לוגו
ג'מס ג'ויס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א    🔗

אין ספק בדבר: הספר הקשה ביותר לקריאה, שהופיע בדורנו, הוא “אוּליסס” מאת ג’מס גויס; סופרים, בעלי השכלה גדולה (גם זו נחוצה לקריאת ספר זה) ומבקרים מנוסים לא בושו להודות, שלא תפסו את כל הכתוב ב“אוּליסס”; היו כאלה שדעתם נחה עליהם רק אחר שנסעו אל המחבר ובקשו אל עזרתו; ולא צינתי דבר זה, אלא כדי לצין את העובדה הפרדוכסלית, שספר זה דוקא הופיע בעשר מהדורות יקרות וזולות ונפוץ ברבבות טפסים; הוא גם תורגם כולו לגרמנית וצרפתית, תרגומים שבכל אחד מהם עסקו ששה ושבעה מתרגמים בבת־אחת, בעזרתו הקרובה של המחבר, שהיה בקי בקיאות עמוקה בהרבה לשונות; לרוסית תורגם הספר רק בחלקו; עובדות אלה כשלעצמן מן הטבע שילמדונו זהירות בבואנו לדבר בסופר זה וביצירתו; טוב להסס אם אין כאן משהו מבולמוס שבאפנה או ממעשה סוגסטיה.


ב    🔗

נראה לי, כי הקוראים או המבקרים המחשיבים רק דברי־ספרות שהם (לדעתם, כמובן) נכסים פוזיטיביים ואין לבם עם דבר־ספרות פרובלמטי – לא ימצאו בג’ויס בכלל וב“אוּליסס” בפרט טעם הראוי לענינם; רק המבין, כי האקלים הרגיל, שבו חיים בני־אדם, הוא תוצאה גם מסערות, הנבלעות בו, סערות שאינן מקרה, אלא הכרח – הוא יבין, כי גם האקלים הספרותי, המקובל וחשוב לרובם של הקוראים, הוא תוצאה גם ממציאותן של יצירות־כסערות, שגם הן אינן מקרה, אלא הכרח; לא כל אחד מאתנו מסוגל למסע־חקירה אל הציר הצפוני, למשל, אבל היעלה על הדעת מי מאתנו לומר, כי הציר הזה מיותר ואסור בענין ובהנאה, למי שנמשך ומעונין בו ענין־של־חיים־ומות; והלא אין ספק, כי אקלימו החריף והמסוכן של הציר נבלע ויוצר את האקלים הממוצע במדה זו או אחרת לכל יושבי־הארץ; ואין הדבר שונה גם בעולם הספרות.


ג    🔗

השגיו האמנותיים של ג’ויס, כאמצעיו בדרך היצירה שבחר לו – הם באמת פנומנליים ועומדים על קו הגבול שבין גאונות וטרוף־הטעם, אבל אין לומר בכל־זאת, שהיה יחידי בדרך זו; הוא היה תוצאה, כמו שהיה גם גורם, לתהליך אמנותי מסוים בספרות (ולא רק בספרות) העולם לאחר המלחמה הקודמת; לא נרחיב את הדבור כאן ונזכיר כבדרך־אגב את מ. פרוּסט וסלין (בצרפת), דוֹס־פסוס (באמריקה), וירג’יניה ווּלף (באנגליה), שהיו קרובים לדרכו, במעט או בהרבה, שקדמו או אחרו לו; רוח היתה בעולם (סבותיה וגורמיה רבים ומענינים, כמובן, ולא כאן נחקרם), שגדלה וטפחה סוג זה של אמנות, שבו הפליא ליצור ג'. ג’ויס ולעורר את הענין הרב ביותר; ענין זה יש בו חשיבות מרובה, בתנאי שהיסוד הסנובי, המלוהו, יהיה אחרון וללא משקל.


