לוגו
קטעים [2]
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

[1] 1 וְגַן עֶדְנָךְ יְהוּ סִפְרֵי קְדוֹשִׁים

וּפַרְדֶּסְךָ יְהוּ סִפְרֵי עֲרָבִים


[2] 2 עֵדַי נְעַל רַגְלִי וּמִכְנָסַי3

שרדי…4


[3] 5 וְכָל חָכָם אֲהוֹכִיחַ בְמִלָּי

וְלֹא לֵצִים מְשַנְּאֵי הָאֱלֹהִים


[4] 6 שְׁלֹשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיא אְדֻמָּה7, 8


[5] 9 יְרוּ דֶקֶר חַרְבּוֹ / וְנֶשֶךְ עַקְרַבּוֹ10

בְּשִבְתּוֹ בִמְסִבּוֹ / לְמִׁשְפַּט אֶבְיוֹנִים


[6] 11 לְהֶחָכָם אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה דְּבָרַי

וְלֹא יִשְׁתֶּה בְּמִזְרָק דַּם גְּפָנִים12


[7] 13 דִּמְעוֹת עֵינַי בַּדָּם דָּפְקוּ (או דָּפָקוּ)

לִמְיֻדָּעַי בָּעֵת רָחֲקוּ (או רָחָקוּ)14


[8] 15 וְלֵב טָהוֹר לְךָ בָרָא



  1. [1] בכתב יד יחיד בעולם בפארמה, מס' 324.

    נדפס על ידי פינסקר, לקוטי קדמוניות, הערה ח, עמ‘ 158; תת"מ, עמ’ 43; תת"ד, עמ‘ 37: י’ מרקוס, מזרח ומערב, כרך ד, עמ' 5.

    הבית לד' על פי עדות תלמידי מנחם ותלמידי דונש.

    המשקל הוא המרובה. עיין ילין, עמ‘ קפט, מס’ 19.

    תוכן השיר, שממנו הובא הבית, היה תהילת החכמה כמו “בחלקי שמחתי”.

    וְגֵן, תת“מ: וכן; שטרן תיקן: גן. – וגן עדנך, תת”ד: וגניך; פינסקר: וְגַנֶּךָ. – יְהוּ (פעמים), תת"ד: יהיו, באותו מקום שנית: והוא (רק בדלת); פינסקר: יהי… יהו. – ערבים, פינסקר: ערכים.

    בית זה שימש נושא לויכוח בין תלמידי מנחם. שטענו על דונש, המשתמש ב“אָךְ' לגוף שני בל”ז, ותלמיד דונש ביקש להכחיש דבר זה ואמר, כי נוסח השיר אינו “וגן עֶדְנָךְ” אלא וגַנֶּיךָ. אולם אין ספק, כי ד' השתמש ב“אָךְ” לגוף שני בל"ז על פי לשון המשנה והפייטנים.  ↩

  2. [2] בכתב–יד לפי כתבי–היד. הרשומים בספר הרקמה העברי והערבי.

    בדפוס: י“ל דוקס, נחל קדומים, עמ' 6; תת”מ, עמ‘ טז; תת"ד, עמ’ 25; ספר הרקמה, מהדורת קירכהיים, עמ 106; 126; מהדורת וילנסקי. עמ‘ רה, ש’ 10; רלב, ש‘ 20; כתאב אללמע. עמ’ 183, ש‘ 17, 213, ש’ 24; י“נ שמחוני, התקופה, יב, עמ‘ 170, הערה 6; י’ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ‘ 4; וילנסקי, שם, שם, עמ’ 133; ד' ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש”ה, עמ' 109.

    הבית לד' על–פי עדות תלמידי מנחם ותלמיד דונש.

    המשקל והתוכן אינם ברורים. כמעט בכל המקורות הרשומים אינו מנוקד ואין משקלו רשום. לפי הנדפס על ידי הוא מעיד על עצמו כעדים את הנעלים ואת מכנסיו. המשקל הוא המהיר. עיין ילין, עמ‘ קצ, מס’ 35.

