א.
למראה נחשולי-פרא המרוגזים של האוקינוס רחב-השולים, שלא שקט מזעפו מיום הפלגת הספינה המסואבת והעמוסה עדת-יהודים תשושים ומסוגפים מעל החוף המתפרקד לאורך-המים העכורים והנדחק לתוך חריצי-היבשה – התחילו העינים ממצמצות מתוך הרגשה מוצנעת של בושה ודומעות בחשאי ובהסתר-פנים, כאילו הבהבו נגדן בשפולי-האופק הדמום-ערפלי, מתוך להטי-דמיון, גגות-העירה השקטה היושבת בנחת על שפת-הנחל הפּזיז, שדרכו מדי שנה בשנתו לבלוע חיים אחד מתינוקות דבית-רבן. בלי-משים נזדקרה מתוך הפקעת הסבוכה של שברירי-הזכרונות המקוטעים והחתוכים דמות-דיוקנם המוקדרה והמטושטשת של אבא-אמא, כששניהם אחוזים ודבוקים ומעוטפים בטלית שכולה טלאים, רגליהם הכרוכות מרחפות בטיסה מופלאה מעל הגגות המשופעים, ממש כבאותם הציורים טרופי-הפרצופים ומעורבלי-הגונים היוצאים מתחת מכחולם הרוטט-עצבני המפרפר בין אצבעות-ימינם של צעירי-ישראל המטלטלים בנכר בעקלקלות-הגורל. הרחש החבוי והקל שניעור לפום-ריהטא, העלה מסימטה מהבילה ונידחת שבלב נהימה דקה וכבושה, שגררה אחריה מנגינה מפורשת למחצה ושוב הבהיקה מול העינים התמהות והמטפטפות חרש דמות-אבא המטייל בחלוקו הצחור סחור-סחור לשולחן, כשפסיעותיו הגסות מתלוות לחזרתו המשעממת על ספק-ניגון, שנקלט רק במחציתו בשעת סעודת-מצוה.
פרצופו האפל-מצהיר של הכושי, שישב בפישוט-ידים בירכתי-הספינה וגמע לסירוגין בלגימות ממושכות איזה משקה מבעבע מצלוחית-פחים משחירה ומוחלדת, החזיר את תעתועי-ההרהורים על אכסניה נשכחת, שארבע יתדותיה נתקעו בשחרית-הילדות, ושטפחה כאן באמצע-האוקינוס על הפנים המחוטטות בנשיבת-משי של מזמור-קדומים אשר לגירסת-הינקות:
– שחורה אני ונאוה… כאהלי-קדר – אזויווי די גיצעלטין פון די טאָ - - - טע - רין…
והרנן מתפשט בגופו הצונן ושופע חמימות מרגיעה, כאילו לא נשתיירה, ככמות פסולה ומבוטלת, כל השתפכות-נפשו הדלפונית והמרושלת שם בנרתיק המפולש של בית-אבא הרעוע ובעל הנדבכים המכורסמים מאחורי בית-הכנסת, מאחוריו. לא יפּלא, איפוא, שאגב הצצה מדומדמה ומפוקפקת בכרבולת-הגלים הגועשים רפרפה-פרחה איזו דודה מצומקה ורחמנית, שעיניה הזלגניות והנפוחות נתונות בבהילות מבעיתה: זה הים הגדול ורחב-ידים… דער דאזיקער גוואלדאוונער ים… שם אניות יהלכון… דארט טון די פאראכאָדין ארומגיין…
ב.
הרהורי-סתר זחלניים אלה היו בודאי הולכים ומתנערים עם כל צל קלוש ונבוך, המגיח ממחבואים סתומים ומעכן את התרגשותו הפרוצה והמוזרת, אילולא נתקל בו כחתיכת-פלדה ממורקת המבט החד והמרוכז של המפקח האיטלקי, שאָצל עליו שלא במתכון מעשירותה המופלגת של תבנית-היכל. בית התפילה הבנוי לנוי-עולמים בויניציה המפוארת והמגרש הסובא בשעת תפלת-שחרית תריסר כדים הממולאים על גדותם שפעת-חמה משכימה ואביבית – רואים שניהם בטיסה הענותנית של מאות היונים המפזזות על פסת-היד של אברך נודד, שנטפל אליו סתם-מהגר סלבי בעל הבעה מטומטמת, שריח מגפיו המזופתות הזכיר את החבית השמנה והמרוסקה הרובצת לפתח-החנות המזוהמת באמצעית-הרחוב בעירת-המולדת.
שבעה ימים תמימים נשתרבב שרב-צהרים על להקות-המתנמנמים, שנשתטחו בעצלתים על המכסה ומי שניעור לשעה קלה האהיל על העינים המיוגעות, שארבו בצמאון אלימנטרי לאמת-קרקע, שאינה נשמטת מתחת כפות-הרגלים. אור ליום השמיני נתעקש מישהו לבשר ראשונה בברכה לוהטת קרבת-קרקע והמתין עד שהוצלף קן מפותל של חדוה שקופה ואורירית על הפנים המחוטטות והמופתעות למראה שיירות-הגמלים המשרכים את דרכם המתונה והישרה ברצועת-החול הרחבה, החובקה את חופי-היבשה הקרובה, עד שההסתכלות למרחקים הזדהרה וסמוך לעינים התחיל מרצד חלל-המסדרון האפלולי שבבית-אבא והנה יושב בטבורו סופר סת“ם הישיש על חבית יי”ש סדוקה ומהופכת, מסלק מפיו את מקטורת-הענבר ותינוק פיקח, ששב אותה שעה מבית-רבו, כשפנסו השבור תלוי בכפתור-אדרתו הפרומה, עומד לפניו, מחוה קידה בישנית וחוזר על פסוקו בהבלטת-דברים עסיסית וצלולה:
– לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך…
ג.
והזקן מחייך בעניוות כאילו רצה להעמיד את התינוק על המקרא שיצא מדי פשוטו וממליט בקול קטיפה רכרוכית:
– מי כתיב: לארצך? כתיב: מארצך… הא?
ברם, משניכר שהגירסה לא נשתבשה בהיסח-הדעת, נזדקף קצת שיעור-הקומה והלחישה הממוזגת וספוגת-אהבה, שאמרה להסתנן מבינות לשפתים, נתמסמסה תוך כדי פליטה ביבבות המטורפות של הספינה העוגנת…