חיים שוארץ, מאנשי העליה מגרמניה, עינו פקוחה ועֵרה וכוח־הסתכלותו וכשרונו עמדו לו בנסיונותיו ליתן, דרך סיפור, מבע למסכת־העליה הזאת. מלבד סיפורים קטנים, כגון “הסוס הטוב” או “אימת־המקום” הידועים לקוראי מוסף “דבר”, ניסה כוחו ביריעה רחבה, בטרילוגיה, שמסכתה האחת, על הקיבוץ, ניתנת עתה בהמשכים מעל דפי “יידישה רונדשוי”. במידה שהשכלתי לחדור למהותו של הספר, שקראתיו בכתב־יד, דומני, שלא בלבד הגיבורים, אלא גם הכותב עצמו נראים בתהליך־ההתפתחות מן ההיפרקריטיציזם, ההבטה היהירה מלמעלה, להתגברות עצמית, שעיקר־תכליתה השתרשות פעילה במציאות החדשה. המסכת עודה רדוּפה בהמשכיה ועדיין לא ניתן סיומה וכבר נתעוררו כמה קולות של ביקורת – בתיקה של “יידישה רונדשוי” מונחים כמה וכמה מכתבים, שענינם שונה. הכותבים כנפגעים מעצם הסיפור או מדרך־הסיפור – אחד מקטרג על רוב־הביקרתיות, אחר מקטרג על שימוש בחומר־עובדות דרך גילוי פנים שלא כהלכה, שלישי מרחיק יותר ומעמיד עצמו בוחן־כליות והוא פוסל כוונת המסַפר וכדומה. וכבר ידע עורך ה“יידישה רונדשוי” להשיב בדברים מחוכמים ונבונים על הקטרוגים.
בעצם, יכולתי להסתפק באותה תשובה ולהוסיף הערה לה, כי המקטרגים יואילו להמתין עד סיומו של הסיפור, שעיקר־ליקויו, כנראה, שאינו מתאר את האנשים כמלאכי־השרת, ויאמרו את שבלבם. אולם חוששני, שמא עלולים הקטרוגים האלה, שהגיעו כדי דרישה להפסיק פרסום המשכו של הסיפור, להתיש כוחו ועוּזוֹ של המסַפר להסתכל ולהראות לנו הסתכלותו ודרכה, על כן אומַר לו, כי דרך־הקטרוג, שזכה לו עתה, זכו לו גדולים וטובים ממנו. ראוי לו שיבדוק ההדים שנענו, למשל, לסיפורי י. ח. ברנר על המציאות בישובנו, כפי שנראתה לעיניו. הטענות לא היו רחוקות מדרך הקטרוגים עתה – ישיבה קצרה מדי בארץ־ישראל, שימוש דרך קריקאטורה בדמותו של פלוני ובמעשיו של אלמוני, שימוש בפרטי־מאורעות שלא כסדרם, בקיצור – הבילוש מי היא העלמה שברומן. אפשר לקרוא בזה מכתב, שברנר אנוס היה לפרסמו, אפשר גם לקרוא מאמר בזה. שם יש, למשל, דברים כאלה: “שמעתי: אין אני יודע את החיים הארץ־ישראליים, אין אני חודר לראות את הנולד בהם, את הצד השני של המטבע, אין אני מוכשר אלא לראות צללי־עבר מהרהורי לבי – שמעתי ואין אני מערער על זה – – אני מספר בעיקר למי שמתעניין, איזו רשמים אני מקבל ואיך עוברים שעותי וימי אני בארץ. – – אחד מחברינו, והוא סופר כמותנו, סח לי בימים אלה, שהדפיס בעתון־חוץ פליֶטון אחד והזכיר שם מושבה אחת, ולא לשבח, ואגב אורחא כתב, שבלילה נשמעה שם מנגינת פסנתר, ונפגשה בו העלמה היחידה המנגנת שם בפסנתר והתרעמה עליו על ש’תיאר אותה‘. – – בכל משפט ובכל שרטוט שנדפס מבקשים – וכשמבקשים מוצאים – את ה’חוטם’, את המודֶל: את מי תיארו כאן – – לבי לסופרינו הצעירים, ההולכים לכתוב ‘ז’אנר’ ‘מחיי ארץ־ישראל’. ה’מבינוּת' של רחובנו אכול תאכל בהם! – – ואולם הוי, אחי, זו הצרה של הבלטריסטיקה הארץ־ישראלית – חיפוש ומציאת מודֶלים מצד הקהל המצומצם – מצאה גם את מחברתי העלובה (הכוונה ל“מכאן ומכאן”), וכפי שאפשר ללמוד מן המכתבים המתקבלים על שם ‘הפועל הצעיר’ בין מאויבים ובין מאוהבים, יוצא דווקא, שרק להעליב את עצמי ואת חברי היתה כוונתי – –” (כל כתבי, כרך ח"א, עמ' 163–166).
