עכשיו יולי, בעוד חמישה ימים יום ההולדת שלי. תמיד קייצית.

ברכבת לתל־אביב ומשם לבלינסון בפתח־תקווה, שיש בה בית ספר לגננות ושתלנות, שפעם הרביתי להסתכל על גינותיו ועל עצי הדקל שבו מחלון ההוסטל ההוא. מתרגשת מחדש אולי בגלל הרכבות שמזכירות לי, קצת מחנק בגרון כמו לפני בכי או שההתרגשות היא שהינה אני, וממשיכה לנסוע גם להמטואונקולוגיה. מחכה בתור הרבה שעות. מדי פעם מסתכלת על המסך הקטן, ומבינה איפה מקומי. כשסוף סוף אני נכנסת, הרופאה שלי תשאל לשלומי, וכשאגיד לה, אקבל איזו נזיפה, שהנה שוב אני מתלוננת.

ובעולם, אלו היו החודשים האחרונים של הנשיא השחור של ארצות הברית, אובמה ועכשיו כבר טראמפ הוא הנשיא. בסוריה, אנשים לא מפסיקים להרוג, והרוסים והאיראנים מנסים להשתלט כמה שיותר. כמעט ואפשר לשמוע את קולות הנפץ מעבר להרים, מסוריה ומהכורדים בסוריה שהטורקים מסתובבים גם הם שם וטובחים. יוצאים למסעות ההרג והאונס והילדים. כשאני יושבת במרפסת־החצר, שאליה אני יוצאת ומסתכלת אל הים, אל ההרים, אל הנחל שלי נחל קישון, אל מפרץ חיפה היפה, אל הגלים המלחכים את חוף קריית־חיים. קו החוף הולך ופולש פנימה אל היבשה; הסינים בונים נמל פרטי־מסחרי חדש, ככה מול העיניים, והים כובש שטחים. אז אולי הקריות תדמינה לוונציה. מי יודע. גרים פה גם סינים, פועלים על אופניים, פניהם וידיהם אפורות מעבודה. אני יודעת שהשכנים מסתכלים עלי, כשאני יושבת שם בחצר הקטנה הזאת. לאף אחד מהם אין מרפסת, חוץ מאשר למשפחה אחת. והקנאה. לקח לי כמה שנים, עד שהתרגלתי לשבת במרפסת הזאת מבלי לחשוב על מי שמסתכל עלי. רגש הקנאה הוא קשה, וצריך להיזהר. גברים, שיש להם כוח פיסי רב יותר אז למה שהנשים תיהנינה במיטה מבלי לשלם על כך, בשליטה על מצבן.

אנשים לא מפסיקים להגיד, שעלולה להגיע לסופה הדמוקרטיה בארץ הזאת; נחקקים חוקים, הכול יקר מאוד. אנשים ממורמרים ולאליטות יש מיליארדים.

המחלה הזאת, שקבלתי, ושאני מנסה לחיות יחד איתה כל יום קשורה במה שעבר עלי עם איתן, שאיתו הייתי בקשר למעלה מעשר שנים. עשר שנים שבהן לא הבנתי את מה שהיום ברור לי. אז רק מיררתי בבכי. נאלמתי מול מה שקורה, עד ששערותיי התחילו לנבול.