    בכל המקורות הנוסח הוא שרדי, ואולי צ"ל: עַד נְעַל רַגְלוֹ וּמִכְנְסֵי שְׂרָדוֹ; קלאר:…וּמִכְנְסֵי שְׂרָדִי. – התוכן חוא תהילת נדיבות האיש הנותן כל אשר לו, והמשקל יהיה הקלוע. עיין ילין, עמ‘ קצ, מס’ 60. – וילנסקי מציע: עֲדֵי נַעַל רַגְלִי וּמִּכְנָסֵי שָׂרְדִי. ויהיה המשקל הארוך. עיין ילין, עמ‘ קפח, מס’ 7. אולם מהו תכנו? ומתנגדים כל המקורות הראשונים לנוסח זה (ועיין חיפושי נוסח השיר ומשקלו על ידי וילנסקי, הרקמה).

    שרדי, לא נקדתי מלה זו, כי אין לקבוע נוסח בבית לקוי. שפיגל תיקן במזרח ומערב, ד, עמ' 5, הערה 6a: שהדי. ואולי צ“ל: עֵדַי… שָׂהְדִי. וילגסקי מתנגד לתיקון זה, כי בארבעה כתבי–יד שרדי ולדעתו אין לפרש את הבית אף בעזרתו ועל כן הוא מציע: שְׂרָדִי, שְׂרָדַי או שָׂרְדִי. – עֵדַי, ואפשר לנקד: עֵדִי: תת”ד, עֲדֵי; שמחוני, וילנסקי וילין: עֲדִי, ‏ ולא יתכן, כי אין יתד אחרי יתד בראש הבית. – נְעַל, עיין על שימוש זה במקורות הנ“ל. גם רשב”ג השתמש בזה, כרך א, יט, 49 – ולא כפירוש ביאליק–רבניצקי שם.  ↩

  3. [קטעים 2] על המלה נְעַל דן קירכהיים, הרקמה, עמ' 250 בתוספות.  ↩

  4. תוכן הבית עיין הערה בראש הבית.  ↩

  5. [3] בכתב–יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”, עמ' קסג.

    בדפוס: תשובות דונש על רס“ג, עמ' 37, סימן 110; שד”ל, בית האוצר. לבוב תרמ“א, עמ‘ יח; פירסט, Literaturblatt, X (1849), עמ’ 560; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ' כו; קמו; י”נ שמחוני, התקופה,

    יב (תרפ"ב), עמ‘ 164; ד’ כהנא, שירי דונש בן לבראט, עמ‘ 17, בשיר אחד עם קטע 6; הנ"ל, הגורן, ג, עמ’ 89; וכן י‘ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ’ 5; וילנסקי, שם, עמ‘ 133; בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית בספר היובל לקרויס, עמ’ 124.

    שד“ל, פירסט, הרכבי ושמחוני מיחסים את הבית לרס”ג. וילנסקי מסופק אם זה לדונש. בראדי מיחסו לד'.

    המשקל הוא המרובה, עיין ילין. עמ‘ קפט, מס’ 19.

    תוכן השיר הוא כנראה גינוי כשירו “לדורש החכמות”.

    כהנא ומרקוס קראו את הבית הזה יחד עם הבית בקטע 6 כשיר אחד ואין לקבל את דעתם, כי היציאות הן שונות; הִים – נִים.  ↩

  6. [4] בכתב–יד יחיד בעולם. עיין הערות “וגן עדנך”, עמ' קסד.

    בדפוס: תת“מ, עמ‘ 23; ש’ פינסקר, לקוטי קדמוניות, עמ' נט; סד; שד”ל, לקוטי קדמוניות, עמ‘ סג; הנ“ל, תת”מ, עמ’ 29; מ‘ הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, ברלין 1892, עמ’ 43–44; י‘ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ’ 4; ד‘ ילין להשגת ת"מ בספר היובל לקרויס. עמ’ 134–131; הנ"ל, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, עמ' 95.

    הבית לדונש על פי עדות תלמידי מנחם.

