אַךְ יִרְאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְהַבְהֶבֶת בָּהָר,

עִם רִאשׁוֹן-רִאשׁוֹנִים הַנּוֹטְרִים אֶת הַסְּפָר,

אַךְ בָּהָר בַּמַּעֲלוֹת – לְעוֹלָם בַּמַעֲלוֹת!

בַּאֲגַף-הֶחָלוּץ הַמַּעְפִּיל בּוֹ עֲלוֹת,

אַךְ בַּסְּפָר (בֵּין-תְּחוּמִים, גְּבוּל נוֹשֵׁק אֶת הַגְּבוּל),

שָׁם גּוֹבֵר דָּם צָעִיר, דָּם צָעִיר קַל לָחוּל,

וּבִשְׁבִיל טֶרֶם-בֹּקֶר חִוֵּר וּצְמֵא-טָל

בְּקִשְׁרֵי-מִלְחָמָה – וְהַפּוּר לֹא הוּטָל,

הֶעָמָל עוֹד הַרְבֵּה, הַשָּׂכָר אַךְ מְעָט,

לֹא הָכְתַּר מְנַצֵּחַ בְּשֶׁבַח שׁוּם כַּת…

מַה תִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת, תִּקְרַע הַחַלּוֹן?

צֵא חֲבוֹק אֶת הַבְּרוֹשׁ, קוּם וּשְׁקָה לָאַלּוֹן,

הִזָּעֵק לַשָּׂדֶה, הִטַּפֵּל לִגְבָעוֹת

בְּקִסְמֵי יִדְעוֹנִים, בְּלַחֲשֵׁי הָאוֹבוֹת,

לֵב פָּתוּחַ לָאוֹר וְקוֹלֵט הֵד-הַכֹּל:

זְרִידַת זְאֵבִים, בִּרְכַּת צִיץ לְלֹא-קוֹל,

מַנְגִּינַת מִשְׁבָּרִים וְדִמְמַת מְחִלּוֹת,

בְּלֵב קוֹדֵחַ אֶל-עָל כַּאֲשַׁם-מְעִילוֹת

אֶל נִיצוֹץ-נְצָחִים שֶׁבִּצְבֵּץ וְנָבָט,

בְּעִקְּבוֹת כֹּהֲנֵי יְרָבְעָם בֶּן-נְבָט.

תל-אביב 1935