ב 🔗
ועוד לענין מציאת המודלים ודרך־שימושם – שאם מציאותם מחייבת כדרישת־המקטרגים, גניזת הסיפור, קשה לידע, להיכן אנו מגיעים. המודל הכועס – אינו חזיון לא־מצוי. אפילו ח. נ. ביאליק חשש לחתום בשמו המלא על “אריה בעל־גוף” והציע לחתום באות אחת, והיה בזה דין ודברים עם אחד־העם, כי “היה חשש ש’אריה' החי, אחד מתושבי פרבר־העצים שבז’יטומיר, עם־הארץ ועשיר, ‘בעל־גוף’ וגבר אלים, יתעורר מרבצוֹ למראה התמונה שלו בספר – – במידה זו היתה התמונה קרובה אל ‘המקור’ והיתה ניכרת גם בפרטי הסיפור על האב והבנים ועל הבית ושוכניו כולם” (פ. לחובר: חיים נחמן ביאליק, חייו ויצירותיו, עמ' 215, בהערת־שוליִם מובאים שם דברי יעקב פיכמן בשם ביאליק: “לאחר שנתפרסם הסיפור הזה והיה לשיחה בפי הבריות היו בני אריה הנעלבים מאיימים, שאם יפול המחבר בידם לא ינקוהו”), כמובן, כך דרכם של בעלי־גוף, שהם נפרעים במתן סטירה וכדומה, ואילו בעלי־תרבות, המגלים עצמם כמודלים, כותבים מכתבים למערכת. לפני המלחמה כתבו ל“הפועל הצעיר”, כיום הם כותבים ל“יידישה רונדשוי”.
ואולי יורשה לי להוסיף ולהעיר, כי הצעקה על השימוש במודל, ביחוד בשימוש דרך־חירות, היא לפעמים מרובות בית־אחיזה נוח למדי למי שאין בכוחו לערער בטעמים נכוחים יותר את הביקורת הקשה, שנמתחה בסיפור המעיר חמתו. כמשל אביא את התגובה לסיפורו העז של הסופר הפולני אמיל זֶגאדלוֹביץ' בשם “בלהות”, שנתפרסם לפני שנתיִם. הה, איזה שפע של מכתבים ירד על המערכות – מוֹדל של בית־הספר שתיאר לא היה לאמִתוֹ, כך אלא כך, מוֹדל של מורה פלוני או אלמוני שתיאר לא היה כך אלא כך, כאילו היה בתיקוני־טעות כאלה לגרוע מכוחו ואמִתוֹ הפנימית של הספר הזה. יתר על־כן – ענין המוֹדלים אפשר להעלותו לכל אורך־התפתחותו של הסיפור העברי והמשלים רבים מספור. אך אם גם נצמצם עצמנו בגדר הסיפורים, שנושאם ההוַי בארצנו, האומנם נהא חייבים בטירחה מופלגה, כדי למצוא את המודלים? ובאמת, מי מסופרינו אלה פטר עצמו משימוש במודלים? מי הדיר עצמו, מי יכול היה להדיר עצמו מדמויות של אנשים חיים וקיימים ולעשותם, הכל לפי היכולת האמנותית, ענין להתכה ומעשה־מרכבה, שיש בהם חידוש, אם מעט ואם הרבה? האומנם לא נוכל למצוא מודלים ב“גבעת החול” של ש“י עגנון? וב”אניות אחרונות" של א. ראובני? וב“נדודי עמשי השומר” ליעקב רבינוביץ? וב“ימים ולילות” לנתן ביסטריצקי? וב“יומן בגליל” לש. שלום? וב“צריף־העץ” לעבר הדני? ובימות המשיח" לי. ד. ברקוביץ? וב“איש וביתו נמחו” לאשר ברש? וב“כאור יהל” ליהודה יערי? ויואילו־נא המקטרגים על סיפורו של חיים שוארץ, היושבים בעין־חרוד (היא תל־המון שבסיפור), להתעניין, שיש גם להם ענין וזיקה לעין־חרוד, למשל, בסיפוריו של ד. מלץ, ז. וולף [=זאב יוסיפון] ואחרים? והאומנם ענין המודל ומציאותו הם דבר של חשיבות יתירה כל־כך? ודאי, שורת האמת מחייבתני לומר, כי גם הסיפורים האלה העלו חימה, רטינה, היה גם מי שביקש לתבוע לדין, ויש עד היום מודלים וקרובים להם הנרגנים באהליהם. ובשל כך צריך היה לגנוז את כל סיפורי־ה“ז’אנר” שלנו מסיפורי ברנר עד עתה?
[כ“ט סיון תרצ”ט]