כל מי שיש לו ענין בחיי־עולם, שם בודאי לב לכך שחתמתי, בימי פולמוס נאים אלה, על כרוז פוליטי מטעם אנשי־הרוח. מסופקני, אם יכול היה שלא לשים לב! איני יודע, לפי־שעה, מדוע, אך אותיות שמי היו מצופות מעין־זרחן. על כל פנים לא יכולתי להעיף עליו עין – על הכרוז, כלומר – מבלי שתגיו – תגי שמי, כלומר! – לא יפרכסו אלי מרחוק, כמין פח נוצץ בחשכה!
רבים מאלה שעיינו בו – בכרוז, לכל הרוחות, לא בשמי! ־ נגשו אלי וברכוני. חן־חן, מעומקא־דלבא! אך בינינו לבין עצמו: מי שסבור כי מצפוני איננו מניח לי למשוך ידי מעסקי־קלפות, אינו אלא שוטה! לי היו טעמים משלי לכבד את ידידי, אנשי הרוח, בחתימת־ידי…לא שעשיתי ש ק ר בנפשי, חלילה…יש דברים שאיני עושה אותם רמייה!
אף־על־פי־כן טועים אלה שייחסו לי כוונות יפות מדי. האמת העירומה היא זו שרציתי לישב לי בשלווה ולבלוע זבובים, ככל אשר נאה לאיש־מעלה. אך יקירי: שוטה אינני! שעה שזימנתי עצמי לחמוק לי לדרכי, נזכרתי בחיוכם הנחמד של הטובים בידידי. באזני רוחי שמעתי את קולם המתון, הסימפטי, מלא־ההבנה, שהבעת תמיהה נרגזת מחלחלת בו:
“ואתה? היכן אתה?”
ראיתי פתאום את ידידי האחרים מהלכים להם במה שקורין תילוי־ראש. הם חתמו…משמע ששמם יקר משמי! בהם בקשו אנשי־מעשה להתהדר…משמע שיפים הם ממני! לא, אינני הגדול בבני־דורי ולא החכם שבכל החבורא, אך גדול וחכם אני משוטים רבים. יודע אני שאם אינך מרכיב עצמך על סוס גבוה ־סופך שאתה זוחל כל ימיך עם נשכחי־עולם. הרוסטטראטוס, שביקש להוציא לעצמו מוניטין, הצית כידוע את מקדש דיאנה באפסוס. אצלנו – לא בכל יום אתה יכול להצית הצתות! חייב אתה למצוא דרכים קצרות יותר לתהלה!
כן, יקירי, ההמון! ההמון – דרכו לשכוח! במאה הארבע־עשרה היו כל בני־פירנצה עולים לרגל לביתו של חכם־משפטים אחד – אקורסיוס – ומנשקים את העפר שעליו דרכו פעם כפות־רגליו. משבאו פקידיה של רשות להרסו – לא טרחו אפילו למחות בידם. אין לך דבר חולף כתהילה. אם אינך מופיע לפחות שלוש פעמים בשנה, בפומבי – פשוט רגליך והוצא את רוחך: חשוב אתה כמת!
חתמתי איפוא בשתי ידי. אם לא הצלתי את ידידי, הצלתי לפחו את שמי. לא בי האשם, כי נתמעטו קולות בקלפי.