א.
ערבי-פסחים המתרוננים חרש מצניעים לכת בסמטאות אפילות ומפותלות שבילים, שלוה צוננה ומשובבת מתמשכה מטבור-הקריה ומתפצלת לצדי-דרכים עקומות, נשים טובות-עינים מתכנשות ליד בתים פקוחי-חלונות ומופקרים לאדמומית-שקיעה.
מעגלים מעגלים משוחחים ישישים נכבדי-עיר, פאות מתולתלות עוטרות בעניוות את הפרצופים השופעים עגמומית-גורל והאוזן הזעירה והמוסיקאלית של תינוקות חמודים לוגמת בצמא דברי-זקנים ונבוני-דעת.
הישישים מסיימים את שיחות-החולין הקולחות בחשאי, ומבין השפתים הרכות, האמהיות, של נשים צדקניות מסתננת רינה שאננה והתינוקות עוצמים את עיניהם המשולהבות ומאזינים בדממה לסיפורי-אגדה נלבבים על אותו צדיק נסתר, שהיה יושב בחצרות-העכו"ם ומשמש את הדוכס הקוסם והיה מושיע את ישראל מפורעניות הרבה.
ניצבים התינוקות בעוצר-נשימה ומקרקעית-דמיונם, המפיק מרגליות, מצטחקת עטרת-מלכים וחרב-פיפיות וקרן צהלנית של מעוז ונצח נמתחת בשתי וערב: מלכות בית דוד.
ממרחקים ניטלטל חסיד כתפני, שכותנתו פרומה וחושפת שוזף-חזה רחב ושעיר, ומקלו שבע-ארחות מבקש להיות לבשר אחד עם האבן הדוממה והמחוספסה, המוטלת בשערי-עיירה מתנמנמת ליד דרך-המלך הגדולה.
עומד החסיד באמצעית-הרחוב ומטיל שתי עינים סלחניות להעיד לנבובי לב בשפת-אלם חתומת-ניב על כנפי-יונה, שהיו מתנופפות ברשרוש-פתאום בלילות-טבת, כשאברך צנום נהם בשכיבה פרקדנית על גבי התנור שבקלויז נהימה חטופה ודקה, כאילו ניעורה פתאום ההויה החלולה והעלתה לשם תנחומי-חצאין צליל בודד ובהיר של תפילה לעני.
מרשרשות דומם כנפי-יונה והצליל הבהיר והמיותם מדובב שפתי-ישנים, והבחורים, שנרדמו מורכני-ראש על הספסלים הפרוקים, פוקחים בעצלתים אשמורות ופותחים בפזימה ארוכה, שתחילתה אגלי-נגינה לטפנים וסופה אשדות רננים המסתננים והולכים עד היותם מי-מעין צוננים לשפתי-התלאה: עבודת-הבורא.
ב.
נסתתרו מאחורי-תריסים אטומים נשים וטף, תוך גוש-האפלולית המגושמת, הרובצת ברחובות מוכי-סנורים, צוללה בדמי-סתר אלומת-אור תועת-לבב ובודדת שנתלשה עקירת-ארעי משלהבת-הקיסמים הצהובים הדולקים במשכנות סגורים ומסוגרים; על האבנים הדוממות והמחוספסות רוטטים עקבי-הרגלים הכבדות של החסיד הכתפני וסמוך להם מפרפר זיע קל של עקבות מהססים וזעירים, עקבי-תינוק, שקיבל באהבה את תורת-האלם ונצטרף באין רואים למעגלי-האורח הזר. שכן ידע הילד, כי לאותו אושפיז מצפה בערבי-פסחים על שולחן-אבא כוס-הזהב הגדולה והיקרה, כוס אליהו הנביא.
למחרת-היום, עם בוקר משכים ומרנין, ניעורים דמדומי-שחר ומצניעים לכת בסמטאות ורודות ומפותלות-שבילים, בשיפועי הדרכים הפתלתלים מדרדר הד אטום אשר לבכי-אם אבלה המצעקת במר-יאושה לבנה הקטן והאובד:
– אלישע, איכה?
וראשי-העדה מרכינים את ראשיהם המלבינים ומבכים את אבדת-הנער ומנחמים אם זועקת בצר לה, תלמידי-חכמים עומדים מבוישים, כי לא השכילו להקביל את פני האורח היקר כיאות לו; התינוקות המכרכרים בחוצות כובשים ראשיהם הקטנים ומתקנאים בידיד-נפשם הצעיר והרך על שהלך בדרך הטמירה והנעלמת ובאותה שעה ממש יוצק אלישע התינוק מי-מעין צוננים על ידי-רבו הכתפני והאילם ואילת-השחר מטילה קרן צהלנית של מעוז ונצח על שפתי-המערה המקודשת.