לד"ר משה וינטרוב – באסירות־תודה

הַיָּד נִסְּתָה אוֹתִי –

בְּאֵין־אוֹנִים עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי,

וּכְשֶׁהִבַּטְתִּי שׁוּב: נָטוּשׁ הָיָה הַחֶדֶר,

לֹא גוּף, לֹא דְמוּת־הַגּוּף סָבִיב.

רַק מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת

אֲחוֹת הַלַּיְלָה

פִּזְּרָה עוֹד רֵיחַ שֶׁל תְּרוּפוֹת

וְנֶעֶלְמָה בַּמִּסְדְּרוֹן

בּוֹ אֲנָחוֹת הִתְרַפְרְפוּ, כֵּהוֹת־כְּנָפַיִם.

לְאַחַר מִכֵּן

פָּקְדוּ אוֹתִי מַרְאוֹת מִן הַנַּרְקוֹזָה:

שָׁכַבְתִּי פְּעוּר־פֶּה,

נִדְמֶה, מֻטָּל בֵּין אִילָנוֹת מִצְטַהֲבִים

בְּתוֹךְ עַרְסָל הַנָּע־וְנָד בְּרוּחַ

הַמְדַפְדֶּפֶת בְּ“סִדּוּר” עַל־גַּב שֻׁלְחָן.

הָיָה זֶה נוֹף מֻכָּר לִי

מִיַּלְדוּתִי, סָמוּךְ לִנְהָר הַקִּירִישׁ. כְּרָמִים לָרֹב

הוֹשִׁיטוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת בְּשֵׁלִים מִדַּי

לְכָל עוֹבֵר־וָשָׁב,

כְּמוֹ בְּתֹם בָּצִיר

וַעֲצֵי־הָעֲרָבָה מִלְּאוּ אֶת הַבִּקְעָה וּפִטְפְּטוּ

בַּהֲנָפַת זְרוֹעוֹת, אַךְ הִתְעַיְּפוּ גַּם הֵם

וּתְנוּעָתָם הָפְכָה אִטִּית מְאֹד.

לִבְסוֹף רָאִיתִי

כֵּיצַד נִרְדַּם הַנּוֹף כֻּלּוֹ

בְּהָנִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בְּחֵיק הַסְּתָו. –

אִישׁ בְּחָלוּק יָרֹק קָרֵב וּבָא וּבְיָדוֹ מַזְרֵק־עֲנָק

וּכְמוֹ טִפְטֵף

סַם־הַרְדָּמָה לְתוֹךְ סִדְקֵי־הָאִילָנוֹת שֶׁבַּבִּקְעָה.

זֶה כְּבָר יָשְׁנוּ הַכֹּל

סָבִיב־סָבִיב

וַאֲנִי בִּלְבַד עוֹד הִשְׁתּוֹקַקְתִּי

בְּעֹמֶק הַדְּמָמָה

לָשׁוּב אֶל סַף בֵּיתִי

וּבְשָׂפָה רָפָה פָּנִיתִי וְשָׁאַלְתִּי:

"מַדּוּעַ

    הַכְּאֵב

        הוּא

            הַדֶּרֶךְ לְנַסּוֹת אָדָם

                  בֶּאֱמוּנָתוֹ?"

קוֹל לֹא עָנָה לִי מִן הַנּוֹף

וְלוּ גַּם הִשְׁתּוֹקַקְתִּי, עִם כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה,

לָשׁוּב לְאֶרֶץ הַחַיִּים.