ההצגה חוברה שלושה קרעים, שאינם מתאחים: א) מחזה דרמטי חזק למדי – שיחת לבן האב את רחל בתו על דבר התמורה אשר יחשוב לעשות, והודעת יעקב כי יעבוד עוד שבע שנים ברחל. ב) “משחק” חיי בדואים, אולי מזמנו של לבן. ג) “הופעות” שמימיות, אשר ב“חלום יעקב” של ריכרד בר‑הופמן אולי יכירם מקומם, באשר שם הרי כל הכוונה וכל הספירות נמתחו אל פני גורל יעקב‑ישראל… אשר לא כן ב“יעקב ורחל”, אשר אין בזה יותר ממחזה אחד בחיי אנוש אחד… מה ענין סולמות, מלאכים ואלוהים לכאן? הכי באשר בתורה מסופר כל זה על יעקב נחוץ היה לחבר את זה אל אהבת יעקב ורחל? אם ככה, הן מוטב היה לחבר את מעשה ה"דודאים… ואת מות רחל בדרך אפרתה…

ולעצם המחזה: יעקב, רחל, לאה ולבן. האם לא היה המחזה מרויח עד בלי השואה, לו היו המציגים רואים את רחל באותה הצורה אשר ראתה אותה האגדה והמסורת העברית, המספרות על רחל כי היא מסרה מרצונה ללאה את הסימנים שלחש לה יעקב, באשר דאגה רחל פּן תיכלם לאה אחותה; והאם לא היה כאן מקום להראות נפש נאצלת נקלעת רגשות אהבתה לדודה ואהבתה לאחותה צרתה, ולהשאר עם זה נאמנים למסורת?! ולמה להראות רחל כזו, פראית גועה כשור נטבח… ומתחילה גם לספר ליעקב על‑דבר המעל אשר יעשה לו, עד שהיה הכרח בדבר להטריח מלאך ממרומי שדי כי יפסיק את מלשינותה באמצע…?

רחל זו, אשר מכל אמהותינו, שם ירמיהו רק אותה מבכה על בני¹ כל נשי יעקב, ואשר במשך כל דורות ישראל ראינוה אֵם ורק אם ולא אשה; רחל, סמל הליריות הכי רכה בשירת ישראל – איך יציגוה בשקר כאשר הציגוה?

ועוד הערה אחת כללית ע“ד הצגת “גבורים” מן התנ”ך. לדעתי, אין לקחתם כחומר סתם, בשביל להציג תמונות מחיי אנוש לכל דורותיו עָדינו. הרי במסירת גבורים מן התנ"ך, יש לקחת אך ורק בשביל מחזות היסטוריים ובהיקף לאומי רחב. ובכל אופן מן ההכרח הוא לנהלם על מעינות המסורת והאגדות, אשר רקמה האומה מסביבם.

ולזה עוד הערה: המסורת מספרת כי עוד אברהם, אבי אביו של יעקב, שבר את אלילי תרח אביו, והושלך לכבשן האש, ועזב את מולדתו, והלך אחרי האלוהים אשר לא ירָאו בכל פסל ותמונה, והאמנם היה צורך בלתי נמנע בדבר להכריח את יעקב‑ישראל כי ישתחוה לפני ראש הראֵם!? – – –

האוהל ראה, כנראה, שמאהבת יעקב ורחל ותרמית לבן, לא עלה בידו להכין “סעודה מספקת”, חזיון שנחזה בו במשך שעתים למצער; והלך וצרף לזה סולמות נהדרים כשהם לעצמם, ומלאכי שמים וקולות שמים ומשחק בדואים – ותצא הצגה!…

וחבל מאוד!

תרפ"ח (1928)