ד    🔗

מענין הוא הדבר, שג’ויס פתח בספורים ריאליסטיים והוכיח בהם את כוחו הרב בפרוזה שכיחה וטובה, המקובלת על רובנו; התחלתו זאת יש בה בדיעבד משום צדוק נוסף של דינו, כי על־כן אין לשגות ולומר, כי מטבעו לא היה מוכשר לכתוב אלא כמו שכתב את ספרו “אוּליסס” וכל אשר בא אחריו; הוא שנה מדרכו בכונה, משום שרעיון אמנותי הדריך את מנוחתו; עוד באר אחת שמורה לספרות, שרבים נסו ומנסים לגולל את האבן מעל פיה; ג’ויס השיג באופן עמוק ומיוחד, כי המלים שביצירה הספרותית אינן רק סימנים מותנים לקריאת שמם של חפצים או תאריהם, – אלא הן עצמן בחינת חפצים, הצריכים שוב לשם ותואר; כלומר: – כל מלה הויה עצמאית היא, בת מאורעות משלה; יוצר הכותב שיר, ספור או רומן, – כותב בה בשעה גם שיר, ספור או רומן של המלים; כל סופר־אמן נאבק עם טעמן זה של המלים, הדורשות ממנו עצמאות, אלא שגובר ההגיון, המורה על הסכנה הצפויה ליצירה במתן שליטה אַבסולוטית למלה; אם אין כובשים אותה ו“מורידים” לדרגה שניה במעלה – היא כובשת את כל שאר כונותיו של היוצר ומוציאתו מעיקרו: – עשית היצירה בחינת שליחה, המקשרת אותו אל כלל האנשים ובעיקר זה אין המלה אלא “אמצעי”; ג'. ג’ויס הקריב את הקרבן הגדול ביותר בשביל היוצר: – בדרך כתיבתו, שבה העלה את המלה למדרגה ראשונה במעלה, ואת שאר הכונות – רק לאמצעי, – הוא סכּן ודן את עצמו לבדידות ממש, שהיא נגוד לטעמה הכמוס או הגלוי של יצירת האדם; משום־כך בלבד הוא, לדעתי, אחד הסופרים הטרגיים ביותר בדורנו, ואין חשיבות בזה, שמסבות זמניות גרמו לפרסומו דוקא והביאו לו קוראים רבים, כביכול.


ה    🔗

גם לולא ידענו שג’ויס היה אחד המעטים בעולם, שהשכלתם המוסיקלית היתה בעלת הקף ועמקות נדירים – היינו משערים דבר זה מעצם מהותה של יצירתו; אין אדם מסוגל לרדת לסוף טעמי־הטעמים של כל המלים בלשון עשירה אחת, לתפוס את כל הנימים הפנימיים והחיצוניים, המקשרים מלה זאת למלים דומות בכמה לשונות בעולם; אין אדם מוכשר להבחין הבחנה דקה (וממשית בכל זאת) – בין צלילה של מלה הנאמרת ביום לבין צלילה של מלה הנאמרת בלילה, כמו שצין והוכיח ג’ויס ביצירותיו האחרונות; אין אדם יודע בדיוק נמרץ כזה, כמו שהוא יודע, את הבדלי הסגנונות ואין הוא מחונן לצרף צרופים שונים, מעשה פספס, – אלא אם כן שמיעתו המוסיקלית היא עמוקה מעמוק; זכרון פנומנלי זה אינו בשום פנים רק מוכני, – הוא יליד רגישות, שאולי רק חיות מחוננות בה; כל הד של מלה, כל בן גון של הברה, כל אות – היו אצלו בחינת מאורע; בכל תג ותג צפון כוח העלול להאיר או להחשיך, להחיות או להמית; מובן מאליו הוא, כי אדם זוכר תמיד מאורעות חשובים וכבירים, ומשום־כן זכר ג’ויס מלים וסגנונות, על תכונותיהם וסגולתיהם השונות ורבות.


ו    🔗

ולבסוף עוד מסקנה אחת חשובה, לדעתי; כתיבה “מסוּכנת” זו, זוּ ההרצאה ה“בלתי־מובנת”, משום שהיא “בלתי־טבעית” – מקורן דוקא בפשטות מוחלטת, ברצון להיות ריאַליסט עד הסוף: למסור את המראות והמעשים כמות־שהם, בלי הוספה כל־שהיא של הדמיון, בלי כחל־וּשרק של “פסיכולוגיה”; הכל נמסר מתוך נאמנות לטבע הדברים ודיוקם האחרון, כשל צלום ממש; אלא שג’ויס השתמש בדרך זו של נטוּרליזם – כמו לגבי הענינים החיצוניים, כן גם לגבי הפנימיים, המתגלים בראי הדבור; אכן, הדבר נראה כפרדוכס: המציאות הנמסרת (לא ה"מתוארת”, חלילה,) באופן ריאַליסטי, עד המצוי האחרון, מלבר ומלגו, – “פנטסטית” היא דוקא, “פוּטוּריסטית” ו“מוּקיוֹנית”; שאין זה פרדוכס, אלא אמת פשוטה וגלויה – יבין כל אדם שאין לו דעה־קדומה בענין זה, אם יתעמק ויעין גם ביצירותיו החשובות של חכם־האמנות ומחונן המקוריות – ג’מס ג’ויס.