ישראל כהן הקדיש בספרו “הערכות ובבואות” (הוצאת “מפיץ הספר”, תל־אביב) מדור מיוחד לכמה סופרים ומשוררים עברים. בכללו המאמר “על קוטב הרוח”, שענינוֹ הערכת א. שטיינמן. דומה, כי אם כל המאמרים שבמדור ניכר בהם יחס של הוקרה, מאמר זה ניכר בו יחס של הערצה. הנעימה בו חמה יותר, לוחמת יותר. מתוך היחס הזה הוא טורח לעמוד על הספר ולהאיר אָפיוֹ, דרכו ופעלו.

ב    🔗

במאמר הזה נתעוררתי על פיסקה אחת המניחה, לדעתי, מקום לערעור והשגה. תחילת הפיסקה: “שטיינמן מטיל אימה בפוריותו, בגודל־היקפו, בחוד־ראייתו ובחריפות־התרשמותו. ויש להוסיף: אף במהירות־הגבתו”. עד כאן בסדר – כי, אמנם, שטיינמן הוא סופר פורה, היקפו גדול, ראייתו חדה, התרשמותו חריפה. רק ענין האימה קשה קצת להולמו. לדעתי, אפשר שמכלול תכונות כאלה יטיל שמחה, יטיל מבוכה, אבל איני מבין מה אימה לכאן. אך נראה שהביאור לכך כלול באמצע הפיסקה: “כל מי שמתקין עצמו לכתוב על ענין מן הענינים מצוּוה תמיד לבדוק, שמא כבר עסק בו שטיינמן, או אולי יעסוק בו עד שהוא יסיים את הכנותיו. הן אין כמוהו סוקר וחוקר את המתהווה ונושאים אחרים שהם בבחינת ‘מן הצד’, אם רק חיוניוּת בהם וכוח מגרה בהם – ספק אם יניחם לאחרים”. אף כאן הדברים בסדר – כי, אמנם, שטיינמן הוא מן העֵרים ביותר, בחינת זריזים מקדימים, עם זאת ראוי שלא להפריז. יש ויש נושאים, שאין להכחיש חיוניותם, והוא מניחם לאחרים. דרך משל: באותו המדור עצמו שבספרו של ישראל כהן אתה מוצא נושאים כאלה. הרי המאמר “בקסמי היקום” והוא על ש. טשרניחובסקי, הרי המאמר “העולם בזיווֹ” והוא על יעקב פיכמן, הרי המאמרים “ספר הגות” ו“חזון ומסה” והם על יעקב שטיינברג, הרי המאמר “בצל דיוניסוס” והוא על א. שלונסקי. אודה שאיני יודע מתי הקדים שטיינמן את ישראל כהן בענינים אלה, מתי ראה לכתוב ביִחוד כזה ובפירוט כזה על ש. טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, א. שלונסקי, מתי העריכם הערכה מיוחדת ומפורטה. כמדומה, עובדה היא, כי שטיינמן, שהוא בספרותנו ככספית במתכות, ומתעורר על רוב חזיונות מרוב שטחי חיים ומחשבה אינו נוטה ליחד מאמרים מפורשים ומפורטים על הסופר העברי החי, דרכו ופעלוֹ, אף שגם הוא ודאי חזיון בחזיונות. אמת, הוא עצמו בירר את הטעמים לדרכו, אולם אם לקבלם – הרבה מאמרים צריכים היו שלא לצאת לאויר העולם ומאמרו של ישראל כהן עליו בכללם.

ג    🔗

ועתה סיום הפיסקה: “עובדה זו משפיעה על הבינוניים כמין עריצות. זהו אחד הטעמים למסע ההתנגדות לשטיינמן, בין אם מסע זה נערך בקולי־קולות ובין אם הוא חשאי. יש בזה משום התגוננות. יצר־הקיום מכה על קדקדם: אל תודה בו, שאם כן – אבדת. על־כן מעקמים את הכתובים ובלבד שלא להוציא מן הפה הודאה מפורשת: שטיינמן הוא סופר גדול בעל־שפע, שאין כדוגמתו בספרות העברית החדשה”. מלה עריצות היא כתאומתה של המלה אימה. שולחן־הנושאים הערוך לעט־סופר אינו כשולחן של חסידים שמנהג של חטיפה נוהג בו וכל שעריצותו גדולה יותר הוא בחינת כל הקודם זכה. כל נושא יש בו אלפי פנים, כל שעינים לו ונפש בו מגלה בכל נושא ונושא צד, אם גדול ואם קטן, אבל אחר. גם הסופרים הגדולים בעלי־השפע, שמעטים הם בספרות העולם, הניחו מקום לגדולים, לבינונים ולקטנים ואפילו לקטני־קטנים. לא ראינו עדיין מי שישבור עטוֹ משום אימת אפלטון, דיקארט, גיתה ועריצותם.

ד    🔗

ולענין ההתגוננות ויצר־הקיום המכה על הקדקוד: אל תודה בו, שאם כן אבדת – גם אלה דברים שאין להם משענת עזה ביותר. כמדומה שאין להעריך סופר, אם בינוני הוא ואם גדול הוא, לפי מידת־הודייתו בסופר אחר. גיתה לא הודה בהֶלדרלין, טולסטוי לא הודה בשקספיר, נורדוי לא הודה בניטשה ואיבסן ואחרים, פרישמן לא הודה בפרץ, ביאליק לא הודה בגנסין וכדומה – תאמר: יצר־התגוננות, תאמר שאילו הודו בהם ואבדו? פרשת־ההודאה בכל־זאת אינה פשוטה כל־כך. יש טעמים גדולים, כגון בחינת היִחוד המתפרשה כבחינת יחידות, ויש טעמים בינוניים כגון חילופי דורות, ויש טעמים קטנים, על כל פנים טעמים רבים, שונים, סבוכים. וכמה סופרים תמצא, שכל אחד בינינו, ושטיינמן בכללנו, אינו עלול להודות בהם, תאמר: רק יצר־התגוננות כאן, רק חשש, שאם יודה בהם ואבד? והנה בעל המאמר “על קוטב הרוח” הודה בשטיינמן ובפה מלא הודה בו – האומנם אבד?

[כ“א תשרי תרצ”ט]