א. עלי אשפתות 🔗
ירושלים. יום טורד, על פרשת הדרכים אשר ליד התיאטרון “ציון”. אחר הצהרים.
מבית-אוכל השליכו שירים אל תוך חבית-אשפה שעמדה ליד הגדר. אי-משם קפץ כלב, הזדקף על רגליו האחוריות, הכניס את ראשו וכפותיו לתוך החבית. שלושה אביונים “קרועים ובלואים”, אחד מהם גם יחף, הופיעו פתאום, מזנקים על החבית, גרשו את הכלב ובמהירות קדחתנית חטפו והוציאו משם עצמות גדולות, אשר שמשו, כנראה, ב“נותן טעם” בפרור הגדול שבמטבח בית-אוכל. ואחר שלא מצאו כל שיירי מזון נוספים, התישבו, בצוותא, על מדרגות בית אחד המוסדות, אשר על יד המקום ההוא, והתחילו מוצצים ומלקקים את העצמות. – הכלב חזר אל החבית. מכל העוברים ושבים, אשר רבו שם באותה שעה, לא שמו לב לאביונים אלה. רק זקן אחד, אשר התהלך שם, בצדי הדרך, הלוך ושוב כמחכה למי שהוא, ניצב על מקומו ברגע ראותו את המחזה. משענתו נפלה מידו, פניו חורו כסיד. לסוף הרים את משענתו וניגש אל האביונים. אלה חשבו, כנראה, שהלז חפץ להיכנס אל המוסד, וזזו לצדדין, מבלי להרים את עיניהם אליו, ומבלי להפסיק את “יגיעתם” על העצמות; עד שהזקן פנה אליהם לאמור: בואו, אחי, ונכנס אל בית האוכל הלזה, ונסעד יחדיו.
שלשת האביונים הרימו את עיניהם אל הדובר. אחד מהם קם תיכף על רגליו, השמיט את העצם מידיו, ועמד מוכן להילוות אל הזקן. השני אך הסתכל רגע בדובר, חזר והוריד ראשו ומבלי להוציא את העצמות מידיו, שם ידיו על המדרגה משני צדדין, כנשען בהן… השלישי קם, שלב ידיו לאחוריו, ובמבטו “מדד” את הדובר מכובעו ועד רגליו וחוזר מרגליו ועד פניו…
ב. מנות ומתנות 🔗
באחד הרחובות הראשיים בתל-אביב. בוקר. בבית-אוכל. כמנין וחצי אנשים ונשים יושבים ואוכלים, במנוחת יום-טוב, את ארוחת בקרם. שיחת היום: חגיגות הפורים וה“קרנבלים”… אומדים את מספר האורחים, הזורמים העירה מכל אפסי הארץ, לעשרת אלפים. מעריכים את הסכומים אשר יוציא ישובנו: לנסיעות, ל“סמרטוטים”, לכרטיסים לנשפי-אגדתי – ושותפו – הקהק“ל, ול”מנות“. מעריכים בסכומים אגדתיים. מספרים על התכונה הקדחתנית, השוקקת בכל העיר, על המודעות המכריזות על כל הטוב… על ה”פדיון" בחנויות אשר גדל על סחורות ה“אימפורט”, ועל השמחה והצהלה המתפרצים בסאון…
נכנס עני. מסובב אל הסועדים ומבקש נדבה. רק בודדים נענים תיכף, עוד יחידים מהססים רגע ונותנים לבסוף. אחרים “העיבו פניהם”. בגשת אליהם העני, והתחפשו כלא רואים אותו.. שנים מן המסובים “התעוותו”, כלמגע שרץ, ועשו תנועה דוחה בשאט, מתוך רינון… אחד (כנראה ידען בערבית) חייך בהנאה, ואמר לעני בערבית: “אלוהים יחנך”… עוד אחד פרץ בכעס: “אני איני אוהב כי יפריעו לי בזמן האוכל!” ואחד פתח בנאום, לפני כל המסובים, ע"ד הקלקול אשר ישנו בנתינת נדבות. ובגאון של הכרת ערך בינתו הכריז: "אני, בפרינציפ איני נותן נדבות!… אחד המסובים התלוצץ: “ומתנות לאביונים אתה נותן בפורים?” “לא!… בפרינציפ לא!” ענה. “ומשלוח מנות לרעיך השבעים, אתה נוהג?” שאל עוד אחד מן המסובים. בעל הפרינציפ התלהב והתחיל מחדש את נאומו, מיוסד על תורת החברה ותורת הנפש, כי אין בנדבות אלא פשוט קלקול הנותן וקלקול המקבל וקלקול כל החברה האנושית עד סוף כל הדורות.
תרפ"ח (1928).