לחנה

שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה

כְּמוֹ בַּחֲדַר־חֹשֶׁךְ

וּמְצַפֶּה לְהִגָּלוֹת פָּנַיִךְ

עַל הַסַּף.

וְאַתְּ הִגַּעְתְּ תָּמִיד עִם רְעָשִׁים בַּבֹּקֶר,

וְאַתְּ הִגַּעְתְּ תָּמִיד עִם שׁוֹךְ הַהֲמֻלָּה בַּלַּיְלָה הַיּוֹרֵד.

לְיַד מִטָּתִי יָשַׁבְתְּ בְּכֶפֶל־הַקִּיּוּם: הָיִית לִי

חֶרְדַת אִמִּי מִן הַיַּלְדוּת,

בּוּעַת חִיוּךְ בַּחֶדֶר,

הֵבֵאת אִתָּךְ אֶת רֹגַע הָעֵצִים מִן הָרְחוֹב שֶׁלָּנוּ,

מַרְאוֹת שֶׁבַּהֹוֶה? מַרְאוֹת מִן הֶעָבָר?

מִתּוֹךְ עִרְבּוּב זְמַנִּים

הוֹשַׁטְתִּי יָד

אֵלַיִךְ

כְּאִלּוּ לְיָדִית־שֶׁל־דֶּלֶת,

וְשֶׁמָּא רַק הָרְחוֹב שֶׁבָּא אִתָּךְ

כָּאַב?

וְאַתְּ: חֶצְיִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב מוּל מִטָּתִי בְּלִי־הֶרֶף,

בְּעוֹד עוֹלַם־הַחוּץ

בַּחַלּוֹנוֹת

הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק עַל קְצוֹת־אֶצְבְּעוֹתָיו.