לפרופ' דב לנדאו

עִם שְׁקִיעַת הַיּוֹם

חוֹצוֹת רַגְלַיִם אִלְּמוֹת אֶת כִּכַּר־הַבְּאֵר

לְעֵבֶר בֵּית־כְּנֶסֶת

חָרֵד;

שָׁלֹשׁ פִּנּוֹת לָהּ לַכִּכָּר, כְּמוֹ לְכוֹכָב פָּגוּם,

וְרַגְלַיִם הַלְּבוּשׁוֹת גַּרְבֵּי־בַּד חוֹלְפוֹת בָּהּ

עַל בְּהוֹנוֹת,

בְּעוֹד רֵיחַ שֶׁל אֵשׁ

בּוֹקֵעַ מִבְּנֵי־אָדָם שְׁחוֹרֵי־בֶּגֶד.

אַחַר־כָּךְ בָּאוֹת אֶל הַבְּאֵר

נְעַרוֹת־מְשָׁרְתוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֵסֶל עַל כִּתְפֵיהֶן,

הֵן בָּאוֹת מִצַּד בָּתֵּי הַגְּבִירוֹת וְחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה

בְּהַשְׁמִיעָן מִצְהֲלוֹת־צְחוֹק וְכִנּוּיֵי־גְּנַאי

כְּלַפֵּי הַיְּהוּדִים הַנִּשָּׂאִים בְּרוּחַ הָעֶרֶב,

וְקָרוֹב־קָרוֹב

מִתְרַעֲשִׁים חַלּוֹנוֹת בֵּית־הַכְּנֶסֶת;

רוֹאִים כֵּיצַד מְזִיזִים רָהִיטִים,

מַפִּילִים כִּסְאוֹת וְסַפְסָלִים אַרְצָה

לִתְאוּרַת נוּרָה עֲרִירִית –

וּמִישֶׁהוּ שָׁר בְּעֶצֶב

אֲשֶׁר אֵינוֹ מַתְאִים לְרוּחַ הַקַּיִץ,

בְּפִנַּת הָרְחוֹב

אָבִי

וַאֲנִי,

לְבוּשִׁים בִּגְדֵי־ בַּד קַלִּים

לְאַחַר בִּלּוּי “יוֹם רִאשׁוֹן” עַל חוֹף־הָרַחְצָה

הַהוֹמֶה מֵאָדָם,

וְאוּלָם אָבִי נֶעְצָר לִכְדֵי רֶגַע,

מַטֶּה אָזְנַיִם לַנִּגּוּן הַשָּׁחוֹר

וְלוֹחֵשׁ: “הוֹ, עַד כַּמָּה הִתְרַחַקְנוּ…”

קוֹלוֹ זָר לִי מְאֹד;

וְהִנֵּה הוּא מֵחִישׁ אֶת צְעָדָיו,

כְּאִלּוּ הִבְחִין בְּכוֹכָב נוֹפֵל.