בגמ' (שבת כ"א) מאי חנוכה, דת“ר בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

רבים תמהו על דבריהם אלו עוד מאז בדורות שעברו, כי מלבד אשר הנס הזה מן פך השמן לא נמצא נזכר בס' החשמונאים והיוסיפון לרומיים וכו‘, איך יתכן ואיך יאומן כי יהיה “הנס האחרון גדול מן הראשון”? הלא הנס של מלחמת החשמונאים ונצחונם על אנטיוכס היה באמת נס טבעי גדול, גלוי ומפורסם לכל שומע, והנס האחרון של פך השמן איש לא ידע ממנו זולתי הכהנים לבדם שבידם היה הפך, שהדליקו ממנו ה’ ימים נרות המערכה! ומי העיד עמהם אז על זה? ואיך נתפרסם ונתקבל לאמת בידי חז"ל עד הדור האחרון הזה, שאנו מברכין על הנרות עד היום הזה לזכרון הנס הזה?

אבל בוא וראה איך חכם הגאונים הרמב“ם ז”ל ביאר לנו הענין הזה של מצות הדלקת נר חנוכה שאנו מברכין, באופן אמתי ונאה למאד. הוא לא חשב המעשה של פך השמן לנס יוצא מן הטבע, רק פשוטו כמשמעו, והוא מעתיק דברי חז“ל אלו בהלכות חנוכה (פ"ג הל' ב') ואומר: “ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד (והמלות “ונעשה בו נס” השמיט פה) והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור” עכ”ל, וכונתו בזה לומר שלא היה בו להדליק נרות המערכה הדולקים תמיד מן הערב עד הבוקר כדין, ולאשר כונת חנוכת הבית בהדלקת נרות המערכה היה לפרסם בגלוי התשועה הגדולה בנצחון מלחמתם לכל ההמון, ואם היו מדליקין רק לילה אחד ואח“כ המתינו משך כמה ימים עד שימצאו לעשות שמן טהור, הלא היו כל ההמון נבוכים, דואגים ומפחדים מפני סכנה חדשה הקרובה לבוא, שהנצחון לא היה שלם עדיין? ע”כ השכילו הכהנים שלא להדליק מפך השמן בפעם אחת, רק חלקו את השמן על שמונה ימים, שידליקו בכל יום רק בתחלת הלילה לפרסומי ניסא, עד שיכלה רגל מן השוק, ואח“כ יכבו, וכן עשו משך ח' ימים עד שמצאו שמן טהור, ובשנה האחרת קבעוה ליו”ט.

וראיה נכוחה ואמתית שכן היתה כונת הרמב“ם בדבריו אלו, ושלפ”ז השמיט בכונה מדברי הגמ' המלות “ונעשה בו נס” בפך השמן, הוא שאנו רואים אצלנו דברים כאלו נגד דברי התלמוד במקום אחר בענין הדלקת נרות המערכה במקדש. נודע הוא דברי חז“ל מה שאמרו על נרות המערכה בגמ': “עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות? אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים” (שבת כ"ב), ובת”כ אמרו “להעלות נר (אחד) תמיד”, שתהא נר מערבי תמיד, שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים, “נכנס ומצא נרות מזרחיות דולקות, מדשן המזרחי ומניח המערבי דולק, שממנו מדליק את המנורה בין הערבים, מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה”. ואולם הרמב“ם (הלכות תמידין פ“ג הל' י”א) כשהוא מבאר סדר הטבת הנרות שחרית והדלקתם בין הערבים, אינו מזכיר כלל מנר המערבי איך היה דולק כל היום, ואומר (הל' י"ג): “נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשנו(!), אלא ממזבח החיצון, אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו מנר חבירו”, אשר מזה נראה שפירושו בגמ' “ממנה יהא מתחיל ובה יהא מסיים”, שהיו נותנין בה שמן יותר מחברותיה בכדי שתהא דולקת יותר מכולם! – וזה דרכו בכל מקום לפי שיטתו באמונת חדוש העולם שכל הנסים אינם יוצאים מגדרי הטבע תמיד, כי כל המעשה אשר עשה אלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, וכל הנסים שנעשו לאבותינו מאז כולם היו מקרים טבעיים שהזדמנו לבוא לעת הצורך להם ע”פ התנאי שהתנה הקב“ה במעשה בראשית בחקות הטבע בראשונה, על הים שיקרע וכו', כנודע בספרו מו”נ.

ווארשה חנוכה תרנ"ב

חז"ס.