כך שם הרשימה על עמנואל בן גָריון, שנדפסה זה מקרוב (“דבר”, גל' 4109). ענינה השגה על דרך־התיאור המצוי של אישיות בולטת, הנוהג לפרט חיי־שעה וצרות־שעה שלה. ביחוד הוא משיג, כנראה, על דרך ההבלטה והפירוט של לבטי־הפרנסה, כעניני שכר וכדומה. ניכר, כי הבא לטרוח בביוגרפיה של אישיות בולטת, חייב, לדעתו, להעלים דפים אלה, לכסות עליהם. הוא אומר: “כשמקברים את הגוף, יִסוריו של הגוף נקברים אתו”. הוא מוסיף ואומר: “חיי־שעה וצרות־שעה חולפים־עוברים להם; כלו חיים וקללותיהם; אבל הרגעים הספורים של הרמת נפש, הם־הם גם השארת־נפש והם־הם הראויים בלבד לזכר ולזכרון”.

ב    🔗

השגה זו נשענת על הדרישה להבדיל בין טפל ועיקר, לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה. היא גם נשענת על הדרישה לשמור על מידת הצניעות. הוא אומר: “שאלות הכסף של הפרט הן לא פחות נסתרות וצריכות להיסתר כמו עניני עריות”. מבחינה זו מזכירתני ההשגה את דברי א. שטיינמן בתשובתו למכתב הגלוי של ש. יהודאי. אף הוא סבור, כי הנפש היפה מורדת על הדיבור־בפרהסיה בצרות־יום־יום, בצרת הפת והשכר, של הסופר, ואין ספק, כי הדעה הזאת יש מה שיצדיקה. אולם הדברים צריכים הגבלה מפורשת. במידה שפירוטי הצרות והלבטים לא באו אלא – כפי הגדרתו הנכונה של עמנואל בן־גריון – להנות יצר הסקרנות הריקה של בעל־הבית, ודאי שהם פסולים; אולם על מה הם נפסלים בבואם להראותנו את מערכת חיי־האישיות כהוָייתה, כמערכת־מלחמה שבין מציאות קטנה, עכורה, מדכדכת, ובין נפש גדולה מזהירה, ממריאה? על מה נפרנס את הקורא בתמונה שכולה חסד־שחקים וניטל עפרה הכבד, עפר המציאות ומעקשיה? על מה לא נספר דברים כהוָיתם, על מה לא נראם כהראות מיכל אנג’לו את הטוֹרסוֹ, שניכּרת בו המלחמה רבת־הגבורה שבין החומר הנמשך למטה, להיוליות, לתוהו, ובין הרוח הנמשכת למעלה, לדמות, ליצירה?

ג    🔗

אודה, חוששני, שמא גזירה הנגזרת כפי שעה על תחום מסוים של צרת־החיים, תחום דאגות הפרנסה וחיבוטיה, עלולה להתפשט על שאר תחומים, כמיחושים, כתלאות, כטלטולים וכדומה. הרי בעל־ההשגה גוזר על כל יסורי הגוף. וכאן לנגדי דברי ג. שופמן ברשימתו הנלבבת על “תולדות הספרות העברית החדשה” לפ. לחובר. הוא כותב: “מה שאייכנבוים כתב לא חשוב ביותר, אבל מה שמת בקיוב (למות בקיוב לא דבר קל הוא!) מעיק על הרוח מאוד. הנה כי כן צריך להפוך את השיטה בכתיבת תולדות הספרות. על חייו, תלאותיו, מחלתו ופטירתו של אייכנבוים, למשל, צריך היה להאריך מאוד, ובחצי־לבנה להעיר: כתב שיר פלוני וכדומה. וכן על גוטלובר ועל לטריס ועל פייבל שיפר משברשין”. לכאורה הוא אומר דברים אלה כדרך הלצה, אבל גם כשהוא ממשיך מתוך הדגשה: “ועתה ברצינות”, הוא אומר על פרקי הספר, הדנים בסופרים, כי “נכתבו בהבנה עליונה, באהבה וברחמים. רובם חייהם היו שלשלת של לבטים ונדודים וצרות, וכאן ב’תולדות הספרות העברית החדשה', כאילו באו אל המנוחה”.

ד    🔗

אכן, סיפור חייהם של גדולים על אמִתם, על המתיחות שבין שפל המציאות ובין המראת הנפש – היא־היא מנוחתם.

[כ“ח כסלו תרצ”ט]