    התוכן קשה מאוד ולא מצאתי לו פתרונים. אני משער, כי זה לקוח מתוך חידה ומי יודע אם נפתרנה, אף כשתהיה כולה בידנו. גם החכמים הג“ל נתקשו בביאורו. הנסיון היחיד לבארו הוא של שד”ל בניסוחו:

    שְׁלשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה הִיא אֲדֻמָּה

    כלומר המלה “שחורה” שווה למלה “אדומה” מבחינת המשקל ובכל מלה יחד ותנועה כמו במלה שלושה, והעיר: “ודברי אלה אולי הם דברי נבואה ואולי חלום שוא”, ואמר על זה פינסקר: “אין אלה דברי נבואה אלא באמת חלום שוא ודברים בטלים”.  ↩

    לפי נוסח שד“ל משקלו הוא המרובה. עיין ילין, עמ‘ קפט, מס’ 19. הארטמן,Die hebraeische Verskunst, ברלין 1894, עמ‘ 45, מנסחו: ‎ || – – v | – – – v | – – v | – – – v ‏ ילין מתנגד לזה וקובע: ‎ || – – – | – – v | – – – | – – v ‏ ונימוקו הוא, כי אין המשקל שניסח הארטמאן מצוי בשירת ספרד, אף אם הוא נמצא בשירת ערב, והוא היפוכו של הארוך הנקרא מֻסתטיל ונמצא אצל סעדיה אבן דנאן, פרק בחרז, מלאכת השיר, פרנקפורט 1865, עמ’ 12; במקור הערבי, נג, א; בלומגרונד, סעדיה אבן דנאן, פרשבורג 1900 (אונגרית), עמ' 37. לפי ילין צריכה להיות טענת תלמידי מנחם על שלושה נחים והם טוענים רק על שני נחים (היאשְׁ – היאאְ). אולם אין האל”ף של “היא” נחשבת בעיניהם כנחה.

  7. אין התוכן ברור. עיין הערה בראש הבית.  ↩

  8. משקל זה שהציע הארטמן: ||– – v| – – –v|– – v|– – – v היה כנראה בשירה הספרדית, כי הוא נמצא אצל הפייטנים האשכנזים, שהלכו בעקבות הספרדים, ר‘ אפרים בר’ יצחק מרגנשבורג, ידיעות המכון, ד, עמ‘ קנט, סי’ יח; ר‘ ברוך בר’ שמואל, שם ו, עמ‘ קכב, סי’ כב; קנב, סי' ל (אברמסון). אבן דנאן (עיין הערות) חשבו למצ̇ארע (=המתדמה) ולא מֻסתטיל:‏ ||– – v–|– –v|– – v–|– – v

    ואין לקבל איפוא את דעת ילין, להשגת ת"מ בספר היובל לקרויס, עמ' 131, כי אין המשקל נמצא.  ↩

  9. [5] בכתב–יד של תשובות דונש על מנחם. עיין הערות “דעה לבי”, עמ קכח.

    בדפוס: י“ל דוקס, ליטרטורבלט, IV (1843), עמ 231; אוהב בר לוצטו, Notice, פריש 1852, עמ‘ 27, הערה 1; תשובות דונש על מנחם, עם’ 73; י”נ שמחוני, התקופה, י (תרפ'א), עמ‘ 154; י’ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ‘ 5; ח’ בראדי, על המשקל הערבי בשירה העכרית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

    ד‘ מעיר: “ולאחד השרים בסמיכת עקרב שיר תהלה לרב חסדאי ריש כלה”, וקבע בראדי, כי השיר לד’ עצמו. סיוע לכך גם בהשואת הסוגר לבית ד' בשירו “דעה לבי”.

    המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ‘ קפח, מס’ 7.

    צורת השיר הוא מרובע. תכנו: תהילת ידיד. השפיע על יהודי בן ששת: תת"ד עמ' 7, בית 40. נוסח דוקס משובש:

    מדו דקר חרבו ובשוך עקרבו בשבתו בסמיכה למשען אביון

    ירו–יראו (יהושע כד, יד, ועוד) בהשמטת האל“ף הנחה. פיליפובסקי ומרקוס: ובו. ומעיר פ', כי בכתב–היד יש ”ירו“; שמחוני: ראו; בית יהודי בן–ששת, תת‘ד, עמ’ 7, בית 40: יראו. עיין רס”ג, אשא משלי, מהד' ב"מ לוין, כז, 46; לג, 30.

    לסוגר השווה בית 32 בשירו “דעה לבי”.  ↩

  10. פחדו מדקירת חרבו…  ↩

  11. [6] בכתב–יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”, עמ' קסג.

