להכות5 את לולו שלנו, שבשבילה עזבה את הכפר שלה.
לולו מתה בשקט, בלי יסורים מיוחדים, היתה מקבלת בהכנעה את הרפואות, אך מאומה לא הועילו. והגורמת היתה אותה המינקת, שחלתה בדזנטריה, וממנה עברה המחלה לילדה שלנו.
בערב, בשעה מאוחרת עוד לא ישנו הילדות שלי, ונטשה בכתה כל הזמן. צר לי על לולו הקטנה. היום בבוקר כאילו הופג הצער. בשעה הששית התעוררה וקראה לאמא. מה לך? שאלה האם. “חלמתי חלום נורא: באו גנבים וגנבו את לולו שלנו”. – ישני, ילדתי ה' עמך! ענתה האם. היא שכבה וישנה שוב. אחר כך הקיצה ברוח יותר שקטה. אני אמרתי לה: כי מעכשיו היא צריכה להיות טובה, ולולו תשמח על זה. ואם לא תתנהג יפה, אז היא תצטער.
למה אני מספר את הדברים האלה? אילו הייתי בטוח, כי לזה שאיננו חי אינו אלא נרקב בקברו, אז, כמדומני, לא הייתי מרשה לעצמי לשקר אפילו באזני הילדות. תתרגלנה מקטנותן אל פני הזעם של האמת בעולם הזה המלא צער. אך אנכי מאמין כי בזה עוד לא הכל נגמר, כי מצב רוחה של סוניה (המאמינה) ומצב רוחה של נטשה (הספקנית) הם שני צירים שביניהם עוברות הנטיות הנצחיות של השכל האנושי, פעם לצד זה ופעם לצד זה, בשאיפתה – ועוד יותר: בהתקרבותה אל האמת. הלגנדות של הילדות הן תמימות, אך מתחת לקליפתן, העלולה להשתנות, מפכה אידיאה נצחית על דבר החיים שאינם פוסקים, על דבר ההכרה העליונה. אין כל טעם לעקור את האידיאה הזאת מתוך נפש התינוק, יותר טוב להשאירה לעת עתה עם קליפתה התמימה. ומהצד השני, מצב הרוח הסקפטי המכון את הדמיון כלפי הארציות, השואל תמיד איך ולמה; כנראה גם הוא קיים לנצח, גם הוא דבר אורגני וזכות קיום יש גם לו. המחשבה הזאת מושכת את הרעיון הרוחני אל הארץ ועושה אותו יותר ארצי, מורידה אותו עד שתרפינה כנפיו. אך כאן היא מאספת כוחות חדשים ומתכשרת להרים עמה משא כבד של אמתיות ארציות חדשות, עובדות חדשות ודעות אובייקטיביות, ואז כאשר תתגלה היפותיזה חדשה עולמית היא תרים ל“שמים הנצחיים” את ארצנו המסכנה עוד מדרגה אחת. אנכי חשבתי על אודות השאלות הללו שאמנם פעם נגלו גם קודם. עכשיו נעשו יותר חיות, אפשר לאמר יותר ממשיות. כשהרכבת משכה אותי יחד עם הצער, שנפל בגורלי פתאום, בתוך ארץ נכריה, בתוך המרכבה הטעונה אנשים זרים – הבטתי אל תוך החושך שמשם נשקפו בקעות עלוטות עלטה. נוצצו כוכבים בשמים, וזחלו להם עננים והשאלה: לולו שלי – היכן את? היתה מכוונת לנפש חיה. אנכי מרגיש אין זה מחלת המוח, לא אדים מיסטיים. אנכי בטוח שאין בי מזה מאומה. לא שכחתי כלום ממה שלמדתי על דבר הטבע, על דבר חוקיו שאינם משתנים. אך אנכי חושב, כי חוקי סיבה ומסובב שקיימים לעד, חוקי החומר והכוח אינם מכסים בגולל שעל ארון המת את הרגש החי של האמונה הדתית. כי את כל אלה יכולה וצריכה לתפוס היפותיזה חדשה גאונית עולמית, שהיא תסביר ותפתור את הכל ותאחד את הכל בסינתיזה אחת, שתפתח מרחב בשביל חיי הנצח ושפע רעיונות חדשים, שלנגדם כל התגליות הגאוניות שנתגלו עד הנה נחשבות כגרגר הארץ שלנו כלפי העולם שאין לו סוף.
ואם כך הוא, למה, אבוא להכניס אל לב התינוק את חד־הצדדיות של המות החמרי נגד החד־צדדיות והתמימיות של הלגנדות האנטרופומורפיסטיות של חיי הנצח?..