העובר בערוגות העתים של שירתנו ורואה דרכי־גידולה, רואה בבירור, כי ביסודות הצמיחה והעליה ניכר יסוד־החריזה. הבודק דרכה של החריזה אי־אפשר שיצא מלפניה בלא הרגשה של פליאה ועונג, בין שהוא עומד בתחנת הנגינה המלעילית, שהיא כתקופה המוגמרת, ובין שהוא עומד בתחנת הנגינה הנכונה, שהיא כתקופה בעצם־בישולה. אפילו סקירה מרפרפת בשירה מלפני דורותיִם מראה לנו, עד מה הפליאה החריזה להיחלץ מכבלי־השגרה, שנעשתה כחזרה משעממת ועקרה. הה, כמה מיגעת היא העלאת־הגירה של החרוזים הנצחיים כגון ארץ־קרץ־פרץ, נצח־רצח־קצח וכיוצא בהם. והנה דרגת ההתפתחות של החריזה עתה מבצבצת מתוכה סכנת־השיבה לחרוזים האומללים האלה. עם המעבר לנגינה הנכונה נצמצמה ביותר האפשרות של חריזה מלעילית ודורשיה או שהם מחדשים דרכים, שאינם נפטרים מן המוזר ואף נוסחותיהם משום מיעוטם נעשים שגרה, או שהם מטריחים את הצמדים המשומשים מכבר. ודאי אפשר משורר וייעזר גם בצמדים האלה על דרך שחיותו של השיר כולו מרעננת גם את החריזה הנושנת – ראה למשל שימוש כזה בשירו של ש. שלום “שמשון בבית־הריחַיִם” – אבל אין החריגה מגדר־כלל באה אלא לקיים את הכלל.

ב    🔗

והאפשרות היא באמת מועטת. דוגמה קטנה – זה מקרוב נתפרסם תרגום עברי לשירו הנודע של שילר Der Alpenjäger.

המתרגם, שמשון מלצר, נתן, כדרכו, תרגום נאה ודק, אף כי לא השכיל להקליט בתרגומו את מידת הרוֹך והעֶדנה שבנעימת־המקור (“דבר לילדים”, ט' אדר תרצ"ח). והנה השיר הזה תרגומו נעשה עוד לפני שמונים שנה ונתפרסם לפני שבעים שנה ומעלה. המתרגם יעקב צבי שפרלינג, נתן, כדרכו, תרגום כבד ומליצי וממילא לא השכיל להקליט בתרגומו אפילו הדה הרחוק של נעימת־המקור (“הנשר”, י“ב תשרי תרכ”ז). המרחק שבין שני התרגומים כמרחק שמונים שנה, ההבדל ביניהם כהבדל בין מליצה ושירה. ועם זאת, כשבדקתי בחרוזים מצאתי אז: “כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף”, ועתה: “הציד בהררי אלף”; אז: “בל תאבה לשמור באחוּ הכּשׂב – – אחר ירוק ידרוש ילחוך העשב”, עתה: “לא תאבה לשמור הכּשׂב – – צח ירעה בין פרחי עשב”; אז: “על תועפות צורים ראש הצלע – – בינות צורי חלמיש הררי סלע”, עתה: “על צורים קרחי־הצלע – – וקלה בין פרצי־סלע”; אז: “מאביר לב זה רחמים מבקשת – – הוא כונן על יתר לדרוך קשת”, עתה: “עין העלם מבקשת רחמים – – אך ידו תדרוך הקשת”. ספק גדול, אם המשורר הצעיר ידע מנסיונו של המליץ מכבר ועם זאת נראה את שניהם כמתחבטים בכלוב הצר של המלעילים ודמיונם של חרוזים בעיקרו אינו אלא פרי האפשרות הדלה בפינה זו בלשוננו.

ג    🔗

לאמור: איני מתעלם מן הקושי, אלא שהקושי אינו פוטר מן החובה להזהיר משגרת־החזרה, שמתוך שהיא כאן כמזדמנת מאליה סכנתה מרובה ביותר.

[ט“ז אייר תרצ”ח]