    בדפוס: בתשובות דונש על רס“ג, עמ' 37, סימן 110; שד”ל, בית האוצר, לבוב תרמ“א, עמ‘ יח; פירסט, ליטרטורבלט, X (1849), עמ’ 561; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ‘ כז: קמו; כ’, עמ' 17; הנ”ל, הגורן, ג (תרס"ב), עמ‘ 89; י"נ שמחוני. התקופה, יב (תרפ"ב), עמ’ 164; י‘ מרקוס,: מזרח ומערב, ד, עמ’ 5; וילנסקי, שם, עמ‘ 133; ח’ בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

    השיר לד', כי הוא נמצא בספרו תשובות על רס“ג; שד”ל, פירסט, הרכבי ושמחוני מיחסים את הבית לרס"ג; בראדי מיחסו לדונש.

    לפי כהנא ומרקוס הוא מאותו שיר של קטע 3 ואי–אפשר הדבר, כי החרוזות שונות: הִים–נִים.

    המשקל הוא המרובה. עיין ילין. עמ‘ קפט, מס’ 19,

    תוכן השיר הוא כנראה גינוי כשירו “לדורש החכמות”.

    דְּבָרַי, בתשובות דונש על רס“ג, שמחוני,הרכבי ובראדי: דבריו; שד”ל: דְּבָרַי או דְּבַר אֵל; פירסט: דבר י"י. נגד המשקל.  ↩

  12. סוגר: ולא ישתה יין בכוס.  ↩

  13. [7] בכתב–יד יחיד בעולם. עיין הערה לבית “וגן עדנך”, עמ' קסד.

    בדפוס: תת“מ, עמ‘ 22: ש’ פינסקר, לקוטי קדמוניות, עמ' נט; סד; שד”ל, לקוטי קדמוניות, עמ‘ סג; הנ“ל, תת”מ, עמ’ 28; א‘ גייגר, תת"מ, עמ’ 30; מ‘ הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, ברלין 1892, עמ’ 44–43; י‘ מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ’ 4; ד‘ ילין, להשגת ת"מ בספר היובל לקרויס, עמ’ 133–132; נ"ה טורטשינר, בשולי מלון בן יהודה, לשוננו, כרך יג (תש"ה) חוב‘ ב–ג, עמ’ 97.

    השיר לד' על פי עדות תלמידי מנחם.

    המשקל הוא הקלוע. עיין ילין, עמ‘ קצ, מס’ 31 או 32. גייגר וילין עמדו לנכון על המשקל הזה. – שוא אחרי תנועה קטנה כשוא נע: דִמְעות; לִמְיודעי. אות בסוף המלה בלי תנועה כשוא–נע: עינַיְ; למִיודעֲיְ. שוא אחרי תנועה גדולה כנע: דָפְקו: רָחְקו (אם אין לקראה: דָפָקו; רָחָקו).

    הבית הוא כנראה בית פתיחה לשיר תהילה ותכנו צער הידיד על פרידת אהוביו כדרך הקצידות בשירה הערבית.

    דפקו, כך בכולם, אולם מה תוכן הדלת? תחילה חשבתי לתקן: דבקו, כי חילוף הבי“ת בפ”א נמצא גם בראש התשובות של תלמידי מנחם, עמ‘ 21: תקפוץ במ’ תקבוץ. לפי נ“ה שורטשינר תהיה הוראת דפקו=דבקו. ד”ר ח' שירמן העירני על שימוש מלה זו לדמעות בשיר דוד בן הונא ונתברר לי, כי הוראתה: זרם מהר; נזל בחוזק כהוראת מלה זו בערבית.  ↩

  14. זהו בית פתיחה לקצידה, שנושאה הכללי בראשית השיר היה מוקדש לצער האדם על פרידת ידידיו ממנו ועיניו זולגות דמעות מעורבות בדם.  ↩

  15. [8] בכתבי–יד של הספר המכונה “שפת יתר”. רשומים אצלי כעשרה מהם, ולא השתמשו בהם מוציאי שפת–יתר.

    בדפוס: שפת יתר, סימן עד; וילנסקי, מזרח ומערב, ד, עמ' 133.

    הבית לד' על פי עדות הראב"ע.

    המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ‘ קצ. מס’ 29.

    אין לקבוע אם הנמצא בידנו הוא דלת או סוגר.

    תוכן הבית יכול להיות תהילת ידיד, ואז הרי זה שיר חול, אבל אפשר גם שזוהי תהילת ה' והוא שיר קודש.  ↩