א.
למראה נחשולי-פרא המרוגזים של האוקינוס רחב-השולים, שלא שקט מזעפו מיום הפלגת הספינה המסואבת והעמוסה עדת-יהודים תשושים ומסוגפים מעל החוף המתפרקד לאורך-המים העכורים והנדחק לתוך חריצי-היבשה – התחילו העינים ממצמצות מתוך הרגשה מוצנעת של בושה ודומעות בחשאי ובהסתר-פנים, כאילו הבהבו נגדן בשפולי-האופק הדמום-ערפלי, מתוך להטי-דמיון, גגות-העירה השקטה היושבת בנחת על שפת-הנחל הפּזיז, שדרכו מדי שנה בשנתו לבלוע חיים אחד מתינוקות דבית-רבן. בלי-משים נזדקרה מתוך הפקעת הסבוכה של שברירי-הזכרונות המקוטעים והחתוכים דמות-דיוקנם המוקדרה והמטושטשת של אבא-אמא, כששניהם אחוזים ודבוקים ומעוטפים בטלית שכולה טלאים, רגליהם הכרוכות מרחפות בטיסה מופלאה מעל הגגות המשופעים, ממש כבאותם הציורים טרופי-הפרצופים ומעורבלי-הגונים היוצאים מתחת מכחולם הרוטט-עצבני המפרפר בין אצבעות-ימינם של צעירי-ישראל המטלטלים בנכר בעקלקלות-הגורל. הרחש החבוי והקל שניעור לפום-ריהטא, העלה מסימטה מהבילה ונידחת שבלב נהימה דקה וכבושה, שגררה אחריה מנגינה מפורשת למחצה ושוב הבהיקה מול העינים התמהות והמטפטפות חרש דמות-אבא המטייל בחלוקו הצחור סחור-סחור לשולחן, כשפסיעותיו הגסות מתלוות לחזרתו המשעממת על ספק-ניגון, שנקלט רק במחציתו בשעת סעודת-מצוה.
פרצופו האפל-מצהיר של הכושי, שישב בפישוט-ידים בירכתי-הספינה וגמע לסירוגין בלגימות ממושכות איזה משקה מבעבע מצלוחית-פחים משחירה ומוחלדת, החזיר את תעתועי-ההרהורים על אכסניה נשכחת, שארבע יתדותיה נתקעו בשחרית-הילדות, ושטפחה כאן באמצע-האוקינוס על הפנים המחוטטות בנשיבת-משי של מזמור-קדומים אשר לגירסת-הינקות:
– שחורה אני ונאוה… כאהלי-קדר – אזויווי די גיצעלטין פון די טאָ - - - טע - רין…
והרנן מתפשט בגופו הצונן ושופע חמימות מרגיעה, כאילו לא נשתיירה, ככמות פסולה ומבוטלת, כל השתפכות-נפשו הדלפונית והמרושלת שם בנרתיק המפולש של בית-אבא הרעוע ובעל הנדבכים המכורסמים מאחורי בית-הכנסת, מאחוריו. לא יפּלא, איפוא, שאגב הצצה מדומדמה ומפוקפקת בכרבולת-הגלים הגועשים רפרפה-פרחה איזו דודה מצומקה ורחמנית, שעיניה הזלגניות והנפוחות נתונות בבהילות מבעיתה: זה הים הגדול ורחב-ידים… דער דאזיקער גוואלדאוונער ים… שם אניות יהלכון… דארט טון די פאראכאָדין ארומגיין…
ב.
הרהורי-סתר זחלניים אלה היו בודאי הולכים ומתנערים עם כל צל קלוש ונבוך, המגיח ממחבואים סתומים ומעכן את התרגשותו הפרוצה והמוזרת, אילולא נתקל בו כחתיכת-פלדה ממורקת המבט החד והמרוכז של המפקח האיטלקי, שאָצל עליו שלא במתכון מעשירותה המופלגת של תבנית-היכל. בית התפילה הבנוי לנוי-עולמים בויניציה המפוארת והמגרש הסובא בשעת תפלת-שחרית תריסר כדים הממולאים על גדותם שפעת-חמה משכימה ואביבית – רואים שניהם בטיסה הענותנית של מאות היונים המפזזות על פסת-היד של אברך נודד, שנטפל אליו סתם-מהגר סלבי בעל הבעה מטומטמת, שריח מגפיו המזופתות הזכיר את החבית השמנה והמרוסקה הרובצת לפתח-החנות המזוהמת באמצעית-הרחוב בעירת-המולדת.
שבעה ימים תמימים נשתרבב שרב-צהרים על להקות-המתנמנמים, שנשתטחו בעצלתים על המכסה ומי שניעור לשעה קלה האהיל על העינים המיוגעות, שארבו בצמאון אלימנטרי לאמת-קרקע, שאינה נשמטת מתחת כפות-הרגלים. אור ליום השמיני נתעקש מישהו לבשר ראשונה בברכה לוהטת קרבת-קרקע והמתין עד שהוצלף קן מפותל של חדוה שקופה ואורירית על הפנים המחוטטות והמופתעות למראה שיירות-הגמלים המשרכים את דרכם המתונה והישרה ברצועת-החול הרחבה, החובקה את חופי-היבשה הקרובה, עד שההסתכלות למרחקים הזדהרה וסמוך לעינים התחיל מרצד חלל-המסדרון האפלולי שבבית-אבא והנה יושב בטבורו סופר סת“ם הישיש על חבית יי”ש סדוקה ומהופכת, מסלק מפיו את מקטורת-הענבר ותינוק פיקח, ששב אותה שעה מבית-רבו, כשפנסו השבור תלוי בכפתור-אדרתו הפרומה, עומד לפניו, מחוה קידה בישנית וחוזר על פסוקו בהבלטת-דברים עסיסית וצלולה:
– לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך…
ג.
והזקן מחייך בעניוות כאילו רצה להעמיד את התינוק על המקרא שיצא מדי פשוטו וממליט בקול קטיפה רכרוכית:
– מי כתיב: לארצך? כתיב: מארצך… הא?
ברם, משניכר שהגירסה לא נשתבשה בהיסח-הדעת, נזדקף קצת שיעור-הקומה והלחישה הממוזגת וספוגת-אהבה, שאמרה להסתנן מבינות לשפתים, נתמסמסה תוך כדי פליטה ביבבות המטורפות של הספינה העוגנת…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.