הוראת הכתיב והדקדוק    🔗

הקושי של הכתיב תלוי בהכרתנו, כי השפה העברית היא קשה מדי. האשמה היא במורים ולא בתלמידים המתקשים. נכונה ההערה, שכדי לכתוב בלי שגיאות נחוץ לשמור על המבטא. המורה שאינו מדקדק במבטאו, אין הוא רשאי להיות מורה לשפה. ולמה ירצה כל אחד ואחד לבוא וליצור דקדוק חדש? יש לנו ספרי דקדוק שאחריהם לא יחדשו עוד מאומה. אני מתנגד ללימוד הכתיב המכני, כי המיכניות ממיתה. גם הדקדוק יכול להיהפך ללימוד חי ומלא ענין, אם המורה יהיה ער ושולט בשפה.

הוראת חשבון    🔗

אני מתנגד ניגוד גמור לשיטת פתרון השאלות. בדרך זו ממיתים את נפש התלמיד ואין מלמדים חשבון. במקום המכניות וההסתגלות אליה, צריך לפתח בלומד את ההבנה וההסתכלות בחזיונות מסביב לו, גם את האומץ והבטחון בשכלו הוא. אם לכל חזיון ישנם באורים שכליים, למה לנו ללכת בדרך של חזרה ושינון?

לימוד “ידיעת המולדת”    🔗

לימוד הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל צריך להיות קשור באפשריות של התישבות, בהכרת מקומות שונים מבחינה זו.

לימודי הטבע    🔗

מורי הפועלים שגמרו את בתי-הספר בארץ, יוכלו ללמד לא את החקלאות, כי אם את מדעי הטבע, המכינים אליה. לי נדמה כי לתפקיד זה תספיק הכנתם.

אמסור באיזה אופן סדרתי את לימודי הטבע בקבוצת מקוה-ישראל. העיקר הוא לעשות את הטבע עצמו למורה התלמידים, לתת להם את הדחיפה להסתכל בשדה, ברפת, בזריחת השמש, ברוח. שנית, להרגיל את הלומדים לרשום מדי יום ביומו את רשמי העבודה. רק כעבור זמן, יבין הלומד את ערך רשימותיו.

למודי הטבע משולבים זה בזה, והוראת מקצוע אחד תלוי בשני. הייתי מציע את הסדר הבא: להתחיל בפיסיקה – 15 שעורים על החומר, תנועה, כוח, לחץ האויר וכו'. אחרי הפיסיקה כעשרה שעורים בכימיה, שבהם צריך לטפל רק ביסודות שמהם מרכב החי, הצומח, והקרקע. הלימוד צריך להילוות בהרבה נסיונות. את רוב הכלים הדרושים לכך יכול המורה להכין בעצמו. אחרי לימוד הכימיה ניתן מושג על החיים, נעשה השוואות בין החי והצומח, ונתחיל בלימוד תורת הצמחים, בעיקר בפיזיולוגיה של הצמח, ולה נקדיש כעשרים שעורים. בחוג של תורת החי נסיים.

לא כל התלמידים מתענינים בלימודי הטבע. אך בכל קבוצה ימצאו בודדים, שירכשו את הידיעות הנחוצות, ובשביל אלה כדאים כל השעורים.

(במועצת ועדת התרבות, תרע"ט).